רבי לוי-יצחק שניאורסאהן

המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס, למד בשנים תרפ"ג-ה בישיבת תומכי תמימים המחתרתית בחרקוב. אחר-כך עבר ללמוד בישיבה בנעוול. ובשנת תרפ"ט, כאשר גם ישיבה זו נסגרה, נשלח על-ידי הנהלת הישיבה, יחד עם עוד מספר בחורים מבוגרים, ליקטרינוסלב, שם שהה קרוב לשנה.

הי' זה בתקופה בה כיהן עדיין הגאון רבי לוי-יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מלך המשיח שליט"א, כרב העיר, עד מאסרו בשנת תרצ"ט.

מהתקופה ההיא סיפר ר' מענדל את הסיפור הבא^[1]:

רבי לוי-יצחק הי' גבוה גם בגשמיות ובעל הדרת-פנים נדירה. גם כוחו הגופני הי' רב. את כל תוקפו וגבורתו ניצל לקדושה, בעומדו ללא חת על משמרת התורה והיהדות, כמפורסם.

מנהגו הי' לעלות מידי שבת-קודש ל"מפטיר", אך יחד עם זאת היו מכבדים אותו גם ב"הגבהה".

כשהי' רבי לוי יצחק מגבי-ה את ספר-התורה, הי' פותח את הספר לכל רוחבו כשזרועותיו פרושות לצדדים, כך שניתן הי' לראות כתשעה עמודים(!) שלמים מספר-התורה וכך הי' מסובב את הספר לכל הכיוונים!

לאחר הגלילה הי' מוסר את הספר למישהו אחר להחזיקו, חוזר למקומו ליד התיבה ואומר את הברכות וההפטרה. את ההפטרה נהג לקרוא באיטיות ובהטעמה מיוחדת, והכל הרגישו בשעת-מעשה שהוא מכוין בקריאתו כוונות על-פי הסוד.

כל הכוונות – והכל בתכלית הדיוק

כששמעתי את הגאון רבי לוי-יצחק קורא את ההפטרה, אומר ר' מענדל, נזכרתי בסיפור אודות אדמו"ר הזקן, כפי ששמעתיו בזמנו מפי זקני החסידים:

בעת שהמחלוקת בין החסידים והמתנגדים בימי אדמו"ר הזקן הייתה נטושה במלוא עוזה, הגיעו הדי המריבה עד ארץ-הקודש.

שלחו המקובלים מארץ-ישראל נציג משלהם, שהי' גם גדול בנגלה דתורה, כדי לתהות על קנקנו של "המגיד מליאזני".

הנסיעה לליאזנא ארכה למעלה מחודש, ואחת התחנות הייתה בעיר האמיל. הנציג הגיע אלי' ביום שישי ועשה שם את השבת אצל המרא-דאתרא, הגאון החסיד ר' יצחק-אייזיק הלוי עפשטיין, המכונה ר' אייזיק מהאמיל, שהי' מחסידי אדמו"ר הזקן.

במשך השבת נשא ונתן האורח מארץ-ישראל עם ר' אייזיק בגליא ובנסתר, והתפעל מאד כשנוכח שלרב דמתא עשר ידות בנגלה ובחסידות כאחת.

כשנודע לו שהרב הנו מתלמידי אדמו"ר הזקן, סיפר לרב שהוא נוסע בשליחות מקובלי ארץ-ישראל אל רבו, כדי לתהות על קנקנו ולדווח להם כיצד התרשם.

הגאון ר' אייזיק לא הגיב על עצם הדבר, רק ביקש מהאורח שבדרכו בחזרה מליאזנא לארץ-ישראל, יסור שוב להאמיל, ויספר לו, לרב, מה ראה ומה שמע שם.

כעבור מספר ימים, האורח-המקובל הגיע שוב להאמיל ובא לבית הרב.

הדבר הי' כל כך מהר יחסית, עד שהגאון ר' אייזיק תמה ושאל את האורח האם הי' בכלל בליאזנא. האורח ענה שבהחלט הי' שם, והוסיף, שעם הרבי עצמו, אדמו"ר הזקן, לא החליף אף לא משפט אחד, "ולכן הספקתי לשוב כל-כך מהר".

שאל אותו ר' אייזיק כיצד הספיק לתהות על קנקנו אפילו בלי לדבר עמו.

השיב האורח: הגעתי לליאזנא ביום הקריאה, והרבי עצמו הי' הקורא בתורה ואף עלה לשלישי.

