חנה – חלה, נידה והדלקת הנר – 3 מצוות האשה

הרבנית חנה, אמו של הרבי, מהווה סמל ודוגמא לאישיות נדירה שעמדה בעוז ובגבורה משך כל התקופות בחייה, בכל הכובעים המיוחדים של האשה – אשת מלך, בת מלך ואמה של מלכות! בהתבוננות בשלושת הקווים הללו עלינו להתחזק בעניין כיבוד הורים, בכבוד הבעל ובחינוך הילדים. הדרך לממש תפקידים נעלים אלו היא על ידי התחזקות בשלוש המצוות של האשה, המרומזות בשמה של הרבנית: חנה – חלה, נידה (נשיות) והדלקת הנר, כל זאת במובנן הנרחב, ובמשמעותן העמוקה, כדלהלן.

בת מלך

הרבנית חנה הייתה מיוחסת משני הצדדים:

הייתה בתו של הגאון ר' מאיר שלמה ינובסקי – רבה של ניקולייב, בן לאביו הגאון ר' ישראל לייב ינובסקי, שהיה ראש הישיבה ברומנובקה, ובן הרבנית בילא רבקה, בתו של הגאון ר' אברהם דוד לאווט, מחבר הספרים "קב ונקי", "בית אהרן עם הוספות", "שער הכולל" ועוד. לאחר פטירת אביו הגאון ר' ישראל לייב ינובסקי, גידל הסבא, ר' אברהם דוד, את הנכד, מאיר שלמה, ובצוואתו בקש שימנו אותו לממלא מקומו כרבה של ניקולייב.

ואמה של הרבנית חנה, הלא היא הרבנית רחל, בתו של ר' יצחק פושניץ, רבה של דוברינקע, שעל יד ניקולייב.

ועם הכל בלטה בצניעותה. בפתח הדברים ביומנה המלא והגדוש, אשר מהווה נכס יקר להבנת מאורעות אותה התקופה, היא כותבת: "לא סופרת אנוכי ולא בת סופר…" ושם בעט סופר מתארת את קורות חייה.

שלוש בנות ובן אחד היו לו לר' מאיר שלמה: מרת חנה, שנישאה לרבי לוי יצחק: מרת מרים גיטל, שנישאה לאחיו של ר' לוי יצחק, ר' שמואל; ומרת עטיל אשת ר' זלמן מאריאש. הבן הצעיר, ישראל לייב, נפטר בבחרותו, והוא בן 15 שנה בלבד.

אשת מלך

ר' לוי יצחק נהג את בני עדתו ביד רמה, גם בעתות סכנה, והיא הרבנית עמדה לצידו.

באחת הפעמים, הגיעה אשה ותחינה בפיה – ברצונה שהרב יערוך קידושין לבתה. היות ובני הזוג עובדים במשרות ממשלתיות, והם חוששים להזדהות בפני אנשים, הם מבקשים לעשות את החתונה בסתר, באישון ליל. בהגיע השעה המיועדת התאספו אט אט הקרואים לביתו של הרב, עד שהגיעו לתשעה נוכחים. חסר יהודי נוסף שישלים את המניין.

בימים ההם, בכל בנין דירות ברוסיה הסובייטית היה אדם שתפקידו היה לדווח לשלטונות על הנעשה בבנין. גם בבנין בו התגורר רבי לוי יצחק גר ממונה שכזה, והוא היה יהודי. תפקידו העיקרי היה להביט על המתרחש בביתו של הרב, ולשים לב לכל פעילות יהודית.

בלית ברירה, עשה ר' לוי יצחק צעד נועז. הוא פנה לשכן זה כדי שישלים להם למנין… הרבנית הביאה מפה, על מנת שתשמש לחופה, וארבעה מהנוכחים החזיקוה מארבעת הצדדים. החתן והכלה יצאו מהחדר הצדדי עם רעלות על פניהם, כדי שלא יזהו אותם, וכך ערכו חופה וקידושין כדת משה וישראל.

