יום חמישי י״ד אב ה׳תשע״ב

 

 

 

אצילות – אלקות ממש

 

בפרק ל"ט בתניא מדובר הרבה על העולמות העליונים, לשם עולים הנשמות והתורה והמצוות שקיימו. לפיכך, להבנת המבואר בפרק זה כדאי להקדים כמה מושגים בכללות אודות סדר-השתלשלות העולמות והספירות.

 

סדר ההשתלשלות מתחלק לארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'[1].

 

[ישנם אמנם גם עולמות וספירות נעלים יותר, שהם מקור לעולמות אלו, אך לא נעסוק בהם כאן מאחר שאינם נוגעים לפירוש התניא כאן]:

 

למרות[2] שהקב"ה הוא אין סוף ובלתי מוגבל במאומה, וביכולתו לברוא את כל העולמות ללא שום צמצום וירידה, בכל זאת עלה ברצונו יתברך שבריאת העולמות תהי' באופן שיש בזה קצת הבנה בשכל, כדי שלנבראים תהי' שייכות לאלקות, באופן שכל מה שיש בנבראים נלקח ממקור שיש לדבר זה באלקות.

אילו הייתה הקב"ה בורא את כל העולמות ללא שום צמצום וירידה, רק מפני שהוא אין סוף וכל יכול – לא הייתה לנבראים שום שייכות לאלקות מצד עצמם. שהרי הוא יתברך הוא אין סוף ובלתי מוגבל במאומה, ואין בו שום גדר ושום 'ציור' איזה שיהי', וממילא אין לו שום שייכות לנבראים, אלא רק מפני שברא אותם.

 

לפיכך האציל הקב"ה את עשר הספירות, שיש בהם איזה שהוא גדר וגבול (אף כי נעלה ונשגב עד מאד), שהם יהיו כמו מקור שממנו יתהוו הנבראים. כי אז יהי' לכל נברא איזו שהיא שייכות לאלקות מצד מציאותו הפרטית. שהרי מציאותו של כל נברא פרטי נלקחה מפרט מסוים באורו יתברך המלובש בספירות שהן אלקות ממש. המתיקות נלקחה ממידת החסד, החמיצות והמרירות ממידת הגבורה, וכן הלאה.

 

המושג "האציל" פירושו דומה למושג "ברא". אלא ש"ברא" פירושו שהוא ברא נבראים שהם מרגישים את עצמם כאילו הם דבר אחר כביכול ממנו יתברך. ואילו המושג "האציל" פירושו שה"נאצלים" אינם דבר אחר ח"ו ממנו יתברך.

 

וכמו שכתוב[3] "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". שפירוש "ואצלתי" הוא שהרוח אותה האציל הקב"ה מרוחו של משה, אינה דבר אחר מרוחו של משה. שהרי כל ההשפעות בעולם חייבות לבוא אך ורק דרך משה רבינו. אלא ש"מן הרוח אשר עליך", מהרוח שנשארה רוחו של משה, נאצל משהו, ואותו "ושמתי עליהם".

 

וזהו פירושו של המושג "האציל", שה"נאצלים" אינם מרגישים כאילו הם דבר אחר ח"ו ממנו יתברך, אלא כביכול הקב"ה פעל בתוך עצמו שיהיו לו יתברך גם כוחות שיש בהם איזה שהוא גדר וגבול. החכמה היא לא בחינה של משהו אחר נברא, אלא היא חכמתו של הקב"ה, הבינה היא בינתו של הקב"ה, וכן כולם. זאת כדי שבחינות אלו באלקות, שיש בהם כבר איזה שהוא 'ציור' וגבול, יוכלו להיות מקור ממנו יתהוו הנבראים.

 

עולם האצילות הוא עולם הספירות. עיקרו הן עשר הספירות המתחלקות לשתים: שלושת המוחין – חכמה, בינה, דעת. ושבע המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות[4].

הספירות דאצילות הן אלקות ממש. אין בהן שום דבר שמרגיש עצמו כאילו הוא מציאות נוספת ח"ו, ולו באופן הנעלה והנשגב ביותר. וכלשון ה"פרדס"[5] "מי נתן מלאך באצילות". כי מלאך הוא נברא, וכל כמה שיהי' נעלה ונשגב עד מאד, הרי הוא בכל זאת מרגיש עצמו כאילו הוא מציאות נוספת, אלא שהוא ירא את ה' ודבוק בו בתכלית הדבקות.

 

ואילו בעולם האצילות אין דבר כזה[6]. שם הכל אלקות ממש, החכמה היא חכמתו של הקב"ה, הבינה בינתו של הקב"ה, וכן כולם. אלא שבאלקות גופא יש כאן צמצום גדול ועצום. הקב"ה, שהוא למעלה מכל גדר וגבול איזה שיהיו, האציל ספירות שיהיו כאילו בגדר כלשהו.

 

אורות וכלים

 

הספירות מתחלקות לאורות וכלים, שהם בדוגמת אברי הגוף והנפש שבתוכם.

 

עיקר ה'ציור' של הספירות הוא ב'כלים', שהם מחולקים לעשר כלים –  חכמה, בינה, חסד, גבורה וכו'. ואילו האור מצד עצמו הוא פשוט ובלי שום גדר.

 

אלא שהאור מתלבש בתוך הכלים ופועל על ידם, כשם שהנפש מתלבשת בתוך אברי הגוף ופועלת על ידם.

 

ובהתלבשותו בהם נהי' גם באור כאילו 'ציור' כלשהו בנוגע לפעולתו. כך שהאור שהתלבש בחכמה יש בו כאילו 'ציור' כלשהו של חכמה, האור שהתלבש בבינה יש בו כאילו 'ציור' כלשהו של בינה, וכן בכולם.

 

כלומר^[7], האור מצד עצמו הוא פשוט ובלתי מוגבל, והוא התפשטות המאור ומעין המאור ובו אכן נמצא המאור ממש, הוא יתברך עצמו, כדלקמן.

 

אלא שהאור מתלבש בכלי החסד או הגבורה, שבהם יש "ציור" מסוים של חסד או גבורה וכו'. ועל ידי זה מקבל כאילו גם הוא, האור שהוא מעין המאור, "ציור" בהתאם לאותה השפעה המצומצמת לפי הכלי, ומקבל שייכות פנימית פרטית עם הנברא. על ידי זה יש לנברא שייכות גם עם האור שהוא גילוי עצמותו יתברך, שירד להיכנס לתוך הכלי כדי שתהי' לו שייכות אל הנברא.

 

וביחד עם זה האור מצד עצמו הוא פשוט ובלתי מוגבל, וגם עכשיו בהיותו יורד אל הנברא להשפיע לו השפעה מצומצמת, הוא נשאר במהותו הבלתי מוגבלת. ירידתו וה"ציור" שנהי' בו הוא רק בנוגע להשפעה.

 

מים (או אור) שבכלי זכוכית

 

על דרך המשל המובא בפרדס^[8] ממים שבכלי זכוכית או אור העובר דרך כלי זכוכית (כמו ברמזור). שהאור מצד עצמו הוא פשוט ואין בו שום "ציור" של שום צבע פרטי. ה"ציור" והצבע בא רק מצד הכלי, הזכוכית האדומה או הירוקה.

 

ובכל זאת, לפני שהאור התלבש בכלי הזכוכית לא הייתה כאן שום השפעה החוצה. רק כאשר האור הפשוט נכנס לתוך הזכוכית הירוקה, אז התחיל להאיר אור ירוק.

 

נמצא שבעצם האור הוא הנותן כאן את האור הירוק (ולא הזכוכית, שהרי הזכוכית אילולא האור לא תשפיע מאומה). אולם העובדה שהאור הוא ירוק (ולא פשוט, ולא אדום), היא מפני שהאור עבר דרך הזכוכית הירוקה.

 

כלומר, הכלי פעל "ציור" בהשפעת האור, כך שהאור הפשוט משפיע אור ירוק, והמקבל אכן מקבל מהאור הפשוט אור ירוק.

 

אך גם אז, כשהאור משפיע אור ירוק, אין פירושו של דבר שהאור נעשה ירוק במהותו. שהרי גם ברגע זה שהוא משפיע אור ירוק, אם תוציא אותו מן הכלי ותכניס אותו לכלי אדום, הוא ישפיע אור אדום. זאת אומרת שהאדמימות או הירקות לא "נקנו" באור במהותו שהוא אכן נהי' כזה, אלא הם רק בנוגע לפעולתו. ובכל זאת בנוגע לפעולתו אין זה דמיון אלא אכן יש כאן אור אדום או ירוק.

 

וכך ממש, ויותר מזה לאין קץ, הוא בנמשל, באור האלוקי הפשוט בתכלית המתלבש בתוך כלי החסד או הגבורה ועל ידו בורא את הנברא הפרטי, המתיקות או החמיצות.

 

האור מצד עצמו הוא פשוט בתכלית, אין בו לא חסד ולא גבורה. ה"ציור" נעשה על ידי הכלי בלבד. ובכל זאת נעשה אכן "ציור" באור בנוגע לפעולתו. כעת האור הפשוט אכן משפיע חסד או גבורה שממנו נתהוו אותם נבראים.

 

ולמרות זאת האור נשאר במהותו אור פשוט, וכל ה"ציור" בו אינו אלא בנוגע לפעולתו, אף כי בנוגע לפעולתו יש בו אכן ציור, והוא אכן משפיע השפעה מצומצמת של חסד או גבורה. נמצא שהנברא הפרטי מקבל שייכות פנימית פרטית מצד מהותו והתכונות שלו עם האור הפשוט ועל ידו עם המאור, עם עצמותו יתברך.

 

האב המשחק עם התינוק

 

משל נוסף מובא על כך בחסידות^[9] מהאב המצמצם את עצמו כדי לשחק עם בנו התינוק.

לאמיתו של דבר כל ענייני התינוק אינם תופסים אצל האב שום מקום. אבל כיוון שהוא אוהב את בנו ורוצה להשפיע לו לפי ערכו, הוא יורד ומצטמצם ממעלתו הרמה ועושה את עצמו כאילו הוא משחק עם בנו לפי הרמה של התינוק.

