חשבון הנפש של "אני לדודי" 

בעמדנו בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים, חודש חשבון-הנפש ועריכת המאזן השנתי.

אשר, כדברי הרבי^[1], "הסך-הכל דהחשבון הוא: 'עד מתי'!… הייתכן שבסיומם של י"א חדשים … משיח צדקנו עדיין לא בא?!…"

אולי כאן המקום להתעכב קצת אודות העניין של "אני לדודי ודודי לי" ראשי-תיבות אלול בפשטות.

שכן, נוסף על כל הפירושים, הרמזים והסודות הגנוזים בפסוק זה – ישנו לכל לראש הפירוש הפשוט: אני נותן את עצמי ומתמסר לגמרי בכל כוחותי ובכל מהותי לדודי, ודודי נותן את עצמו ומתמסר כביכול לי – אליי.

הטוב שבכל שיטה הוא מהתורה 

זכורה לי אחת ההתוועדויות הגדולות של הרבי מלך המשיח שליט"א, כמדומני בשנות הלמ"ד.

בדרך כלל הי' סגנון ההתוועדויות הגדולות, כאשר ההתוועדויות הועברו בשידור חי ברדיו ובטלויזי' בכל רחבי ארה"ב, שונה מאד מההתוועדויות של שבת קודש, ואפילו מהתוועדויות קטנות בימות החול שלא הועברו בתקשורת.

בהתוועדויות הגדולות בדרך-כלל הי' הרבי מלך המשיח שליט"א מדבר אודות עניינים חובקי-עולם הנוגעים לכל העולם כולו, גם לאומות העולם – תפקידם של אומות העולם לקיים את שבע מצוות בני-נח. 'רגע של שתיקה'. חינוך לאמונה בה'. צדק ויושר, שלום ואחדות בין אדם לחבירו וכדומה.

באותה התוועדות דיבר הרבי שליט"א באריכות אודות החילוק בין שיטת הסוציאליזם לבין שיטת הדמוקרטי' ולמד הוראה בעבודת ה' משתי השיטות – כמו מכל דבר שיהודי רואה או שומע, כתורת הבעל-שם-טוב הידועה^[2].

הרבי סיפר אז את הסיפור הידוע אודות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, מהתקופה בה רעש העולם מהמהפיכות האדירות שהתרחשו אז בכל רחבי תבל, והוויכוח בין השיטות השונות הפך למלחמות נוראות, בהן נהרגו אנשים רבים מאד.

[יש לציין לדברים שאומר הרבי כמה וכמה פעמים^[3] שאחד הדברים בהם ניתן היום לראות במוחש את פעולותיו של מלך המשיח בעולם, הוא בעובדה זו שמהפיכות אדירות שמתרחשות היום בעולם כולו, כאשר משטרים משתנים לגמרי והופכים לטובים יותר, שמהפיכות כאלו בשנים עברו גבו מחיר יקר מאד של חיי אדם, ואילו היום הן עוברות בשקט ובשלווה יחסית וכמעט ללא שפיכות-דמים].

הרבי הריי"צ נסע אז ברכבת, ושם היו יהודים שהתווכחו ביניהם בלהט מהי שיטת התורה בניהול העולם – האם על פי התורה יש לנהל את העולם על יסודות הסוציאליזם או על יסודות הדמוקרטי'. והוחלט ביניהם לשאול את פי הרבי הריי"צ מהי שיטת התורה.

הרבי הריי"צ חייך וענה להם: כל השיטות שהן מעשי ידי-אדם הינן מעורבות מטוב ורע. החלק הטוב שבכל אחת מן השיטות נלקח מתורתנו, שרק היא טוב מוחלט, תורת-אמת ותורת-חיים.

מסיפור זה, שהטוב שבכל שיטה נלקח מן התורה, מובן, אומר הרבי שליט"א, שיכולים אנו ללמוד מכל אחת מן השיטות הללו הוראה בעבודת ה'.

הציבור או היחיד 

והסביר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א: ההבדל הכללי שבין הסוציאליזם לדמוקרטי', הוא:

בסוציאליזם מושם הדגש בעיקר על הציבור והכלל. האדם הבודד צריך לדעת שהוא אינו אלא 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה' של הציבור והכלל.

