ללמוד מ"אשת חיל"

"חסיד הינו מי שמכיר בערך מעלותיו ומנצל את כשרונותיו, והצריכים תיקון יתקנם"[1]. לחסיד וכן לחסידה יש את הכוח להתבונן התבוננות פנימית אמיתית כנה, בבחינת ביקורת בונה. לשם כך עליה לדעת את האידיאל, את החלום, את המודל! נתבונן בתכונות הנשגבות המצוינות במזמור[2] "אשת חיל", נתעמק במספר תכונות, כאשר הרבנית חיה מושקא תהווה מודל ליישומן, וננסה למצוא דרכים להתבוננות אישית בתכונות המאפיינות אותנו, ובתכונות עליהן יש מקום לעבודה אישית.

חודש שבט מאופיין במעלת האשה. תאריכים מיוחדים של נשות החיל, הרבניות של הדורות האחרונים, מרוכזים בחודש זה:

• הרבנית חנה – אם הרבי – נולדה סמוך לראש חודש שבט – כ"ח טבת.

• הרבנית רבקה – אשת הרבי המהר"ש – נפטרה בי' בשבט.

• הרבנית שטערנא שרה – אשת הרבי הרש"ב – נפטרה בי"ג בשבט.

• הרבנית חיה מושקא – אשת המלך – נפטרה בכ"ב בשבט.

גם פרשות השבוע של חודש זה עוסקות במעלת הנשים:

• בחודש זה קוראים בפרשת "בשלח" על שירתן של נשים[3]:

"ותקח מרים הנביאה… את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות".

• ההפטרה של פרשת בשלח עוסקת בשירת דבורה[4]: "ודבורה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא. והיא יושבת תחת תומר.. ותשר דבורה…"

• בחודש זה קוראים בפרשת "יתרו" על קבלת התורה, ושם נאמר[5]: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". רש"י במקום מבאר: כה תאמר – בסדר הזה. לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין.

בעל הבית בליל שבת בשובו מבית הכנסת אומר את המזמור "אשת חיל", ועל האשה להתבונן האם היא אכן קשובה למזמור התהילה, או שבזמן זה היא עדיין מכינה ועורכת את שולחן השבת. אמנם לפי רש"י מזמור זה כתב שלמה המלך בעבור אמו – בת שבע – למען היות לה לזכרון. יש אומרים שמדובר על החומר מול השכל, על תורה שבכתב מול תורה שבעל פה. על כל פנים, גם אם תאור הקשר בין בני הזוג מהווה רק משל – הרי שניתן ללמוד מהמשל!

למרות שאיננו super women (האשה המושלמת), ומול התיאור העצמתי של "אשת החיל" יכולים לחוש פיק ברכיים, יש לזכור את המושג החיובי: "אמא טובה דיה", שבכך טמון הסוד! לשאוף להגיע ליותר, אך יחד עם זאת לדעת שאין אנו בבחינת צדיק, שאיננו מושלמים. כך לא נהיה מתוסכלים, וגם לא נגרום לתסכול הסובב אותנו, אלא נשתדל ככל יכולתנו לעלות מעלה מעלה.

ללמוד מהרבנית "חיה מושקא"

שם מורה על מהות. שמה של הרבנית מורה על מהותה: חיה – עניינו חיות בעשייה, מושקא – עניינו מור ובושם. ריחניים מעשיה כקטורת. נתבונן במספר תכונות המהוות את ראשי התיבות של שמה של הרבנית:

"חיה מושקא":

חיות וזריזות – "ולחם עצלות לא תאכל".

יראת שמים – "אשה יראת ה' היא תתהלל".

הרעיה הנאמנה – "בעלה ויהללה".

מידות תרומיות – "כפה פרשה לעני".

"ותתן טרף לביתה" – עקרת בית לדוגמא.

שמחה וחכמה – "ותעש בחפץ כפיה".

"קמו בניה ויאשרוה" ־ אשת חינוך.

"אשת חיל מי ימצא" – בעלת יוזמה וביצוע.

חיות וזריזות

התכונה המאפיינת ביותר את "אשת החיל", היא הזריזות. כבר במילים הראשונות ובשם המזמור טמונה תכונה חשובה זו: "אשת חיל" – זריזה וישרה[6].

