א

את הסיפור הבא מספר אחד החסידים החפץ בעילום שמו:

היה זה בשנת תשכ"ז. ימים אחדים לפני חג השבועות הגעתי מאוסטרליה, מקום מגוריי, לביקור בחצר הרבי.

אותה תקופה הייתה בסימן של 'שטורעם'. רק זמן קצר קודם לכן הכריז הרבי על 'מבצע תפילין'.

כזכור, ערב מלחמת ששת הימים יצא הרבי בקריאה להשתדל לזכות את המוני בית ישראל במצוות תפילין, שיש בה סגולה מיוחדת להטיל פחד על אויבי ישראל. לאחר הניצחון הנסי קרא הרבי לנצל את אווירת ההתעוררות הכללית לחיזוק מצוות תפילין.

חסידי חב"ד ואחרים נענו לקריאת הקודש ופתחו בפעילות לזיכוי הרבי במצווה זו. דוכני תפילין הוקמו בכל אתר ואתר, ולראשונה בחייהם קיבלו אלפי יהודים הזדמנות נוספת להפשיל שרוול ולהניח תפילין.

רבים מהחסידים עשו להם מנהג, להקדיש זמן לפחות פעם בשבוע, למילוי בקשתו של הרבי. הם נהגו לצאת לחוצות הערים, למרכזים רפואיים, לבתי אבות וכיוצא באלה. בכל מקום היו תרים אחר יהודים ומזכים אותם במצוות תפילין.

מה שנראה היום פשוט ומובן מאליו, היה אז בגדר חידוש גדול. לא פשוט היה לגשת אל יהודי סתם כך באמצע שגרת יומו ולהציע לו להניח תפילין. מכל מקום, החסידים לא נבהלו ועשו כל שביכולתם כדי לזכות עוד ועוד יהודים.

ב

באחד מימי שהותי בניו-יורק הצטרפתי לאחת הקבוצות שיצאה למבצע תפילין באחד מבתי הרפואה הגדולים בניו-יורק. רציתי להשתתף בפעילות שהייתה חדשה בעבורי וביקשתי ללמוד מהם כיצד פונים לאנשים ואיך מציעים להם להניח תפילין. סוכם, שלאחר תפילת שחרית תצא הקבוצה לדרכה.

עם סיום התפילה, קודם שעליתי אל רכב ההסעה שהמתין לכולנו, ניגשתי למכולת הסמוכה כדי לקנות דבר-מה לאכול. השעה דחקה ואני אספתי לתיקי כמות נכבדה של עוגיות מסוגים שונים שהיו על המדף, כדי שאוכל לצאת בהם ידי חובה של "פת שחרית" במהלך היום המייגע שעמד לפני.

במהלך הנסיעה הוצאתי את העוגיות והצעתי גם לחבריי להתכבד מהם. להפתעתנו מצאנו בתוך העוגיות השונות גם חבילה של 'אוזני המן'.

החברים לא הסתירו את תמיהתם: "עכשיו אוזני המן?! בערב חג השבועות??!" שאלו בחיוך. מסתבר כי אלו נשארו עדיין על מדפי החנות, וכשאספתי מיני 'מזונות', הכנסתי גם אותם מבלי משים. חיש מהר נעלמו העוגיות הטריות ולא נודע כי באו אל קרבנו, אך באוזני המן איש לא נגע. סביר להניח מפני שחששו לטריותן…

אחרי כשלושת-רבעי השעה, הגענו למחוז חפצנו, מרכז רפואי גדול בניו-יורק. התחלקנו לכמה צמדים והתפצלנו בין המחלקות השונות. פגשנו שם הרבה יהודים והצענו להם להניח תפילין. רבים מהם נענו לבקשתנו מיד או לאחר שכנוע קל. הצד השווה בכולם: ההנאה שהייתה על פניהם לאחר קיום המצווה.

ג

השעות הלכו ונקפו, ואנו התקדמנו יפה במחלקות השונות.

