מבוא לפרק

לקראת סיום המהלך שנתבאר בפרקים אלו כט-לד מבאר לנו רבנו הזקן את השמחה הגדולה שיש ליהודי בהיותו מכון לשבתו יתברך.

תחילה יתבאר כיצד אבותינו הקדושים היו מרכבה לאלוהות וכיצד הנביאים ומשה רבנו מעליהם היו מקושרים תמידית בהשם אחד. השראת השכינה שהייתה במשכן ומקדש והיום שאין לנו בית מקדש במהרה יבנה איך נוכל לארח את השכינה אצלנו.

ולסיום נחזור על הנקודה שהחלה מפרק לא' על החיוב להיות בשמחה ושאין סתירה בין מרירות הנדרשת לשמחה ההכרחית.

שכינה מדברת מתוך גרונו

והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה במדרש רבה לבראשית פרשה מז" אות ו' אמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה שנאמר בבראשית פרק יז' פסוק (כב) וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם: (בראשית פרק לה' פסוק (יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: (בראשית פרק כח' פסוק (יג) וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: ממקורות אלו אנו רואים שהקדוש ברוך הוא נמצא ממעל לאבותינו הקדושים והם בטלים אליו יתברך כביטול המרכבה לרוכב. שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לריבון העולמים ביטול הנזכר לעיל (בספר התניא פרק לג') לייחודו יתברך ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה משנה תורה לרמב"ם הלכות יסודי תורה פרק ז' הלכה ו' "משה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר בבמדבר פרק ז פסוק (פט) וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שרואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר בבמדבר פרק יב פסוק (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה: שאמרו עליו ברעיא מהימנא לזוהר חלק ג' דף רלב' עמוד א' (בתרגום מארמית ללשון הקודש) "מיד ששמעו הדברים, רבי שמעון וכל החברים אמרו ברוך השם שזכינו לשמוע חכמה מהאיש הנקרא, רבן של נביאים, רבן של החכמים, רבן של מלאכי השרת, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה שהקדוש ברוך והשכינה מדברת מתוך פיו" ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני רק שלא יכלו לסבול כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה תלמוד מסכת שבת דף פח' עמוד ב' "אמר רבי יהושע בן לוי (מלמד) שעל כל דיבור פרחה נשמתן כו' כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא (במעמד מתן תורה) יצתה נשמתן של ישראל שנאמר בשיר השירים פרק ה' פסוק (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני האיך קבלו? הוריד להם טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר (תהילים פרק סח' פסוק (י) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ: שהוא עניין ביטול במציאות הנזכר לעיל לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קודשי הקדשים להשראת שכינתו שהוא גילוי יחודו יתברך כמו שיתבאר לקמן (בספר התניא פרק נג')

ומשחרב בית המקדש אין להקדוש ברוך הוא בעולמו משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יתברך בתלמוד מסכת ברכות דף ח' עמוד א': וזהו שאמר רבי חייא בר אמי משמו של (החכם) עולא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". שהוא רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו נוסף לכך שאבותינו הקדושים היו כל כולם מרכבה לאלוהות ולא הפסיקו רגע אחד כל ימיהם להיות מקושרים ומאוחדים בביטול מוחלט לבורא העולם ואף הנביאים שבכל דור ודור הרי הם בטלים לשכינה ומשה רבנו שהוא רבן של כל הנביאים אף עליו נאמר שהשכינה הייתה מדברת מתוך גרונו כלומר הרי הוא כצינור המעביר דבר השם ואין לו מציאות לעצמו אלא הוא בטל לאלוהות.

ומעין זה זכו עם ישראל במעמד הר סיני להיות בטלים לאלוהות עד שפרחה נשמתן והגוף לא היה מציאות נפרדת, אלא שבאופן תמידי אין עם ישראל יכול להתקיים במצב כזה לכן ציווה להם להקים המשכן כדי שיהיה מקום גשמי להשראת השכינה ששם יתגלה שהמציאות האלוהית היא המציאות האמיתית ושם ראו נסים ונפלאות באופן תמידי וגילוי השכינה בעולם.

ועתה שאין לנו בית מקדש (במהרה יבנה) גילוי האלוהות בעולם נעשה על ידי התחברות עם דבר השם חכמתו ורצונו וזהו לימוד הלכות התורה.