 

מי שיחק כאן עם הבן – מישהו אחר? לא, זהו האב בעצמו. אבל האב מצד עצמו נעלה מכך שלא בערך, וגם עכשיו כשירד לא השתנה בעצם אלא נשאר במהותו ויכול הוא בכל רגע להתרומם מה"ציור" ("לצאת מהכלי הירוק"). אך מאהבתו את בנו ירד והצטמצם אל בנו לפי דרגתו של התינוק ועל ידי זה הוא משפיע לו השפעה שמתאימה לפי מדרגתו. נמצא שעל ידי ירידת האב אליו מקבל התינוק שייכות עם אביו אף שהאב הוא למעלה ממנו שלא בערך כלל.

וכן הוא במשל מנפש האדם[10], שהוא המתאים ביותר לנמשל, כי האדם נברא "בצלמנו כדמותנו", בצלם ודמות שלמעלה, ולכן "מבשרי אחזה אלוקה", מהנפש המלובשת בבשר הגוף אפשר להבין באלקותו יתברך^[11].

 

שהנפש מצד עצמה פשוטה בתכלית, אך כאשר היא מתלבשת בעין למשל, שהיא כלי הראי', אזי נעשה "ציור" באור הנפש הפשוט, והנפש עכשיו אכן רואה או שומעת או מבינה או מרגישה. למרות שהנפש עצמה אחת היא ואינה מורכבת מפרטים שונים, אך בהתלבשותה בכלים היא מקבלת בעצמה "ציור" של ראי' או שמיעה, למרות שבמהותה היא נשארה פשוטה.

 

וכך ממש בנמשל, שהקב"ה בכבודו ובעצמו שלמעלה לגמרי מכל גדר וגבול, רצה בחסדו הגדול שתהי' לנבראים שייכות פנימית פרטית אליו יתברך. לפיכך צמצם את אורו הגדול הבלתי מוגבל לחלוטין בכמה צמצומים בכוחו הכל יכול כדי שיוכל כביכול להיכנס לכלי החסד או הגבורה, לקבל כביכול "ציור" (בנוגע לפעולתו ולא במהותו) המתאים לכל נברא פרטי, וכך להשפיע לנברא הפרטי חיות אלוקית פרטית מיוחדת אליו.

 

ריחוק בתכלית והתאחדות בתכלית

 

אבל יש להדגיש שלאמיתו של דבר המשלים אינם דומים כלל לנמשל, ולשני הכיוונים.

מחד, ריחוק הערך שבין הקב"ה האין סופי לבין הספירות הפרטיות המוגבלות הוא מוחלט. כי לגבי^[12] הקב"ה עצמו נחשבת הספירה והמעלה העליונה ביותר, ספירת החכמה, ממש כמו עשי' גשמית (בדיוק כמו המעלה התחתונה ביותר, ועוד יותר, בדיוק כמו חסרון ולא מעלה), כי אין לה שום מציאות ושום חשיבות אצלו יתברך. ואפילו^[13] החכמה דאדם קדמון (העולם הנעלה ביותר בסדר השתלשלות) נחשבת אצלו יתברך בדיוק ממש כמו דומם שבעולם העשי' הגשמי.

 

שהרי הוא יתברך בלתי בעל גבול, והספירות יש להן איזה גדר וגבול. וממילא אין שום שייכות ביניהם. אופן התהוות הספירות ממנו יתברך הוא באופן של בריאה יש מאין ממש, כדבר חדש לחלוטין שנהי' ממנו יתברך רק בגלל היותו כל יכול. אך למרות זאת, כאמור, הספירות הם לא נבראים נפרדים ממנו יתברך ח"ו, אלא הם חכמתו וחסדו וגבורתו של הקב"ה, אבל אופן התהוותם הוא ממש בדרך יש מאין. אם כן הריחוק שלהם ממנו יתברך הוא ריחוק בתכלית.

 

מאידך, האחדות שבין הקב"ה אחרי שמתלבש במידותיו היא אחדות מוחלטת ממש.

לא כמו במשל שה"ציור" שנעשה באור שבכלי הזכוכית, באב המשחק עם התינוק, ובנפש המתלבשת בכלי הגוף אינו "ציור" אמיתי ממש. שהרי אין האב מתפעל באמת מאותם דברים שהתינוק שייך אליהם אלא הוא רק עושה את עצמו מתפעל מהם. וכן האור המתלבש בכלי הזכוכית אינו מאוחד ממש עם הכלי אלא יש כאן שני דברים שאחד עובר דרך השני ופועל בהתאם אליו. וכן הנפש נשארת במהותה פשוטה וה"ציור" לא שייך למהותה ממש אלא יש כאן שני דברים שאחד עובר דרך השני ופועל בהתאם אליו.

 

אבל הקב"ה, למרות שריחוק הערך בינו לבין הספירות הוא באין ערוך לגמרי כנ"ל, וכדי להתלבש בספירות זקוקים^[14] כביכול לכוחו יתברך הבלתי בעל גבול וכל יכול, שרק הוא יכול לחבר את הבלי גבול האמיתי עם הספירות המוגבלות שיתלבש בהם.

 

אבל ביחד עם זה^[15] לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, וכאשר הוא כביכול "עושה את עצמו כאילו כך וכך" הרי זה באמת נעשה כך. ולכן אחרי התלבשותו על ידי צמצומים רבים בספירות, הריהו מתאחד עמם ממש, באופן שאין כאן שני דברים שאחד משפיע על השני, אלא נעשית כאן מציאות אחת ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת (וביחד עם זה נשאר הוא במהותו למעלה מזה לחלוטין).

 

הוא המדע והוא היודע

 

על כך אומר רבינו הזקן^[16] שצדקו דברי הרמב"ם^[17] אודות דעתו של הקב"ה שאין דעתו יתברך כדעתנו (ובשער היחוד והאמונה^[18] מוסיף שכן הוא בנוגע לכל הספירות) כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע ובידיעת עצמו יודע כל הנמצאים.

 

כלומר, אין זה כמו באדם. שהשכל שבו מורכב משלושה פרטים: ראשית ישנו האדם המשכיל ("היודע"), הנפש שהיא פשוטה והיא מצד עצמה למעלה מהשכל, אלא שהיא מתלבשת בשכל להבין ולהשכיל. שנית, ישנו הכח הפרטי, כח השכל ("המדע") של האדם. ושלישית, ישנו הענין השכלי אותו יודעים ("הידוע").

 

אבל הקב"ה הוא אחד הפשוט, שאינו מורכב ח"ו מפרטים שונים. הוא יתברך בעצמו הוא דבר אחד יחיד ומיוחד בתכלית, אחדות פשוטה ולא מורכבת ח"ו. וממילא התאחדותו עם הדעת (וכן עם שאר הספירות, כנ"ל) ועם מה שיודעים על ידה, היא התאחדות בתכלית לגמרי, כך שאין כאן אלא דבר אחד ויחיד, "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע".

 

(ולכן[19] גם הידיעה שהוא יתברך יודע את הנבראים אינה שיודע דבר שחוץ ממנו ח"ו, אלא בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים, כי כולם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו).

 

והיינו שהתאחדות האור הפשוט עם כלי החסד או הגבורה שדרכו הוא פועל היא התאחדות מוחלטת באופן שזהו דבר אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל.

 

וכאמור, למרות שהאין ערוך ביניהם הוא בתכלית הריחוק, עד שאין שום דבר משותף ביניהם כלל, ובכל זאת, אחרי שהאור התלבש בכלי, הוא כל כך מאוחד לגמרי עם הכלי, עד שאפשר לומר עליו הוא המדע והוא היודע והוא הידוע.

 

זאת משום ש"איהו^[20] וגרמוהי חד" – הוא יתברך מאוחד לגמרי בתכלית האחדות עם הספירות והמידות שלו.

 

אי אפשר להבין אך אפשר "לצייר"

 

אין אנו יכולים כלל להבין זאת בשכלנו, וקשה^[21] מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין.

על כך אמר הנביא^[22] "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם". ולפיכך, כשם^[23] שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו.

 

שכן אנו^[24] מבינים כל דבר כפי שהוא אצלנו. ואילו כאן מדובר על משהו שאינו דומה כלל למה שקורה אצלנו בהבנת שכל וכדומה. מדובר על דבר שנשגב לגמרי מן השכל, עד שחכמה ועשי' שווים לגביו. והאומר^[25] עליו שאי אפשר להשיגו מפני עומק המושג הוא כאומר על חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו נופל כלל בחכמה ושכל, כך לא שייך כלל לומר בו יתברך שאפשר או שאי אפשר להשיגו, כי אינו בגדר ובחינת השגה כלל.

 

אין לנו אלא "להאמין^[26] אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. דהיינו מדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו עם מהותו ועצמותו, המרומם לבדו רוממות אין קץ מבחינת חכמה ושכל והשגה.

 

"ולכן גם יחודו שמתאחד עם מדותיו שהאציל מאתו יתברך גם כן אינו בבחינת השגה להשיג איך מתייחד בהן.

 

"ולכן נקראו מדותיו של הקב"ה שהן הספירות בזהר הקדוש^[27] רזא דמהימנותא, שהיא האמונה שלמעלה מן השכל".

 

ולמרות שאי אפשר כלל להבין זאת בשכל, "אך^[28] מכל מקום, הואיל ודיברה תורה כלשון בני אדם, לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל. וקראו אותן אורות, כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקב"ה ומדותיו. שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש שנקרא מאור … וכשהאור הוא במקורו בגוף כדור השמש הוא מיוחד עמו בתכלית היחוד, כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, כי הזיו והאור שם עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו.

 

"וכדברים האלה ממש ויותר מזה הן מדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו בעולם האצילות, עם מהותו ועצמותו כביכול, המתלבש בתוכם ומתייחד עמהם בתכלית היחוד, מאחר שנמשכו ונאצלו מאתו יתברך, על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש. אך לא ממש בדרך זה רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתינו כי גבהו דרכיו מדרכינו".

 

כלומר, הקירבה וההתאחדות של האור עם הכלי היא מוחלטת לגמרי. כמשל זיו השמש שנקרא אור, המיוחד בתכלית עם המאור בהיותו בתוך המאור, כך שאין כאן שני דברים כלל אלא דבר אחד ממש ועוד יותר מזה.

