קידושין ונישואין אז והיום

קידושין ונישואין הם שני דברים, שהיום נוהגים לעשות בזמן אחד, אולם בזמן המשנה, לפני קרוב לאלפיים שנה, וכן בדורות שלאחר מכן, היו עושים קידושין בזמן ההסכמה על השידוך (או בזמן המקביל לשידוכין בימינו). ואז היה החתן מקדש את הכלה בטבעת והיו קובעים זמן לנישואין, שרק לאחריהם היו מותרים בחיי אישות. ומכיון שהקידושין הם קנין גמור אשר על מנת לבטלו צריך גט, עלולות לצאת תקלות מעצם העובדה שהכלה אינה נמצאת בסמיכות לחתן שכבר קידש אותה.

על כן אסרו הראשונים לקדש שלא במעמד החופה, כדי שמיד עם הקידושין יהיה גם קנין הנישואין, כדי שהכלה תהיה אצל החתן ובכך נמנע החשש לתקלה, חס ושלום.

כדאי להזכיר שבזמן המשנה היו נוהגים להמתין שלשים יום מזמן הקידושין לזמן הנישואין, כדי שהכלה תוכל להכין לעצמה תכשיטים לקראת החתונה (ורק אם התקדשה בגיל צעיר, לפני גיל שתים עשרה שנים וחצי, היו נותנים זמן מרובה של שנים-עשר חודש. וזאת משום שבגיל מבוגר יותר, בוודאי כבר הכינה תכשיטים גם קודם קידושיה, כי יודעת שהיא בגיל נישואין)[1].

מצד ההלכה, קידושין הם קנין שהחתן קונה את הכלה בטבעת (או בשאר שווה כסף או בשטר, אם כי נהוג לקדש בטבעת), אך עדיין אסורים בחיי אישות משותפים עד שיש קנין נוסף שהוא חופה, מלשון כיסוי, שהחופה מכסה על הכלה, ויש נוהגים לכסותה בטלית של החתן בעת החופה.

לכל הדעות, קנין חופה, שהוא קנין הנישואין, הוא דבר המוכיח שאשה זו מיועדת לחיי אישות עם בעלה, אך יש דעות רבות מהו קנין חופה; יש אומרים שהוא הכיסוי שהחתן מכסה את הכלה לפני החופה. יש אומרים שזו הכנסת הכלה לחופתו של הבעל. יש אומרים שהוא כיסוי הכלה בטליתו של החתן, ויש אומרים שהוא ייחוד החתן והכלה בחדר ייחוד לעיני עדים[2].

ומנהגנו להעמיד את החופה תחת כיפת השמים ולא תחת גג, אבל אפשר לעשות חופה באולם, אם במקום החופה אין שם גג או שהוסר החלק הזה בזמן החופה[3].

הקפות וקידושין

וכך הוא סדר החופה[4]:

אחרי שהכלה והשושבינים מקיפים את החתן שבע פעמים (כפי שביארנו בפרק הקודם), נעמדת הכלה לימין החתן ופני החתן והכלה לצד מזרח ואז מכריזים "ברוך הבא", מזמרים את הפיוט "מי אדיר על הכל" וכו' ומכריזים שהכוהנים יברכו את החתן והכלה ממקומם, וכן שההורים יברכו את החתן והכלה.

[את ברכת כוהנים מתחילים בפסוקים "וידבר גו׳ ואני אברכם" כמנהג הרבי כשבירך בנוסח ברכת כוהנים (אולי כדי שלא יהיה חשש של ברכת כוהנים בזר ובלילה, על כן מוסיפים פסוקים)].

מקריאים מכתב כ"ק אדמו"ר (ויש המשמיעים מקלטת או גם מראים בוידאו ברכת כ"ק אדמו"ר לחתנים וכלות).

מזמינים את הרב לסדר קידושין.

מוזגים לרב כוס יין [ומובן שאם הכוס נוצרה על ידי גוי – יש להטבילה קודם].

הרב מברך את ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת האירוסין (ומודיע לחתן ולכלה שיכוונו לצאת ידי חובתם בשמיעת הברכות מהרב, ועל כן לא יאמרו בהזכרת השם "ברוך הוא וברוך שמו" מצד חשש הפסק, אלא יקשיבו ויענו "אמן")[5].

אחרי הברכות, נותן הרב לחתן לטעום מהיין. ואז הרב מעביר את הכוס בשביל הכלה (על ידי אב או אם הכלה) וגם הכלה טועמת מהיין, ומשאירים את הכוס למשמרת בינתיים אצל מישהו מהנוכחים[6].