לאחר החופה עזבו הקרואים את הבית. אך שניים נשארו, השכן ה'מלשין' ויהודי נוסף שעבד גם הוא בשירות המשטרה החשאית – הק.ג.ב. הם הציגו את תעודותיהם ואמרו, שבעקבות המאורע המרגש, הם יודעים שהם שייכים אך ורק לעם היהודי. "אנחנו משלכם" – הם קבעו…

הרבנית חנה אף הייתה עם בעלה בשעות הקשות ביותר. היא נסעה אחריו למקום גלותו – לצ'אילי שבקזחסטאן, מקום בו תנאי המחיה היו קשים מנשוא, ושם, במסירות נפש, הכינה את הדיו בו כתב בעלה את פירושיו, ובמסירות נפש הוציאה את הכתבים מאחורי מסך הברזל, ובכך זכתה וזיכתה את הרבים, הלומדים את ענייני הקבלה העמוקים של ר' לוי יצחק עד היום הזה. מספר פעמים דיבר הרבי על מסירות נפשה בעבור הכתבים[1]:

"בכפר הנידח, לשם הוגלה אאמו"ר ז"ל, לא ניתן היה להשיג דיו לשם כתיבת חידושי התורה, אך לאחר שאמי מורתי זכרונה לברכה הורשתה להצטרף אליו במקום גלותו, הייתה יוצאת לשדה, אוספת מיני עשבים, שורה אותם במים, וכך יצרה דיו מלאכותי בצבעים שונים (שחור, כחול, ירוק, אדום וכו'), שאיפשר לבעלה לכתוב עלי ספר את חידושי תורתו. היא עסקה בכך למרות העובדה שהיה חסר להם לחם צר ומים לחץ – אך ורק כדי לעשות את רצון בעלה, כדי שיוכל לכתוב את חידושיו…

מובן, איפוא, שהלימוד עתה בספרים אלה הוא בזכותה של אמי מורתי… מובן מאליו, ששמירת הכתבים והוצאתם מחוץ למדינה ההיא היו בבחינת מסירות נפש ממש. שהרי בדרך כלל היו עורכים חיפוש מדוקדק בכליהם של היוצאים, ובאם היו מוצאים אצלה ספרים וכתבים אלו, היו מושיבים אותה בבית האסורים ללא כל חקירה ודרישה, כנהוג במדינה ההיא… מה גם כאשר מדובר אודות אדם שנגזר עליו עונש גלות לכמה שנים, והופקדה עליו שמירה מיוחדת, משום שהחזיקוהו ל"קונטר־רבולוציונר" (אנטי מהפכני), ואם כן הרי גם אשתו חשודה בכך, ששם משפחתה גרידא ("שניאורסאהן"), הייתה כעין תעודה המעידה על בעל השם, שהוא בחזקת אדם מסוכן…

עם זאת, למרות גודל הסכנה שבדבר, השתדלה בשמירת הספרים והכתבים והוצאתם מעבר לגבול המדינה, וכתוצאה מפעולתה זו הגיעו הספרים והכתבים לכאן, וראו את אור הדפוס, כך שכל אחד יכול ללמוד בהם, ולימוד באופן הנרצה – המביא לידי מעשה".

אמה של מלכות

ללא ספק, הזכות הגדולה ביותר שנפלה בחלקה של הרבנית היא, להיות "אמה של מלכות". לאחר ניתוק ארוך של קרוב לעשרים שנה בהן לא ראתה את בנה, לאחר יציאתו מרוסיה, זכתה אף היא לצאת מאחורי מסך הברזל. בהגיעה לפריז, יצא הרבי מניו יורק לשם, על מנת לקבל את פניה ולהביאה לארצות הברית.

כשמונה עשרה שנה זכתה לחיות לצד בנה הדגול, ואף ראתה אותו עולה על כס הנשיאות ומנהיג את העולם היהודי כחמש עשרה שנה, עד לפטירתה בשנת תשכ"ה.

הרבנית סיפרה, שאהבה את ה"מעבל" (=רהיטים באידיש) שלה, ראשי תיבות של שלושת ילדיה – מענדל, בערל ולייבל. בשנה בה הסתלקה, באה בראש השנה לבית הכנסת והיה לה קשה מאוד. אך היא אמרה – היה כדאי לי לשמוע את בני… ולפני פטירתה אמרה – אתם לא יודעים מיהו הרבי…

גודל הזכות להיות אם המלכות אין די באר!

