זה סיפורו של מפעל גדול, אך שקט וצנוע, הפועל מדי שנה בשנה בחלוקת משלוחי מנות לאלמנות צה"ל – נשים שאיבדו את היקר להן מכל בעת מערכות ישראל על הגנת ארץ ישראל.

מפעל זה הוקם ביוזמתה ובהנהלתה של הגב' שפרה גולומבוביץ מכפר חב"ד, שבמשך שנים רבות מטפלת באותן נשים שנותרו לבדן בבית, והיא דואגת להביא אור ושמחה ללבבן. כך בכל ימות השנה, ועל אחת כמה בחג הפורים בו השמחה היא גם מצווה גדולה.

את הרעיון לשמח את הבודד והעצוב בחג, קיבלה עוד בימי ילדותה, כאשר בבית הוריה דאגו תמיד למשפחות ולאנשים מסכנים. בכל שנה חיפשו הוריה לשלוח מנות דוקא ליהודי הבודד בבית אבות או לפלוני שנראה מופיע בבית הכנסת רק ביום הכיפורים.

לאחר מלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ח, החליטה שפרה לאמץ רעיון זה ולהביא משלוחי מנות לאלמנות וליתומים הטריים. פשוט לדפוק בביתן של האלמנות, לאחל פורים שמח ולהביא משלוח מנות ושמחת חג לבתים העצובים. אנשי משרד הביטחון נענו בהתלהבות ליוזמה ומסרו רשימה של שש-מאות וחמישים שמות וכתובות של אלמנות צה"ל.

למרבה הצער, עם פתיחת חזיתות נוספות, נוספו עוד מאות ואלפי אלמנות. אף לא אחת מהן נפקדה מרשימותיה של שיפרה.

ב

הפעילות החלה כחודש ויותר לפני פורים. הפעילים עברו על מפות, ערכו רשימות, הכינו מסלולי נסיעה כדי להספיק לבקר בבתים רבים ככל האפשר. פעילים אחרים גייסו מוצרי מזון וממתקים מבתי חרושת שונים. לאחר מכן עמלו בנות כפר חב"ד הצעירות על אריזת אלפי שקיות נאות וססגוניות שהכילו מיני מאפה, ממתקים, עלון הסבר הכולל את סיפרו החג, מצוות החג וכן רעיונות יהודיים לפורים, ואפילו מרשם לאוזני המן…

ברבות השנים נוספו גם פריטים אישיים לכל ילד במשפחה, ואף נוספה שקית נייר מקושטת לצד הסבר לילדים שישלחו גם הם משלוחי מנות לחבריהם. השקית הייתה גם מעין קופת צדקה, וכך נוספו שתי מצוות בבת אחת…

הפרוייקט רב-הממדים הזה נערך בדקדקנות למרות האמצעים הפרימיטיביים שהיו באותם ימים. באותם ימים, ראוי לזכור, לרוב האנשים לא היה רכב, וברוב ערי הארץ טרם היו בתי חב"ד שיכולים היו לשלוח את המנות באופן מיידי. היו ערים רחוקות כדימונה, או קיבוצים נידחים בצפון שכמעט בלתי אפשרי היה להגיע אליהם בתחבורה ציבורית. אולם איש לא וויתר על האלמנות שהתגוררו גם במקומות אלה. הכל היה כרוך בתכנון מדוקדק, נסיעות ארוכות והתוויית מסלולים כדי שמשלוחי המנות יגיעו בפורים עצמו.

ג

השכם, לעתים עוד באשמורה שלישית של הלילה, ליל פורים, הונעו עשרות רכבים בכפר חב"ד, וזוגות פעילים יצאו לדרכם מצויידים במשלוחי מנות ובכתובות מפורטות. הם הגיעו לכל עיר, מושב או קיבוץ, רחוק ונידח ככל שיהיה. כולם הקפידו להיות בו ביום, שכן האלמנות והיתומים כבר ציפו לבואם ביום זה, ואי אפשר היה לאכזבם… כך היה גם כאשר פורים חל ביום שישי והזמן היה מוגבל בכניסת השבת.

מי שלא ראה את האור הניצת בעיני המשפחות הללו עם בואם של חסידי חב"ד, לא ראה שמחה אמיתית מימיו. חגים בכלל הם ימים לא קלים למשפחות אלה. בימים כאלה מורגש ביותר היעדרו של הבעל והאב, וזו הסיבה שדוקא אז משתדלים חסידי חב"ד לבוא ולהביא מעט אור ושמחה לבתיהן.

גם שפרה עצמה עסוקה בפורים בנסיעות לאלמנות 'שלה'. יש מקומות שמשלוח-המנות הנגדי מחכה כבר על השולחן לבואה. האלמנות יודעות, כי לא גשם ולא סערות ימנעו משפרה לבוא לבקרן בפורים, וזה למעשה סוד ההצלחה שלה – הקשר האישי החם והמסור שאין דומה לו.