השכינה מתארחת אצלו

ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בעניין ביטול הנזכר לעיל כפי יכולתו זאת ישיב אל ליבו כי מהיות קטן שכלי ושורש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן לייחודו יתברך באמת לאמיתו מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה כדת הניתנת לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת מנחות דף צט' עמוד ב' "מדבריו של רבי יוסי נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו' ופרק אחד ערבית קיים מצוות השם כפי שציווה לנו יהושע בפרק א' פסוק (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

ובזה ישמח ליבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן מארמית ללשון הקודש "מארח" לגבורה את הגבורה היינו כינוי לקדוש ברוך הוא פעמיים בכל יום כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב השם לו: אמנם אין אנו נביאים אבל אנו בני נביאים והננו יכולים להתחבר לאלוהות ולעשות מקדש ומשכן בתוכנו להשראת השכינה על ידי מעשינו ועבודתנו.

ובזה אשרינו וישמח לבנו להיות זוכים לארח את השכינה על ידי קביעת עתים ללמוד התורה ואפילו רק פעמים ביום על ידי לימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואם ירחיב השם לנו את שכלנו ונוכל ללמוד יותר זמן או ירחיב לנו שנהיה נקיים מהפרעות גשמיות נצליח יותר.

יהודי מכון לשבתך

ואם ירחיב השם לו עוד אזי טהור ידים יוסיף אומץ על פי לשון הפסוק באיוב פרק יז' פסוק (ט) וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ: וכפי שמופיע בתלמוד מסכת קידושין דף מ' עמוד א' "מחשבה טובה כו' הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי פרק ג' פסוק (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: מה פרוש לחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מייגעו שהיא ממידותיו של הקדוש ברוך הוא מקור ביטוי זה מהתלמוד מסכת שבת דף קלג' עמוד ב' על הפסוק (שמות פרק טו' פסוק (ב) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ: – אבא שאול אומר – הוי דומה לו (פירש רש"י – לשון ואנוהו אני והוא, אעשה עצמו כמותו לדבק בדרכיו), מה הוא חנון ורחום וכו' אף אתה היה חנון ורחום. וכמו שכתוב בתיקונים (הקדמת התיקונים דף יז' עמוד א' מאמר פתח אליהו) חסד דרועא ימינא מארמית ללשון הקודש: חסד זרוע הימין.

ואף שאינו נותן אלא חומש חומש פירושו חמישית כלומר עשרים אחוז מהריווח לצדקה. ומקורו בתלמוד מסכת כתובות דף סז' עמוד ב' "אמר רבי אילעאי באושא (שם מקום משכן הסנהדרין וחכמי ישראל) התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (לצדקה). הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות להשם להיות מכון לשבתו יתברך כנודע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת בבא בתרא דף ט' עמוד א' "אמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בית המקדש קיים אם עושין צדקה מוטב וכו' ובמסכת סוכה דף מט' עמוד ב' "אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר (משלי פרק כא' פסוק (ג) עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהֹוָה מִזָּבַח: עשה צדקה ומשפט נבחר (מלשון מובחר כלומר יותר טוב) להשם מזבח". שמצוות צדקה שקולה כנגד כל הקורבנות ובקורבנות היה כל החי עולה להשם על ידי בהמה אחת וכל הצומח על ידי עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'

ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה להשם כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמו שיתבאר לקמן (תניא פרק לז'). כלומר כשירחיב השם גבולו ויוכל להתמסר יותר הן ללמוד התורה והן לתפילה ולעשיית המצוות לשם חיבור והתקשרות בשכינה אזי יהיה שמחה גדולה יותר בהתאם.

וגם על ידי נתינת צדקה הרי הוא הופך להיות מכון לשבתו יתברך. ולמרות שנתינת הצדקה מוגבלת שלא לעבור את הסכום של חומש כלומר חמישית מהריווח ואילו ארבעת החמישיות הנוספות מיועדות לצרכיו הגשמיים בכל זאת כשם שבקורבנות נתינת בהמה אחת מעלה לקדושה את כל החי ומתנת מנחת סולת אחת מעלה לקדושה את כל הצומח, אף בצדקה שהיא יותר גדולה מהקורבנות, בניתנת מטבע לצדקה או חומש אחד מעלה לקדושה כל ארבעת החומשים הנוספים שהשתמשנו בהם לצורכי הגוף.

ויתירה על כך בלימוד התורה או בתפילה שהיא במעלה יתירה על הצדקה.