 

ולמרות שאי אפשר להבין זאת לגמרי, אבל^[29] אפשרי, אם כי קשה מאד, "לצייר בשכלנו" את זאת בלי להבין. "כי על ידי ריבוי התבוננות בידיעת השלילה יוכל להגיע כמעט לציור הדבר^[30]".

 

בי"ע – לבושים, דבר זר ונפרד

 

וזוהי נקודת ההבדל בין עולם האצילות, שהוא אלקות ממש, לבין העולמות הנבראים, בריאה יצירה ועשי'.

בדוגמת[31] ההבדל בין עשר כוחות הנפש, הכוללות את השכל והמידות שלו, המקבילות לעשר הספירות כיוון "שנשתלשלו[32] מהן", שהן חלק מתוכנו ומהותו של האדם עצמו – לבין שלושת ה"לבושים", מחשבה דיבור ומעשה.

 

כמו הלבוש בפשטות, שהוא דבר זר ונפרד מן האדם, אלא שבאמצעותו האדם יכול להתגלות ולצאת גם החוצה – כך ה"לבושים" אין בהם שום תוכן ומהות מצד עצמם, ואינם אלא 'כלי תקשורת' כדי להפעיל ולבטא את עשר הכוחות.

 

המחשבה היא "לבוש המאוחד" שאמנם הוא "לבוש" אבל אינו יוצא מחוץ לאדם, אלא רק מגלה את הכוחות לעצמו, שיפעיל אותם וישתמש בהם בעצמו.

 

 

[אגב, יש שאינם מבחינים מה בין המחשבה לבין השכל.

 

ההבדל הוא פשוט. השכל הוא תוכן מסוים שמצד עצמו הוא 'פשוט' ואין בו אותיות כלל.

כשם שהמידות הן 'פשוטות' ואין בהן מצד עצמן אותיות – לא אוהבים באנגלית ולא כועסים באידיש ולא מקנאים ברוסית וכדומה – אלא שהמידות מתלבשות אחר כך באותיות המחשבה והדיבור כדי לבטא ולהביע אותן, ואז פלוני חושב בשפה זו ואלמוני בשפה אחרת.

כך בדיוק בנוגע לשכל. בשכל עצמו אין אותיות. ההבנה אינה בשפה מסוימת ולכן אין שום הבדל בהבנת הענין מצד עצמו בין מי ששפתו היא אנגלית או צרפתית או אידיש. ההבנה היא תוכן מסוים שאין בו שום אותיות. אלא שכדי שהאדם יפעיל את כח ההבנה שלו הוא חייב להשתמש באותיות המחשבה, שבהן מתבטא ומתגלה כח השכל שלו לעצמו, בדיוק כשם שבהן מתבטאות ומתגלות המידות שלו.

 

נמצא שאותיות המחשבה, בדיוק כמו אותיות הדיבור, אינן אלא "לבוש", שאין בו שום תוכן מצד עצמו, אלא שהוא מבטא ומגלה את התוכן שבשכל או במידות].

 

הדיבור הוא "לבוש הנבדל" המגלה זאת אל הזולת, אך רק לזולת כזה שיש לו ערך אליו, שהרי אפשר לדבר רק עם בן אדם.

 

ואילו המעשה הוא "לבוש הנפרד" המגלה את הכוחות גם החוצה לגמרי, לזולת כזה שאין לו שום ערך אליו. שהרי האדם יכול על ידי כח המעשה לפעול גם עם דומם שאין לו שום ערך אליו.

 

וכך בנמשל, הספירות שבעולם האצילות הם אלקות ממש.

 

מספירת המלכות[33] שהיא סוף האצילות, נהיו ה"לבושים" שבהם מתגלות הספירות 'החוצה' אל הנבראים, ששם מתחילה להיות חשיבות ותפיסת מקום לנבראים.

 

ומזה עצמו נהייתה מציאות שלושת העולמות בריאה יצירה עשי', שהם כמו שלושת הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה.

 

[בכך שונה הנמשל מן המשל. במשל ישנה כבר מציאות הזולת עוד לפני ש'יצאתי' אליו ועוד לפני שהוא התחיל לתפוס מקום אצלי. ואילו בנמשל, הרי מלכתחילה 'אין עוד מלבדו', וכל מציאות הנבראים לא נהייתה אלא על ידי ספירת המלכות שממנה באו ה"לבושים" ובה מתחילה להיות תפיסת מקום ממש לנבראים, ומזה הם נבראו].

 

מקום הספירות – באצילות

 

מזה מובן שעיקר מציאות הספירות היא בעולם האצילות.

 

ולכן בכל מקום שמדובר על ספירות סתם, הכוונה היא לספירות דאצילות.

 

כשמסבירים למשל את ההבדל בין חכמה לבין בינה, מתכוונים להבדל בין חכמה דאצילות לבין בינה דאצילות, וכן בכולם (אלא אם כן מדובר במפורש על "חכמה דבריאה" או "בינה דיצירה" וכדומה).

 

נכון אמנם שיש ספירות גם בכל שאר העולמות, אבל זהו רק ההתלבשות של הספירות באותו "לבוש".

 

כמו שיש מחשבות של שכל או מידות באדם, וישנם דיבורים של שכל או מידות וישנם מעשים המכילים שכל או מידות. אבל כמובן אין זאת אומרת שמקומו של השכל או מקומם של המידות הוא במעשה או בדיבור או במחשבה. אלא שבתוכם מתלבש השכל או המידות, שמקומו של השכל במוח ומקומם של המידות הוא בלב.

 

כך הספירות שבעולמות בריאה יצירה עשי' אינן עיקר הספירות ואינן אלא התלבשות של הספירות, שמקומם העיקרי הוא בעולם האצילות. ולכן מהספירות דבי"ע כבר יש נתינת מקום לכך שיהיו נבראים. (מה שאין כן מהספירות דאצילות אין שום נתינת מקום לכך שיהיו נבראים, כי מאיר בהן האין סוף שאין עוד מלבדו).

 

ובלשון ספרי הקבלה[34]: "באצילות, איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד" – הוא יתברך האין סוף ("איהו") מאוחד ממש עם האורות ("חיוהי") ומאוחד ממש גם עם הכלים ("גרמוהי"). ואילו בספירות שבעולמות בריאה יצירה עשי' "לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד" – הוא יתברך האין סוף אינו מאוחד ממש עם האורות והכלים שבעולמות בי"ע.

 

אבל בכל זאת, למרות שהספירות בעולמות בי"ע הן רק התלבשות של הספירות דאצילות, ו"לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד" – אבל הן לא נבראים ממש אלא רק התלבשות של הספירות דאצילות. היינו שהם האלקות שמאירה בעולמות בי"ע, שבהם יש כבר נתינת מקום להתהוות הנבראים ממש, ולכן נתהוו מהן הנבראים ממש (ליתר דיוק, רק בחינת ה"נשמה" שבספירות דבי"ע נחשבת אלקות, ואילו הנפש והרוח שבהן נחשבות כבר נבראים, כדלקמן).

 

ה"פרסא" בין אצילות לבי"ע

 

בין אצילות לבי"ע ישנה "פרסא", מסך מבדיל, שכאילו עוצר את אור האצילות ואינו מניח לו לעבור לבי"ע. כמו מסך עבה שעוצר את אור הנר ואינו מניח לו לעבור הלאה.

ואז, גם מעט האור שמצליח בכל זאת לבקוע ולעבור את הפרסא ולברוא ולהוות את עולמות בי"ע – לא זו בלבד שהוא רק אור מעט מזעיר, אלא הוא גם מהות אור אחרת לגמרי, "אור של תולדה".

 

אילו הי' זה מסך דק שאינו מניח שכל האור יעבור הלאה אלא רק מעט ממנו, אזי מעט האור הבוקע דרך נקבי המסך, אף שהוא מעט, אבל הוא אותה מהות של האור שהי' לפני המסך.

אולם כאשר המסך הוא עבה ויש בו כמה שכבות של חומר 'חשוך' שעוצר את אור הנר ואינו מניח לו לעבור הלאה, כך שגם הנקבים המעטים שבמסך אינם זה מול זה – אזי האור 'נשבר' ומשתנה לגמרי. וגם מעט האור שמצליח בכל זאת לבקוע ולעבור את המסך אינו אותו מהות של האור שהי' לפני המסך, עד שאי אפשר כלל להכיר בו את האור הקודם.

 

משל[35] רוחני יותר לכך הוא, כמו רב שרוצה ללמד דבר שכל לתלמידו, אך התלמיד אינו יכול להבין את השכל עצמו ואפילו לא מקצת ממנו, אלא רק באמצעות משל ממשהו אחר לחלוטין.

יש מצב אחר שכלי השכל של התלמיד הינם קטנים ומצומצמים, ואין הרב יכול ללמדו את כל עומק השכל, אלא הוא מצמצם את השכל ונותן לתלמיד רק מקצת ממנו.

 

זה כמו אור שעובר דרך נקב קטן במסך דק, שמהות האור נשארת אותה מהות אף שכמות האור היא קטנה. כך אותו מקצת שכל הוא שכל גלוי ולא מכוסה כלל. אין כאן שום כיסוי והעלם על העובדה שזהו שכל, אלא ש"כמות" מידת השכל היא קטנה ביותר.

 

אולם לפעמים התלמיד אינו יכול לקלוט כלל את השכל, גם אם ייתנו לו רק מעט מזעיר. ואז הרב נותן לו משל מענין אחר לחלוטין שממנו יובן הנמשל. משל זה נשמע על פניו סיפור מעשה שאינו קשור כלל לכל הענין השכלי, אלא שבו טמון בהעלם הנמשל.

 

וכמו[36] שהפסוק[37] ממשיל "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", שזהו משל לחכמת התורה. "ולשמרך[38] מאשה זרה", שהוא משל לחכמות חיצוניות. נתאר לעצמנו מי שאינו יודע מאומה מהי תורה, ואין לו שום אפשרות לדעת זאת. ואז נותנים לו משל מאשה כדי שמזה יבין מה היא התורה – נכון שישנו דמיון ביניהם בכמה דברים, אבל אם כל מה שהוא יודע על התורה יתחיל ממה שהוא יודע על אשה, האם הוא יתחיל להבין מהי באמת התורה?!

