לכבוד כ”ב שבט

הקראת כתבה
יום שלישי י״ח שבט ה׳תשע״ג
כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית חי’ מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה, עד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם – לשינוי שהי’ בי”א שבט תש”י ובפרט בי”א שבט תשי”א, כשהרבי שליט”א קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי מרבינו הזקן.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
סגול

 

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש למדו שני תלמידים – בערל קורניצער וזלמן קורניצער – הם לא היו בני אותה משפחה. שם משפחתו של בערל הי’ גורפינקל ואילו שם משפחתו של זלמן הי’ אלפרוביץ’. אלא שבליובאוויטש קראו לכל אחד על שם העיר ממנה בא, ולכן נקראו שניהם בשם “קורניצער” על שם העיירה קורניץ  ממנה באו.

הכרתי אותם, מספר ר’ מענדל, כשהיו עדיין בחורים צעירים בני י”ג שנה. באותה תקופה התחוללה ברוסי’ ה”רבולוצי'” המפורסמת, המהפכה הקומוניסטית, והשנים למדו אז בישיבה קטנה אצל הרה”ח  ר’ שמואל באריסאבער בעיירה קרעמנטשוק.

באותה תקופה הי’ הסדר בישיבה הקטנה שלמדו כמעט כל הזמן נגלה, גמרא ומפרשים. רק חצי שעה ביום הי’ המשפיע הרה”ח ר’ יחזקאל (“חאטשע”) הימלשטיין מלמד תניא, והי’ מסביר זאת בצורה פשוטה מאד, ממש כפי שמלמדים ילדים.

[ר’ חאטשע הי’ חולה בשחפת ובעל ייסורים גדול, אבל יחד עם זה הי’ תמיד שרוי בשמחה. הוא הי’ נמוך קומה מאד: פעם תפסו קלגסי הג.פ.או. קבוצה מן התלמידים יחד עמו ורצו לתפוס את המורה והמשפיע כדי ללמדו לקח, אבל ר’ חאטשע הי’ נראה כאחד התלמידים והם לא הצליחו לזהותו. החליטו הללו להעביר את כל הקבוצה תחת מקל שהניחוהו בגובה מינימאלי, מתוך הנחה שהגבוה ביותר הוא המארגן והמשפיע, אבל קומתו של ר’ חאטשע הייתה כה נמוכה, שהוא עבר מתחת למקל בדיוק כמו האחרים, וכך לא הצליחו הללו לזהותו].

ההבדל בין בערל קורניצער לזלמן קורניצער הי’ גדול מאד: לבערל הי’ ראש מבריק. אצלו חברו יחדיו תפיסה מהירה, הבנה בריאה ויסודית עם זיכרון מופלא. כל דבר שלמד פעם אחת ידע אותו מיד בעל פה.

לעומתו הי’ זלמן בעל כישרונות ממוצעים ואפילו פשוטים למדי. אלא שהוא הי’ מתמיד גדול. הי’ ישן רק כארבע שעות בכל לילה, והי’ מנצל כל רגע לעמל ויגיעה בלימוד. בשלוש לפנות בוקר כבר קם ללמוד, וכך למד ללא הפסקה עד תשע בבוקר. באמצע הלימוד הי’ מתבונן ומתעמק ומתרכז בכל כוחו ממש ראו עליו את גודל עמלו ויגיעתו.

בסופו של דבר, מרוב התמדה ועל ידי העמל והיגיעה, נפתח אצלו המוח, ובהיותו בן חמש עשרה כבר ידע בעל פה את כל שלושת הבבות – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא (הרה”ח ר’ פרץ חן ידע אותם בעל פה ממש באותיות, ואילו הוא ידע “רק” את התוכן).

אלא שבערל, בעל הכישרונות המופלאים, שגם הוא למד בהתמדה באותם שנים, הי’ עדיין הרבה יותר ממנו.

לאחר מכן, מספר ר’ מענדל, לא ראיתי את בערל עד שהי’ בגיל עשרים אני הייתי אז בן שבע עשרה. שאלתי אותו מה קורה עם ידיעתו בגמרא, ואף בחנתי אותו. התברר לי שהוא בקי היטב בחצי הש”ס.