אלא שנותר לברר לאחר כל התובנה הזאת שעל ידי קיום מצוות הרי גופו של יהודי זוכה להיות מארח לשכינה והשמחה גדולה מאד. אם כן להיכן תכנס המרירות הנדרשת להצלחה שהתבארה בפרקים הקודמים? ועל כך בהמשך:

מרירות ושמחה כאחד

והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנזכרים לעיל (בספר התניא פרקים לא'-לג') אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלוהית וניצוץ אלוהות המלובש בה להחיותה כנזכר לעיל [בפרק ל"א] וכהאי גוונא איתא בזוהר (זוהר חלק ג' דף עה' עמוד א') בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא וחדווה תקיעה בלבאי מסטרא דא: מארמית ללשון הקודש כגון זה נמצא בזוהר בכי תקוע בלבי מצד זה ושמחה תקועה בלבי מצד זה, ומקורו בזוהר חלק ג' דף עה' עמוד א' ושם בהמשך לדברי תורה המעוררים את לב שומעים לתשובה מעומק הלב בכה רבי שמעון ובכה רבי אלעזר, אמר רבי אלעזר הבכי נובע מלבי מצד אחד והשמחה נובעת מלבי מצד אחר בעקבות ששמענו דברי תורה שלא שמעתי עד עכשיו ואשרי חלקי. אם כן נראה שיש אפשרות בהחלט לשמוח ולהתמרמר כאחד, משום שהתנועות ההפכיות הללו הבאות מהנפש באות מצדדים שונים, השמחה היא שמחת הנפש על שניתן לה האפשרות לארח את השכינה ולהיות בטל אליה ומקושר ומאוחד אייתה, והמרירות נובעת מעצם היות הגוף שפל ונבזה ונשבר לבו בקרבו על ההפרעה והריחוק מהניצוץ האלוהי החבוי בתוכו. 

סיכום הפרק

לסיום מהלך זה שהחל בפרק כט' בעניין השמחה והמרירות מסיים רבנו נקודה מסכמת והיא ההתבוננות בגילוי השכינה עכשיו כי אבותינו היו מרכבה קדושה לאלוהות כל ימיהם, ואחר כך עיקר גילוי שכינה היה בבית המקדש, ועכשיו שאין לנו בית המקדש במהרה יבנה. החיבור לאלוהות נעשה על ידי תורה ומצוות ולכן שמחה גדולה היא להיות מחובר לאלוהות בשעת קיום מצוות ולימוד תורה.

ואף על פי כן אין מניעה שתהיה לב נשבר ומרירות מצד אחד ושמחה גדולה מצד שני.

סיפור חסידי לפרק

פעם בא חסיד קשה יום אל רבו בשאלה. ילמדני רבנו:

שמתי אל לבי כי כל השבוע אני רץ ומתרוצץ להשיג את לחמי בעמל וטרחה רבה ולעיתים רבות אני משיג את שכרי להכנת השבת ולקיום המצוות בעמל רב מאד. אלא שברוך השם ותודה לאל תמיד אני משיג לבסוף את כל צרכי כפי שהקדוש ברוך הוא מזמן לי.

אך שאלה לי לכבוד הרב, מדוע עלי לרוץ כל השבוע ורק לבסוף בעמל רב להשיג את פרנסתי מי יאמר לבורא העולם מה תעשה ומה תפעל ולמה לא יוכל בורא העולם להזמין לי את צרכי כבר בתחילת השבוע ואז אהיה פנוי כל השבוע ללמוד במנוחה ולהתפלל בנחת רוח ולעבוד את השם ללא דאגת פרנסה. הרי בסופו של דבר זה מגיעה הפרנסה בזמנה. אז למה שלא יבוא בהתחלה ולא לבסוף?.

השיב לו רבו וכי עולה על דעתך שאת התהילים והתפילה שלך הקדוש ברוך הוא מבקש, הרי בזה אין לו חפץ כי לפניו עומדים כתות שלמות וגדודים רבים של מלאכי מרום המשבחים ומפארים את שמו יתברך בכל יום ואומרים לפניו קדוש, קדוש, קדוש השם צבאות.

אלא דע לך כי הקדוש ברוך הוא מתענג על המסירות שלך ועל הניסיונות העוברות עליך בכל מהלך השבוע ובעיקר על התשבחות הבאות לאחר העמל הרב לבורא העולם שהזמין לך את פרנסתך ואז אתה מפנה לבך לעבוד את השם מתוך כל העמל והיגיעה וזה הדבר החביב באמת לפניו כי בזה הנך מעלה לקדושה את כל עמלך ומעשיך בעולם הזה.