לדבר בגנות דינה ולאה?!

ב'פרשת שכם' – יציאת דינה "לראות[1] בבנות הארץ", חטיפתה בידי שכם, הצלתה והריגת אנשי העיר בידי שמעון ולוי – מוזכר רק שם האם "דינה בת לאה" ולא שם האב יעקב, מדוע? מסביר רש"י כי את תכונת האופי 'לצאת' דינה יירשה מאמא ולא מאביה: "בת לאה ולא בת יעקב, על שם יציאתה נקראת "בת לאה" שאף היא "יצאנית" היתה, שנאמר "ותצא לאה לקראתו" (לקראת יעקב בסיפור ה"דודאים"), ועליה משלו המשל כאמה כבתה".

במבט ראשוני נשמעים דברי רש"י כגינוי חריף לדינה וללאה, תכונת היציאה ("יצאנית היתה") נשמעת כמנוגדת לאופי הצנוע של בנות ישראל שאינן 'יוצאות', אדרבה "כל כבודה בת מלך פנימה" ורש"י מלמד שאת תכונת-אופי שלילית זו דינה 'ירשה' מאמה לאה, "כאמה כבתה", שכשם שאמה יצאה לקראת יעקב, "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא הלילה כי שכר שכרתיך בדודאי בני", כך גם דינה יצאה לקראת בנות הארץ.

אבל כמובן שדברים אלו אינם מתקבלים על הדעת: לא יתכן שרש"י ידבר בגנות לאה אמנו אחת מארבעת האמהות הצדיקות והנביאות והיא שזכתה להעמיד ששה שבטים מישראל כולל 'לוי' שממנו יצאו משה ואהרון וכל קדושי כהונה ולויה, וממנה נולד יהודה שממנו יוצאת כל מלכות בית דוד עד המלך המשיח[2]? ובכלל מדוע התורה רומזת על גנותן, הרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיברה התורה, ובוודאי לא בגנות נשות ישראל, דינה ולאה?

זאת ועוד גם יציאת לאה לקראת יעקב בפרשת הדודאים לא היתה פסולה, אדרבה זה היה מעשה קדוש ונשגב, כדברי רש"י עצמו[3] "שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים" ובזכות יציאתה זכתה בסיוע מיוחד מה' – "הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר", ואם אצל ה' "יציאה" זו של לאה היתה לשם שמים שכולה קדושה וטהרה, ובמבחן התוצאה בזכות יציאתה נולד ישכר שהוא "עמוד התורה", אם-כן מדוע רש"י מגנה ופוסל אותה וקורא לה "יצאנית"?

מסביר הרבי ב'לקוטי שיחות' שכוונת רש"י אינה גנאי לאה ודינה, אלא אדרבה שבח נפלא אליהם, יציאת שתיהן היתה מעשה קדוש וטהור שהיה לשם-שמים והתואר "יצאנית" שהודבק להן אינו שלילי, אלא להיפך, חיובי ונעלה! ללאה ודינה יש כוח מיוחד לצאת לעולם, להשפיע עליו ולהביא אותו לדרך הטובה והישרה.

הגורם לפרשת שכם

עוד לפני שיעקב ומשפחתו הגיעו לשכם, בדרכם מחרן לארץ ישראל, חשש יעקב מפגיעתו הרעה של עשו הרשע והתורה מספרת על שתי נשים שהוחבאו מאותו הרשע, כדי שלא יתן בהם את עיניו בעת המפגש 'המשפחתי': "דינה" הוחבאה בתוך תיבה ו"רחל" הוחבאה על-ידי יוסף שעמד לפניה והסתיר אותה. יחס התורה למעשים אלו היה שונה: הסתרת דינה נחשבה למעשה שלילי, עד כדי כך שיעקב נענש בגין כך – "לכך[4] נענש יעקב .. שנפלה דינה ביד שכם", ואילו הסתרת רחל היתה פעולה חיובית, שבגין כך יוסף התברך שלא יפגע בו עין הרע ("מכאן[5] זכה יוסף לברכת עלי עין").

