שמי יוסף אולם כולם מכירים אותי בשם גו'.  נולדתי באמריקה וגדלתי בבית אמריקאי לא דתי שבקושי שמר על החגים היהודיים. למדתי בבית ספר ממשלתי לא יהודי, כך שכמעט כל חברי היו לא יהודים. וכמו כל ילד אמריקאי אהבתי ספורט ובמיוחד בייסבול – כדור בסיס.

כשהתקרבתי לגיל שלוש השרה, ומועד הבר מצוה שלי משמש ובא הכינו הורי חגיגה גדולה אליה הוזמנו רבים מידידינו. אני מבחינתי שיננתי את הדרשה וההפטרה.

ואז יום אחד הגיע סבי שהיה קשור יותר למסורת היהודית וגם היה הולך לבית כנסת כל שבת, הציע לי מתנת הפתעה לבר מצוה ביקור אצל רבי חשוב, הרבי מליובאוויטש, על מנת  לקבל ברכתו לכבוד הבר מצוה. לא הכרתי את הרבי, אולם בודאי שמחתי להתלוות לסבי ולקבל ברכה מרבי חשוב.

כאשר נכנסנו לרבי התפלאתי לראות רב צעיר יחסית בעל זקן שחור, ועוד יותר התפלאתי על השיחה שהתנהלה בינינו.

הרבי שאל אותי: איזה משחק ספורט אהוב עליך?

עניתי: בייסבול.

הרבי שאל: האם אתה אוהב את המשחק כאשר שתי קבוצות משחקות או כאשר קבוצה אחת משחקת?

עניתי: אי אפשר לשחק בקבוצה אחת. כל רעיון המשחק מתבסס על זה שיש שתי קבוצות.

ואיזו קבוצה מנצחת? שאל הרבי.

עניתי: הקבוצה שמשחקת טוב יותר.

הרבי שאל: האם אתה צופה גם במשחקים של קבוצות גדולות.

עניתי: כן בודאי.

מה ההבדל בין המשחקים של הקבוצות הגדולות לבין המשחקים שלך עם חבריך? שאל הרבי.

עניתי לו: הקבוצות הגדולות משחקות את המשחק האמיתי.

והנה הגיע הרבי לנקודה שהבנתי למה גלגל שיחה זו אתי עד כה.

הרבי פנה אלי ואמר: לב האדם הוא כמו מגרש שבו משחקים שני שחקנים היצר הטוב והיצר הרע.ומגיל הבר מצוה כבר אין זה משחק ילדים אלא זהו משחק אמיתי, וכדי שיהיה אפשר לנצח אותו הקדוש ברוך הוא נותן לנו מתנה יקרה, יצר טוב חזק שתמיד יכול לנצח את היצר הרע. וכמו במשחקי ספורט מי שמשחק טוב מנצח, אם תרצה תמיד תנצח.

הרבי סיים את דבריו בברכה שאסב נחת רוח להורי ולסבי, ענינו אמן ויצאנו מחדרו של הרבי שמחים ונרגשים.

כעבור שלוש שנים בהיותי תלמיד תיכון בן שש עשרה זכתה הכיתה בה למדתי בתואר "הכתה המצטיינת" בשל נצחונה בתחרות ספורט. ועל כך ניתן לה פרס של שהייה בסוף שבוע במחנה נוער יוקרתי בניו אורלינס. כמובן ששמחנו מאד על כך, אולם כאשר סיפרתי זאת להורי הם בדקו באיזה תאריך זה חל ומצאו שזה חל ביום כיפור. הם התנגדו לכך מאד. הם טענו שאת יום כיפור הם שומרים ואפילו צמים ביום זה והולכים לבית כנסת.

אני מצדי לא יכולתי לותר על הזכיה הזו ולכן היו הרבה ויכוחים בבית על כך. הייתי נחוש בדעתי, אמרתי להורי שזהו משהו חד פעמי ויהיו לי הרבה הזדמנויות לחגוג את יום כיפור.

לאחר ויכוחים מרובים הורי ויתרו והשאירו את ההחלטה בידי. כמובן, מאחר שהייתי נחוש בדעתי שלא לותר על חויה גדולה כך, ארזתי את תרמילי והייתי מוכן לנסיעה.

והנה ביום חמישי בערב הייתי אצל חבר שם צפינו במשחק בייסבול, כאשר בסיום המשחק אמר פרשן המשחק: זה היה משחק צודק, שהרי מי ששיחק טוב הוא ניצח. באותו רגע עלתה בדמיוני דמותו של הרבי שאמר לי משפט דומה לפני שלוש שנים. מבט הרבי היה חד ונוקב, ובאותו רגע החלטתי לותר על הנסיעה למחנה לטובת יום הכיפורים.

חמש שנים אחר כך כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטה, והיינו חברי ואני בתקופה של מרד נעורים וחיפוש משמעות בחיים, נתפסו שנים מחברי לכת מסיונרית וסחפו אותי אחריהם, ומכיון שלא היו לי מושגים ביהדות השתכנעתי ששם נמצא הטוב והאור. מדריך הכת לא הסתפק בכך והציע שנעבור טכס קבלה לכת. אני קצת נבהלתי מה יאמרו הורי על כך, אולם לפי שעה החלטתי לא לשתף אותם בעניין זה.