 

כאן לא מדובר רק על "כמות" מידת השכל, אם יש כאן הרבה שכל או קצת. אלא כאן יש כיסוי והסתר על העובדה שיש כאן בכלל שכל. כל מהות האור שהי' קודם עבר שינוי עצום, עד שאי אפשר כלל להכיר בו את האור הקודם. וזהו הנקרא "אור של תולדה".

 

זוהי ה"פרסא" המבדלת בין אצילות לבין בי"ע. כאן ישנו כמו מסך עבה שעוצר את אור האצילות ואינו מניח לו לעבור לבי"ע. ואז, גם מעט האור שמצליח בכל זאת לבקוע ולעבור את הפרסא ולברוא ולהוות את עולמות בי"ע – לא זו בלבד שהוא רק אור מעט מזעיר, אלא הוא גם מהות אור אחרת לגמרי, "אור של תולדה".

 

"למ"ד כלים דמלכות דאצילות נעשו נשמה לבי"ע"

 

הספירות בעולמות בי"ע נתהוו מחיצוניות הכלים של מלכות דאצילות, שהם בקעו את הפרסא והפכו להיות ה"נשמה" וה"אור" לכלים דבי"ע.

 

כלומר, ה"אור" שמאיר ומלובש במלכות דאצילות (כמו שיש "אור" בכל שאר הספירות המלובש ב"כלים" שלהם) אינו עובר כלל לעולמות בי"ע, אלא הוא מאיר עד סוף האצילות בלבד ונעצר בפרסא שבין אצילות לבי"ע. רק הכלים דמלכות דאצילות בוקעים דרך הפרסא והופכים להיות "נשמה" וחיות להוות ולהחיות את בחינות נפש ורוח ואת הכלים של הספירות דבי"ע.

 

ובכל זאת משהו מהאור מצליח לבקוע, יחד עם הכלים, את הפרסא, והוא מאיר גם בבי"ע, ונותן בהם את הכח לברוא את הנבראים דבי"ע. כמו שכתוב באגרת הקודש[39] "וגם בתוכה הארת הקו דאור אין סוף המלובש באצילות עד הפרסא. והארת הקו שהי' מאיר בכלים די' ספירות דמלכות דאצילות, בקע הפרסא עמהם, ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש".

ה"אור" המאיר ומהווה ומחי' את הכלים דבי"ע[40], מתחלק לשלוש, נפש רוח ונשמה. כשם ששלושת הבחינות נפש רוח ונשמה של הנפש האלוקית מתלבשות בגוף האדם ומחיות את הגוף.

 

בכללות, הנפש היא בכבד ושייכת לענייני המעשה והפעלת אברי הגוף. הרוח היא בלב ושייכת למידות שבלב. והנשמה היא במוח ושייכת לשכל כמו שכתוב[41] "ונשמת שדי תבינם".

כך בספירות העליונות, שהן "בצלמנו[42] כדמותנו", יש בהם "גוף", שהן ה"כלים". ובתוכו מלובש האור המהווה ומחי' את הכלים, כמו הנפש המחי' את הגוף.

והאור, כמו הנפש, מתחלק גם כן לנפש רוח ונשמה.

 

בחינת "נפש" קרובה ממש אל גוף הכלים, כמו הנפש שבגוף שהיא שייכת להפעלת אברי הגוף הגשמי.

 

בחינת "רוח" נעלית יותר. ואף שגם היא מלובשת בכלים, אך היא שייכת פחות לגוף הכלים, ועניינה יותר לרומם את הכלים להיות נעלים יותר. כמו המידות שבלב, שהן לא גופניות ממש, אלא רוחניות ונפשיות. ובכל זאת יש בהן קירוב ושייכות לגוף, כפי שרואים שכאשר אדם מתעורר ברגש בלב למשהו, הוא רץ מיד לעשות זאת. ובאופן שהרגש הוא לא רק מפעיל "מלמעלה" את המעשה (כמו השכל, שנותן הוראות איך לעשות אך אינו משמש ממש חיות ו"כנפיים" למעשה עצמו), אלא הרגש הופך להיות ה"כנפיים"[43] והחיות של המעשה עצמו[44].

ובחינת "נשמה" היא רק שייכת אל הכלים אך לא מלובשת בהן ממש, כפי שהנשמה שבמוח רחוקה מן הגשמיות, אף שהיא שייכת אלי'. וכמו שרואים שכאשר אדם מתעורר ומבין בשכלו שצריך לעשות זאת, אך עדיין לא הגיע לרגש שבלב, הוא רחוק עדיין מן העשי' בפועל[45].

 

ומכיוון שהכלים דבי"ע נחשבים כבר נבראים, לכן גם הנפש ואפילו הרוח המלובשות בתוכן נחשבים גם כן נבראים.

 

ואילו הנשמה שבהן, שזהו מה שהגיע ממלכות דאצילות להוותן ולהחיותן, נחשבת עדיין אלקות.

 

וממנה נתהוו בחינות רוח ונפש של הספירות דבי"ע, שהן נחשבים כבר נבראים.

ומהן, בכח ה"נשמה" שבהן שהיא אלקות, נתהוו הכלים של הספירות דבי"ע, שהם כמו גוף לנפש ורוח המלובשות בהן ממש. ואילו ה"נשמה" שורה כאילו מלמעלה ואינה מלובשת בתוכם בפנימיות ממש.

 

וכמו שכתוב באגרת הקודש[46]: "והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים דיו"ד ספירות דבי"ע, וגם האורות נפש רוח, ונבראו מבחינת הנשמה דיו"ד ספירות דבי"ע שהוא אלקות".

וממשיך "והן הלמ"ד כלים דמלכות דאצילות".

 

מדוע "למ"ד (שלושים) כלים" – מאחר שהמלכות דאצילות מתחלקת לשלוש, ראש תוך סוף, כנגד שלושת הלבושים מחשבה דיבור ומעשה שבאו ממנה, שהם כנגד שלושת העולמות בי"ע, כדלקמן.

 

המלכות עצמה היא כמו הכח לחשוב הכח לדבר והכח לעשות, כפי שכוחות אלו נמצאים עדיין בתוך הנפש. ומזה באו הלבושים עצמם, שהם כמו דבר זר ונפרד.

 

וכיוון שכל ספירה כלולה מכל עשר הספירות, הרי גם מלכות כלולה מעשר – חכמה שבמלכות, בינה שבמלכות וכן הלאה עד מלכות שבמלכות. וכן בכל שלושת חלקי' הנ"ל, שכל אחד מהן כלול גם הוא מעשר הספירות.

 

נמצא שיש במלכות דאצילות שלושים כלים – עשר פנימיים, עשר תיכוניים (אמצעיים) ועשר חיצוניים.

 

ולמ"ד כלים אלו ירדו ונעשו "נשמה" לבי"ע – הפנימיים לבריאה, האמצעיים ליצירה והחיצוניים לעשי'.

 

ומהם נתהוו הרוח והנפש וגם הכלים דבי"ע.

 

ולאחר מכן, בכח ה"נשמה" שבהן שהיא אלקות, נתהוו מהם גם הנבראים דבי"ע, עד הנבראים שבעולם הזה הגשמי.

 

 

שלושת השלבים – בריאה יצירה עשי'

 

שלושת[47] העולמות בריאה יצירה עשי' הם שלושה שלבים בהיווצרות היש. בדוגמת שלושת הלבושים באדם, מחשבה דיבור ומעשה.

 

כשם שבהיווצרות הוולד, כשנולד תינוק חדש, יש בכך שלושה שלבים: השלב הראשון הוא הרגע הראשון של ההיריון, שהוא נקודת ההתחלה של ההיווצרות, נקודת המעבר בין אין ליש, כשעתה מתחילה להתרקם כאן המציאות החדשה, אם כי בגלוי כמעט ולא נראה כאן מאומה. יש כאן רק "חומר" לדבר חדש אך אין לו עדיין שום "צורה".

 

השלב השני הוא כאשר התינוק כבר קורם עור וגידים, ויש בו כבר צורה שלימה, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אבל עדיין הוא כלול בבטן אמו ואינו מציאות בפני עצמו.

 

והשלב השלישי הוא רגע הלידה, כאשר הוא נולד להיות מציאות בפני עצמו לגמרי.

 

שלושה שלבים אלו ישנם בכל היווצרות של דבר חדש, והם מכונים "חומר, צורה, ותיקון".

בתחילה ישנו ה"חומר" של הדבר החדש, אך הוא עדיין ללא שום צורה, לא רואים כאן מאומה, אבל דווקא כאן מתחיל כל הענין.

 

בשלב שני יש לו כבר צורה, אבל הוא עדיין כלול במקורו ואינו מציאות עצמאית.

ובשלב שלישי הוא מגיע לשלב ה"תיקון", שהוא הגימור הסופי של מציאותו, כאשר הוא נולד ונעשה מציאות עצמאית.

 

[על פי דברי הרבי מלך המשיח שליט"א כמה פעמים שיהודי צריך לחפש ולמצוא בענייני העולם ולראות כיצד כל ענייני העולם אינם אלא משל להבנת אלקות, ארשה לעצמי להביא אולי בדרך אפשר גם דוגמא לזה מענייני העולם, והבוחר יבחר:

 

ידוע כמה נלחם הרבי שליט"א שלא ידברו כלל עם המחבלים. ובשנים הקודמות אכן הי' "חוק" שאסר להיפגש עמם ולדבר עמם.

 

ולכאורה מה כל כך נורא בזה שרק נפגשים ורק מדברים עמם, בלי שנותנים להם מאומה.

אבל ראינו בפועל שעצם העובדה שנפגשו ודיברו עמם, אף שלכאורה לא הי' בזה מאומה, זה הי' התחלת התהליך האומלל שהביא לכך שמסרו להם שטחים חיוניים לביטחון וגרמו לפיקוח נפש של אלפי יהודים רחמנא ליצלן. ועד להקמת, הי' לא תהי', מה שמכונה "מדינה פלסטינאית" (ובוודאי "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל").