חנה – שלוש המצוות של האשה

הרבי דיבר לא פעם בנושא: "חנה" – שלוש המצוות של הנשים, והוא הח"ן של האשה: חלה – כשרות, נידה – טהרת המשפחה והדלקת הנר.

נבחן את מצוות אלו בפן הרחב שלהן, לאורה של הרבנית.

נאמר בגמרא[2]:

"שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשבא לביתו ומוצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו, ואם לאו וכו'".

נר דלוק – נראה כלפי חוץ, ומסמל את האדם בחברה ומחוץ לביתו.

שולחן ערוך – פנימי יותר, ומסמל את ההתנהגות בתוך הבית עם בני ביתו וחברים קרובים.

מטה מוצעת – חדרי חדרים, מקום שהאדם מרגיש חפשי להתנהג כרצונו.

הקב"ה בוחן אותנו בכל מקום. יש להתנהג כיהודי בכל מקום ובכל זמן, ולהכניס את השותף השלישי, הקב"ה, בכל פעילות, אפילו בחדרי חדרים.

שלושה שותפים באדם: הקב"ה אביו ואמו. "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם (י־ה), לא זכו – אש אוכלתן".

האש היא דבר חיובי, כשיש לה גדרים, והיא בשליטה. אחרת, הרי היא שורפת ומכלה. בקשר בין איש לאשתו חייב שתהיה אש – מחממת, מאירה, מלחימה…

כשיש את קדושת השכינה, הרי שהאש אינה שורפת ומכלה, כמו הסנה ש"בוער באש והסנה איננו אֻכָּל[3]". אבל ללא הגדרים של ההלכה, וללא הקדושה, כלומר אם לא זכו – בבחינת הזדככות, האש שורפת ואוכלת, ומורידה את בני הזוג למקום שאינו ראוי.

חלה – פנימיות

מצות הפרשת חלה, היא מצוה של האשה, העוסקת בבישול במטבחה.

המזון הנאכל הופך להיות "דם ובשר כבשרו" – חלק מהאדם. משמעות הדבר היא, שעל האשה לבדוק שבבית יהיה "פנימיות" – קל מאוד, במיוחד לאשה המתעסקת עם ה"זוטות" – כביסות, הכנת מצרכים, נקיון, קניות, טיפול בקטנים, ועוד – להישאר שם. אך עליה לזכור שהכל אמור להיות איכותי, ומכוון לצורך נעלה.

בהקשר לכך יש להזכיר את ההוראה של הרבי, שבכל חדר תהיה קופת צדקה,

וכן במטבח, ולפני הבישול כדאי להפריש מספר מטבעות לצדקה על מנת שיהיה הכל בהצלחה: לא יקדיח התבשיל, ויהיו המאכלים ערבים לחך היהודי של בעלה, של ילדיה, של נכדיה ושל האורחים הפוקדים את ביתה.

הקפדה על חלה – כשרות המאכלים

מספרת גב' אהרן, שכאשר הודיעה לרבי שבעז"ה היא אמורה לחבוק בן, מכתב הברכה הרגיל התקבל, אלא, שבצידו נרשם, "להקפיד על כשרות המאכלים".

גם עד כה הקפידו בני הזוג אהרן על קלה כבחמורה, עם כל זאת החליטו לאור המכתב, לאכול רק כשרויות מסוימות.

הם כתבו על כך לרבי, ותשובתו של הרבי לא אחרה לבוא. הם קיבלו ברכה נוספת כאשר אותה הערה נרשמת בצידה.

רק כאשר כתבו את החלטתם להשתמש בניפוי הקמח בנפה צפופה הנקראת נפת משי, קבלו את הברכות המיוחלות ללא כל הערות נוספות…

האשה היא האחראית על כשרות המזון! זו הטריטוריה שלה!

"חב"ד תובעת פנימיות"

הקפדה על כשרות המאכלים מורה על הפנימיות, שהרי האוכל נהפך לדם, ו"הדם הוא הנפש".

על מנת שתוכל לשדר פנימיות, על האשה גם ללמוד את "פנימיות התורה", להבין את מהות כל חג וחג, וכך כל ההכנות יהיו ברמה אחרת.

