בס״ד. ש״פ האזינו, י״ב אלול ה׳תשל״ה

כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו[1], וידועים הדיוקים בזה ובהפסוקים שלאחרי זה מרבותינו נשיאינו, מתחיל מאגה״ק[2], איך שייך לשון חלק באלקות ית׳ שאינו מתחלק לחלקים ח״ו. ובפרט שאומר כאן חלק הוי׳, דבשלמא שם אלקים, שהוא לשון רבים[3], שייך לומר ע״ז חלק, אמנם כאן שאומר שם הוי׳, איך שייך לומר חלק הוי׳, חלק משם הוי׳. והנה לאחרי זה אומר יעקב חבל נחלתו, דהסדר בזה (בב׳ הענינים דחלק הוי׳ עמו, ויעקב חבל נחלתו) הוא מלמעלה למטה (דבכלל כשישנם ב׳ ענינים נפרדים, לפעמים הסדר הוא מלמטה למעלה ולפעמים הסדר הוא מלמעלה למטה, והסדר כאן הוא מלמעלה למטה), שהרי לאחרי זה אומר[4] ימצאהו בארץ מדבר גו׳, וא״כ מובן דהסדר בפסוקים אלו הוא מלמעלה למטה[5]. והנה לאחרי זה ממשיך⁴ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון, דגם כאן (בב׳ הפרטים שבפסוק זה גופא) הסדר הוא מלמעלה למטה, דענין המדבר אף שאינו מקום ישוב, שהרי אין בו דבר המזין, דמדבר אין בו מאכל ומשקה מים ועצים, מ״מ הרי אין בו דבר המזיק, משא״כ מה שאומר לאחרי זה ובתהו ילל ישימון היינו דבר המזיק. ולאחרי זה מתחיל סדר העליות מלמטה למעלה, כנשר יעיר קנו גו׳ עד הוי׳ בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר[6]. והנה כל זה בא בהמשך להנאמר לפני זה[7], יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, דמטר הו״ע האתערותא דלעילא הבאה לאחר האתערותא דלתתא[8], וטל אינו נעצר לעולם[9], דהיינו שהוא אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, שזהו המשכה שלמעלה מהשתלשלות, בדוגמת הוי׳ בדר ינחנו גו׳.

וביאור הענין, הנה כי חלק הוי׳ עמו הוא כמאמר הבעש״ט (הובא בכמה מקומות[10]) דכל עצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, או בסגנון אחר דחלק מן העצם נמצא בו כל העצם[11], וזהו[12] כי חלק הוי׳ עמו, שישראל הם חלק מהוי׳, ועצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, וזהו חלק הוי׳ עמו, שישראל הם חלק מן העצם. והגם שמבואר באגה״ת[13] דמ״ש חלק משם הוי׳ ב״ה, היינו דכמו שיש ד׳ אותיות בשם הוי׳, דקאי על ד׳ עולמות אבי״ע[14], כמו״כ יש ד׳ דרגות בהנשמה, טהורה[15] היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה[16], מ״מ מה שאומר כאן כי חלק הוי׳ עמו, קאי גם על חלק מן העצם שלמעלה מד׳ האותיות, והוא בחי׳ קוצו של יו״ד, שלמעלה מהד׳ אותיות. שד׳ האותיות דשם הוי׳ התחלתן הוא אות יו״ד, וכמו שביאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בכמה שיחות[17] שכל אות מתחילה מנקודה כו׳, מ״מ כאן קאי על קוצו של יו״ד, שלמעלה מאות יו״ד. וכמבואר באגה״ת¹³שהקוץ שעל היו״ד רומז לבחי׳ רצון (ולא רצון סתם, כי אם רצון) העליון ב״ה.

וזהו כי חלק הוי׳ עמו, שישראל הם חלק מן העצם, ובחלק מן העצם נמצא כל העצם, דכשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. ואומר כי חלק הוי׳ עמו, דהיינו אפילו אלו שהם בדרגת גחלים עוממות[18], וכמבואר בתניא[19] דלכל איש ישראל כו׳ (אפילו בבחי׳ עם) יש שתי נפשות כו׳ ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, דעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ואומר ע״ז חלק אלוקה ממעל ממש, וכידוע ב׳ הפירושים בזה[20]. והנה כל זה הוא בהנשמה כמו שהיא בעצמה, אמנם לאחרי זה אומר יעקב חבל נחלתו, שהוא למטה מענין חלק הוי׳ עמו, דענין החבל היינו[21] שראשו א׳ קשור למעלה וקצהו למטה, הרי שזהו איך שהנשמה נמשכת למטה, ועד שאפשר להיות הפסק באחד מהחבלים הדקים שבהחבל השזור מתרי״ג חבלים דקים²¹. וזהו יעקב חבל נחלתו, דיעקב הוא י׳ עקב, שהו״ע החבל הנמשך למטה, וע״ז אומר נחלתו, שהו״ע הירושה, הון עתק שלא עמל בו[22].