כל התכונות הנוספות נגזרות מתכונה בסיסית זו, שעליה גם נאמר: "חגרה בעוז מתניה, בחוץ – בנחישות! ותאמץ זרועותיה, בבית – ללא עצלות! ולחם עצלות לא תאכל".

עצלות היא מיסוד העפר[7], העצלות מושכת כלפי מטה. הן בגשמיות – האדם חפץ בשינה יתירה, אבריו רפויים ונמשכים אל העפר, כמו הבהמה, שראשה, ליבה ואברי העיכול שלה מצויים באותו הגובה מעל פני האדמה, ופניה כלפי מטה. הנפש הבהמית היא בהתגלמותה, כפתגם הידוע: "נפלו פניו", אל העפר.

גם ברוחניות ניתן לראות שהעצלות היא מיסוד העפר – נשמתו חסרת רוח של עשייה ופעילות, היא נמשכת כלפי מטה, אין היא מזרימה באברי האדם אדרנלין של חיוניות ומרץ המרומם את האדם טפח מעל הארץ, ונותן בו את הכוח והמרץ הראוי, ואין ניתן מקום לנפש האלוקית שעניינה הוא לרומם את האדם כלפי מעלה, לא בבחינת אדם – מן האדמה, אלא בבחינת אדם – אדמה לעליון, למעלה!

גם אצל הרבנית ניתן לראות, שהיא סייעה ככל יכולתה בקשר להצלת אדמו"ר הריי"צ. חגרה בעוז מתניה מול מלאכי החבלה. בלנינגרד בעת המאסר, היא זו שהשכילה לנהוג בתבונה ובזריזות, ודרך החלון רמזה לחתנה שקרב והגיע, שאורחים לא קרואים הגיעו, וכך הצילה את המתקרבים אל הבית, ובעוד מועד התייעצו החסידים באיזו דרך לנהוג.

לשאלת שוטרי הק.ג.ב. שבאו לאסור את האבא, מאיזו מפלגה הם? היא זו שענתה בעוז ובתבונה: מהמפלגה של אביהם, כי בנות ישראל בלתי מפלגתיות הן, מחבבי אורחות ישראל סבא, ממאסים בשאיפות החדשות.

יראת שמים

אשת החיל מאופיינת גם כן ביראת השמים שבה, הנושא החשוב ביותר עליו מבוסס הבית. אחת הבנות שהתרחקה תקופה מסוימת, ואחר כך ב"ה שבה אל האור הגדול, סיפרה, שגם בתקופה בה לבושה והתנהגותה לא הלמו את בת ישראל, אהבתה אל הרבי לא נפגמה… היא פשוט אהבה את הרבי. סיפור זה ממחיש כי לא מספיק רק "רחימו", אהבה, אלא חייבים גם "דחילו", יראה.

"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" ־ היום בעידן הפרסומי, ידוע הפתגם: "לא פרסמת, לא עשית". והרבנית, במרכז העצבים של העולם, שומרת על שתיקה של צניעות – שלא יכירו, שלא ידעו. יש למלא תפקיד ולעשותו!

כל חייה היו על מנת למלא את תפקידה בעולם. הרב קליין מספר, שהתנצל לאחר שהתקשר אל הרבנית לפנות בוקר וביקש את ברכת הרבי לניתוח דחוף של אחד החסידים. וכך אמרה הרבנית: "מדוע אתה מבקש מחילה? אדרבה, בעלי ואני נשלחנו אל העולם הזה לשרת יהודים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. על ידי זה שאתה מתקשר עכשיו, אתה מסייע לנו למלא את שליחותנו".

במשפט הספרים – הרבנית במילותיה הפשוטות, באמרה: "הרבי והספרים שייכים לחסידים", הכריעה את הכף לכך שהספרים שייכים לאגודת חסידי חב"ד. הרבנית עמדה במצב מאד עדין, הרי הספרים הם של אביה, הרבי הריי"צ.