כששמעתי את קריאת התורה שלו, הבחנתי שהרבי מכוין בשעת-מעשה את כל הכוונות של הרמ"ק והאריז"ל, וביחד עם זה אינו טועה אף לא במתג אחד, ולא-כל-שכן שכל הטעמים מדוייקים.

כששמעתי זאת, הדבר הספיק לי, ולא הייתי צריך להיכנס אליו ולדבר עמו. עכשיו אני יודע בבירור שקדוש-אלוקים הוא הרבי.

וכך, מסיים ר' מענדל, כל מי ששמע את קריאת-ההפטרה מפי הגאון רבי לוי-יצחק, גם מבלי שתהי' לו ידיעה בקבלה, חש בווודאות שיחד עם הקריאה עם כל התגים של הטעמים לכל דקדוקיהם, הוא מכוין את כל הכוונות על-פי הקבלה.

[ואולי נוכל גם אנו להוסיף בשולי הדברים, גם אם אין לנו שום הבנה כלל בעניינים אלו:

כל מי שזכה לשמוע את כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, הן כשהוא קורא את ההפטרה, הן בתפילתו, הן במאמרי ושיחות הקודש וכו' – התפעל והתרשם מן הניגון, מן הנעימה בה נאמרים ונשמעים הדברים, מן האמת הפנימית והעצמית המוקרנת  מהם. דבר שאי-אפשר להביע במילים, אך כל מי ששמע את הרבי, מכיר יודע ומרגיש זאת היטב.

וכל זה מדובר עוד לפני שמתייחסים בכלל לתוכן האלוקי הנפלא של דברי הרבי ותורתו. ומדובר גם על מי שלא הבין כלל את תוכן הדברים. והרי בוודאי אף-אחד אינו מתיימר להבין את כל הענינים הנעלים והנפלאים של רבי בכלל ושל מלך המשיח במיוחד לתכליתם].

כבוד ה' יותר חשוב 

עוד מספר המשפיע ר' מענדל מאותה תקופה:

ר' לוי-יצחק הי' מקפיד מאד בנוגע לסידור גט, באומרו: כלום דבר קטן הוא להתיר אשת-איש לעלמא?! הוא נהג להתענות ביום בו ערך גט פיטורין בבית דינו, וכולו הי' אפוף חרדה שכל פרט ופרט יהי' בתכלית הכשרות וההידור.

פעם שימש ר' מענדל כעד בסידור גט, ובלי משים הניח את ידו על השולחן. גער בו ר' לוי-יצחק: הורד את ידיך מהשולחן!

שכן על העדים לעמוד בשעת העדות, וכאשר הוא נשען על השולחן זה עלול להחשב כישיבה, "סמיכה – כישיבה".

פעם שלח לו אחד הרבנים הגדולים נוסח של גט, בכדי לקבל את חוות דעתו והסכמתו על כך.

רבי לוי-יצחק פסל את נוסח הגט, כשהוא כותב לאותו רב את נימוקיו.

שלח לו הרב פעם נוספת את נוסח הגט המתוקן על ידו, כדי לקבל את אישורו. אך גם הפעם מצא בו ר' לוי-יצחק פגמים, ושוב פסל את הנוסח.

כאשר גם בפעם השלישית פסל ר' לוי-יצחק את הגט, ואותו רב שלח פעם נוספת את הנוסח, הוא הוסיף במכתבו וביקש מר' לוי-יצחק שיעשה למען כבודו, ואחרי כל התיקונים יאשר סוף סוף את נוסח הגט.

שלח לו ר' לוי-יצחק תשובה כי אמנם איכפת לו כבודו של רב, אבל אינו יכול לישא פנים בנידון זה, כי הרבה יותר מזה צריך להיות איכפת לו כבודו של הקב"ה!

דבר ה' – ללא צורך בהיגיון 

במצב^[2] ששרר אז ברוסיה, בה השפיעה הרוח הכפרנית, במידה עקיפה, גם בחוגים הקשורים ליהדות – היו רבנים שהשתדלו להסביר הלכות בשולחן ערוך בנימוקים "הגיוניים" אשר יתקבלו על דעת ההמון. לא כן רבי לוי יצחק, אשר השמיע בעוז ובלי היסוסים את "דבר ה' – זו הלכה", בהדגשה שזהו דבר ה' ללא הסברים ונימוקים.