לקראת הסוף נכנסנו לאחד החדרים שם פגשנו בזוג נוסף מתוך הקבוצה שלנו. בחדר עצמו שכבו שני יהודים מאושפזים; אחד מהם הסכים מיד להניח תפילין, אבל חברו התנגד לכך בתוקף. האיש היה מבוגר למדי.

"אני קשור לאלוקים שלי לא פחות מכם!" התריס כלפינו בטון כעוס.

ניסינו לרצותו בדברים רכים, אך ללא הועיל. ההתנגדות התקיפה שלו דווקא להנחת תפילין, עוררה בנו סקרנות ותחושת אתגר. ככלות הכול, האיש כבר לא צעיר; הוא שכב חולה על מיטתו, הזכיר את שם אלוקים, ולכאורה לא הייתה כל סיבה הגיונית לסירובו הנמרץ לקיים את המצווה. גם שכנו לחדר ניסה להשפיע עליו – לשווא.

כשכבר כמעט נואשנו, הציע לו אחד החברים פרי כלשהו שהיה ברשותו. "קח פרי ותברך ברכה, לפחות" – הציע לו. האיש הסב פניו מאתנו. פתאום הסתובב בחזרה לעברנו ואמר בלעג:

"פרי אתה מציע לי?! תביא לי 'המן טאש' (אוזני המן) ואניח תפילין".

כמו על פי אות מוסכם, עיני כל החברים הופנו אליי. ואני, חיוך גדול התפשט על פניי. "אם כדי להניח תפילין זקוק אתה ל'אוזני המן' – תקבל 'אוזני המן'", אמרתי לאיש.

הוא הרים את עיניו והביט בי כעל שוטה גמור. "ודאי!" המהם, "המן טאש עכשיו, אחרי פסח, 'המן טאש'".

בעוד חבריי מוסיפים להעסיק אותו, מיהרתי לצאת למסדרון, גמאתי במהירות רבה את מדרגות הבניין ומיהרתי אל המכונית שבחניון. בלב עולז הוצאתי מתוך המכונית את שקית 'אוזני המן', שאך לפני שעה קלה לאיש לא היה חפץ בהן, והנה בן-רגע נהפכו למצרך יקר-ערך, שבו תלויה, כמה מוזר, הנחת תפילין של יהודי מבוגר השוכב על מיטת חוליו.

מי יודע, אמרתי בלבי, בעודי עולה שוב במדרגות, מתי בפעם האחרונה הניח יהודי זה תפילין. סביר להניח שזה היה, אם בכלל, בימים רחוקים מאוד…

כשנכנסתי לחדר והושטתי לאיש שתי ידיים מלאות אוזני המן, תלה בי עיניים נדהמות. הוא הביט בי כאחוז הלם ומלמל:

"לא להאמין, 'המן טאש'. 'המן טאש אחרי פסח".

הוא הושיט יד ונטל 'אוזן המן' אחת. בעזרתי בירך ברכת 'מזונות' ונגס בעוגייה בעיניים עצומות.

אחר כך, בלי אומר ודברים, הפשיל את שרוולו וקיים את חלקו ב'עסקה' המוזרה שיזם הוא עצמו כמה דקות קודם לכן. הוא הניח תפילין, והדמעות שגלשו על לחייו לחלחו את עיני כולנו – – –

ד

סיימנו את מלאכתנו וחזרנו לחצר הרבי מלאי סיפוק והתרגשות. כל הדרך דיברנו על התזמון המופלא, תזמון שרק השגחה פרטית יכולה ליצור.

לפני שובי לאוסטרליה נכנסתי אל הרבי ל'יחידות'. בתוך הדברים גוללתי לפניו את סיפור הנחת התפילין של אותו יהודי במרכז הרפואי. הרבי חייך והגיב:

"נו, אם זה מה שעוזר, צריך לדאוג שיהיו 'אוזני המן' בכל יום"…

(על-פי "שיחת השבוע")