משפט זה אכן אפיין אותה לאורך כל הדרך. מספרת הרבנית שטרנברג, כי בכ' בשבט ה'תשמ"ח, יומיים לפני פטירתה, הכריז הרופא שיש לקחתה לבית הרפואה. אך היא סירבה לצאת באותו היום, מאחר ובלילה הייתה אמורה להיות לרבי יחידות כללית עם האורחים שהגיעו לי' שבט. אלו יידע הרבי, יבטל בודאי את היחידות, וזה יגרום עוגמת נפש לחסידים…

יראת השמים שלה, התבטאה במילוי התפקיד למען החסידים עד מסירות נפש. לא רק ברוסיה הסובייטית, אלא בכל מקום, בכל מהותה.

הרעיה הנאמנה

אשת החיל מאופיינת כרעיה נאמנה – "בטח בה לב בעלה", "נודע בשערים בעלה".

הרבנית תמיד חכתה לרבי. אף אם הייתה השעה לפנות בוקר, הייתה מחכה וממתינה לבואו של הרבי. הרב גרונר מספר, שבמזכירות היה טלפון מיוחד, שהיה מיועד עבור הרבנית וקרובי משפחות המזכירים. בדרך כלל הרבנית הייתה מעוניינת לדעת מתי הרבי יוצא, על מנת להיערך לבואו. באחת הפעמים הרבנית התקשרה, והודיעו לה שהרבי יוצא. כעבור מספר דקות חזרה לשאול מה קורה, וענו לה שהרבי יצא לפני עשר דקות. לאחר עוד מספר דקות התקשרה הרבנית בחשש כבד… מה ארע?

מיד נסעו שני המזכירים והגיעו עד לבית הרבי, אך הרבי לא נמצא… רק לאחר כשעה הגיעה המכונית עם הנהג והרבי בפנים. כאשר הרבי הבחין במנוסת המזכירים, הביט בהם בעין רצינית… נודע, שהרבי נסע לאיזה רופא, ולא יידע אף אחד, והעיקר לא את הרבנית על מנת שלא תדאג… איזו הרמוניה הדדית נפלאה, שניתן ללמוד ממנה רבות.

באחת הפעמים כאשר הייתה אמורה לעבור טיפול בעיניה, והרופא הציע טיפול מסוים, אמר לה הרב גוראריה שתשאל את פי הרבי. אך היא מיד נרתעה – לא, הרי זה יגרום עוגמת נפש לרבי. 'אבל כולם שואלים את הרבי', הייתה טענתו, אך היא סירבה! לבסוף הרב גוראריה כתב לרבי על הדילמה, והרבי כיבד את רצונה שלא להכאיב לו. "אתה תשאל אותי על כל טיפול שיציעו – אמר לו – והיא אינה אמורה לדעת שהדברים באים ממני"… – איזו רגישות לקשרים המופלאים!

יש לעשות עבודה פנימית ולכבד את הבעל, להיות הרעיה הנאמנה. אף שפעמים רבות האשה צודקת בהסתכלותה, בראייתה את פני הדברים, ולא תמיד נראים לה נכונים פועלו ומעשיו של הבעל, אך עליה לזכור – באופן של כבוד ונתינת מקום לשני, היא תוכל לפעול גדולות ונצורות, ולקיים את הנאמר: "אשה כשרה עושה רצון בעלה" – עושה לו את הרצון!

מידות תרומיות

יש אנשים שהם טובים לציבור ואינם טובים לבית, יש שטובים לבית ואינם טובים לציבור. אך אשת החיל מאופיינת בנתינה אין סופית לבעלה ולעולם כולו. אשת החיל מאופיינת במידות תרומיות וברגש –

"גמלתהו טוב ולא רע" – בכל ימי חייה, כאשר בעלה היטיב עמה גמלה לו טוב לעומת הטובה, אבל את הרע לא גמלה לו כמפעלו. גם כאשר חשה, כטבען של נשים, שהבעל לא מספיק האזין לה, שלא הבין לרחשי לבה, ואולי גם נפגעה, היא גמלה לו טוב. זוהי מידה עצומה ביותר, להתעלם מהלא טוב ולגמול אך ורק טוב.

בחסד ובנתינה – "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" – ר' חס"ד הלברשטאם סיפר, כיצד הרבנית ביקשה ממנו לקנות בחנות שלושה "תרמוסים", ובכל בוקר נסעה עם תרמוס לבית רפואה, להביא לאחת הנשים מרק לחמם את לבה, והצטערה מאוד כאשר נודע לאותה אשה, שהמביאה היא הרבנית הדגולה!