 

עצם הדיבור עמם הי' ה"בריאה", נקודת המעבר בין האין לבין היש. כי למרות שלכאורה לא הי' כאן מאומה, ובחיצוניות נדמה שהדבר מושלל לחלוטין כמו שהי' עד עתה. אבל בזה התחיל התהליך האומלל של ההכרה בהם ונתינת "לגטימצי' " להם, שהוביל לאן שהוביל, הי' לא תהי'.

 

בשלב השני דיברו על "אוטונומי' " (לא כפי שה"אוטונומי' " הייתה בפועל, שהיא כבר ממש מדינה ויש למחבלים שליטה מוחלטת שם, רחמנא ליצלן. אלא כפי שעלה במחשבה של אלו שהיו להם כוונות טובות וחשבו שיצליחו להסתפק בכך ולעצור את התהליך המסוכן. ולא שעו לאזהרותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א[48] שזה מה שיוביל למסירת שטחים בפועל, וכפי שהדברים התקיימו בפועל בדיוק כפי שהרבי הזהיר). שזהו שלב ה"יצירה", היצור קורם כבר עור וגידים, אבל הוא עדיין כלול בתוך בטן אמו. יהי' להם ממשל עצמי רק בנוגע לחקלאות ופינוי האשפה, טענו הטוענים, אבל האחריות הכללית לביטחון תהי' לגמרי בידינו. ה"יצור" יישאר כלול ובטל בתוך מקורו ולא יקבל שום עצמאות מוחלטת.

 

ועד, בשלב השלישי והסופי, שלב ה"תיקון" (שהוא הקלקול הגדול), שלב הגימור המוחלט של הענין, כאשר הוקמה רחמנא ליצלן ה"מדינה" עם עצמאות מוחלטת, והסתפקות בהבטחה שהתינוק החדש "יהי' ילד טוב". והוא אכן "הוכיח זאת" בהפגזות הקסאמים משטחו וכו'].

שלושה שלבים אלו הם בהתאם לשלושת הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה:

 

ב"בריאה" נשארנו עדיין בפנים, אלא שהתחיל התהליך המוביל לצאת החוצה. כמו במחשבה שלמרות היותה כבר "לבוש", אך היא עדיין בפנים ואינה יוצאת החוצה.

 

ב"יצירה", כבר ישנו משהו חדש, שבעיקרון הוא עומד 'לצאת החוצה' אבל ה'חוצה' עדיין כלול בתוך מקורו ויש לו את ההגבלות של מקורו. כמו הדיבור שלמרות שהוא כבר יוצא החוצה, אך זה עדיין רק בהגבלות של המקור, עדיין מדובר רק על דיבור עם בני אדם ולא יציאה לגמרי החוצה, לדברים שאין לאדם שום שייכות עמם.

 

וב"עשי' " נולד המוצר המוגמר, יוצאים החוצה לגמרי, גם לדברים שאין לאדם שום שייכות עמם.

 

ובנמשל, בשלושת העולמות בריאה יצירה עשי':

 

בעולם הבריאה מתחיל התהליך של היווצרות היש. בניגוד לעולם האצילות, בו האיר האין סוף שאין עוד מלבדו ולא הי' שום מקום לשום דבר אחר, הרי בעולם הבריאה כבר מתחיל משהו שיוליך להיווצרות היש.

 

אבל זוהי רק "אפשרות היש", נקודת המעבר בין אין ליש, כשעתה מתחילה להתרקם כאן המציאות החדשה של נבראים, אף כי בגלוי כמעט ולא נראה כאן שום שינוי לגבי אצילות.

הבריאה דומה בחיצוניותה לאצילות הרבה יותר ממה שהיא דומה ליצירה. גם כאן צועקים 'אין עוד מלבדו', ביטול מוחלט שאין כאן שום מציאות כלל, 'ביטול במציאות' – אבל כבר 'צועקים'. יש כאן 'הרגש' שתוכנו הוא 'אין עוד מלבדו', אבל זהו כבר 'הרגש'.

 

המלאכים העליונים שבעולם הבריאה נקראים "שרפים" על שם "שנשרפים בהביטול שלהם". הם בטלים וכלולים לגמרי במקורם וכאילו אין כאן שום מציאות כלל. אבל עצם ה'הרגש', גם כשזהו 'הרגש של ביטול במציאות', הוא כבר מהווה "חומר" של נברא. אמנם אין לו עדיין שום "צורה" של נברא. אדרבה, ה"צורה" שלו היא 'אין עוד מלבדו' וביטול במציאות, אבל עצם זה שיש כאן 'הרגש', זה עצמו הוא "חומר" והתחלה של נברא.

 

בעולם היצירה כבר נוצר היש וקרם עור וגידים. זה לא רק 'הרגש של ביטול במציאות' שנראה בחיצוניות כמו אצילות, אלא כבר יש כאן מציאות היש. כאן ישנם כבר מלאכים שמרגישים גם את עצמם מציאות יש.

 

אבל היש ביצירה עדיין אינו מציאות בפני עצמו, אלא הוא עדיין כלול בתוך מקורו. ביצירה אמנם ישנו יש, אבל היש מעצם הווייתו בטל לאלקות. אמנם לא ביטול בתכלית, ביטול במציאות, אלא רק "ביטול היש", אבל הביטול טבוע בו בעצם מציאותו. לא ייתכן שהוא לא יהי' בטל.

ואילו בעולם העשי' מגיעים אל ה"תיקון" והגימור הסופי של היש, כאשר הוא כבר מציאות בפני עצמו לגמרי.

 

אמנם בדרגות העליונות של העשי' הוא עדיין בטל, כי הוא מבין שנכון וצריך להיות בטל, אבל עקרונית הוא כבר מציאות בפני עצמו, ויכול הוא להיות יש שאינו בטל כלל. וכפי שאכן קורה בדרגות הנמוכות שלו, בעולם הזה הגשמי, תחתון שאין למטה הימנו.

 

אבי"ע שבאצילות

 

שלושה שלבים אלו שיש בהתהוות היש, בריאה יצירה עשי', והשלב הקודם להם שהוא אצילות – ישנם כולם באופן נעלה יותר בתוך הספירות דאצילות עצמן[49].

 

שזהו אבי"ע שבאצילות: חכמה היא אצילות שבאצילות, בינה בריאה שבאצילות. המידות יצירה שבאצילות, והמלכות עשי' שבאצילות.

 

שכן עשר הספירות, שמקומן כאמור בעיקר בעולם האצילות, מתחלקות[50] לארבע, כנגד ארבע אותיות שם הוי'[51]:

 

חכמה, שבה מאירה האות י' של שם הוי'. בינה, שבה מאירה האות ה' עילאה, ה' הראשונה בשם הוי'. ששת המידות, המכונות בשם זעיר-אנפין[52], שבהם מאירה האות ו' של שם הוי'. וספירת המלכות, שבה מאירה האות ה' תתאה, ה' האחרונה בשם הוי'.

ספירות אלו, ושם הוי' המאיר בהן, מקומם כאמור בעולם האצילות. אולם בעולם האצילות מאירה בעיקר החכמה, שבה האות י' של שם הוי', והיא מאירה בכל הספירות דאצילות. נמצא שגם שאר הספירות, כיוון שמאירה בהן החכמה וחודרת בכל מציאותן, הרי בהיותן באצילות גם הם כאילו בדרגת החכמה, ועניינן שלהן עצמן לא בא כל כך לידי ביטוי באצילות.

עניינה של הבינה דאצילות, עם האות ה' ראשונה של שם הוי' שבה, מאיר בעולם הבריאה, ולכן עולם הבריאה הוא עולם המוחין.

 

המידות דאצילות, עם האות ו' של שם הוי' שבהן, מאירות ביצירה, ולכן עולם היצירה הוא עולם המידות.

 

והמלכות דאצילות, עם האות ה' אחרונה של שם הוי', מאירה בעשי', ולכן עולם העשי' הוא עולם המעשה בקבלת עול פשוטה.

 

ומהביאורים בזה: נתבאר לעיל ששלושת השלבים בריאה יצירה עשי' ישנם בכל היווצרות של דבר חדש, והם מכונים "חומר, צורה, ותיקון".

 

בתחילה ישנו ה"חומר" של הדבר החדש, אך הוא עדיין ללא שום צורה, לא רואים כאן מאומה, אבל דווקא כאן מתחיל כל הענין.

 

בשלב שני הוא קורם עור וגידים ויש לו כבר צורה, אבל הוא עדיין כלול במקורו ואינו מציאות עצמאית.

 

ובשלב שלישי הוא מגיע לשלב ה"תיקון", שהוא הגימור הסופי של מציאותו, כאשר הוא נולד ונעשה מציאות עצמאית.

 

ההסבר לעיל הי' באופן התהוותו של היש הגמור.

 

בתחילה הי' אצילות, ששם אין בכלל שום שייכות ליש, שם מאירה האמת האלוקית ש'אין עוד מלבדו'.

 

אחר כך בריאה, "הרגש של ביטול במציאות", יש כבר "חומר" של יש שיש בו ה'הרגש' של 'אין עוד מלבדו'. שאמנם ה'הרגש' הוא 'אין עוד מלבדו', אבל עצם זה שיש 'הרגש' היא כבר התחלת התהליך המוביל ליש גמור.

 

לאחר מכן יצירה, היש כבר מרגיש עצמו מציאות, אבל הוא עדיין כלול ובטל במקורו ואינו יכול כלל להיות בפני עצמו ללא ביטול.

 

ובסופו של התהליך, בעשי', היש הגיע לגימורו הסופי להיות מציאות בפני עצמו לגמרי.

אולם עוד לפני הכל, בכדי שיהי' בכלל על מה לדבר, שיהי' בכלל שייכות ליש, שתהי' איזו שהיא תפיסת מקום וחשיבות ליש ורצון ליש, היו צריכים לעבור בדיוק אותם שלבים באופן נעלה יותר. ורק לאחר שעברו כל השלבים ונהי' הגימור הסופי במלכות דאצילות, שהוא השייכות ותפיסת מקום ורצון ליש – רק אז הי' אפשר להתחיל את התהליך שיוביל ליש גמור.