 מסופר שפעם באה אשה אחת אל רבי לוי יצחק בשאלה על תרנגולת. כאשר נוכח, לאחר הבדיקה, שהתרנגולת טריפה, אמר אל השואלת:

דעי לך שהתרנגולת בריאה, אך על פי ההלכה אסור לאכול אותה כי היא טריפה!

לא תקבל חינם 

ועוד סיפור קטן המלמד מעט מן המעט על מהותו של רבי לוי-יצחק^[3]:

פעם ישב ר' לוי-יצחק ולמד, כאשר לא רחוק ממנו עמד "סמובר" ובו מים רותחים.

משעבר משך זמן וצמאונו גבר, מזג לעצמו כוס תה ושתה.

אחרי זמן-מה מזג לעצמו כוס תה נוספת. אך מיד הבהיר ואמר לעצמו: לא תקבל זאת חינם. תצטרך לשלם על כך בהרבה עמל ויגיעה נוספים בלימוד התורה ובעבודת ה', לפחות שעתיים נוספות של לימוד תורה!

לא לדקור אלא לתפור ולחבר 

בכינוס השלוחים לארץ הקודש בשנת ה'תשמ"ט השתתף המשפיע ר' מענדל, וחזר שם על הסבר ששמע בעצמו מר' לוי-יצחק על המשנה^[4] "מחט שהיא נתונה על מעלת המערה"^[5]:

"מחט" – כשרוצים "לדקור" את השני ("א טשעפע טאן יענעם"), בהתוועדות חסידותית וכדומה, כאשר הלה זקוק ל"דקירה" כלשהי כדי שייטיב את דרכיו –

אזי צריך לזכור כי "מחט" בלבד אין בה שום תכלית ושום עניין. תכליתה של ה"מחט" תבוא לידי ביטוי רק כאשר יהי' בתוכה "חוט".

"און מ'דארף אליין זיין א חוט" – צריך בעצמו להיות חוט המחבר ומקשר (ולא דוקר בלבד), כדי "לתפור" ולאחד איש עם רעהו.

ובכללות יותר: תכלית ה"דקירה" והביטול של ענייני העולם הנהו כאשר ה"חוטא^[6] יקירא קדישא", אור ה"קו וחוט", יחדור "ויתפור" ויאחד את האלקות עם העולם^[7], את הנשמה עם הגוף, את הרוחניות עם הגשמיות, עד שיתאחדו לגמרי להיות דבר אחד ממש, "מבלי אשר יימצא ראש וסוף".

ועד שלא רק אור ה"קו וחוט" יאיר בעולם, אלא על ידו יאיר גם האור הסובב כל עלמין, ועד שהתחתון ביותר יהי' כלי לעצמותו יתברך ממש, דירה לו יתברך בתחתונים.

וזוהי "מעלת המערה" – המעלה והעילוי הגדול בכך שירדו מטה מטה, אל תוך ה"מערה", לבירא עמיקתא – כדי להגיע ל"מעלה" הכי עליונה, דירה לו יתברך, לעצמותו יתברך ממש, ובתחתונים דווקא.

לאחר הכינוס, מסרו השלוחים דו"ח לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, ובין הדברים חזרו על תורתו הנ"ל של רבי לוי-יצחק כפי ששמע אותה המשפיע ר' מענדל.

הרבי שליט"א נהנה מאד מתורה זו, והמשיך בביאור הענין בשיחות הקודש. לבסוף נאספו הדברים בארוכה ב"הדרן" על סדר הלימוד ליארצייט שיצא לאור לכ"ב שבט ה'תש"נ^[8], יום היארצייט-הילולא של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא ע"ה.

תורתו של הרבי – תורתו של משיח!

בעמדנו סמוך לכ' מנחם אב, יום ההילולא של הרה"ק רבי לוי יצחק נ"ע, אביו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח, מן הראוי לשים דגש קצת, עד כמה שיד שכלנו הקט מגעת, על תורתו ושיטתו המיוחדת והנפלאה של רבי לוי-יצחק בלימוד התורה וגם בהסתכלות על העולם בכלל.