על מנת להבין מה המשמעות של לחוש את הזולת, מספר הרב לאזאר, שסבו, המשורר צבי יאיר, הגיע עם בת דודה אל הרבי. היא רצתה להינשא לאחד שלא שמר תורה ומצוות, מתוך הבטחה שיהיה דתי. היות ובני המשפחה התנגדו לרעיון, הוחלט ביניהם שישאלו את פי הרבי, ואת שיאמר – יעשו! תשובת הרבי הייתה, שקודם ילמד מה המשמעות של להיות דתי, ורק אחר כך יוכל להחליט. לאחר מענה הרבי יצאה הנערה, על מנת שהיחידות עם הסבא תמשך בארבע עיניים. הרבי שאל את צבי יאיר מדוע היא עזבה, והמענה היה, היות וכך הוחלט ביניהם, שלאחר תשובת הרבי, הוא יישאר להמשך היחידות. טען הרבי שיש לקרוא לה, כדי שלא תחשוב שמדברים אודותיה. וכך היה. היא נכנסה לחדר היחידות, ועמדה בצד משך כל אותו הזמן. ללמוד פרק בהלכות רגישות לזולת…

ותתן טרף – עקרת בית

אשת החיל מאופיינת גם כן כעקרת בית נפלאה רב תחומית, והכול נעשה מתוך מסירות. הן כמבשלת מעולה – "ותתן טרף לביתה", קמה ומבשלת או מניקה, הן כמקפידה על לבוש צנוע, כנאה ויאה לבני משפחתה – "מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה", ובטוב טעם – "הוד והדר לבושה". והכל מתוך תכנון מראש – "לא תירא לביתה משלג" – היא אינה חוששת מקרה. "כי כל ביתה לבוש שנים" – הכל מוכן מראש…

המבקרים אצל הרבנית סיפרו, שתמיד כבדה וערכה שולחן נאה. כאשר הרופאים הגיעו – אף להם דרשה להגיש את הארוחה – שהרי עדיין לא אכלו…

לבושה תמיד היה בצניעות! גם היה ניתן לראות, שחשוב לה שישמרו את לבושי מנהגי בית רבי בחתונות. כאשר ניסתה לשכנע את אחת הבנות ממשפחת גוראריה ללבוש שמלת כלה לא לבנה, כבבית רבי, ולכלה היה העניין קצת מוזר, אמרה לה הרבנית: "באמריקה – זה מודרני להיות שונה". כמה חכמה טמונה במשפט משכנע זה. הרבנית יכלה לחיות חיי פאר, במרכז הפאר של אמריקה – אך היא העדיפה את ביתה הצנוע, הפשוט והנאה.

אחת המורות היותר מעולות בכפר חב"ד סיפרה, שהמנהלת חלמה שהרבי נגלה אליה בחלום, ואמר לה, שעליה לומר לאותה מורה יישר כוח על פעילותה עם הנוער! פעולתה הייתה בתחום הצניעות של הבנות הצעירות, והתמקדות בעניין של כיסוי הברך גם בשעת ישיבה. היא הבטיחה נתינת שי למאמצות את האתגר החשוב. הפחד אמנם קינן בלבה: מה יאמרו, אך היא כבר החליטה! עניין הצניעות כה חשוב, עד שהרבי הטריח את עצמו להגיע אל המנהלת ולתת יישר כוח!…

שמחה וחכמה

אשת החיל מאופיינת בחכמתה – "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" – לומדת על מנת ללמד. ידוע שהרבנית הייתה למדנית, רחבת אופקים, וכל אשר עשתה – נעשה בחכמה מרובה ובפקחות.

"ותעש בחפץ בפיה" – הכל מתוך חפץ רצון ושמחה, אי לכך "ותשחק ליום אחרון" – היא איננה חוששת מיום אחרון, היא חיה את ההווה ויודעת שהיא ממלאת את תפקידה, ובכך מלאת בטחון לגבי העתיד.

על ימות המשיח כתוב, שלא תהיה שנאה, קנאה ותחרות. לכאורה, אלו הן תכונות שליליות שיש למגר אותם, האם בכך יש לאפיין את ימות המשיח? אך נגלה, שתכונות אלו משתקות עשייה ברוכה וגורמות להפך השמחה, כפי הנאמר[8]: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"!