באחד השנים נסע הרב החסיד ר' יצחק גינזבורג להשתתף בפעילות, וכשחזר סיפר שהגיע למשפחה אחת בשעה מאוחרת של חג הפורים. כשנכנס בדלת, זעקו לקראתו בני המשפחה "אליהו הנביא הגיע…" התברר כי הם חיכו לחב"ד כל שעות היום ופחדו לצאת כדי שלא לפספס את החב"דניקים…

הפעילים בשליחותם גם ראו לא מעט נסים. "באחת השנים נסענו לחלק 'משלוח מנות' לאלמנות צה"ל בצפון הארץ", מספרת שיפרה. "הגענו לקריית-שמונה, ואז שמענו ברדיו שמלבנון נורים פגזים לעבר ישובי הגליל. היינו צריכים להגיע לעוד אלמנה שהתגוררה בקיבוץ שבאצבע-הגליל, אבל האמת היא שפחדנו להמשיך לנסוע. התלבטנו דקות אחדות ולבסוף אמרתי: 'אם הם חיים ויושבים שם, גם אנחנו נגיע לשם'.

"כשהגענו אל הקיבוץ, הביטו בנו כאילו נפלנו מהירח. עיני האנשים כאילו שאלו: מי הם המטורפים המסתובבים בין הפגזים בשעה זו? והאמת היא, שבדרכנו ראינו פגזים מתפוצצים בסביבה, וזה היה די מפחיד. פגשנו את חברי-הקיבוץ במקלט, ושם גם מצאנו את האלמנה שעבורה הבאנו את המשלוח-מנות. היא וכל יתר החברים היו המומים מהעובדה שהגענו אליהם בשעה כה קשה. את דמעות השמחה והאושר שנצצו בעיניה של האלמנה הזאת לא אוכל לשכוח לעולם".

עוד סיפור נסי: בפורים תש"מ נסע זוג חסידים לחלק משלוח מנות לאלמנות באיזור עמק-יזרעאל. באותו יום השתוללה סערה עזה, אך הדבר לא מנע את המשך הפעילות. כשהגיעו לקיבוץ יפעת, החנה הנהג את הרכב ליד עץ גבוה וברגע שיצא ממנו ושלח ידו לסגור את הדלת, נשמע קול נפץ עז והברוש האדיר קרס ונפל על הרכב ומחץ אותו כליל. חברי הקיבוץ התאספו מיד סביב המכונית ועמדו נדהמים מול המראה. לבסוף הפטיר אחד מהם:

"הרי כתוב אצלכם ששליחי מצווה אינם ניזוקים…"

בפעם אחרת נסע צוות מכפר חב"ד להביא 'משלוח מנות' לאלמנה מגן-שומרון. היא לא הייתה בבית ובלית-ברירה הושאר ה'משלוח' על הגדר. כשחזרה המשפחה והבחינה בחבילה הבלתי-צפויה, העלה מישהו חשד, שאולי זה מטען חבלה.. המשטרה הגיעה חיש-מהר, וכשהתקרב החבלן אל החבילה ראה שכתוב עליה 'מוגש מאת צעירי חב"ד' ופרץ בצחוק…

רבים מהפעילים לא היו מספיקים את הסבב לפני סיום היום, וכמעט אף אחד מהם לא אכל סעודת פורים ראויה לשמה, בניחותא ליד שולחן ערוך במטעמים עם בני המשפחה. היו פעילים שיצאו השכם בבוקר וחזרו מאוחר בלילה. את קריאת המגילה שמעו בחדרה ובשעת אחר-צהרים מאוחרת עצרו סמוך לשפת הכנרת, נטלו ידיים ואכלו משהו. זו הייתה סעודת פורים שלהם…

ד

לא פעם הגיעו פעילים לקיבוצי השמאל ה"קשים", אך גם שם התקבלו בלבביות רבה. אדרבה, בקיבוצים כמעט תמיד עזרו לפעילים לאתר את המשפחות ונתנו להם יחס נפלא. הם הבינו את רצונם של הפעילים להביא את משלוח המנות בצורה אישית ומעולם לא הורו להשאיר את המשלוח במזכירות, כפי שהיה נהוג במקרים דומים.

פעם נקלע אחד המתנדבים לקיבוץ שמאלני קיצוני מבלי שנערך לכך. עד מהרה הקיפו אותו צעירי הקיבוץ בסקרנות כדי לראות את ה'חרדי' הזר הלבוש בבגדים חסידיים. הסקרנות הפכה במהרה לשנאה והללו החלו לחרפו ולגדפו.