מהות תפקידנו בעולם היא לשדר לילדים את חשיבות ההתקשרות על ידי למוד תורת הרבי, ולבקש ולסייע לבעלה ובניה להיות תלמידי חכמים, כך כל הבית יראה וישמע אחרת – פנימי, אמיתי.

הרבנית חנה הייתה לצד בעלה בכל עניין הרבנות, הלימוד והכתבים. וגם היא עצמה הייתה בקיאה בלימוד ההבנה פנימית של המהות – ולכן כשהיו רעבים והשכנה הגויה הציעה לרבנית פרוסת לחם, היא לא לקחה ממנה, כדי שלא יהיה לגויה סיפוק שהם לוקחים ממנה, והרבנית מספרת שהיא ובעלה, הרב, הרגישו טוב עם זה.

כמו כן ביציאה מרוסיה, בהנפקת הדרכון, לא הסכימה לרשום שם אחר, אלא רק שניאורסון – על מנת לא להיות מנותקת אפילו לרגע מהענף עליו היא יושבת. מזון הנפש – היא החסידות!

כשצוללן צולל למעמקי הים, הוא חש שכרון העמקים – תחושה נפלאה, אך אסור לו לשכוח שהוא מוכרח להיות קשור לעולם החיצון – לחמצן – על ידי מכשיר הביוספרה. אם מכשיר זה חלילה יתנתק, מתנתקת החיות.

כך אנו, במרוץ החיים שלנו, עלינו לזכור שמקור החיות הוא התורה והמצוות.

נידה – נשיות

החן האמיתי של האשה מתבטא בצניעותה. הרבנית מצטיירת בפנינו תמיד באצילותה! בפקחות המיוחדת בה ניחנה, בלבביות ויחד עם זאת חביבות – שאלה בשלום כל אחד ואחד, הגיעה לכל האירועים של נשי חב"ד.

אצילות זו התבטאה גם בלבוש – סולידי, נאה, כראוי לאם המלכות.

הכלים של מצוה זו הם אמנם חיצוניים, אך כמו קופסא מלאה וגדושה שאף שהיא סגורה, התוכן שבה נשפך מהצדדים, כך הלבוש – אף שהוא חיצוני – נובע מהפנימיות.

יש ללכת עם הכלל שאנו – נשי ובנות חב"ד – עומדות בראש הפירמידה האנושית בהשפעה על העולם, שהרי אנו קשורות לרבי – נשמה כללית. ממילא הלבוש אמור להיות בהתאם, לבוש אצילי וצנוע.

האדמו"ר מקלויזנבורג, עבר את מאורעות השואה האיומות, איבד את משפחתו – אשה ואחד עשר ילדים ־ ואף על פי כן, בגבורה עילאית, סייע לאחרים לעבור את המלחמה בשלום, הקים משפחה מחדש וכל כולו היה נתון לאחרים.

ב'שבעה' שלו הופיעה אחת הנשים ולהלן סיפורה[4]:

בין הבאים אשה ניצבת, אוחזת דבר מה בידה, ופניה מעידים כי היא כואבת, את עץ החיים שנגדע. "אינכם יודעים כמה היה מיוחד", אומרת היא וקולה רוטט, "לבו רגיש לכל אחד ואחד", תמיד היה מוכן לתת. הביטו וראו מה שבידי: זה גרב ישנה ובלויה, אך אוצר שמור היא עמדי, זכר למעשה שהיה: יום גשום, סגרירי ואפור, ואני במחנה פליטים. לפתע הרבי לידי בתור, ודבריו באוזני נקלטים. "בתי, לבי חרד אליך", אמר לי בקול רועד. "יודע אני את כל תלאותייך, הן גם אני נשארתי בודד. "אך אין זה ראוי וצנוע שבת ישראל כשרה תוותר ללא כיסוי לרגליה, ובכך ייפגם טוהרה. "עבורי, הגרביים אינן חובה, אלא רק פריט מחמם: קחי את שלי, עשי לי טובה, את כבודך זה מאוד ירומם". בתנועה מהירה הוא הסיר את גרביו ונעל שוב נעליו הקרועות. כמצוותו, לקחתי אותן מידיו, ולא פסקתי להשתאות. דברי הרבי מהדהדים באוזני: הצניעות היא נכס יקר, יש להקפיד עליו בכל עת, ללא תנאי, ולשומרו מכל משמר.

