"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
הקב"ה בורא עולם בשביל ב' "ראשית" בשביל ישראל ובשביל התורה.
כהכנה לבריאת העולם הוא בורא עשר ספירות ובראשן ספירת החכמה,
מספירת החכמה הנקראת "ראשית" נשתלשלו יתר הספירות.
הספירות ובראשן ספירת החכמה הם כלי הבריאה – "ה' בחכמה יסד ארץ".
ובעצם הכל משתלשל מן התורה שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה.
התורה "תרשים העולם" נבראה אלפים שנה קודם העולם,
"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר).

תורה ועולם נבראו בשביל ישראל שנקראו "ראשית",
לאחר שעלה הרצון האלוקי להיות מלך על זרים רחוקים ושפלים כדי שיכירו אותו.
לאחר שעצם הטוב שטבעו להיטיב השתוקק לברוא עולם ונבראים כדי להיטיב להם.
ובהיותו כל יכול שיער בעצמו בכח, כל מה שעתיד להיות בפועל.
ופעל את הצמצום הגדול – הצמצום הראשון,
סילק את אור האין סוף לצדדים, ועשה כביכול חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות.
כך העלים את כח הבלי גבול וגילה את כח הגבול.
מאור הבלי גבול השאיר רק רשימו (=רושם) בסיס להתהוות העולמות.
ודרך מסך ופרסה המשיך הקב"ה את אור הקו אור חדש (אך לא אור אחר, ח"ו).
קו אור דק ומצומצם שהיה כלול באין סוף בהעלם ובביטול,
שנמשך להיות אור של תולדה בבחינת גבול, גילוי מצומצם ביותר,
הוא שרש החיות האלוקית של השתלשלות כל העולמות.
ולאחר שהאציל הקב"ה את עשר הספירות של עולם האצילות,
ולאחר צמצומים רבים ועצומים,
ברא עולמות: בריאה, יצירה ועשיה – שלושה שלבים בבריאת "יש מאין",
עד עולם העשיה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
הוא העולם הזה אותו אנו מכירים ובו אנו חיים.

ומהי תכלית כל הצמצומים הרבים והעצומים האלה?
לברוא אדם בעל גוף חומרי הקשור בסטרא אחרא,
כדי שיוכל להתמודד עם הסטרא אחרא,
ובעבודה מאומצת יכפה את הסטרא אחרא ואף יהפוך אותה לקדושה.
רק למי שמלובש בגוף חומרי (משכא דחויא – עור הנחש) שמקליפת נוגה,
יש כח להתיש את כח הקליפה על ידי אתכפיא ואתהפכא.
על ידי שבירת התאוות נפרד הרע מהטוב וקליפת נוגה עולה לקדושה.
זהו יתרון האור הבא מן החשך,
מעט אור דוחה הרבה מן החשך, ומאיר את החשך,
וכשהחשך הופך לאור יש בו מעלה יותר מאשר כשהאור מאיר מצד עצמו,
שדוקא על ידי החשך האור מתגלה יותר ונמשך לעולם אור גבוה יותר.
כך שדוקא בעקבות הצמצומים, על ידי תורה ומצוות נעשה יתרון ותוספת באור עצמו.
זהו תכלית השתלשלות העולמות, תכלית הבריאה, וסוף מעשה במחשבה תחילה.

ואכן הבריאה לא נסתיימה על ידי הקב"ה בששת ימי בראשית.
העולם נברא כדי שהאדם ישלים את הבריאה.
"אשר ברא אלוקים לעשות" – בריאת העולם עבור העשיה.
נשמות ישראל על ידי התורה עושים עבודה כבריאת העולם.
קוב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם,
ועם ישראל מסתכל בתורה ומקיים את העולם.

לכאורה יכלה ההתהוות להיות רק על ידי הסתכלות בתורה,
שקדמה לעולם אלפיים שנה.
ואמנם השמים והארץ בתורה הוא אמיתית מציאותם ותוקף מציאותם,
ש"מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".
אך אין הקב"ה מסתפק במבט על התורה שעל ידי זה נבראו הספירות
(הם כליו ומכשיריו לבריאת העולם),
אלא מוסיף עשרה מאמרות עד לל"ב פעמים שם "אלוקים" שבפרשה.
כי השמים והארץ (הספירות) שם למעלה הם באופן עליון ונעלה ביותר,
ואינו דומה עניין השמים והארץ כפי שהם בתורה,
לאופן השמים והארץ כפי שמתהוים מן התורה כפשוטו.
וכדי להמשיך מהשמים והארץ שבתורה לעולם הזה הגשמי והחומרי,
כדי לממש את תכלית הכוונה שההתהוות תהיה כאן למטה,
כדי שיתהוו נבראים פרטיים ושונים זה מזה,
לא די בהסתכלות בתורה אלא צריך גם מאמרות.

