שרש נשמות ישראל למעלה הוא אחד

בפרשתנו, פרשת קדושים, יש הוראה לקיים מצוה יסודית בתורה – "ואהבת לרעך כמוך".

מצוה לאהוב כל יהודי גדול וקטן בכל זמן ומקום בלי להתייחס למעמדו ומצבו,

ברמה של אהבה עצמית – כמו שאדם אוהב את עצמו, כך עליו לאהוב כל נפש מישראל!

נשאלת השאלה: איך אפשר לצוות על אדם לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו,

הרי אדם קרוב לעצמו ואינו יכול להרגיש את הזולת כמו את עצמו,

יתירה מזו, מבואר בחסידות שמי שאוהב את בנו יותר מבן חברו,

הרי שלא קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך";

והרי אהבת הבן היא טבעית וחזקה כל כך, שאין להשוותה כלל לאהבה אחרת?…

התשובה לכך היא, שנשמות ישראל מושרשות בעצמות ה' יתברך, הוא אב לכולן והן בניו;

נשמות ישראל נמשכו מאותו מקום ובשורשן למעלה הן עצם אחד, מציאות אחת,

לכן נקראו ישראל אחים ממש מצד שרש נפשם בה' אחד.

ה' אוהב את עם ישראל כמו אב האוהב את בנו – אהבה למעלה מטעם ודעת,

והנוגע בנשמות ישראל כנוגע בבבת עינו של מלך מלכי המלכים, הקב"ה.

גם כשעם ישראל בגלות ובשפל המדרגה מבחינה רוחנית, הקב"ה אינו נוטש אותם,

וממילא, "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט).

זהו יחודו של עם ישראל, "עם סגולה" (לשון תפארת) הקשור קשר עצמי עם ה',

ומכאן ברור שגם אהבת ישראל היא אהבה עצמית.

אמנם מעם ישראל בשורשו התפרדו הרבה ענפים, הרבה איברים – נשמות נשמות לרוב!

בכל זאת, כל נשמות ישראל מתאימות ומתחברות זו עם זו כגוף אחד – קומה אחת שלימה!

כל יהודי מתאחד עם חברו בגשמיות וברוחניות, כי מצד נפשם עם ישראל אחד.

וכפי שמפרש תלמוד ירושלמי את הציווי: "לא תיקום (ולא תיטור)" –

לא יתכן שיד אחת, שנפגעה מהיד השניה, תעניש את היד השנייה.

ואכן גם בהתחלקות הנשמות בגופים כאן למטה בעולם הזה, לכל נשמה יש המעלה שלה,

כמו שלכל איבר תפקיד משלו – העין לראות, האוזן לשמוע וכו',

וכל אבר נזקק לאיבר אחר, ואפילו הראש מסתייע ברגל כדי להגיע ממקום למקום.

אמנם בעיני הבשר שלנו אין בכוחנו לדעת גדולתה ומעלתה של כל נשמה בשורשה ומקורה,

אך אפילו בלי לדעת את מעלת הנשמה, ברור שבכל יהודי יש מעלה מיוחדת משלו,

אם כן, כל יהודי גדול ממני וראוי ליחס מיוחד מכל בחינה: אהבה, יראה, כבוד, עזרה וכיו"ב.

ובכל אופן מאחר ששורש הנשמות מאיר בגופים גם לאחר ירידתם למטה,

וגם בעולם הזה הן ממשיכות להיות קשורות ביניהן כאחים ממש,

יש להתבונן באהבה העצמית והטבעית שיש ביניהן למעלה ולהמשיכה ולהורידה למטה.

אם כן, אין להתפעל מהגופים המחולקים המעלימים ומסתירים אהבה עצמית זו,

יש להבין שתפקידנו בעולם הזה הוא להוציא את רגש אהבת ישראל מההעלם אל הגילוי,

להוציא מן הכח אל הפועל את האהבה העצמית והפנימית החדורה בעצם הנפש,

את האהבה שאינה נובעת מהערכת מעלות האדם או התועלת ממנו;

אלא שהיא תופעה טבעית של אהבה עצמית (לכל יהודי) המושרשת בנו,

שאי אפשר להפסיקה על ידי שום גורם.

הדרך הישרה והקלה להגיע לאהבת ישראל אמיתית

אכן, כל נשמות ישראל מצד שורשם הן עצם אחד, חלק אלוקה ממעל ממש.

ומכיון שנפשו האלוקית של כל יהודי היא מציאותו האמיתית,

בה ועל ידה נעשים בני ישראל מאוחדים בעצם.

ואם נגביר את הנפש על הגוף תוך כדי ביטול ה"אני" של הגוף והנפש הבהמית;

נוכל לקיים מצות אהבת ישראל בקלות ללא מכשולים כפשוטו ממש.

כי כאשר נראה את יתרון הנפש על הגוף ותהיה לנו רק שמחת הנפש,

נוכל בקלות יותר להתבונן במצב הנשמות בשורשן שכולן חלק מה"עצם"

ולקיים מצות אהבת ישראל על כל סעיפיה.