שיטתו זו, משמשת במידה רבה יסוד ועמוד, עלי' מיוסדת וניצבת תורתו של בנו, הרבי מלך המשיח שליט"א, אשר  מרחיב ומבאר ומעמיק ומבסס אותה, ויחד עם זה הוא מוריד אותה למילים פשוטות ביותר, שיוכל להבין אותם אפילו הקטן שבקטנים והפשוט שבפשוטים, עד שהיא מקבלת כאילו "פנים חדשות" לגמרי. כך שגם לפי ההבנה המצומצמת שלנו אפשר לראות בה ממש תורתו של משיח!

מילים אלו, למרות שהם נשמעות אולי נשגבות מדי מכדי שיוכל לומר אותם אדם כערכנו, אבל לאמיתו של דבר אין זה כלל וכלל חידוש שלנו – הרבי שליט"א בעצמו אומר^[9], כי "הדרך ישרה (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) … לפעול התגלות וביאת המשיח … הוא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה … ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו – מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"^[10]!

ויש לומר, כפי שנראה בע"ה לקמן, שהיסודות לשיטה נפלאה זו בלימוד התורה ניתנו על ידי האב הדגול.

לדייק בפרטים או לדון בסוגיות כלליות

אך תחילה בקשר לתורתו של משיח עצמו, שיטת הלימוד של הרבי שליט"א מלך המשיח.

בכללות ישנן שתי שיטות בלימוד:

ישנם כאלו ששמים את עיקר הדגש על ההבנה על אתר, להבין כל פרט וכל דיוק בלשון הגמרא, לשון רש"י וכדומה – מה הכוונה בדיוק זה ולשם מה הוא נאמר דווקא כך ולא אחרת וכו'. אופייניים בשיטה זו הם המהרש"א, המהר"ם ושאר המפרשים על אתר, שהמשימה שהם הציבו לעצמם הוא ביאור והבנת הסוגיא לכל פרטי' ודקדוקי'.

לעומתם ישנם מן המפרשים שמסתכלים על כל דבר לא במובן המצומצם של הסוגיא הפרטית הזו, אלא במובן הרבה יותר רחב, מה פירושו של נושא זה בכל התורה כולה וכיצד משתלבת סוגיא זו בנושא כללי זה.

הם לא מתחילים לדייק ולדקדק "און קוועטשן זיך" בלשונות ובדיוקים ה"קטנים". הם חוקרים נושא כללי מסויים, המשתקף במקומות רבים בתורה.

בספר "קצות-החושן" למשל, בספרי הגאון ר' יוסף ענגיל, הגאון ר' חיים מבריסק ודומיהם, שהם ורבים כמותם האופייניים בשיטה זו – לא מתחילים מדיוקי לשונות, כידוע לכל בר בי רב ששמע שיעורים ופלפולים בעולם הישיבות. הם לא עוסקים  בפשט ובפרט מסויים בסוגיא פרטית כשלעצמו, מה הכוונה בדיוק פלוני, מה רוצה רש"י בהוספת מילה זו וכדומה, אלא הבנה כללית בענין כללי.

הם מתחילים לדון ולחקור נושא כללי: האם "מיגו" הוא "בירור" או "דין". האם "הפקר" הוא ממש כמו נדר או שהוא ענין של דיני ממונות. האם שליח הוא "כמותו דהמשלח ממש" או שהוא רק נותן את "כח המעשה" שלו אל המשלח וכן הלאה נושאים שונים בסוגיות שונות.

לכל צד מביאים הוכחות ממקומות שונים, וכל הדיון נסוב על הבנת כללות הענין. ובאותו ענין הם מפלפלים ומנסים להוכיח כיצד הוא הענין לאמיתתו מכל מיני סוגיות, מכל מיני נושאים, וגם מדיוקי הלשונות.

לדייק בפרטים ולהגיע מזה לרעיון הכללי

שיטתו בזה של הרבי מלך המשיח שליט"א היא לאחד את שני הדברים יחד:

לדייק גם בפרטי הפרטים הקטנים, ואפילו אלו שנראים לכאורה שוליים ולא חשובים כלל וכלל. ומאידך למצוא איך דווקא בכל אותם פרטים ודקדוקים, שהי' נדמה כי הם קטנים ושוליים ולא חשובים, דווקא בהם באה לידי ביטוי הנקודה הכללית שרוצים להביע באותה סוגיא ובאותו ענין.

ניקח לדוגמא את שיטתו הנפלאה של הרבי בלימוד פירוש רש"י^[11].