הדלקת הנר – אור

מצוה הדלקת הנר מסמלת את היות האשה בחינת "נר להאיר" להפיץ את המעיינות חוצה. על האשה להשתדל על אף המטלות הרבות בבית גם לצאת ל'מבצעים', להפיץ את האור חוצה.

הרבי מעיד שבהיותו ילד קטן, אף שהיה עסוק בענייני החדר, בכל אופן שם לב עד כמה הייתה אמו עסוקה עם הפליטים היהודים שהגיעו למחוזם. היא הקימה וועדות שונות, עמדה בראשן, והייתה עסוקה בכך במסירות.

כאשר ההתעסקות עם הפצת האור נעשית בתבונה, היא אינה על חשבון הבית, אלא, להיפך, מסייעת בחינוך הילדים.

מספר הרב בוטמן מנהריה, שבשנים הראשונות לשליחותם, הגיעו אליהם זוג הורים עם בתם. האם פנתה וספרה, שבתה הכירה בחור דרוזי ומעוניינת להינשא לו. אף שאין הם שומרים מצוות, אך כזאת לא יעלה על הדעת!

לפתע הוציאה האשה אקדח טעון, ואמרה: "כבוד הרב, באקדח יש שני כדורים. אם בתי תינשא לבחור הלא יהודי, אירה תחילה בבתי, והכדור השני יהיה בעבורי".

כל הדיבורים והשכנועים נפלו על אוזניים ערלות. דבר אחד הסכימה והבטיחה הבחורה – להדליק נר שבת.

לאחר מספר שבועות, פגשה האם את הרב בוטמן, כשנהרה מציפה את פניה. "כבוד הרב, תודה לך מעומק לבי על שהצלת את בתי ואותי גם יחד. היא קיימה את הבטחתה והדליקה נר שבת הן בחג והן בשבת, ולאחר מספר פעמים החליטה, שלדרוזי היא לא תינשא".

זהו כוחו של נר מצווה קטן, המגיע אל עומק נקודת הלב ויוצר שינויים הן בחשיבה והן ברגשות…

אור – הבטה חיובית

את האור במשמעות של הבטה חיובית, ניתן לראות ככלל חשוב בחייה של הרבנית. היו לה תקופות הוד לצידו של בעלה הרב, היו לה תקופות קשות של מתח וחרדה בזמן המאסר והיו לה תקופות של בדידות לאחר פטירתו של בעלה, עד שזכתה לתקופת ההוד להיות לצידו של בנה – הרבי.

גם בשנים קשות אלו של כאב ויגון, של בדידות בין מיליונים של חיות טרף, ללא משפחה, ללא קרובים ואף ללא שמץ של ידיעה כל שהיא מאחד מבניה. גם בתקופה רבת מכאובים זו, לא באה בטרוניה על כל אשר קרה. פניה לא היו עצובות ועיניה לא הביעו מרורים.

במשא ההספד של ר' שלמה יוסף זוין, ביום השלושים לפטירתה, אנו קוראים בין השאר[5]:

"דוד המלך ע"ה אמר: "חסד ומשפט אשירה". היינו, הן על "חסד" והן על "משפט" – אשירה. כזאת הייתה הרבנית חנה.

היו ימים וזמנים כאשר אמרה שירה מתוך טובה – "חסד אשירה" – עת הייתה באווירה של כבוד כאשר ביתה היה בית ועד לחכמים, כאשר נודע בשערים בעלה, ומשם יצאה הוראה והדרכה לרבים. ובכל זאת לא שקלה טוב לנפשה, נשארה בצניעותה וטוב ליבה, כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון.

היו ימים של צער ומצוקה… גם אז, כאשר שמח לו בעלה בשמחת התורה רק בארבע אמותיו הצרות – הצטרפה אף היא לשמחתו הגדולה, שרה את שירתה, ועל אף ימי המשפט והדין לא באה בטרוניה כלפי מעלה – "משפט אשירה".