יומים לפני מועד הטכס שיחקנו משחק בייסבול כדרכנו והקבוצה שלי הפסידה. בסוף המשחק ניגשתי לקפטן של הקבוצה המנצחת וטפחתי על שכמו ואמרתי: מי שמשחק טוב הוא המנצח. ושוב עלתה לנגד עיני דמותו של הרבי ושמעתי אותו אומר: מי שמשחק טוב הוא המנצח, אם תרצה תמיד תנצח.

באותו רגע חשתי עד כמה אני רוצה לנצח, לא, לא בשחק הבייסבול, אלא את היצר הרע.

התנתקתי מחברי בהחלטה שלא להמיר את דתי. חברי לא הבינו מה קרה לי. סיפרתי להם את כל הסיפור וגם הם השתכנעו שלא להמיר את דתם.

כולנו נשארנו יהודים תודות לרבי.

כעבור עוד חמש שנים לאחר סיום לימודי מדע המדינה באוניברסיטה בהצטיינות הצטרפתי לממשל האמריקאי עד שבשנת תשכ"ז (1967) הייתי חבר בצוות של ארתור גולדברג, שגריר ארצות הברית באו"ם.

אז ערב מלחמת ששת הימים היינו מודאגים מאד מהסכנה שריחפה על ישראל. והנה בת דודתי שבנה יחידה אברהם למד בישיבת חב"ד בארץ, מטלפנת אלי ומספרת לי בדמעות שבנה לא נענה להפצרותיה ולהפצרות בעלה לחזור מיד לארצות הברית, בטענה שהרבי אסר לעזוב את הארץ. בת דודתי נסתה להיכנס לרבי ולדבר אתו על כך, ומשלא ניתנה לה רשות, היא ובעלה כתבו מכתב לרבי, והרבי ענה בקצרה: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

בת דודתי שאלה לדעתי, ואני לא העלמתי ממנה את חששותי מהצבא הערבי שגדול בכמותו ואיכותו, וחס ושלום מי יודע מה יקרה אם ינצח… בכל זאת הבטחתי לה שאנצל את מעמדי להיכנס לרבי ולשאול אותו בעצמי. ואולי אשכנע אותו שיאפשר לאברהם בנה יחידה לחזור לארצות הברית.

ואכן הגשתי בקשה להיכנס לרבי, ולמזלי הטוב, נקבעה לנו פגישה למחרת בשעה שתים בלילה. הגעתי לרבי במועד שנקבע לנו. פתאום נזכרתי בפגישתי לפני שלוש עשרה שנה, והנה לפני אותו רבי בעל הפנים האצילות והטובות, שרק זקנו הלבין קמעא.

הזכרתי לרבי שהייתי אצלו והרגשתי שהרבי זוכר אותי.

אמרתי לרבי שבאתי בגלל בנה יחידה של בת דודתי, שנמצא עכשיו בישראל והוריו מודאגים מאד מן המצב. פני הרבי החוירו והרבי אמר שאין מה לדאוג והוסיף ואמר: יש לי בארץ אלפי בנים יחידים, ואני מבטוח שלא יאונה אליהם שום רעה.

אמרתי לו שיש בידי מידע שישראל בסכנה גדולה.

הרבי אמר שישראל אינה בסכנה והיא עומדת לקראת ניצחון גדול בניסים גדולים.

הרגשתי פתאום ביטחון מלא בדברי הרבי.

ואז הרבי אמר: אם אתה דואג לביטחון ישראל תתחיל להניח תפילין.

הבטחתי לרבי להניח תפילין.

לבסוף ביקש הרבי שכאשר יסתיימו העניינים בניצחון ישראל שאחזור אליו.

הבטחתי לרבי לחזור אליו.

לבסוף שאל אותי הרבי: האם אתה עדיין משחק בייסבול?…

ואכן היתה מלחמת ששת הימים שהסתיימה בניצחון גדול, הכותל המערבי נכבש, צנחנים בכו על אבני הכתל. אנו שישבנו בארצות הברית צפינו בכל התמונות האלה בהתרגשות עצומה. ואז פניתי לארתור גולדברג ואמרתי לו: כאשר כולנו היינו מודאגים הרבי היה בטוח בניצחון. אחר כך סיפרתי לו באריכות על הפגישה עם הרבי.

חזרתי אל הרבי אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים והרבי דיבר אתי בכאב וברצינות שהעם לא מעריך כראוי את הנס הגדול שקרה לו, והם מוכנים לתת לערבים חלקים מארץ ישראל ששוחררו בניסים גדולים וגלויים. מסירת שטחים מארץ ישראל סכנה לעם ישראל. אפילו דיבורים על מסירת שטחים הם סכנה לישראל. ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם, ואין זכות לאף אדם לדבר עם גויים על מסירת שטחים.