כל מי שלומד שיחה של הרבי על רש"י רואה כי הרבי פותח בשאלות ובדיוקים שחלק מהם כל כך "קטנים", עד שנדמה כאילו מחפשים כאן את השאלות "מתחת לאדמה":

מדוע העתיק רש"י ב"דיבור-המתחיל" רק את המילים הללו ולא העתיק מילה נוספת, מדוע הביא שני פירושים ולא הסתפק בפירוש אחד, מדוע הביא שני פסוקים כהוכחה לדבריו ולא הסתפק באחד מהם, מדוע הקדים את הפסוק שנאמר בתנ"ך מאוחר יותר לפסוק שנאמר קודם, מדוע שינה את הלשון למילה אחרת ממה שנאמר בפסוק או בחז"ל, מדוע הביא את שמו של בעל המימרא, מדוע כאן הוסיף את האות ו' וכאן לא הוסיף אותה, וכן הלאה.

כל דיוק כזה כשלעצמו מהוה "קוועטש" שכל אדם רגיל שלומד רש"י כמעט אפילו לא יבחין בו. וגם אם יעוררו את תשומת לבו לכך והוא ינסה להתעכב על כך ולהסביר זאת, סביר להניח שהוא ייכנס לכל מיני תירוצים והסברים בדוחק, עד שעדיף הי' לא להתחיל עם זה בכלל.

ולעומת זאת הרבי שליט"א בשיחות הקודש, אחרי כל הקושיות והדיוקים הקטנים, מגיע ל"קלאץ קשיא" (=קושיא של עץ). כלומר, קושיא פשוטה מאד אבל גם חזקה מאד, בכללות הבנת הענין, כך שהענין כולו הופך להיות תמוה ובלתי מובן לגמרי. ואז מגיע הביאור, שהוא חידוש מפתיע בכל ההסתכלות על כללות הענין, והרבי מוכיח ומראה כיצד כל פרט ופרט בכל אותם דיוקים, שהיו נדמים כקטנים ושוליים, מכולם יחד עולה התמונה הכללית באופן הברור והפשוט ביותר, כך ששום פרט לא הי' יכול בשום אופן להיכתב אחרת ממה שנכתב.

אותה שיטה רואים אנו בשיחות על הרמב"ם או על מאמרי חז"ל וכדומה. בתחילה שאלות ודיוקי לשונות שחלק מהם נדמה כאילו הם קטנים ושוליים. לאחר מכן קושיא חזקה בכללות הענין. ולבסוף ביאור מקיף המנתח בבהירות רבה את הענין כולו ומגלה בו פנים חדשות לגמרי, תוך שהוא מראה כיצד כל מילה וכל פרט קטן הי' מוכרח להיות אך ורק בדיוק בצורה ובאופן בו נאמר ונכתב.

ובעצם, אפשר לראות שיטה זו ומהלך מחשבה זה בכל התוועדות רגילה של הרבי שליט"א באיזה יום שיהי'.

הרבי פותח בדרך כלל בכל מיני דיוקים שנדמים קטנים ושוליים: מדוע אומרים "חזק חזק ונתחזק" בזמן שלכאורה כולו מורה על חלישות, מדוע בשנה זו חל חג פלוני ביום ראשון בשבוע ולא ביום אחר, מה השייכות בין פרשת השבוע לאותו חג ואותו מאורע כאשר נדמה שתוכן הפרשה הוא הפוך מענין המאורע וכדומה.

ולבסוף מגיע הביאור, שהוא מבט מקורי ומיוחד על כל הענין, המשתקף דווקא בכל אותם פרטים קטנים, שמכולם יחדיו דווקא עולה התמונה הכללית וההוראה המיוחדת בעבודת ה'.

"כל התורה ענין אחד"

נקודה נוספת, גם היא ייחודית, שכמעט ולא מוצאים כמותה גם אצל גדולי ישראל הוא הקישור והשייכות בין כל חלקי התורה: שאלות בנגלה דתורה מבוארות על פי יסודות בחסידות ובספרי חקירה, רמזים וגימטריאות מבהירים את התמונה להבנה בספרי קבלה, עניני דרוש מיישבים קושיא ברמב"ם, והסבר בפשוטו של מקרא מונע טעות ברמז ובסוד.

כפי שמציין הרבי שליט"א עצמו במכתב^[12]: "אולי נודע לו משיטתי בזה, להוסיף עוד נקודה – על דרך שהבליט והדגיש הגאון הרגצובי – למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדם. ומובנת העמקות ועל אחת כמה וכמה הרחבות – הבאות על ידי זה. וק"ל".