ולכן היו גם זמנים אשר שרה מתוך עליצות וחדווה, כאשר במו עיניה ראתה את גדולת בנה הגדול בכל הדרת פארו ותפארתו כמנהיג בישראל, וגם אז לא התעטפה בשמץ של גאווה ונשארה בהליכות צניעותה…"

קו חשוב זה ניתן ללמוד מהרבנית: לחשוב טוב! אחת מהוראותיו המפורסמות של הרבי, בהקשר לשאלות רבים בנושאי בריאות, פרנסה וילדים, היא ציווי רבותינו נשיאינו: "טראכט גוט – וועט זיין גוט", שפירושו: "חשוב טוב, יהיה טוב!"

עד כמה מהווה הוראה זו עניין עיקרי ועקרוני בהנהגת כל אחד הקשור אל הרבי, ניתן לראות מהסיפור הבא[6]:

מסופר על הרב אברהם רוטנברג, חסיד ממוצא משפחת אדמו"רי גור, תושב בני ברק, שהגיע בשנת ה'תשי"ז לניו יורק, אל הרבי, הציץ, נפגע ונשאר שם. על אחד ממפגשיו עם הרבי הוא מספר:

היה זה בשנת תשי"ט, גרתי אז בבנין 777 באיסטרן־פארקווי, מול בניין "770", בית מדרשו של הרבי. יום חמישי אחד, לפנות ערב, קיבלתי מכתב מאחי בירושלים ובו הוא כותב שאבי זצ"ל קיבל התקפת לב ומצבו חמור ביותר זה כמה ימים.

בין שאר הדברים ביקש ממני אחי שאזכיר זאת אצל הרבי. כמובן, נבהלתי מאוד ומחשבות שונות התרוצצו במוחי. אך מיד כתבתי את כל העניין לרבי, כאשר לקראת סיום מכתבי כתבתי את המילים הבאות: "כבר אינני יודע מה לחשוב".

כעבור שעה, אולי פחות, קיבלתי בחזרה את מכתבי אל הרבי, לעיון בלבד, כמקובל, כדי שאראה את תשובתו בכתב יד קודשו.

הרבי מתח קו מתחת המילים: "כבר אינני יודע מה לחשוב", וציין בצד:

"ולפלא!!! שהרי ידוע בכגון דא, ציווי רבותינו נשיאינו – טראכט גוט – וועט זיין גוט (חשוב טוב, יהיה טוב). ואחכה לבשורות־טובות".

התשובה הרגיעה אותי מאוד. התפעלתי בעיקר מקביעתו הפסקנית והנחרצת כי – יהיה טוב.

כעבור שלושה ימים, ביום ראשון, טלפנתי לירושלים לברר אצל משפחתי בדבר המצב.

"אבא יצא מכלל סכנה, ב"ה" – הייתה התשובה.

־ ומתי הייתה התפנית?

־ ביום חמישי בערב.

באותו יום לאחר תפילת מנחה, שאל אותי כ"ק אדמו"ר שליט"א:

"נו, יש לך איזה בשורה טובה בשבילי?"

כן – עניתי – זה עתה דיברתי בטלפון ואמרו לי שאבא יצא מכלל סכנה.

שאל אותי הרבי שוב: מתי?

־ ביום חמישי בערב.

־ ומתי התחלת לחשוב טוב?

־ כשהרבי אמר לי

־ ומתי זה היה?

־ ביום חמישי בערב.

אמר לי הרבי: נו, שיותר לא יקרו מקרים כאלה, אך שתדע תמיד לחשוב טוב.

חשיבה חיובית היא עניין עקרוני ומהותי בבית. היא נוסכת אמונה ובטחון ונובעת מאמונה פנימית טהורה, שהכל מאתו יתברך, והכל מתגלגל רק לטובה.

אור – משמעותו לחיות עם אור הגאולה – אורו של משיח, לפתוח את הדלת ולהביא את אור הגאולה הביתה. וכדברי הרבי לרב מרדכי אליהו[7]:

"הנני חוזר ומדגיש כמה פעמים, שלא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא שהגאולה כבר על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחב את הגאולה לתוך החדר".

אמן כן יהי רצון.