הסדר אצלו אז הי’ ללמוד בימים ראשון שני ושלישי את הגמרא עם פירוש רש”י ותוספות, ביום רביעי למד את המפרשים על אותה סוגיא, וביום חמישי הי’ חוזר על הכל. יום השישי ויום השבת קודש היו מוקדשים לגמרי ללימוד דא”ח – הוא הי’ בקי בכל ספרי וכתבי החסידות שהי’ ניתן אז להשיגם, וידע היטב את כל הכתוב בהם. הייתה תקופה בה הקדיש זמן ללימוד תניא בעל פה: בכל יום הי’ לומד פרק תניא בעל פה, ובמשך שעה אחת הי’ מצליח לדעת אותו היטב באותיותיו. את פרק ל”ז בתניא, שהוא ארוך במיוחד, למד במשך יומיים, בשעתיים.

אחרי הפסקה של כמה שנים פגשתי שוב את בערל, וניסיתי לברר מה מצב ידיעת הש”ס אצלו. התברר לי כי הוא כבר בקי היטב בכל הש”ס כולו ללא שום גוזמא בכל מקום בו פתחתי ושאלתי אותו, הוא ידע זאת כאילו למד זאת אך זה עתה עם כל המפרשים.

אבל למרות כל ההפלאה של בערל, הרי העמל והיגיעה של זלמן עשו את שלהם, ובסופו של דבר הוא השיג את בערל בהרבה – לא שהוא עשה איזו שהיא תחרות עמו והתכוון להשיג אותו, אלא שכך יצא שהוא עלה עליו בהרבה – הן בבקיאות והן בעומק ובחריפות.

ר’ זלמן קורניצער התמנה למשגיח על לימוד הנגלה בתומכי תמימים, וכל גדולי הלומדים יצאו מכליהם כאשר דיברו עמו בלימוד. פעם הגיע לישיבה “העילוי מוואלוז’ין”, שהי’ נחשב לאחד מגדולי הגאונים באותה תקופה. [הערה שלא מן העניין: אצל חסידים, כשרצו לבטל את ה”מציאות” שנעשתה מאלו שידעו ללמוד, היו אומרים בדרך צחות ש”עילוי” הוא ראשי תיבות “עיניים להם ולא יראו”]. כאשר שוחח בלימוד עם ר’ זלמן, הביע אותו “עילוי” את התפעלותו הנפלאה באזני כל מי שהי’ מוכן לשמוע: מעולם לא ראיתי כזו בקיאות מופלאה. בכל מקום ובכל נושא בו שוחחנו הוא דיבר כאילו זה עתה למד זאת. וביחד עם זה כזו עמקות וחריפות, ראש ישר, והבנה נכונה וברורה אילו לא ראיתי זאת בעיניי לא הייתי מאמין.

לא הכישרונות הם העיקר, הי’ אומר ר’ מענדל, העיקר הוא העמל והיגיעה. אמנם זה הרבה יותר קשה, אבל על ידי היגיעה מגיעים להרבה הרבה יותר מאשר על ידי הכישרונות. וכפי שרגיל הרבי שליט”א מלך המשיח לכתוב ולומר: אמרו חז”ל “יגעת ומצאת תאמין” לא נאמר כאן שעל ידי היגיעה מגיעים ומשיגים, אלא שעל ידי זה מוצאים: “מציאה” היא דבר שבא לאדם בהיסח הדעת, מבלי שציפה לו בכלל. על ידי היגיעה מקבלים מלמעלה כוחות ועניינים כה מופלאים, שאי אפשר הי’ אפילו לצפות להם. אבל ה”כלי” כדי לקבל זאת הוא דווקא היגיעה, לא הכישרונות.

ישנם כאלו, הי’ ר’ מענדל אומר שהקב”ה העניש אותם בכך שהעניק להם ראש טוב וכישרונות נעלים. הם הרגישו כאילו אין להם צורך ביגיעה, שהרי הם מבינים ויודעים ומעמיקים וזוכרים גם בלי יגיעה. וכך הם נשארו בשלהם ולא זזו כי הוא זה ממה שקיבלו. ולעומתם אלו שעמלו והתייגעו, מצאו הרבה יותר ממה שניתן הי’ לצפות.

וסיבת הדבר, משום שכישרונות הם “מציאות” ואילו יגיעה היא ביטול ויציאה מן המציאות. ולכן, כאשר אתה “מציאות”, אזי יש לך רק כמה שיש לך ולא יותר. ואילו כאשר אתה מבטל עצמך למה שלמעלה ממך, אזי מה שאתה מקבל הוא מה שלמעלה ממך. וזה הרבה, הרבה מאד, ללא שום ערך למה שאתה מסוגל להגיע בכוחות עצמך, עם הכישרונות הנפלאים ביותר.