מספרים כי כאשר הי' רבי לוי-יצחק משוחח עם בניו בענייני תורה, הי' נדמה למאזין מן הצד כי מתנהל כאן "דו-שיח בין חרשים": רבי לוי יצחק מדבר באותיות של קבלה ורמז, עם צירופים, ראשי וסופי תיבות וגימטריאות וכו'. לעומתו עונה הרבי שליט"א בהסברים בשפה של תורת החסידות. ואילו הבן השני, הרה"ח ר' ישראל ארי' ליב, מדבר בשפה של ספרי חקירה ומונחים שכליים הלקוחים משם. בצורה כזו התנהלה השיחה ביניהם, וכאמור, למאזין מן הצד הי' נדמה כאילו מתנהל כאן "דו-שיח בין חרשים".

אבל הם הבינו היטב זה את זה. ה"אותיות" לא הפריעו למהלך השוטף של השיחה. שכן הם יצאו מן ה"ציור" של כל ענין ונכנסו למהותו האמיתית שלמעלה מן ה"ציור". הי' ברור להם ש"כל התורה ענין אחד", כך ששאלה על ענין ב"חקירה" יכול למצוא תשובה על ידי רמז וגימטריא, או על ידי הסבר בחסידות, וכן להיפך.

ואכן, האפשרות לאחד את כל חלקי התורה ל"תורה אחת" ממש, כפי שרואים בבירור בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, היא דווקא כאשר מגיעים למהותה האמיתית של התורה כמו שהיא למעלה מכל ציור וגדר.

רואים כאן ממש בגלוי ש"כל התורה ענין אחד". יוצאים כאן מה"ציור" ומההגדרות המצומצמות של הדברים, והכל הופך למקשה אחת. כל פרט וכל דיוק בכל חלק שבתורה הוא חלק מהבהרת התמונה הכללית, המורכבת דווקא מכל אותם פרטי פרטים שונים ומגוונים, שבמבט שטחי אין שום קשר ביניהם.

הכל מה' אחד

המיוחד בשיטה זו הוא לא רק הגאונות המבהילה יחד עם הפשטות והמקוריות, אלא במיוחד ההסתכלות על התורה כולה כ"תורה אחת", "תורת ה' תמימה", שכולה אלוקות, כולה אמת מוחלטת וכולה מבטאת את ה' אחד. ודווקא בגלל אחדותו המוחלטת, רוצה הוא יתברך כביכול לבוא ולהתבטא בכל מיני וסוגי הצורות והאופנים הרבים והשונים, שמכולם יחדיו תעלה בכל תפארתה הנקודה של הכל, שהוא לבדו ואין זולתו.

מלבד העמקות הנפלאה והתפארת של השילוב בין כל חלקי התורה שאין לה אח ורע ואין דומה לה בכל גדולי ישראל שלפניו, באה לידי ביטוי במיוחד בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א האמונה החזקה והאיתנה בכל אות ובכל פסיק בתורה, העובדה כי התורה כולה היא מאת ה', ולכן חייבים כל חלקי' להתאים זה לזה ולהשלים זה את זה. וגם זה מודגש כבר בתורתו של רבי לוי-יצחק, אלא שהבן, הרבי שליט"א, עושה זאת בהרחבה ובהדגשה עוד הרבה יותר.

גם ה"הווה אמינא", הדברים שנאמרו בגמרא רק בתחילה כמחשבה ראשונית בהבנת הענין, ולאחר מכן נדחו, ואפילו אם נדחו בהחלט ובצורה בוטה, גם הדברים שהופרכו ונדחו בהחלט ב"קשיא", "תיובתא" וכדומה – אין פירושו של דבר, אומר רבי לוי יצחק, שקרתה כאן טעות ח"ו וכדומה. בתורה אין טעויות ואין דברים לא נכונים! גם כאשר הגמרא אומרת על דברי רב אשי ש"בדותא היא", הרי "כולם ממש  אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה' עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא".

"קיילעכדיק" מכל צד ופינה

והיסודות לכל זה, כפי שכתבנו, מתחילים בתורתו של האבא הדגול, רבי לוי-יצחק.