והנה כל זה הוא בהנשמה, שיש בזה ב׳ ענינים הנ״ל [והוא ע״ד המבואר במאמרים הקודמים[23], שענין הנשמות הוא לפני המאמר[24] נעשה אדם גו׳, והיינו מש״נ[25] ויפח באפיו נשמת חיים, דמאן דנפח מתוכי׳ נפח פירוש מתוכיותו ומפנימיותו[26]. דיש בזה ב׳ ענינים, הענין דמתוכי׳ (העצם), והענין דמתוכי׳ נפח (ההמשכה). ומב׳ ענינים אלו שבנשמה כמו שהיא בבחי׳ ויפח, נמשך אח״כ דוגמת ב׳ ענינים אלו גם בהנשמה כמו שהיא באה בבחי׳ מאמר, והם ב׳ הבחינות נעשה אדם, בצלמנו וכדמותינו, דצלמנו הוא עצם הדבר, ודמותינו היינו מה שהוא רק דומה לו[27]. דהיינו איך שהנשמה נמשכת בבחי׳ סובב כל עלמין (בצלמנו) וממלא כל עלמין דמתוכי׳ נפח (ענין ההמשכה), לכן גם כמו שהיא באה בההמשכה יעקב חבל היא נחלתו, שגם אז היא חלק מן העצם. אמנם כל זה הוא בהנשמה], אבל אחרי זה ממשיך ימצאהו בארץ מדבר גו׳ דקאי על הגוף, ומ״מ מאחר שהוא גופו של איש הישראלי, לכן הוא רק ענין המדבר (שאינו ענין המזיק). ולאחרי זה ממשיך ובתהו ילל ישימון, דקאי על עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, והרשעים גוברים בו[28], דזהו ובתהו ילל ישמון, שהוא דבר המזיק.

והנה מאחר שזוהי ירידה גדולה ועצומה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[29], דהיינו לא רק לבירא סתם שהו״ע הגוף, אלא לבירא עמיקתא שהו״ע עולם הזה כנ״ל, הנה ירידה זו היא צורך עלי׳, והעלי׳ צריכה להיות למעלה מהאיגרא רמה שמשם היתה הירידה. ולכאורה מנין בא לו הכח לזה. הנה כללות הביאור בזה הוא, שהוא מצד כי חלק הוי׳ עמו, דשם הוי׳ הוא שם העצם, ועצם שאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ועצם אין בו שינויים, ולכן גם כמו שהוא באופן דבתהו ילל ישימון אין בו שינויים. אך ביאור הענין הוא, כמבואר בענין ואתה משמרה בקרבי¹⁵, דמבואר בהדרושים[30] שבחי׳ ואתה משמרה בקרבי היא למעלה גם מבחי׳ טהורה היא, וכידוע המשל משומר שהוא צריך להיות חזק יותר מהנשמרים, וזהו יסובבנהו שהו״ע המקיף. ולאחרי זה הוא אומר יבוננהו, דהיינו שאפילו כמו שהוא בא למטה, יש לו הכח לעשות (כלשון הידוע[31]) בנין ודירה לו בתחתונים, וזהו יבוננהו מלשון בנין, דכל זה הוא בכח מש״נ לפני זה יסובבנהו, שהו״ע המקיף.

והנה כדי לחבר את הענין דמשמרה הנ״ל עם הנשמה כמו שהיא למטה ולהביאה לפרטים (שהרי בשביל ענין הבנין צ״ל פרטים דוקא), הנה ע״ז הו״ע הצור[32], וכדכתיב[33] הנה מקום אתי גו׳ והי׳ בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, ומבואר במדרש[34] דמ״ש הנה מקום אתי היינו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, דלכאורה אינו מובן, דמאחר שאין העולם מקומו, היינו שמדבר כאן מענין שלמעלה מבחי׳ מקום, מדוע צריך להזכיר כל הענין דמקום, והוה לי׳ לומר מיד ושמתיך בנקרת הצור [ומ״ש והי׳ בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, בעבור כבודי הו״ע עוברי רצונו, ולכן צ״ל ושמתיך בנקרת הצור. דהנה הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא[35], שהוא נאחז ע״י הפתילה שהו״ע התורה ומצוות, אמנם כאשר בעבור כבודי, עוברי רצונו שעוברים על התורה שנקראת כבוד, דאין כבוד אלא תורה[36], ונכבה האש, הנה אז צריך להוציא האש מהצור (שמה שכן הוא למטה, הוא מאחר דכן הוא למעלה), והוא ע״י יגיעה ועד לאופן שנקרא בשם הכאה, וכמבואר כל זה בלקו״ת[37]. ועד שזה פועל המשכת הי״ג מדות הרחמים שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות], ומדוע מזכיר כאן כל ענין המקום. אך הענין הוא, שבכדי לפעול ענין הבנין, שהו״ע יבוננהו, לכן צריך להיות דוקא ענין המקום, אלא שבזה גופא צ״ל ההמשכה מבחינה שלמעלה מבחי׳ מקום, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. והוא ע״י שנמשך מבחי׳ הצור שלמעלה מבחי׳ הוי׳, שזה נמשך ע״י השתדלות כנ״ל, העבודה דתשובה, אבל כל זה צריך להיות נמשך בבחי׳ מקום דוקא. ובפרט לפי המבואר שענין התשובה שייך דוקא למטה ולא בגן עדן, וכמבואר הענין בספר המצוות להצמח צדק[38]. ומזה בא לתכלית העילוי דהוי׳ בדד ינחנו[39], שהוא למעלה מהעשר ספירות, והגם דבדד הוא בגימטריא עשר, הנה זה קאי (כמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ[40]) על עשר ספירות הגנוזות ולמעלה יותר כו׳.

וזהו שקוראים פרשת האזינו לאחר יום הכיפורים, וכידוע הסיפור[41] שפעם למחרת יום הכיפורים נכנס כ״ק מו״ח אדמו״ר לאביו כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ושאל אותו מה עכשיו, ואמר לו עתה ביחוד צריך לעשות תשובה (איצטער דאַרף מען ערשט תשובה טאָן). דהיינו בהד׳ ימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שהם כנגד הד׳ אותיות שבשם הוי׳[42] (הגם שהתשובה היא למעלה משם הוי׳). ועד שבא להוי׳ בדד ינחנו, וכדכתיב בפרשת ברכה[43] בטח בדד עין יעקב, שזה יהי׳ לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובעגלא דידן.

מקורות והערות