החתן מוציא את הטבעת, הרב שואל את העדים אם הטבעת שווה פרוטה והעדים משיבים בקול שאכן היא שווה פרוטה (כדי שתדע הכלה שמדובר רק בשווה-פרוטה ולא תטעה לחשוב שהטבעת שווה הרבה, שאז אולי יהיו קידושי טעות, אם הטבעת שווה פחות ממה ששיערה. ויש הנוהגים לתת לחתן להגביה את הטבעת לשם קנין, כדי לאמת שהטבעת אכן קנויה לחתן).

הטבעת היא עגולה מבפנים ומבחוץ עשויה זהב ללא יהלומים וכיו"ב וללא אותיות חרוטות בטבעת, ואם היו חרוטות – משייפים אותן לפני הקידושין[7].

החתן עונד ביד ימינו [ואם החתן או הכלה שמאליים – ישאלו רב באיזו יד להשתמש] את הטבעת על אצבע הכלה (אצבע הסמוכה לאגודל ביד ימינה) ואומר בקול לעיני ולאוזני העדים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" [תיבת "זו" נקודה בחולם]. הכלה שותקת (ואין לכלה לתת טבעת לחתן תחת החופה).

למנהג חב"ד, החתן אוחז בטבעת ועונדה על אצבע הכלה ומורידה לכיוון אמצע האצבע, ותוך כדי אומר "הרי את" וכו', וכאשר גומר את תיבת "וישראל" משחרר את הטבעת ומרים את ידו[8].

יש לדייק, כאמור, שהעדים יראו את נתינת הטבעת וישמעו את אמירת "הרי את" וכו'. וכמו כן יש להקפיד שהעדים יהיו כשרים ויראי שמים, ושאין קירבה ביניהם ולא בינם לבין החתן או הכלה.

(אין מנהגנו שהחתן דורך על רגל הכלה)[9].

כתובה ושבע ברכות

אחר כך מכבדים מישהו לקרוא את הכתובה, ואחרי זה נותן החתן ליד הכלה את הכתובה לעיני העדים. בחופת נידה מעבירים את הכתובה לאם הכלה (או לאביה או לאשה אחראית אחרת) לשמירה (וכן במקרה שנמסרת הכתובה ליד הכלה, יכולה היא לתתה לאמה או לאביה או לאשה אחראית אחרת לשמור את כתובתה)[10].

מוסיפים יין לכוס של ברכת הקידושין ומברכים שבע ברכות והתחלתן "בורא פרי הגפן", וניתן לחלקן בין שישה אנשים, כי המברך "בורא פרי הגפן" מברך ברכה נוספת. וכנ"ל, על בני הזוג להאזין ולכוין לצאת בברכות ולענות "אמן", אך לא לענות "ברוך הוא וברוך שמו"[11].

אחרי הברכות שותה החתן מעט והרב לוקח הכוס מיד החתן ומוסרו על מנת להעביר לכלה, והכלה טועמת מעט ומחזירה את הכוס, ונותנים לאחד או לכמה לשתות את הנותר ולרוקן את הכוס. אחר כך עוטפים את הכוס בשקית או בנייר כסף וכיוצא בזה, והחתן שובר את הכוס ברגל ימין (ורצוי שהכוס תהיה כוס של זכוכית דקה כדי שלא תחדור זכוכית לרגל החתן, חס ושלום).

הכניסה לחדר ייחוד

אחר כך מאחלים "מזל-טוב" לחתן והנשים מאחלות לכלה, ואחר כך הולכים החתן והכלה לחדר ייחוד ללא מגע, וההורים מלווים עד החדר ונשמטים (ויש שנכנסים לחדר ומוזגים כוס לחתן ולכלה, כפי שהרבי הריי"צ מזג לרבי ולרבנית)[12].

על מפתן הדלת מניחים כף כסף, וראשון נכנס החתן ברגל ימין מעל כף הכסף ואחר כך הכלה, ואז מוציאים את כף הכסף ובני הזוג נועלים את החדר למשך כמה רגעים (יש המקפידים על שמונה רגעים) וכל זה לעיני העדים שבדקו שהחדר ריק מאדם ושאין אפשרות לראות את הנעשה בחדר, והם בודקים שהחדר נעול ונשארים לשמור כמה רגעים, ואז העדים יכולים ללכת, ומצד ההלכה גם בני הזוג יכולים לצאת, אך בדרך כלל ממתינים (בארץ ישראל) כשלושים או ארבעים דקות, עד שהציבור יטלו ידים ויאכלו מנה ראשונה לפני כניסת החתן והכלה והריקודים[13].

ברכות מהחתן והכלה

מובא שיש בכוח החתן והכלה לברך ובמיוחד בזמן החופה (במחשבה). וכן מובא במכתב מהרבי, שישתדל שחתן מכירו יזכרהו בעת החופה ושמובא בספרי פולין שבכוח החתן לברך ונכון הדבר, אם כי אצלנו לא נהוג לתת פתקים לחתן וכד'[14].

הערות