ואכן, הקב"ה נתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים,
הקב"ה נתאווה ליש הנברא והנוצר והנעשה, ליש הגשמי בעולם הזה דוקא.
וכאמור, לשם כך לא די בספירות כפי שנכללו בפסוק:
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
צריך להמשיך את עשר הספירות בעשרה מאמרות,
שרק על ידם נתהוה היש הגשמי.

וכמו שאין מספיק התהוות העולם כמו שהוא בתורה,
אלא שצריך שיומשך אחר כך בעשיה.
כך עבודת ה' של יהודי היא להסתכל בתורה,
כדי לגלות (לברוא) את הכוונה העצמית והפנימית של שם "אלוקים".
יש לגלות את הכוונה בשם "אלוקים" כמו שהוא למטה.
שם "אלוקים" המגן ונרתק לשם הוי' קיים בכל המדרגות,
אך תכלית הכוונה לגלות את שם "אלוקים" לא בדרגות הנעלות,
אלא כמו שהוא כאן למטה עד לדרגת "אלוקים" שבגימטריא "הטבע".
הטבע שבעולם העשיה.

אמנם ה' ברא עולם אך אין מציאות זולתו.
הקב"ה יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא גם לאחר בריאת העולם.
מציאות העולם היא העשרה מאמרות,
דבר ה' הכלול במקורו שאינו עולה בשם כלל.
לכן באמת הכל לפניו כלא חשוב ממש.
אור אין סוף ברוך הוא ממלא לגמרי גם "מקום זה שאני עליו",
כי ה' למעלה מהזמן ולא חל בו שום שינוי לאחרי שברא את העולם.
שינוי יכול להיות רק במציאות של גדרי הזמן,
אך ה' הוא מעל הזמן – אני ה' לא שניתי!…
ודוקא בהתהוות היש הגשמי הנברא מ"אין ליש",
יש אפשרות לפעול חידוש ולהפוך ה"יש לאין",
עד שהיש הנברא ירגיש תמיד רק אלוקות ויהיה חד ממש עם היש האמיתי.

ואכן המקור לכל עבודת האדם הוא בתורה דוקא,
ולפני שעושים איזה דבר יש להסתכל בשולחן ערוך.
כדי לקיים את העולם יש להסתכל בתורה.
אולם עיקר הכוונה שאחרי העיון בתורה זה יומשך בגשמיות ובחומריות,
שדוקא "כל מעשיך (החומריים) יהיו לשם שמים".
ו"אתה בחרתנו מכל העמים ובנו בחרת מכל עם ולשון",
הוא דוקא בגוף הגשמי והחומרי הדומה בחומריותו לגופי אומות העולם.
שגם בו יש לפעול "ורוממתנו מכל הלשונות".
שהרי הקב"ה נתאוה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא באופן של תאוה ותשוקה,
כי "למעשה ידיך תכסוף".

ומובטחים אנו שעל ידי העבודה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים,
נזכה לחיים טובים כימי עולם וכשנים קדמוניות,
כמו שהיה בימי נח וכמו שהיה קודם החטא.
שאז "עולם על מילואו נברא" כי בו היה עיקר שכינה ("אור הסובב"),
ואדרבה לעתיד לבוא יהיה הגילוי דבחינת "אלה תולדות פרץ",
שלמעלה גם מ"עולם על מילואו נברא" שבתחילת הבריאה.
שהרי "עולם על מילואו נברא" אין פירושו ששכינה נמשכה בפועל,
דבר הנפעל מעבודה דוקא.
הקב"ה הניח את אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה,
ועל ידי עבודתו נעשה תוספות אור בגן עדן בחינת אור הממלא כמו שיש בעולם,
אם כי נעלה יותר מכללות העולם.
ומה שנאמר על גן עדן שהוא "עולם על מילואו נברא",
הוא רק כי היה מוכשר בכח לגילוי אור הסובב.
ובפועל ממש יהיה לעתיד לבוא על ידי העבודה "לעשות לו ית' דירה בתחתונים",
במיוחד על ידי העבודה בזמן הגלות ובפרט בעקבתא דמשיחא,
כשהחושך מכסה ארץ וערפל לאומים,
ועם ישראל אינו מתפעל מן החושך ומוסיף עוד ועוד באור של "נר מצוה ותורה אור",
ובאופן מיוחד בלימוד פנימיות התורה שהיא המאור שבתורה.

יהי רצון שתהיה להקב"ה דירה בתחתונים בפשטות,
שהפשט הוא העיקר, אף שיש פרד"ס בתורה.
והעיקר הוא שמה"סוד" יומשך ל"דרוש" ומה"דרוש" ל"רמז"
עד לעולם הפשט הוא עולם העשיה, עולם המעשה –
"למעשה ידיך תכסוף".
שבימינו עיקר העבודה היא במעשה בפועל,
לא במוח… לא בלב… ולא בכוונה… שעכשיו הם בהעלם!…
ויקויים בנו בפשטות "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" כימי עולם וכשנים קדמוניות,
ויבוא משיח צדקנו ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו במהרה בימינו ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ בראשית תשמ"ה)