ננסה להיכנס לאחת מתכונות שליליות אלו, על מנת לגעת בהן, למגר אותן ולהתעלות על ידן. כך נחווה שמחה אמיתית מהי, וניתן לה מקום בלב בפועל ממש.

אחת הנשים, שלה יש ילד אחד, מתארת התנהלות של חיים ללא שמחה. שנים מספר עברו עד שילדה ב"ה את הילד. באותם השנים הקשות, המשפחה והסביבה היו איתה והבינו לקשייה. אך אחר כך, משנולד הבן היחיד, לא הבינו אותה. לה קשה היה לראות את חברותיה מטופלות במספר ילדים, תמיד עסוקות בעשייה ברוכה, ולה רק ילד אחד, שדואגת לו כל הזמן, שחשה תחושת החמצה…

אחת הבוגרות, שחברותיה כבר נשאו וב"ה אף ילדו, לא יכולה לשאת את המצב בו היא נתונה, שהיא עדיין מחפשת את בחיר לבה, והשאלה המנקרת לה היא, מדוע הן זכו, והיא עדיין לא…

ולעיתים הקנאה היא בבית יפה יותר שיש לשני, במצב כלכלי משופר אצל האחר, כאשר את נאבקת על הפרנסה, והמינוס בבנק מאכזב. הקנאה היא גם בהצלחה בתפקיד המתחרה לעבודה בה את משמשת, ואת טרודה בעניין שלא נותן לך מנוח, מדיר שמחה מעצמך ולא מאפשר לקלוט את הדברים הטובים והיפים, שבהם חנן אותך האלוקים.

שימי לב, שניתן לחלק את תחושת ה"קנאה", אף שלא נעים לתת לה שם, לשלוש:

• קשה לי שהשני טוב ממני, או טוב לו יותר.

• קשה לי שהעניין מפריע לי, והרי לא מתאים לי להיות ברובד הזה.

• חשוב לי ללמוד מהשני, על מנת להשתפר!

שני הרבדים הראשונים הם הגורמים לאדם לעצבות, לחוסר שמחה ויעילות.

על כך כותב אדמו"ר הזקן בפרק ז"ך שבתניא, שבדחיית המחשבה יש את הזכות וההזדככות. אין אתה צדיק, ולכן עולה מחשבת זדון בלבך, אך עליך לדחות אותה בשתי ידיים, ולדעת שהדחייה הזו היא ההתעלות, היא המצווה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ועבודה זו היא הגורמת נחת רוח להקב"ה. נתבונן בכתוב[9]:

"העצבות היא מגסות הרוח, שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק. והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת. הרי זו היא מידת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידיים ..

"ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו. כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד .. ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה. א', מביטול הסטרא אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתיקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית, כד אתכפיא הסטרא אחרא בעודה בתקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר ומשם מורידה ה' – האתערותא דלתתא על ידי הבינונים. וזה שאמר הכתוב ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מטעמים לשון רבים שני מיני נחת רוח".

עולה במחשבתך הרהור – עליך לזהות שהוא שלילי, לדחותו בשתי ידיים ולא לתת לו מקום במחשבה. לדעת, שאי ציות למחשבה הראשונית, הן במחשבה – להעמיק ולהרהר בה, הן בדיבור והן במעשה, יש בזה נחת רוח לפני הקב"ה. כי זו עבודה, זהו העמל.

הפן השלישי יכול להיות תועלתי ביותר: מה ניתן ללמוד מהשני המצליח במשימה מסוימת? אם זה רק עניין אלוקי, כשרון מולד, הצלחה שמימית, אין לי במה להתעסק, אלא רק לדחות מחשבות שליליות וללמוד לפרגן לזולת, ולשמוח במה שיש לי, וגם במתנות שניתנו לזולת. אך אם ההצלחה של השני תלויה בתכונה שניתנת לרכישה, או תלויה בעמל מסוים המצדיק את עשייתו, הרי זאת עלי לעשות. להפוך קנאה זולה לקנאה מרוממת של "קנאת סופרים תרבה חכמה", לרכוש את הניתן ללמוד, וליישם זאת בפועל. ואז ממילא תחושת הקנאה תומר בתחושה של הכרת הטוב: למדתי ממך, השכלת אותי, לך התודה!