באצילות שבאצילות, בחכמה, אין שום שייכות לרצות שיהי' יש. וכי מדוע ולמה לרצות בכלל שיהי' יש, כאשר מאירה בכל תוקפה האמת המוחלטת ש'אין עוד מלבדו', והיש אינו אלא שקר מוחלט.

 

בבריאה שבאצילות, בינה, מתחיל התהליך שיוביל לכך שהיש יתפוס מקום, אבל עדיין אין כאן מאומה.

 

ביצירה שבאצילות, מידות, היש כבר תופס איזה שהוא מקום, אבל עדיין רק היש כפי שהוא כלול בתוך ה'אין' ולא היש כמו שהוא לעצמו.

 

ובעשי' שבאצילות, מלכות, יש כבר תפיסת מקום וחשיבות ליש ורצון שיהי' יש כמו שהוא מציאות לעצמו, משום ש"אין מלך בלא עם".

 

ורק לאחר שעברו כל השלבים הללו ונהי' הגימור הסופי במלכות דאצילות, שהוא השייכות ותפיסת מקום ורצון ליש – רק אז אפשר להתחיל את התהליך שיוביל ליש גמור.

 

כי כשנמצאים עדיין באצילות, גם במלכות דאצילות, מאירה שם בעיקר החכמה, האור האלוקי ש'אין עוד מלבדו' כמות שהוא למעלה מכל 'ציור' והתפשטות. ולכן לא שייך כלל עדיין שיהי' מזה אפילו התחלה של תהליך שיוביל ליש גמור.

 

בעולם הבריאה, שם מאירה הבינה דאצילות, שבה יש כבר איזו נתינת מקום לאפשרות היש, כאן מתחיל התהליך של היווצרות היש באופן של חומר ללא צורה, "הרגש של ביטול במציאות", אבל יש כבר "הרגש".

 

בעולם היצירה, שם מאירות המידות דאצילות, שבהן יש כבר נתינת מקום ממש ליש, אלא שהיש כלול עדיין במקורו, כאן ישנה כבר היווצרות היש באופן שהוא קורם עור וגידים, מציאות יש ממש, אבל היש נמצא עדיין כאילו כלול במקורו בתוך הביטול. אמנם רק "ביטול היש" ולא ביטול במציאות, אבל לא ייתכן בשום אופן יש עצמאי, ללא ביטול.

 

ובעולם העשי', שם מאירה המלכות דאצילות, שבה יש כבר נתינת מקום למציאות היש ממש, כמו שהוא במקומו, כאן נשלמת היווצרות היש באופן מוחלט כמציאות בפני עצמו.

 

חכמה – נקודה שלמעלה מ'ציור'

 

ביאור הדברים, מדוע החכמה מאירה באצילות, הבינה בבריאה, המידות ביצירה והמלכות בעשי', יובן מהמשל לזה בנפש, בכוחות החכמה, הבינה, המידות והמלכות של האדם:

בדרגת החכמה נמצאת הנפש כמו שהיא לעצמה לגמרי, למעלה מכל התפשטות וירידה ולמעלה מכל "ציור" והגדרה איזו שתהי'. אין לה שום מחויבות אל הזולת ואינה תלוי' בו כלל.

לא כמו בדרגות הנמוכות יותר, בבינה במידות ובמלכות, שבהם חייבים להתחשב במציאות הזולת – אי אפשר להבין אותו ללא התחשבות במה שהוא באמת. ההתפעלות ממנו בוודאי נובעת מהתחשבות גמורה בו. והדיבור עמו או הנתינה לו וכדומה בוודאי שהם מחייבים שתהי' מציאות ממש של זולת.

 

ואילו בחכמה אין עדיין שום התחשבות בנתונים שהזולת 'משדר', כי אין כאן עדיין שום ירידה למטה אל הזולת כלל, אלא רק בירידה מצדי אני אל הזולת ללא התחשבות בו כלל.

ועל דרך כח הרצון שבנפש, למשל. שיכול הוא לרצות או לא לרצות את הזולת ללא כל קשר למה שיהי' הזולת. יכול הזולת להיות הדבר הטוב ביותר ואינני רוצה בו, ויכול הוא להיות הדבר הרע ביותר ואני כן רוצה בו. כי כח הרצון הוא בדרגא כזו בנפש בה אין התחשבות כלל בזולת, וכל "מציאות" הזולת שם היא רק משום שאני החלטתי שהוא יהי' אצלי "מציאות". וכן בנמשל באלקות, בדרגת הכתר, שהיא הנמשל מכח הרצון, אין שום תפיסת מקום כלל למציאות הנבראים.

 

ועל דרך זה גם בחכמה, שכל הירידה בה אל הזולת אינה תלוי' בנתונים שקיבלתי מהזולת, אלא במה שמאיר אצלי ביחס אליו.

 

וכפי שהגמרא מספרת[53] שרב אמר הלכה. באו תלמידיו, רב כהנא ורב אסי, ושאלו והקשו על דבריו. ושתק רב ולא ענה להם מאומה. ובכל זאת לא חזר בו מדבריו. "שתיק רב ולא הדר בי'." ורוב הפוסקים אף פסקו הלכה כמותו, למרות שהקושיות נשארו ללא תשובה. ואף יש גורסים בגמרא  "והלכתא כרב".

שזה לגמרי לא כפי המקובל בגמרא, שכאשר אין תשובות לקושיות אומרת הגמרא "תיובתא דרב תיובתא" ודוחה את דבריו מההלכה, ואף הוא עצמו חוזר בו. ואילו כאן, למרות הקושיות ולמרות ששתק ולא ענה עליהם, לא חזר בו ואף יש פוסקים הלכה כמותו.

 

מדוע – אומרים ה'תוספות': "לא חש לענות". שתיקתו של רב לא נבעה מאי יכולת לענות, אלא מאי צורך לענות. יש לכם קושיות – שיהי' לכם לבריאות, אך ההלכה היא בדיוק כפי שאמרתי, ללא צורך כלל להתמודד עם הקושיות. שכן בדרגא זו הדבר מונח אצלו בדרגא כזו שלמעלה מגדר הסברה והבנה. כאן לא צריכים להסביר. בלי למה. ככה. כי כך הוא הענין. (כפתגמו-אמרתו של הרה"ח ר' יעקב מרדכי מפאלטאבא: "אזוי, אזוי איז דער ענין").

 

זוהי הדרגא של אצילות שבאצילות. אין כאן שום נתינת מקום למציאות הזולת, ואפילו לא התחשבות בו. כאן נמצאת הנפש עצמה כמות שהיא לעצמה לגמרי, למעלה מכל התפשטות וירידה ולמעלה מכל "ציור" והגדרה איזו שתהי'. אין לה שום מחויבות אל הזולת ואינה תלוי' בו כלל.

 

וכן בנמשל, בחכמה דאצילות, שמאיר בה 'הוא לבדו ואין זולתו', למעלה מכל התפשטות וירידה ולמעלה מכל "ציור" והגדרה איזו שתהי'.

 

ולכן האות י' של שם הוי', שייכת לספירת החכמה. כי כשם שהאות י' היא נקודה בלבד ללא שום 'ציור' והתפשטות, כך עניינה של החכמה הוא אלקות כמו שהיא לעצמה, ללא שום התפשטות וירידה וללא שום שייכות כלל לנבראים.

 

דרגא זו של חכמה מאירה בכל עולם האצילות, גם במלכות דאצילות. שכן זהו עניינו של כל עולם האצילות – אלקות כמו שהוא, ללא שייכות לנבראים כלל.

 

בינה – התחשבות ללא התפעלות

 

בבינה (שהיא עיקר השכל) כבר מדובר על מדרגה כזו בנפש, שמתחיל בה איזו 'התפשטות' ולא רק נקודה בלבד. הן התפשטות לרוחב, ההרחבה בהבנת והשגת השכל. והן התפשטות לאורך, שהיא הירידה למטה לחשוב ולהבין גם את הזולת.

 

אבל במצב זה בנפש הזולת עדיין אינו חשוב ואינו תופס מקום כלל להתפעל ממנו. השכל יכול לחקור את החסדים המופלאים ביותר כמו את הפשעים החמורים ביותר, והוא נשאר אדיש ואינו מתפעל מהם כלל. הזולת הוא רק כמו נתון ("אובייקט") למחקר, שהשכל עושה עליו מחקר ומנסה להבין ולהסביר אותו, אבל אינו יורד אליו כלל להתפעל ממנו. בדרגה זו בנפש בה נמצא השכל, נמצאת הנפש כמות שהיא לעצמה, והזולת אינו מעניין אותו כלל להתפעל ממנו.

 

ובכל זאת, אף שהשכל אינו מתפעל מן הזולת כלל, אבל עצם העובדה שהשכל ניגש אל הזולת לחקור אותו כמות שהוא, היינו שהוא חייב כבר להתחשב בזולת, זה עצמו היא כבר איזו שהיא ירידה אל הזולת והתחשבות מסוימת בו.

 

שהרי אין השכל יכול להבין את הזולת כמו שהשכל רוצה, אלא כפי שהזולת הוא באמת, שאם לא כן לא יהי' זה שכל אמיתי. נמצא שבכל זאת השכל חייב להתחשב במציאותו של הזולת והזולת הולך לקראת זה שתהי' לו איזו שהיא תפיסת מקום (אף שעדיין אינו תופס אצלו שום מקום כלל להתפעל ממנו).

ולכן בנמשל באלקות, בבינה דאצילות, מאירה האות ה' עילאה, הה' הראשונה שבשם הוי'. כי כשם שצורת האות ה' היא שיש בה אורך ורוחב, כך הבינה, שהיא עיקר השכל, יש בה התפשטות לרוחב, וגם לאורך, לרדת למטה אל הזולת.

 

אבל לא למטה ממש, החוצה ממש (לא כמו האותיות ו-ה, המידות והמלכות, היוצאות כביכול החוצה, לדרגה כזו באלקות ששם מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום ממש למציאות הנבראים).