לפתע הגיח יהודי מבוגר מוותיקי הקיבוץ וצעק: "החב"דניקים הגיעו? איזה יופי! אנחנו כל כך מחכים לכם… תודה רבה על משלוחי המנות שאתם מביאים". כשבני החבורה שמעו זאת, כולם התפזרו בבושה…

אולם בדרך כלל התקבלו הפעילים בהתרגשות גלויה. האלמנות ומשפחותיהן פרצו בבכי של שמחה כשראו את הפעילים החב"דיים שומרים על המסורת ומגיעים לביתן והן היו מברכות ברגש את הפעילים. מה שריגש אותן כל כך, לא היה משלוח המנות עצמו, אלא הלב שמאחוריו ועצם המחשבה שזכרו אותם ומישהו טורח להביא להם משלוח מנות עד מפתן ביתם. לעתים התעקשו האלמנות לשלוח מנות בחזרה.

מכתבי התודה הנרגשים שהגיעו לאחר מכן אל שיפרה, רק מעידים את החשיבות העצומה הטמונה במבצע זה. כך למשל כותבת אלמנה מקיבוץ בדרום:

·        "את יודעת שלא חסר לנו דבר. תשומת-הלב היא החשובה מכול. כשנכנסו שתי הנשים שלכן עם השי, הן הביאו אור והרגשה חגיגית לביתנו. כולנו יודעים להעריך את פעלכם".

        · "25.3.78 – הנה שוב זכרתם אותנו כמו תמיד. ותמיד, מחדש נעים להרגיש שמישהו כה רחוק וכה קרוב זוכר אותך ומקיים מצוה – החבילה הייתה טעימה ונעימה ומעל הכל הפעם מיוחדת היה הפעם חידוש. הדף המצורף עם ההסבר – הבקשה לעשות מצוה. כך מקרבים את לבבות העם!

"והנה אנו החילוניים שבאמת איננו יודעים הרבה בקיום מצוות זוכים ללמוד אותן על ידכם ולנהוג כמוכם ועל פי בקשתכם. כך באמת עשו הילדים והמשיכו לשלוח את הקופסא לילדים אחרים ואת השניה למלא במטבעות.

"שפרה, העבירי את תודתנו לכל חבריך וחברותיך המקיימים את המצוה ועושים במלאכה. כה לחי! ולחיצת יד חזקה לתודה".

        · כ"ד אדר תש"מ "עין חרוד"

לשפרה שלום רב!

קבלתי ממך ד"ש חם על הפתק שצורף למשלוח המנות של פורים למשפחות השכולות. עוד הפעם אני מלאת התפעלות על מפעלכם היפה שמצריך בוודאי הרבה מאמץ וממון למרות הימים הקשים עתה המשכתם במפעלכם להביא מעט שמחה לבתי אנשים שהשמחה בביתם לא תמיד שורה.

        · 11.3.75 שמחתי לקבל את משלוח המנות מידיכם ונעים לדעת שישנם עוד אנשים הזוכרים את המנהג של משלוח מנות.

        · 19.2.74 אין מילים בפי להודות לכם על שהנכם זוכרים אותנו בעתות חג ומועד ומנסים לשמחנו יחד עם השמחה השרויה בשאר בתי ישראל יישר כוחכם!

        · 19.3.73 ברצוני להודות לך בעד המשלוח מנות לפורים נגע לליבי תשומת ליבך היפה והלבבית ושאינך שוכחת.

        · לשפרה ולכל העוזרים על ידה שלום! ושוב תודתנו לכם על משלוח המנות המתוק ומשמח הלבבות שכבדתם בו אותנו לכבוד חג הפורים.

למרות העידוד הרב, לא קלה הייתה המלאכה הקדושה הזאת. "בפורים כולנו עברנו חויה נפשית קשה" – סיפרה שפרה – "והיינו חוזרים לביתנו שבורים נפשית. לא קל הוא יום עבודה שכולו ביקורים אצל משפחות כאובות; איך שדופקים בדלת, מיד מזמינים להכנס, לשבת ולהתכבד ופותחים את אלבומי התמונות של החייל שמסר נפשו על קידוש השם. היו רבים שמיד היו פורצים בבכי בשעה שהחלו לספר על האבא-הבן-הבעל שנפל. זה לא היה קל!"

אף על פי כן, הקשר נמשך גם לאחר פורים. הקשר עם משפחות רבות אף התהדק, והללו התחזקו ביהדות בשמירת תורה ומצוות. פעם נכנסו זוג פעילים לקיבוץ בגליל העליון וראו שם ילדים עם צלחת משלוח מנות. לאחר מכן סיפר להם אחד מאנשי הקיבוץ "אנו לא הכרנו מנהג זה, אך לאחר שלימדתם אותנו, זה כל כך מצא חן בעיננו עד שהחלטנו לאמצו…"

מה שבטוח, שהאלמנות והיתומים לא שוכחו זאת לעולם, ואם יש מצווה לשמוח ולשמח בפורים, הרי אין הולם ממבצע מעין זה בעיצומו של חג פורים…