כך כותב רבי לוי-יצחק לבנו, הרבי מלך המשיח שליט"א^[13]:

"בקצרה אומר לך, אל תדמה שהלימוד והשכלה בענין הדיון והסברא של חכמי המשנה והתלמוד, וגם מי שאחריהם עסקו בתורה לשמה, היא בחינת לימוד והשכלה דשכל אנושי פשוט וכדומה, כמו השכל וההבנה דשארי בני אדם. לא כן הוא כלל וכלל … רק שכל אחד מהם הביט וראה בחכמה דתורה כמו שהיא למעלה, ולפי שרש נשמתו וחלקו בתורה, אם בהלכה או באגדה …

"שאין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה, וכן ההלכה שעלי' אמרו אחר כך שבדותא היא … כולם ממש  אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה' עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא. וכן כל האיבעיות שנשארו בתיקו, והדברים שנשארו בתיובתא, כולם אמרם ה', והוא גם כן אמר התיקו והתיובתא וכדומה …

"והוא מפני שיש בחינות ומדרגות לאין קץ ושיעור כלל בתורת ה' תמימה, שהיא כולה אלוקית לגמרי, ועם ישראל הוא בעצם למעלה מן הטבע לגמרי, ושכל דישראל הלומד תורה לשמה, או על כל פנים באמונה פשוטה ודאית שכל התורה כולה היא אלקות, אין שכלו בעצם כמו שכל בני אדם בכלל, והוא לפי אופן המשכת התורה בכל ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שגם בהם יש בחינות ומדריגות עד אין קץ ושיעור כלל, ומפני זה נעשה כל החילוקי בחינות והמחלוקת שיש בחכמי התורה … אבל כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים אמיתיים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים, בלי שום ספק כלל וכלל".

ועוד כותב רבי לוי-יצחק לבנו הרבי שליט"א^[14]:

"…אמנם בני מחמדי עצתי אמונה לך כי תראה בכל ענין כמו זה להוסיף יותר פלפלין ומלח, היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על פי חכמת האמת, על פי קבלה, שהוא אמיתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה, כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל הענינים יעלו אז כפתור ופרח, היינו קיילעכדיק (=מעוגל) מכל צד ופנה, שאז נראה וניכר היטב שהענין הוא אמת … ובכן בני שמע לדברי ועשה ככה, הרי חננך ה' בינה ודעת, וביכולתך ללמוד זה ולהבין ולהשכיל בהם, ולכשתעמיק בהם תוציא פנינים יקרים ואבני חפץ אין די. ואז יהיו הדברים שמחים ומאירים אי"ה".

לא להתכופף

אותה אמונה איתנה בכל אות ובכל תג ובכל פסיק בתורה היא גם זו שעומדת ביסוד ה"עקשנות" שהרבי שליט"א מספר כי קיבל אותה כ"גירסא דינקותא" ממשפחת שניאורסאהן^[15]:

העמידה על כל קוצו של יוד, ללא פשרות וללא ויתורים, בנוסח "אף שעל", לא רק על שטחי ארץ ישראל או הדרושים לביטחון ישראל^[16], אלא גם על "מנהג נשים זקנות"^[17] או "מנהג בית הכנסת של כ"ק מו"ח אדמו"ר"^[18].

שימת הדגש היתירה על "אל ייבוש מפני המלעיגים"^[19], תוך הדגשה שזה כתוב בתחילת כל השולחן-ערוך – בחלק הראשון בסימן הראשון בסעיף הראשון – לומר שזו ההתחלה של כל ההנהגה של יהודי.

אי ההתחשבות בעולם בכל התחומים^[20].

הדיבורים בנוסח "הזיבורית של ליובאוויטש טובה מהעידית שלהם"^[21] – "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך"^[22].

הגישה של האמת המוחלטת^[23], שאינה צריכה לנסות להצטדק או להתייפות ולהתיפייף בפני ה"חוצה", אלא להביא חוצה את כל האמת המוחלטת, לא רק "מים מן המעיין" אלא את "המעיין עצמו" כמות שהוא, ללא כחל ושרק, ובוודאי שלא לשנות אף פסיק או תג משום שיש מישהו שהדבר לא מוצא חן בעיניו.

נקודה זו, כי התורה כולה היא "תורת ה' תמימה", היא שלימה ותמימה בתכלית. היא אינה זקוקה לשום הסברים ופירושים שינסו "לייפות" אותה ולעשותה כאילו יפה ומתקבלת יותר בעיני העולם – נקודה זו היא היסוד והבסיס לכל היהדות, וכמובן ופשוט לכל תורת ושיטת החסידות.