 

כאן נמצאים עדיין בדרגת האור האלוקי כמות שהוא, שבו אין הזולת תופס מקום כלל להתפעל ממנו כביכול. וממילא לא התחילה כאן עדיין כלל ה"מציאות" של הזולת, של הנבראים (שהרי בנמשל, כל מציאותם של הנבראים נולדה ונבראה רק ממה שהם תופסים מקום באלקות).

 

כמו בבריאה, שאין כאן עדיין ירידה למציאותו של הזולת כלל, אלא רק "אפשרות היש", התחלת התהליך שיוביל לרדת ממש אל הזולת.

 

וכאמור, מדרגה זו של בינה דאצילות לא מאירה כל כך בבינה דאצילות עצמה. שכן זהו עולם האצילות שבו מאירה (גם בבינה) החכמה דאצילות, שמצדה אין שום מקום למציאות הנבראים, אפילו לא באופן של "אפשרות היש". אלא מדרגה זו מאירה בעולם הבריאה, שבו כבר ישנה "אפשרות היש", התחלת התהליך שיוביל בסופו של דבר ליש ממש (אף כי כרגע הוא עדיין 'צועק' ביטול במציאות כמו באצילות, כנ"ל).

 

מידות – הזולת כמו שהוא בתוך עצמו

 

במידות ישנה כבר תפיסת מקום לזולת. כאן אור הנפש נמשך ויורד מלמעלה למטה ויוצא אל מחוצה לה, למטה מהנפש כמות שהיא (שכן בנפש כמות שהיא אין הזולת תופס מקום כלל), לדרגה כזו בנפש ששם הזולת תופס מקום להתפעל ממנו, לאהוב אותו או לכעוס עליו וכדומה.

 

ולכן בנמשל, באלקות, זוהי השייכות של המידות לאות ו' של שם הוי' (מלבד השייכות במספר, שמספר האות ו' הוא שש, ששת המידות). כי צורת האות ו' הוא קו ארוך שנמשך מלמעלה למטה. שזה מורה על ירידת האור שנמשך מלמעלה למטה ויוצא אל הזולת שמחוצה לו.

אבל זוהי רק היציאה אל הזולת כמות שהוא בתוך האדם, שהאדם מתרגש ומתפעל בתוכו פנימה מן הזולת ברגש של אהבה או קנאה וכדומה.

אולם לזולת עצמו כמו שהוא במקומו אין מזה מאומה עדיין. אליו עדיין לא 'הגיעו'. כי המידות נשארות עדיין בפנים ואינם יוצאות החוצה.

 

בתוכו פנימה הוא בוער ברשפי אש אהבה אל הזולת וכדומה, אך עדיין לא הוריד זאת אל הזולת ממש, כך שייתכן שהזולת אינו יודע בכלל על כך.

 

וכן בנמשל באלקות, האות ו' מורה על ירידת האור האלוקי שנמשך מלמעלה למטה ויוצא כביכול החוצה, למטה מהאור האלוקי כמות שהוא (שכן באור האלוקי כמות שהוא אין הזולת תופס מקום כלל), לדרגה כזו באלקות ששם מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום למציאות הנבראים. אבל זהו עדיין רק הנבראים כמות שהם כלולים בתוך מקורם (כמו הזולת כמות שהוא בתוך האדם) ואילו למציאות הנבראים ממש, כמו שהם במקומם, לזה עדיין לא הגענו.

 

וכאמור, מדרגה זו של המידות דאצילות לא מאירה כל כך במידות דאצילות עצמן, שכן זהו עדיין עולם האצילות שבו מאירה (גם במידות) החכמה דאצילות, שמצדה אין שום מקום למציאות הנבראים, אפילו לא באופן של "אפשרות היש". אלא מדרגה זו מאירה בעיקר בעולם היצירה, שבו כבר ישנה מציאות היש שקרמה עור וגידים, אלא שהוא כלול במקורו, בתוך הביטול כנ"ל. כמו במידות, בהן ישנה מציאות הזולת כמו שהוא בתוכו פנימה (אך עדיין לא הזולת כמו שהוא במקומו).

 

מלכות – הזולת כמו שהוא במקומו

 

רק במלכות יש כבר תפיסת מקום ממש לזולת. שהרי כל עניינה של המלכות היא השייכות לזולת ממש כמו שהוא (הזולת) במקומו (ולא רק הזולת כפי שהוא בתוך האדם עצמו פנימה, כמו המידות, כדלעיל).

 

שכן מידת המלכות עניינה שהאדם יהי' מלך על הזולת ממש. וכן הכוחות לדבר ולעשות[54] עניינן הוא שהוא ידבר אל הזולת כפי שהזולת נמצא כבר במקומו, וייתן במעשה לזולת כפי שהזולת נמצא כבר במקומו.

 

המלכות יוצאת כבר אל הזולת ממש, כמות שהוא במקומו, לדבר אתו או לתת לו וכדומה. וכן באלקות, המלכות מגיעה אל הנבראים וכאן כבר 'רוצים' כביכול שיהי' מציאות של נבראים ממש.

 

וזוהי גם השייכות בין ספירת המלכות לבחינת ה' תתאה, הה' האחרונה שבשם הוי', שהיא מאירה בעיקר בספירת המלכות.

 

שכן האות ה' היא "אתא[55] קלילא דלית בה מששא", אות קלה שאין בה ממש. כי כשהאדם מוציא מגרונו את הבל הדיבור, לפני שההבל מתחלק לאותיות נפרדות במוצאות הפה, ההברה היא ה' בלבד. נמצא שהה' היא התחלת ומקור כל האותיות. וגם מספר מוצאות הפה הוא ה' – חמשת המוצאות: אותיות אהח"ע מהגרון, בומ"פ מהשפתיים, גיכ"ק מהחך, דלטנ"ת מהלשון, זסצ"ש מהשיניים.

 

ולכן מאירה בחינת ה' תתאה, הה' האחרונה בשם הוי', בעיקר בספירת המלכות, שהיא ענין הדיבור, "מלכות – פה"[56].

 

על ספירת המלכות[57] נאמר ש"לית לה מגרמה כלום", אין לה מעצמה כלום. כי כל התוכן שיש בה היא מקבלת מהאורות והספירות שלמעלה ממנה.

 

וכמו אותיות הדיבור שבאדם, שאין בהם שום תוכן מצד עצמם. ואף שכח הדיבור הוא כח גדול וחזק, הרי כל עניינו הוא "תקשורת" אל הזולת. ואם לא יצטרף אליו כח נוסף שיכניס לדיבור תוכן מה לדבר, לא יוכל כח הדיבור לדבר מאומה. כי את התוכן מה לדבר לא נותן כח הדיבור אלא הכוחות הנעלים ממנו, השכל המידות וכו'.

 

[ועל דרך זה הוא גם באותיות המחשבה, שאם לא יהי' לו מה לחשוב, לא יוכל לחשוב מאומה. ואת התוכן מה לחשוב לא נותן כח המחשבה, אלא הכוחות שלמעלה ממנו. וכן גם בכח המעשה, שגם הוא אין לו תוכן מצד עצמו, אלא בהתאם לכוחות הנעלים ממנו המכניסים בו תוכן ומפעילים אותו. ולכן אמנם מתהווים כל שלושת הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, מספירת המלכות – ספירת המלכות היא הנמשל מן הכח לחשוב לדבר ולעשות, והמחשבה הדיבור והמעשה שמתהווים ממנה הם כנגד העולמות בריאה יצירה עשי'].

 

וכאמור, מדרגה זו של המלכות דאצילות לא מאירה כל כך במלכות דאצילות עצמה בהיותה באצילות, שכן זהו עדיין עולם האצילות שבו מאירה (גם במלכות) החכמה דאצילות, שמצדה אין שום מקום למציאות הנבראים, אפילו לא באופן של "אפשרות היש". אלא מדרגה זו מאירה בעולם העשי', שבו כבר נולדה מציאות היש כמציאות עצמאית, שיכולה להיות ללא ביטול כלל – כמו במלכות, בהן נולדה כבר מציאות הזולת (לא רק כמו שהוא בתוכו פנימה כמו במידות, אלא) הזולת כמו שהוא במקומו.

 

בין אלקות לבין כמו ששייכת לנבראים

 

כל הנ"ל הוא ההסבר במאמר התיקוני-זוהר והעץ-חיים המובא בפרק זה שאבא עילאה, חכמה, מאיר באצילות. אימא עילאה, בינה, שהיא עיקר המוחין והיא כוללת בתוכה את כל שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, מאירה בבריאה. ששת המידות, המכונות בשם זעיר-אנפין, מאירות ביצירה. ואימא תתאה, ספירת המלכות, מאירה בעשי'.

 

ולהוסיף, שמכל זה מובן גם המבואר בפרק זה אודות ההבדל העצום בין דחילו ורחימו שכליים שעל ידם 'מגיעים' לעולם הבריאה, לעומת דחילו ורחימו טבעיים שעל ידם מגיעים רק לעולם היצירה.

 

ולכאורה, מה זה משנה כל כך אם מגיעים לבריאה או ליצירה.

 

בשלמא אילו הי' זה הבדל בין בורא לבין נבראים, כמו ההבדל בין אצילות לבריאה, שאצילות הוא אלקות ממש ואילו בי"ע הם נבראים.

 

אבל אם בין כך מגיעים רק לעולמות הנבראים, אם כן מה זה משנה כל כך אם מגיעים לבריאה או ליצירה.

 

אך לפי המבואר לעיל מובן שההבדל בין בריאה ליצירה הוא הבדל עצום. כי בבריאה מאירה עדיין האלקות כמות שהיא לעצמה, ואילו ביצירה מאיר רק האור האלוקי כמו שהוא שייך לנבראים.

 

וכמו[58] ההבדל הנ"ל במשל בין השכל למידות.

 

שבשכל מאירה מציאות האור האלוקי כמות שהוא לפני הירידה אל הנבראים, לפני שיש לנבראים איזו תפיסת מקום וחשיבות. ואילו במידות, למרות שבהן מורגשת חיות והתלהבות הנפש, אבל כל עניינה של חיות זו היא לא בדרגת הנפש כמות שהיא לעצמה, אלא רק בדרגה כזו בנפש ששם מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום למציאות הזולת.