מה ההבדל בין רחל לדינה? מדוע הסתרת רחל היתה פעולה טובה והסתרת דינה היתה פעולה רעה? ובפרט שדינה היתה רווקה ופנויה (ובתה של לאה, שיועדה מלכתחילה לעשו), ואילו רחל כבר היתה נשואה ליעקב, וכך החשש שעשו "יתן בהן את עיניו" ויחפוץ לקחתן לנשותיו, היה חזק יותר בדינה מברחל; מדוע אם-כן נענש יעקב על שהסתיר את דינה מעיניו של אותו רשע? הרי היה עליו לחשוש שעשו יחשוק להתחתן עמה?

במילים קצרות מסביר רש"י את פשר הענין "נענש יעקב שמנעה מאחיו – שמא תחזירנו למוטב"! כלומר היה עליו להציג את דינה בפני עשו כי היא היתה מסוגלת להחזירו בתשובה! דבר מופלא: במקום שהוריו של עשו, יצחק ורבקה, נכשלו, ובמקום שאחיו יעקב נכשל, שם דווקא יכלה הנערה צעירה, "דינה היצאנית", להצליח; כי לדינה היה חוש נדיר ומיוחד כריזמה ויכולת השפעה נדירה על אנשים, שישתנו לטובה ייטיבו מעשיהם ויתקרבו לדרך האמת. רק דינה יכלה להחזיר בתשובה את דודה עשו הרשע הגדול!

גם יציאתה של דינה לשכם היתה לשם בילוי ושעשוע, אלא יציאה ("יצאנית" = יציאה) למטרה קדושה ונעלית "להחזיר למוטב" את בנות העיר. זאת מבהיר רש"י בדבריו "כאמה כבתה": כשם שלאה יצאה לקראת בעלה יעקב מתוך יראת ה' טהורה שבערה בקרבה ורצתה לזכות בקיום דבר ה' ולהעמיד את שבטי י-ה, כך דינה יצאה לשם שמים, למען הפצת האמונה בה' בקרב בנות הארץ.

עתה נבין את ההבדל בין רחל ללאה: רחל היתה סגורה בתוך המסגרת היהודית ולא היתה משפיעה ל"חוצה" (כפי שיבואר לקמן), לכן יוסף התברך על שהחביא אותה מפני עשו הרשע, אבל ללאה ולדינה היה יכולת להשפיע חוצה, לכן נענש יעקב על שמנע אותה מעשו[6].

הגדולה והקטנה

חז"ל[7] מפרשים ש"עיני לאה רכות" משום שבכתה בשל החשש שיעלה בגורלה להתחתן עם עשו – "היתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה. שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן".

לאה מכונת "הגדולה" ורחל "הקטנה", בפנימיות התורה מוסבר שהתואר גדולה וקטנה אינו רק ביטוי לבגרות פיזית בשני חיי הגוף [ובפרט[8] שלאה ורחל היו בני אותו גיל ממש, הן היו תאומות, לאה נולדה רק דקות ספורות לפני לאה, לכן לבן לא כינה אותן גדולה וקטנה, אלא בכירה וצעירה ("לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה")], אלא בתואר גדול וקטן יש משמעות עמוקה על התפקיד הנשמתי שלהן: על לאה הוטל תפקיד נשמתי רוחני 'גדול' ועל לרחל הוטל תפקיד נשמתי 'קטן'.

שני אלו מקבילים ליעקב ועשו: עשו הגדול משום שעליו הוטל התפקיד הגדול, ויעקב הקטן משום שעליו הוטל תקפיד קטן, לכן רחל בעלת התפקיד הקטן יועדה להתחתן עם יעקב הקטן ולאה בעלת התפקיד הגדול יועדה להתחתן עם עשו הגדול, כל אחד מהם קיבל את הכוחות והכישורים המתאימים והדרושים לו לביצוע תפקידו, כפי שיוסבר בהמשך.

דירה בתחתונים

המטרה הסופית שלשמה ברא ה' את העולם, היא להביא גאולה לעולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", כלומר להביא לגילוי האור האלוקי בעולם. למילוי המטרה והייעוד האלוקי ישנן שני תפקידים: 1) תפקיד הראשון הוא של "משיח בן יוסף", לשמור על עם ישראל עד לבוא הגאולה השלימה. כמו לדוגמא יוסף הצדיק בנה של רחל, שבנה את התשתית לירידת יעקב ובניו לגלות מצרים. 2) התפקיד השני מוטל על "משיח בן דוד", ועיקרו הוא לא רק להביא גאולה לעם ישראל, אלא להביא גאולה לעולם כולו ש"יכיר וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלוקים", זאת יעשה "משיח בן דוד" – במהרה בימינו אמן – והוא משבט יהודה, הבן של לאה.