עבודה זו מעלה את האדם, מרוממת אותו ומפנה את לבו לשמחה אמיתית, המקנה לו את תכונת אשת החיל: "ותעש בחפץ כפיה".

קמו בניה ויאשרוה – אשת חינוך

אשת החיל מאופיינת גם בנושא החשוב של היותה אשת חינוך – "צופיה הליכות ביתה". במחקר שנערך[10] העמידו שלוש קבוצות של הורים בסיטואציות שונות עם ילדיהם. במקרה הראשון ההורים צפו בילדים המשחקים, במקרה השני ההורים שחקו עם הילדים ובמקרה השלישי ההורים היו במקום אחר. לאחר מכן, התבקשו ההורים להיפגש עם הילדים ולשאול שאלות בקשר למשחק ובכלל. התקשורת היפה ביותר הייתה בין ההורים שצפו מרחוק בילדיהם. "צופיה הליכות ביתה" – היא צופה לבדוק מה מדברים בבית, היא יודעת להבדיל בין עיקר לטפל ויש לה תקשורת טובה עם ילדיה – "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה" – תקשורת חיובית! הדאגה של הרבנית לכלל עם ישראל, זו דאגה של אם לילדים!

בשנת תשמ"ז הייתי אצל הרבי בי"ט כסלו ובחנוכה עם שניים מילדי והם בני 7־8. היום הם ב"ה שלוחים ועוסקים בקודש במיאמי ובאנטוורפן. בראלי של הילדים זכה בני הבכור, שמוליק, לומר פסוק ליד הרבי. בתחילה הוא חשש, אך אח"כ אמר: "אם הרבי נמצא כאן – אני מוכן", ואמר את הפסוק "כי קרוב"…

באותה שנה דיבר הרבי על כך שעל כל בית להיות בית חב"ד – בית של תורה, בית של תפילה, בית של גמ"ח. ובראלי הזכיר הרבי, שלא רק כל בית, אלא בכל חדר יש לקבוע קופת צדקה ולהניח חת"ת על מנת שכל חדר יהיה בית חב"ד. הרבי ביקש שהחינוך יהיה באופן שתהא שלהבת עולה מאליה, לא רק בבתי חב"ד מרכזיים, אלא כל אחד ואחת יהיה שליח, וביתו בית חב"ד, אפילו הילדים…

בהתוועדות, בהיותי בעזרת נשים ולא בשורה הראשונה, חשקה נפשי לראות היכן נמצאים הילדים בעזרת הגברים. בקשתי מאחת הנשים שתיתן לי לזמן קצר לעמוד בשורה הראשונה. אני זוכרת את ההתרגשות להביט ולראות את הרבי ב'לבן' (המרחב בין המעקה לבין הזכוכית הירוקה הנשקפת לעזרת גברים) – "מלך ביופיו תחזינה עינינו". חיפשתי את ילדי, ומצאתים ליד אחי הרב שמואל הבר שיחי'. והנה מלמעלה אני רואה שבני מענדי מחזיק כוס של ברכה. אני מביטה ברבי ובו, ואני מגלה שהרבי הביט בו באותו הרגע ואמר לו "לחיים". מכל האנשים, מכל המבטים, אני קולטת את המבט ומאושרת לראות שגם מענדי גילה זאת.

כשנפגשנו, סיפרתי בהתרגשות שראיתי את אמירת ה"לחיים". על השאלה האם ראיתי את שהתרחש לפני כן, לא היה בפי מענה. והסיפור היה, שמענדי הקטן החזיק כוס של ברכה, והרבי לא אמר לו "לחיים". הרבי מפנה מבטו ואומר לעומד לידו, לצידו, ממרחק, אך לו – אין! ואז מענדי מתחיל לחשוב מה לא טוב אצלו, ומגיע למסקנה – שהוא מחזיק את ה"לחיים" ביד שמאל. תיכף ומיד כשהעביר ליד ימין, הרבי הפנה את מבטו הקדוש ואמר לו "לחיים". איזה מסר נפלא! אפילו מילד קטן נדרש דיוק בכל הפרטים – יד ימין חשובה יותר! והרבי במבט האוהב דורש זאת… ומלמד אותנו:

על כל אם לתת את החינוך של שמן זית זך – חינוך על טהרת הקודש. לא לחכות עד שיגדל, אלא כבר בהיותו רך בשנים. והחינוך צריך להיות שהילד יאהב ויראה חשיבות בעניינים של קדושה. לא משנה מידת הזמן המוקדשת לגשמיות, משנה מה הנקודה העיקרית המלווה את הילד… כל פרט בקיום תורה ומצוות חשוב!