ההבדל בין האותיות (המלכות) לבין המידות הוא רק שהאותיות מהוות רק המשכה מן הנפש ולא מאירה בהן הנפש עצמה כלל, כי אין בהן חיות כלל מצד עצמן, והן מצד עצמן כמו אבן דומם. ואילו במידות יש בהן חיות כי זוהי הנפש כמו שבאה בהמשכה וירידה. אבל גם במידות זוהי רק הנפש כמו שבאה בהמשכה וירידה ולא הנפש כמו שהיא לעצמה כלל.

וכן בנמשל באלקות. כשם שבספירת המלכות ישנה רק המשכה אל הנבראים ולא מאיר שם האור האלוקי כמו שהוא מצד עצמו כלל – כך גם בדרגא של ז"א (זעיר-אנפין, המידות).

כי אף שאמנם מאיר בז"א האור האלוקי, אבל זו רק דרגא כזו באלקות שבה מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום למציאות הנבראים, ולא האלקות כמו שהיא לעצמה כלל.

ולכן האותיות ו-ה בשם הוי' 'הולכות ביחד'. כמו שכתוב "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". ומבואר בחסידות ש"והנגלות" הוא כאילו נכתב "ו-ה נגלות", שהאותיות ו-ה הן הנגלות (לעומת האותיות י-ה, שהן הנסתרות ועניינן הוא האור האלוקי כמות שהוא), כי עניינן הוא לצאת 'החוצה' אל הנבראים ולא האור האלוקי כמות שהוא כלל.

 

ולכן מאירה אות ה' עילאה בעולם הבריאה. שעולם הבריאה הוא אמנם לא אלקות ממש כמו עולם האצילות. כי אצילות הוא בחינת "אין" לגמרי, ללא שום התפשטות וירידה, ואילו בריאה היא כבר התחלת היש, אפשרות היש, התחילה כאן איזו התפשטות וירידה – אבל אין זו ירידה לגמרי, כי עדיין מאיר ה"אין" בתוך היש והיש נמצא בביטול בתכלית.

 

אמנם אין זה ביטול בעצם כמו באצילות, אלא ביטול מפני שנרגש בו ה"אין", "א ישות'דיקע פשיטות" – אבל בכל זאת מאיר בו ה"אין" והוא נמצא בתכלית הביטול.

 

ואילו האות ו' מאירה בעולם היצירה והאות ה' תתאה בעולם העשי'. כי בעולמות אלו נרגש בעיקר ההגבלה וה"ציור" של הנבראים ולא כל כך הביטול שבהם. כמו באותיות ובמידות שלא נרגשת בהם הנפש כמו שהיא בעצמותה אלא רק כפי שהיא יורדת אל הזולת.

 

שלכן החלוקה בין ארבע המדרגות, חכמה בינה ז"א ומלכות, שהן כנגד ד' אותיות הוי', המאירות בארבע עולמות אבי"ע – היא גם חלוקה בכללות לשתים, י-ה לעומת ו-ה, מוחין לעומת מידות ומלכות, אצילות ובריאה לעומת יצירה ועשי' (בדוגמת החלוקה לשתים בין ד' בחינות דומם צומח חי ומדבר שנשתלשלו מהן, שדומם וצומח הן בחינת "גוף" וחי ומדבר הן בחינת "נפש"[59]):

 

בספירת המלכות, המאירה בעולם העשי', יש כאן רק המשכה אל הנבראים (כמו האותיות) ולא מאיר שם האור האלוקי כלל.

 

בדרגא של ז"א (זעיר-אנפין, המידות), המאירה בעולם היצירה, שם אמנם מאיר האור האלוקי, אבל רק בדרגה כזו באלקות שבה מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום למציאות הנבראים ולא באור האלוקי כמו שהוא לעצמו כלל (כמו במשל במידות של האדם, שמציאות הזולת כבר תופסת מקום שם).

 

ואילו בדרגת הבינה המאירה בעולם הבריאה, אין עדיין שום חשיבות ושום תפיסת מקום למציאות הנבראים. וממילא עדיין לא התחילה כאן כלל מציאות הנבראים ממש, אף שכבר הייתה גם כאן איזו שהיא ירידה להיות שייך כאילו לדעת ממציאותם בלי להתפעל מהם כביכול.

 

כי לא כמו האותיות ואפילו המידות, שהן בדרגה כזו בנפש ששם מתחילה איזו שהיא חשיבות ותפיסת מקום למציאות הזולת.

 

ואילו הבינה, למרות שגם בה יש איזו שהיא ירידה גם כמו שהיא בתוך עצמה לדעת ממציאותו של הזולת בלי להתפעל ממנו כלל – הרי היא נמצאת בדרגת הנפש כמות שהיא לעצמה, למעלה מהמשכה וירידה למטה אל הזולת. שבדרגה זו אין חשיבות ותפיסת מקום לשום דבר אחר כלל.

 

ורק בבחינת ז"א, במידות, ובפרט ובעיקר במלכות, ישנה כבר ירידה אל הזולת, שהזולת יתחיל כבר לתפוס מקום. בז"א הזולת כמות שהוא עדיין בתוכו פנימה, ובמלכות הזולת כמות שהוא במקומו.

 

ה"זולת" צריך להמליך

 

ומאידך, דווקא[60] בספירת המלכות, שכל עניינה הוא הירידה לגמרי אל הזולת כמות שהוא דווקא, שמצד ה"גילויים" מושלל דבר זה לגמרי; ובפרט כמות שהמלכות מאירה ומתלבשת בעולם העשי', שאז נברא ממנה יש נברא תחתון שאין תחתון למטה הימנו – דווקא בה בא לידי ביטוי וגילוי ה'עצם' שלמעלה מעלה מכל הגילויים, מהותו ועצמותו יתברך שאין לו שום עילה וסיבה קודמת, שרק הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס ממש.

 

ולכן[61] הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, כי דווקא בתחתונים באה לידי ביטוי וגילוי עצמותו יתברך.

 

אלא שלפני הגאולה, ובפרט בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא, לא ניכר הדבר כלל וכלל בעולם. אדרבה, מה שנראה ונגלה הוא חושך כפול ומכופל ללא שום גילוי אלקות. ולכן אף כי ה'דירה' לו יתברך נעשית בעיקר אז, "על ידי מעשינו ועבודתינו", אך חסר כאן ענין עיקרי ביותר ב'דירה' – שאין היא בגילוי.

 

ובגאולה האמיתית והשלימה, שהיא תכלית הכל, תתגלה המציאות האמיתית של אותו תחתון שאין למטה הימנו – שדווקא הוא מגלה בגילוי ממש את עצמותו יתברך, ולכן תהי' אז ה'דירה בתחתונים' לו יתברך בשלימות.

 

שכל זה נעשה על ידי "מעשינו ועבודתינו", ובפרט[62] בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא.

ובפרט ברגעי הגלות האחרונים, כאשר מתגלה המלך המשיח, שעניינו[63] ספירת המלכות, השייכת דווקא אל הזולת כמות שהוא במקומו כנ"ל. ולכן גם התגלותו המלאה באה על ידי קבלת[64] מלכותו על ידי העם.

 

משום[65] ש"אין מלך בלא עם" – מלכותו של המלך, ובפרט של המלך המשיח, מתגלה ונפעלת דווקא על ידי העם, ובפרט על ידי הכרזת העם "יחי המלך". שבכך מקבל המלך מהעם כביכול את העובדה שיהי' מלך בפועל, ולא זו בלבד אלא גם הוספה בחייו, כמודגש במילים "יחי המלך".

 

[וכפי שמצינו מעין זה גם לאחר המלכתו של דוד המלך בחברון על ידי נביא ה', שמואל. שלמרות משיחתו למלוכה, היה דוד נרדף על ידי שאול. ואף אחרי שנהרג שאול במלחמה עם הפלשתים, ישב דוד כשבע וחצי שנים בחברון, ומלך רק על אנשיו הנאמנים לו, עד שהגיעו ראשי עם ישראל לחברון וביקשוהו שימלוך. ורק אז החלה מלכותו בפועל].

 

ולכן "הדבר[66] היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

וזה מה שנדרש מאתנו במיוחד בזמן זה. זו פשר ההכרזה ששרו והכריזו לפני הרבי מלך המשיח שליט"א מאות פעמים במשך כשנה וחצי כמעט מידי יום ביומו. והרבי עודד זאת לעיני כל אלפי אלפי פעמים ממש במסירות נפש, מאחר שכל תנועה מצדו הייתה כרוכה, כפי הנראה לעינינו הגשמיות, במאמצים עילאיים.

 

שכן תפקידנו הוא לא רק לבקש מהקב"ה את ההתגלות, אלא גם ובמיוחד להמליך את המלך המשיח עצמו ולבקש ולדרוש ממנו כביכול כי יקבל עליו את המלוכה.

 

וכמו שמפורש בפסוק שאומרים גם בסיום "קידוש לבנה": ויקוים בנו מקרא שכתוב[67] "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם" – "וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם".

 

[וכנראה זו גם הסיבה שהרבי שליט"א מדגיש[68] ש"אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו", ומיד בהמשך לזה מעורר ומרעיש אודות "קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא, על ידי ההוספה בדרישה ובקשה על הגאולה, כסיום וחותם קידוש לבנה: "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" – כי כיוון ש"אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו", הרי מה שצריך עתה הוא לבקש ממנו ולהמליך אותו ולפעול אצלו, משום שכך צריך להיות בספירת המלכות, שהיא מתעוררת על ידי הזולת דווקא].

ועוד נאמר[69] "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד" – "זה מלך המשיח".

כלומר, אנחנו בני ישראל, צריכים "לשים עלינו ראש אחד" – להתאסף להתקבץ ולהתאחד ולהמליך עלינו את המלך המשיח, ולבקש באמת ובתמים ולדרוש ממנו כביכול כי יקבל עליו את המלוכה, ויתגלה לגאול אותנו בגאולה האמיתית והשלימה.

 

ובפרט על ידי הקריאה וההכרזה שעניינה של הכרזה זו הוא[70] התגלות עצם מציאותו שהוא המלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל ופעולותיו בעולם "לתקן עולם במלכות ש-ד-י" –

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".