כל הגישה אל התורה, מדגישה החסידות ללא הרף, חייבת להיות ספוגה ומלאה אך ורק באמונה מוחלטת, אמונה ללא עוררין. אמונה וודאית שכל אות וכל תג וכל פסיק הוא דבר ה' ממש, אמת אלוקית מוחלטת, שאינה עומדת למבחן או לאיזו שהיא שקלא וטריא. כל ההוכחות על אמיתתה לא יוסיפו לה מאומה, וכל הקושיות לא יזיזו מאומה מהאחיזה בה בכל התוקף וללא שום בושה ח"ו.

נקודה זו היא שהייתה לצנינים בעיני משכילי ברלין, יוצרי השיטה "הי-ה אדם בצאתך ויהודי באהלך", והם אמנם נלחמו בה בכל מאמצי כוחם ועשו הכל כדי לפגוע בה ולקעקע אותה ח"ו.

סוד כוחם של החסידים

שמעון הכופר מזאמוט^[24], שליח המשכילים לצודד נפשות למולך ההשכלה, נותן "רצפט להצלחה" לחינוך מחדש, נגד "בעלי ההזי', חסידי הרבי מליאזנא". הוא קורא לחבריו המסיתים לתת לתלמידיהם "רשימת ספרים אשר יקראו, ספרי היתולים מהאדוקים בדת ומאמינים במלאכים, עין הרע, שדים ורוחות רעות, למען עקור מליבם את הבערות שהשרישו בהם המלמדים הנבערים מדעת".

כשנכנס אותו משכיל כופר לרבינו הזקן, שאל אותו רבינו^[25] כיצד הוא מפרש את הפסוק^[26] "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד".

ויען שמעון שאינו מפרש כפירושו השני של רש"י, "שראה גהינם פתוחה מתחתיו", לפי "שאין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בדברי אגדה בכלל, ומה גם בדברים המפחידים כמו גהינם והדומה".

ועל כך אמר לו רבינו הזקן כי נתפס למינות אשר כל באי-ה לא ישובון^[27].

הוא כותב במכתביו לחבריו המשכילים אודות החסידים כי עדיין לא קרה מעולם שהאשה הפשוטה ביותר תאמר איזו שהיא מילה מהרבי לפני שתרחוץ ידי' ג' פעמים ותקנחם באלונטית. הוא מכיר בעובדה שזהו סוד כוחם של החסידים, ולכן הוא מטכס עצות איך לפגוע ח"ו באמונה תמימה זו, כי כל זמן שאמונה זו בתוקף, הוא כותב, לשווא כל עמלנו.

ולעומתם רבותינו נשיאינו עמלו והתייגעו ומסרו נפשם בפועל ממש פעמים רבות במשך כל התקופות, שלא לשנות בשום אופן ח"ו, ולו בשינוי הקל ביותר,  את החינוך היהודי עם המלמד הישן ועם שיטות הלימוד ה"מיושנות" של "קמץ אל"ף א" והשרשת קדושת האותיות והנקודות, יחד עם סיפור מעשי ניסים דווקא ל"מוחם הרופף של התינוקות".

וכידוע הסיפור על המלמד החסיד שלא מצא לנכון לספר לבנותיו של הרבי הריי"צ סיפורי מופתים וניסים, והורה הרבי הרש"ב נ"ע לפטרו מיד מעבודתו ללא טענות ומענות, שכן ענין זה נוגע לכל החינוך ודרך החיים כל ימי חייך^[28].

ספר הזכרונות, כמו רשימות ושיחות רבות של הרבי הריי"צ, מלאות בסיפורי מופתים, אודות היחס לחפצים של צדיקים ועל ניסים ונפלאות שנעשו על ידם, ואפילו סיפורים על שדים ורוחות – כל זה כדי להשריש בלב היהודי את האמונה שלמעלה מן השכל, את הקדושה האלוקית, ללא התחשבות בענייני העולם.

התרופה לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו כאמור יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

"וחוצב להבות על דמות המשיח"

וכל זה מתקשר לדבריו של הרב צבי הרכבי, בספרו "יקטרינוסלב-דנייפרופטרובסק", אודות רבי לוי-יצחק^[29]:

"…וזוכר אני אותו עומד על הבימה בבית-הכנסת קאזאצ'יא, בחג השבועות לפני מוסף, וחוצב להבות על דמות המשיח".

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!