שני תפקידים אלו נחלקו לשני בניהם של יצחק ורבקה – יעקב "איש תם יושב אוהלים", ועשו "איש ציד איש שדה":

כוחו של יעקב היה בתורתו, דהיינו בבית פנימה. שהרי לימוד התורה נעשה בבית המדרש, וכן הלימוד מתבצע בשכלו של הלומד! ואילו כוחו של עשו הי'ה לצוד בחוץ, בשדה, כלומר: בעולם הגדול. ופשיטא שכדי ללכוד אנשים ולהשפיע עליהם – על העולם – צריך כוחות הרבה יותר גדולים מהכוחות הדרושים לאדם כדי לתקן רק את עצמו. אלא שעשו ניצל את כוחותיו וכשרונותיו (שהיו גדולים משל יעקב) לסיפוק תאוותיו, במקום לנצלם למטרה שלשמה הם ניתנו לו, הוא ניצל אותם להרע ולהזיק.

לכל אחד משני אלו, יעקב ועשו, היה בת זוג מתאימה: שתי בנות ללבן, רחל הקטנה היא "עקרת הבית", היא עיקרו של הבית היהודי והיא שומרת גחלת היהדות בזמן הגלות, היא ה"מבכה על בניה, ומאנה להינחם כי איננו", היא שמחכה ליום בו "ושבו בנים לגבולם", רחל, היא האמא רק של בניה המצויים בגלות והיא דואגת ושומרת על ה"בית היהודי" שלא יחרב, לכן היא יועדה להתחתן עם יעקב, שעיקר עבודתו בבית פנימה.

אבל תפקידה של לאה ה"גדולה" הוא לפעול ולהשפיע מחוץ לבית – בעולם הרחב שבחוץ, ולתקן אותו [כמו צאצאיה שלמה המלך והמלך המשיח שהשפעתם היא על כל העולם ולא רק על עם ישראל], כמו שאנו אומרים בתפילת "עלינו לשבח": "וכל בני בשר יקראו בשמך כו' יכירו וידעו כל יושבי תבל כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך". "כי[9] ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "והיה[10] ה' למלך על כל הארץ". לפיכך, לאה קיבלה כשרונות וכוחות לפרוץ החוצה ולהשפיע על העולם (יחד עם בן זוגה המיועד עשו) כעסקנית יוצרת ופעילה. בעלת אישיות כובשת, כושר שכנוע ויכולת השפעה בחוץ- בעולם וכוחה כל כך "גדול", עד שהיתה מסוגלת להשפיע ולתקן גם אנשים רשעים כעשו.

במילים אחרות: התפקיד הקטן הוא לשמור על הגחלת של עם ישראל לבדו, והתפקיד הגדול הוא להביא את הגאולה השלימה לעולם כולו.

אלא שהקב"ה רצה שיעקב יעשה את שני התפקידים, ההשפעה בבית וההשפעה חוצה, לכן נאמר לרבקה: "ורב יעבוד צעיר" – את התפקיד של הגדול (ה"רב") יעבוד הצעיר! ולכן רבקה הכריחה את יעקב לקבל מיצחק את ברכות = התפקידים שהיו מיועדים לעשו, וכיוון שהוטלו על יעקב שני התפקידים, במילא הי'ה עליו לשאת את שתי בנות הזוג, רחל ולאה, בת זוג לכל תפקיד: עבור תפקידו כ"איש תם יושב אוהלים" הוא נשא את רחל! ועבור תפקידו כ"איש השדה" הוא נשא את לאה!