גם בגשמיות, אומר ר’ מענדל, ראיתי בחוש את העניין של “יגעת מצאת” במחנות העבודה בסיביר: הייתה תקופה בה עבדתי במכרות הזהב שם. היו חופרים ועמלים בקושי גדול וביגיעה ועמל רב. לפעמים השקיעו כוחות עצומים בחפירות במקום משך זמן ממושך ולא מצאו מאומה. אבל כאשר חפרו ועמלו ויגעו כל הזמן, היו מוצאים מפעם לפעם גוש גדול שכולו זהב, דבר שהצדיק את כל העמל שהושקע והי’ שווה פי כמה וכמה. אבל ללא היגיעה והחיפוש המתמידים לא היו מוצאים זאת כלל. ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, שעל ידי העמל והיגיעה, שעניינו כנ”ל הביטול למה שלמעלה הימנו, מוצאים הרבה יותר ממה שאפשר להשיג לבד.

וכפי שהי’ רגיל לומר הרה”ק ר’ מנחם מענדל מקאצק, בקיצור כדרכו בקודש: מדוע נאמר “לא לחכמים לחם”? משום שהקב”ה אומר: “ביזטו א חכם – גיט זיך אן עצה אליין” (אם אתה חכם – תסתדר לבד).

וביחד עם זה גם להיפך, יגיעה היא עבודה של ה”מטה” מצד עצמו. לא לסמוך רק על מה שנותנים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע ולהשיג כאילו בכח עצמו הרבה יותר ממה שמגיע מלמעלה.

ושני הקצוות הללו, מחד להתבטל לגמרי ולדעת כי אנו כשלעצמנו איננו מאומה, ורק על ידי הביטול והיציאה מעצמנו אפשר לקבל את מה שנותנים מלמעלה. וביחד עם זה לעמול ולהתייגע כאילו בכוחות עצמו ולא להסתפק במה שנותנים מלמעלה – אפשר לומר שהן שני הקצוות הנדרשות מאתנו בתקופה נפלאה ומיוחדת זו.

כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית חי’ מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה, עד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם לשינוי שהי’ בי”א שבט תש”י ובפרט בי”א שבט תשי”א, כשהרבי שליט”א קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי מרבינו הזקן.

האמת היא, שמילים אלו, אודות התחלתה של תקופה חדשה והנהגה חדשה, כאשר “לא נותר אלא ענין אחד ויחיד עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי”, אומר הרבי בפעם הראשונה בש”פ ויגש תשמ”ז, השבת שהייתה בתוך “שבעת ימי ההיקף” מה’ טבת תשמ”ז, יום “דידן נצח”. והרבי מוסיף שאין לחשוש שמא זהו “ווילדע רייד” (דיבורים פראיים), שכן צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל מהעולם, מה גם שהעולם מוכן לזה. וגם כשטוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא”, מדגיש הרבי שם, צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל, ובפרט שהעולם כבר מוכן לזה.

ואמנם מאז התחיל הרבי לדבר בסגנון אחר לגמרי – אחת הדוגמאות הבולטות לכך, מספר שבועות לאחר מכן, ובפרט מתחילת שנת תשמ”ח, התחיל הרבי לדבר על כך ש”כבר גמרו לצחצח את הכפתורים האחרונים” מילים שלא נאמרו בכל השנים הקודמות, בהם דובר עדיין שצריך רק לגמור לצחצח את הכפתור האחרון. והתחילו אז גם הנהגות חדשות, אלא שהדברים החלו לאט לאט, וככל שחלף הזמן ראו זאת יותר.

הרבי חוזר ומדגיש שוב את הקביעה שמתחילה תקופה חדשה והנהגה חדשה, בצורה בולטת ביותר, כאמור, בקשר לכ”ב שבט תשמ”ח, בשיחת כ”ב שבט תשנ”ב, עם ביאור נפלא מדוע התקופה החדשה קשורה דווקא עם רבנית (ולא עם רבי) – משום שהגאולה באה על ידי ובזכות נשי ובנות ישראל, וזאת משום שהן עושות לה’  לא רק דירה בתחתונים סתם, אלא “דירה נאה” מתוך חמימות וחיות, ואינן ממתינות לציווי מפורש, אלא עושות את הנדרש גם ללא הוראות מפורשות (וכפי שנכתב כמה פעמים בעבר, הדברים נאמרו בקשר ובהמשך למלווה-מלכה לקבלת פני משיח שערכו הנשים ב-770 במוצאי שבת כ”ח טבת, יום הולדת הרבנית חנה, עם הדגשה שהרבי שליט”א הוא הוא מלך המשיח, וצריך לקבל מלכותו וכו’).