אשת חיל – בעלת יוזמה וביצוע

אשת החיל מאופיינת גם בכך שהיא בעלת יזמה וביצוע – "זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". היא מסייעת לבעלה בענייני המסחר – "הייתה כאניות סותר, ממרחק תביא לחמה". היא מנהלת את ביתה ניהול תקין ולא בזבזני, ולכן "ושלל לא יחסר". כל אלו גורמים לכך ש"ויהללוה בשערים מעשיה"!

כאשר אנו מעיינים בתכונות הנפלאות של אשת החיל, שהרבנית חיה מושקא בהצטנעותה הוותה להן דוגמא חיה. הרי שתכונות אלו אמורות להיות "מודל לחיקוי".

בעלת חכמה ותושייה, נתינה, זריזות ועשייה, יראת שמים, בעלת חסד, בעלת בטחון ושמחה, ממלאת את כל תפקידיה המרובים בשלמות.

ואיפה אני?

לעיתים, התבוננות בתכונות אלו יכולים לגרור לפיק ברכיים, היכן אנו בתמונה?

אך עלינו לקחת עמנו את שתי הנקודות ההפכיות. מחד, להתבונן ב־2־3 תכונות הנמצאות ב"אשת החיל" ואני חזקה בהן, להתבונן במידות אלו ולהעצים אותן! יש מי שהנתינה קלה בעיניה, הזריזות היא מתכונות נפשה, ועל זה עליה להישען, לטפוח על השכם על מנת להתחזק ולהמשיך. אך לאידך אין להסתפק במצוי, אלא יש לעבוד על התכונות שאינן חזקות דיין ולהשתפר בהן.

מודל ה"זרימה"

המודל של "אשת החיל" הוא מודל שעלינו לשאוף להגיע אליו. אך כיון שמדובר במספר לא מבוטל של 'כובעים', מודל ה"זרימה" יכול להקל על התסכול שמא אנו יתר על המידה בחוץ, או שמא יתר המידה עם הילדים… ה"זרימה", כלשונה, מבטאת שאין חיץ בין התפקידים השונים, להיפך, ניתנת אפשרות לזרימה של פעילות, של עשייה, של לימוד. החוץ משפיע על הפנים, בהיקף האירוח, בהעשרה, בנתינה וכו', והבית משפיע על החוץ, בדוגמא אישית של משפחות ברוכות ילדים, בתפקוד נבון של בית ועוד…

יציאת צדיק עושה רושם – מהו?

הרבנית חיה מושקא היוותה דוגמא חיה לפרטים של "אשת החיל", והדברים ניכרו במיוחד לאחר הסתלקותה. על יעקב אבינו נאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע", ושואלים מדוע נכתב "ויצא", והרי דבר זה סופר כבר בפרשה הקודמת, פרשת "תולדות"? משיב רש"י: בזמן שצדיק נמצא בעיר – הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, פנה משם – פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה.

מסבירים, שאין הכתוב רוצה להעיד בגנות המקום, אלא שיציאת צדיק מהמקום משאירה רושם! והנשארים במקום מושפעים מאותו רשימו… אף כאן, לאחר הסתלקות הרבנית, השפעתה היא בתקפה באופן של מוסיף והולך. ניתן לראות זאת בריבוי המוסדות שהוקמו לזכותה, ועוד. בזכות כל ה"חיה מושקות" – שמות הבנות הנקראות על שם הרבנית, וכל ההחלטות הטובות שהוחלטו לעילוי נשמתה, בבחינת "והחי ייתן אל לבו" ־ בזכותה בעז"ה "נעשה ונצליח"!

מקורות