על אהבת ישראל בדרגת אהבה עצמית אפשר ללמוד מצדיקים

ברוך ה', זכינו למורי דרך צדיקים שהיוו עבורנו דוגמאות חיות לאהבת ישראל.

עלינו ללמוד מר' זושא מאניפולי שראה ביהודים רק טוב,

כמו שאדם רואה בעצמו רק את הטוב, ותמיד מצדיק את עצמו.

ללמוד מר' לוי יצחק מבארדיטשוב שהיה מלמד זכות על כל יהודי,

כפי שאדם מתייחס לעצמו, וכאשר מראים לו את טעותו, הוא מלמד זכות על עצמו.

ומי כמשה רבינו שאהבתו לעם ישראל היתה נפלאה עד כדי מסירת נפש,

ועוד קודם שהיה מנהיג ישראל והיה רועה צאן רץ להציל שה שברח מן העדר…

ובכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו,

כבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן וכל רבותינו נשיאינו,

שהכירו יהודים על מעלותיהם ועל מגרעותיהם,

ובכל זאת אהבו אותם ברמה של אהבה עצמית.

כמו אדם המכיר בחסרונותיו ובפשעיו ובכל זאת אוהב את עצמו,

שעל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב).

אהבת ישראל יסוד לכל התורה כולה

אהבת ישראל היא לא רק כלל גדול בתורה כדברי ר' עקיבא,

אלא היא כל התורה כולה (ואידך פירושא הוא) כדברי הלל הזקן.

היא מבטאת את כל מצוות התורה (מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום).

מצד אחד, על ידי קיום התורה כולה מגיעים למצות אהבת ישראל,

כי מצוות התורה הן פירוש, איך להגיע לאהבת ישראל;

ומצד שני, אהבת ישראל מביאה לקיום כל התורה כולה,

ובעצם היא כל התורה כולה, שעל ידה מגלה היהודי את עצם נשמתו.

מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא גם כלי לאהבת ה'.

יתירה מזה, אהבת ישראל היא אהבת ה' ממש, כי ישראל "בנים למקום",

והאוהב את האב אוהב את בניו.

ובמיוחד שיהודי הוא חלק מה',

וממילא כשאוהבים את החלק, אוהבים את השלם.

לכן אהבת ישראל צריכה "לתפוס" את היהודי עד מיצוי הנפש.

ואכן, מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא יסוד כל התורה כולה,

והיא אבן הבוחן ליחס הפנימי של יהודי לתורה ומצוות,

אם אהבת ישראל שלו מושלמת, סימן שנפשו עיקר, והתורה והמצוות הם חלק ממהותו.

ואם לאו – סימן שגופו עיקר ויחסו לתורה ומצוות הוא חיצוני בלבד.

שכר אהבת ישראל

שכר אהבת ישראל מה גדול הוא!

האנחה, שיהודי נאנח על צער (ח"ו) של יהודי אחר,

שוברת את כל מחיצות הברזל של המקטרגים;

והשמחה שיהודי שמח בשמחת יהודי אחר והברכה שמברכו

מקובלים אצל ה' יתברך כתפילתו של ר' ישמעאל כהן גדול ביום הכפורים,

כי כל יהודי יקר ואהוב אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם.

יתר על כן, אהבת ישראל מביאה ליחוד קוב"ה ושכינתיה ולהשראת השכינה,

כי הקב"ה משרה את שכינתו באתר שלים ולא באתר פגים (במקום שלם שאין בו חיסרון).

ה' שהוא אחד האמת שורה במקום שיש בו אחדות.

ואכן באתר שלים זוכים למהוי אחד באחד (זהר ח"ב קלה א-ב),

ה' אחד – אחדות מ"אור אין סוף" – מתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחת,

דוקא כששוררת אחדות בנשמות ישראל למטה.

ולכן אנו מתפללים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך" (ברכת "שים שלום"),

שכך אפשר לזכות ב"אור פני מלך חיים" –

כי רק על ידי אחדות אנו נעשים כלי לקבל את "אור האין סוף" – "אור פניך".

וכמו באברי גוף אדם – כשאדם בריא, דמו זורם מן הלב ואל הלב בלי מניעות ועיכובים,

אבל כשיש פגם באברים, הרי שהקשר ללב נפגם.

כך עם ישראל, כשהם באחדות השכינה שורה בהם;

וכשיש, חלילה, פגם באחדות – נפגם הלב, היא השכינה,

ואינה יכולה לשרות בהם (אגרת הקדש לא).

ש"בהיפרדם נוגע בלב" (אגרת  הקדש כב).

על כן, צריך להיות באחדות מצד הנשמות, ועד לאחדות מצד הגוף.

וכבר הובטחנו שבזכות האחדות, בזכות אהבת ישראל – אהבת חינם – אנו נגאלים

בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש!

(על פי תניא ליקוטי אמרים פרק ל"ב)