ולקראת יו”ד שבט של שנת הארבעים, תש”נ, מדבר הרבי שוב על תקופה חדשה ועל “א נייער שטעל”, סגנון חדש והנהגה חדשה לגמרי, בהתאם ל”שטעל” של נשיא הדור.

ואכן ראינו מאז שינוי גדול בכל ההנהגה: ההתוועדויות בימות החול פסקו. המאמרים, גם בניגון שיחה, אחרי משך זמן נפסקו לגמרי. הפסיקו לנגן בהתוועדויות של הרבי את ניגון הד’ בבות לרבינו הזקן. נפסקו הביאורים ברש”י וברמב”ם וכו’. ותחת זאת הרבי מדבר ללא הרף על העובדה שזהו זמן השיא לגאולה, והיא מגיעה תיכף ומיד ממש והנה זה משיח בא וכבר בא.

הקהל כולו, ובפרט ה”חוזרים” וה”מניחים” (אלו שרושמים את השיחות) שהיו רגילים שנים רבות לסגנון העשיר והמיוחד של שיחות הרבי, עמדו נפעמים. כל הסגנון השתנה. לא זו בלבד שהרבי מדבר על הגאולה הרבה ובגילוי, אלא ממש כל ההתוועדות וכל השיחות מלאות מזה ללא הפסקה.

במקום ההנהגה בעבר שהתוועדות הרבי בשבת הייתה נפתחת בניגון המיוחד של השנה, מתוך ה”קאפיטל”, פרק התהילים של הרבי – פותחים תמיד עתה בניגון “זאל שוין זיין די גאולה” (שתבוא הגאולה). בהמשך הופכת אותה המנגינה ל”עס קומט שוין די גאולה” (הגאולה כבר מגיעה), ובהמשך זוהי המנגינה של “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

הרבי פותח כמעט כל התוועדות וכל שיחת קודש בדיבור אודות הזמן המיוחד בו נמצאים, על סף הגאולה ממש, מזכיר כמה מילים בקשר לפרשת השבוע או לאירוע הקשור ליום זה, ומקשר זאת מיד לגאולה. ומאריך שוב ושוב בהדגשה שהנה הנה נמצאים תיכף ומיד ממש בארץ הקודש ובעיר הקודש ובהר הקודש ובבית המקדש השלישי ובקדש הקדשים, עד באבן השתי’ שלא שייך בה אפילו השינוי דגניזה. עוד מילה על הקביעות המיוחדת השנה, ושוב הקשר לגאולה. “ועוד והוא העיקר, שהנה הנה נמצאים כבר בירושלים ובבית המקדש ובקדש הקדשים וכו’, וכך במשך כל ההתוועדות.

כשישבו לחזור על השיחות ולכתוב אותן, הייתה עבודה קשה ביותר. הי’ צורך להסביר קצת יותר את המילים הקצרות של הרבי אודות העניינים השונים, כדי שיובנו ללומדים, ולקצר ולקצץ כביכול בדיבורים אודות משיח וגאולה שחזרו על עצמם ללא הרף. כך שאפילו בשיחות של הדבר-מלכות, למרות ההפלאה שבהם והעובדה שהם הוגהו ונחתמו בטבעת המלך להפצה בשמו בכל התוקף. ולמרות הצורך החיוני שאי אפשר בלאו הכי כלל וכלל, ללמוד זאת שוב ושוב, ולחזור על כך ולחיות עם זה ללא הרף, כי דווקא ע”י הלימוד בו מקבלים מהרבי את כל הענינים המיוחדים לתקופה זו, ורק כך אפשר “לחיות עם משיח” כהוראת הרבי – ובכל זאת גם בו לא ניתן הי’ כמעט להעביר את כל רוח הדברים כפי שהרבי אמר אותם, שהם מלאים וחדורים ממש בכל מכל כל אך ורק במשיח וגאולה. השיחות המוגהות הם אורות בכלים, שמחזיקים אמנם את האור לתמיד, אך לשם כך גם מגבילים את האור במשהו. ועד הביטוי שאמר הרבי לחסיד פולין ש”אומרים עלי כי אני “קרייזי” על משיח, אבל אני מתכוין באמת”.

משנה לשנה ברור פי כמה שאנו נמצאים בתקופה חדשה לגמרי, תקופה שקשורה עם “עצם” שלמעלה מכל הגילויים. והתביעה והדרישה מכל אחד מאתנו היא לא פרט נוסף או כלל נוסף, או אפילו לא רק כלל גדול נוסף, אלא “א נייער שטעל” העמדת עצמו ובני ביתו וכל הסביבה ועד כל העולם כולו באופן המתאים לרצונו ולהנהגתו של הרבי.