הדבר ניכר באופן מיוחד אצל הילדים שנולדו ללאה לאחר שהיא "יצאה" ב"פרשת הדודאים", שאז התגלה אצל באופן מיוחד הכוח של ההשפעה אל החוצה – לאחר יציאתה נולדה לה שלושה ילדים יששכר, זבולון ודינה שלהם היה כוח וחוש מיוחד של השפעה חוצה:

יששכר וזבולון שנולדו מתוך אותו שילוב מופלא של "פנים וחוץ" – כוח התורה הפנימי שביששכר, עם כוח ה"מעשה" של זבולון, שיוצא החוצה ופורץ למרחבי תבל, ומסקרן את גויי העולם לבוא ארצה ולהתפעל מבית המקדש ולהתגייר ולהקריב קורבנות, כפי שברכם משה "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך עמים הר יקראו שם זבחי צדק", ומפרש רש"י: עמים הר יקראו – על-ידי פרקמטיא של זבולון, תגרי עובדי כוכבים באים אל ארצו .. והם אומרים .. נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה. והם רואים כל ישראל עובדים לאלוקה אחד .. ומתגיירין שם שנאמר "שם יזבחו זבחי צדק".

גם דינה נשאה בתוכה את אותו שילוב כוחות מופלא וכוחה היה כל כך גדול, עד שללא שום ספק, יכלה להחזיר את עשו בתשובה ולתקנו, היא היתה בעלת אישיות כריזמטית, עם כושר שכנוע ויכולת השפעה, שהרי אילו ספק היה בדבר, לא היה יעקב נענש, וכיון שיעקב כן נענש, בהכרח שדינה היתה מסוגלת לזה!

אגב, מהנהגתה של דינה יכולות כל נשי ובנות ישראל ללמוד על השלבים בחייהם עד שמגיעים ליציאה החוצה ולהשפעה ברחוב:

מיד כשהגיעו לארץ דינה נשארה סגורה בביתה ורק לאחר שנה וחצי שהם גרו בארץ היא יצאה מביתה החוצה כדי לרעות בבנות הארץ, כי בתחילה דינה נהגה כמנהג בנות ישראל הצנועות ונשארה בתוך ביתה ופעלה על שכנותיה תוך שהן באות אליה, לבית יעקב, רק כעבור שנה וחצי, אחרי שהסביבה ואנשיה היו מוכרים לה והיא הצליחה להשפיע עליהם לטובה, רק אז יצאה החוצה כדי להרחיב את מעגל ה"מושפעות".

מענים להעיר על דמיון והקבלה עם שרה אמנו, שאף היא עסקה בקירוב ועשיית נפשות לאמונה בה':

דרשו חז"ל על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם ושרה הכניסו אנשים תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, אבל האם שרה היתה יוצאת חוצה לרחוב? כנראה שלא, שהרי היתה צנועה ומסוגרת באוהל, כמו שאברהם אמר למלאכים ששאלוהו "איה שרה אשתך"? והוא ענה "הנה באוהל" היא סגורה באוהל, אבל בכוחה להשפיע מתוך האוהל חוצה תוך שהיא אינה יוצאת ממנו, כוחה נבע דוקא מהיותה רק בתוך האוהל, וכוחה הי'ה כל כך גדול, עד שהנשים נמשכו ובאו אליה. אבל כמובן, שאותן נשים שטעמו מטעמו של אוהל שרה, פירסמו והוציאו את שמה בעולם, והן ה"שלוחות" שלה.

בימים ההם הזמן הזה

כמו בימים ההם כך גם אנו רואים לדורי דורות:

יש אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות שהם בבחינת "רחל אמנו", שכל אחד מהם דואג לתלמידיו, לחסידיו, ולאנשי מפלגתו, אבל אותם גדולי ישראל אינם עושים מעשה בחוץ, ואינם פורצים חוצה לרחוב! נכון שהם מרביצים תורה בבית מדרשם ומתפללים לגאולה שלימה ו"מורידים" ומוסיפים קדושה בעולם, אבל בפועל הם לא מגיעים ממש ליהודי הגר מעבר לרחוב, ואינם יוצרים עמו קשר אישי חם,

ויש גדול הדור העושה "ופרצת" ומדליק את הניצוץ בכל יהודי ויהודי, גם לזה שחי בפינה נידחת בקצווי  הארץ, על-ידי השלוחים ובתי חב"ד, ויתירה מזו לפעול על כל גויי העולם שיקיימו את שבע מצוות בני נח, ולזרז את גילוי המשיח במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: ליקוטי שיחות כרך לה עמוד 150. תודת המאמר להרב צביקה דרורי.

הערות