ובשני הקצוות הנ”ל – מחד, לא לחכות דווקא להוראות מפורשות וללכת דווקא על גשר של ברזל, אלא להתמסר ולתת את עצמנו באופן של “עשו כל אשר ביכולתכם”, גם ללא הוראה מפורשת, אם רק ברור שזה מה שהרבי רוצה כעת.

ומאידך, אסור להיות “חכם” בשעה גורלית זו. אסור להיות “מציאות” לעצמו, “סאם סאפאשניק”, שיכול “להסתדר לבד” ח”ו. צריך לדעת ולזכור, ולהעמיק בזה יותר ויותר, ולחזור על כך שוב ושוב ללא הרף הן לעצמו והן לזולתו – כי “הנשיא הוא הכל”, בלי רבי אין שום דבר. ולא רבי שנמצא ח”ו רק אי שם למעלה, אלא רבי שנמצא קרוב מאד לכל אחד. כי הרבי מצדו הוא תמיד ליד כל אחד, מורה ומדריך ומחנך ומנהיג ועונה ועוזר ומוליך על כל צעד ושעל. אבל את הבחירה החופשית לא לוקחים מאף אחד: מי שרוצה ומוכן לתת עצמו לגמרי, ללא שום חשבונות וחישובים, אל הרבי, ולהכריז בפשטות ובפשיטות ללא הרף, וללא שהדבר עומד ח”ו לאיזה שהוא משא ומתן, כי הרבי חי וקיים, שליט”א בפשטות ומלך המשיח בפשטות. שואלים את הרבי בפשטות והוא עונה בפשטות. ואין שום הבדל אם אצליח להבין ולהסביר זאת או לא, שכן “אזוי, אזוי, איז דער עניין” (כך, כך  הוא העניין) – כפי שסיפר הרבי כמה פעמים שכך הי’ רגיל לומר הרה”ח ר’ יעקב מרדכי מפאלטאווא – ללא שום נתינת מקום מלכתחילה לחשוב אחרת ח”ו, אזי גם הרבי מתייחס אליו כך. ומי שמתעקש לנהוג דווקא אחרת, “כי פנו אלי פונים אליי אכן, אבל באופן של עורף ולא פנים”, אזי אמנם גם אליו הרבי קרוב, ובוודאי שגם אותו הרבי אוהב ועוזר וכו’, אבל אצלו הדברים הם יותר בהעלם, שכן נדמה לו שהוא יכול “להסתדר לבד” ח”ו.

“ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים – “אנשי משה” וצא הלחם בעמלק”. גם כאשר משה רבינו כאילו “עלה ראש הגבעה” והניח לחייליו לנהל את המלחמה כאילו בכוחות עצמם, הרי רק בכוחו של משה רבינו אפשר לנצח את עמלק ואת כל העמלקים לדורותיהם. ורק בכוחו של מרדכי אפשר לנצח את המן, ואת כל ה”המנים” לדורותיהם, לכל מיניהם ולכל סוגיהם. רק על ידי “מינוי מלך”, כאשר יודעים בבירור שיש רבי בפשטות ובגשמיות, בגוף גשמי ובעולם הזה הגשמי והחומרי, אפשר לנצח את מלחמת עמלק ולבוא לבניין בית הבחירה, בית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ומלכנו משיחנו בראשנו.

מובן ופשוט שה”נקודה” וה”עצם” חייבים ומוכרח להתבטא גם בפרטים ופרטי פרטים כפי שמדגיש הרבי, אבל העיקר הוא ה”נקודה” וה”עצם”. ובלשון הדבר-מלכות בפרשת וארא – “שכל אחד ואחד מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, (וזאת דווקא) ע”י שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור, גואל אחרון, שענינו העיקרי “להביא לימות המשיח” בפועל ממש”.

ובפשטות: להיות כולו חדור ומלא במה שהרבי שליט”א תובע עכשיו – משיח וגאולה, ע”י לימוד הדבר-מלכות וענייני גאולה ומשיח בכלל ולחיות עם זה (בלי מירכאות) כל הזמן. על ידי הכרזה ופרסום ללא הרף של בשורת הגאולה והגואל, והקריאה לכולם להתאחד סביב מנהיגותו של הרבי שליט”א מלך המשיח, בבקשה ודרישה ללא הרף מהקב”ה ומן המלך המשיח עצמו את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש. שכל זה מתבטא בקריאה ובהכרזה הממלאת את כל המציאות “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

פרסום תגובה חדשה

test email