עליו להתמסר לגמרי ולבטל כליל את ה"אני" הפרטי שלו, לטובת ה"אני" הגדול של הכלל – לטובת העם, לטובת הממשלה, המפלגה, המדינה וכדומה.

לפיכך עליו להתאים את כל הנהגתו שתהי' כולה לא לפי מה שהוא רוצה והוא צריך כשלעצמו, אלא אך ורק בהתאם למה שדרוש לטובת הציבור והכלל. בהתאם לצרכים הכלליים של העם והמדינה ייקבעו גם צרכיו הפרטיים של כל יחיד, אותם  תספק הממשלה והמדינה במידה שווה לכל השותפים.

על-דרך עיקרון הקיבוץ, שכל אחד עושה ככל יכולתו לטובת הקיבוץ כולו לפי עקרונות ורצונות הכלל, והרווחים מתחלקים שווה בשווה בין כולם, כשהקיבוץ קובע את צרכי היחיד ודואג להם.

בדמוקרטי', לעומת זאת, מושם הדגש דווקא על היחיד והפרט.

אמנם כל אחד מחוייב להטות שכם ולעמול גם לטובת הציבור כולו, אבל הציבור והכלל כולו מדגיש בעיקר את העובדה שהוא מורכב מיחידים ובודדים, ותפקידו העיקרי של הציבור הוא לעזור ולסייע לכל פרט ולכל יחיד לפתח את עצמו ולנהוג כרצונו בחופשיות גמורה. כך נולדו המושגים 'חופש הפרט', 'חופש המצפון', 'חופש הביטוי' וכיוצא-באלו.

יסוד זה של הדמוקרטי', אמר אז הרבי שליט"א, בא לידי ביטוי בסיסמה הכתובה בלטינית על הדולר, שמשמעותה – "כולם בשביל האחד".

ביטול – ולהכניס זאת לתוך המציאות 

ההוראה בעבודת ה' משתי השיטות, אומר הרבי שליט"א, ברורה וגלוי' – גם בעבודת ה' ישנן שתי נקודות אלו.

[וכנראה לא בכדי קמה והתפתחה תנועת החסידות דווקא ברוסי' ערש הסוציאליזם, להבדיל]:

מיהודי נדרש, ובפרט על-פי תורת החסידות לבטל את עצמו מכל וכל. לא לחשוב על עצמו כלל וכלל. לדעת שאין הוא אלא שליח וחייל שכל מטרתו וכל חייו אך ורק למלא את רצונו של בורא העולם ומנהיגו. עליו לשים הצידה את כל מאווייו ורצונותיו הפרטיים. לא להתחשב במה שהוא רוצה או לא רוצה, אוהב או לא אוהב, אלא לתת את כל מציאותו ומהותו לגמרי אל ה"נקודה", אל ה"עצם", שלמעלה מהכל.

אבל יחד עם זאת מדגישה התורה גם לאידך^[4] ש"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". היהודי אינו רק 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה' או סתם-חייל שמביא את הניצחון למלכו.

יחד עם הביטול הגדול והמוחלט הנדרש מיהודי, מדגישה התורה^[5] ש"בנים אתם לה' אלוקיכם",

בן מלך, גם כשהוא מתמסר כל-כולו לאביו, אינו רק משרת כדי להביא את התכלית הדרושה, אלא גם בו עצמו יש תכלית ומטרה. המלך חושב עליו אישית ורוצה בטובתו ובהדגשת מציאותו. הוא הנו מציאות אמיתית וחשובה ביותר למלך, מציאות של בן מלך, שאמנם בתור בן הוא מאוחד ממש עם אביו המלך, אבל באופן שמציאותו הפרטית מודגשת.

הביטול של חיילי ניקולאי 

מכיוון שהתורה "כללות ופרטות נאמרה^[6]", ומכיוון שכל ההמשכות וההשפעות מהקב"ה לעולם אינן אלא אך ורק על-ידי ראש בני ישראל, "הנשיא^[7] הוא הכל", הכל ממש, הרי גם ביחס של חסידים, ושל יהודים בכלל, אל הרבי, קיימות שתי נקודות אלו:

מחד – כולנו "חיילי אדוננו".

יהודי, ובפרט חסיד, צריך לשכוח מעצמו ולהניח את עצמו על הצד: לא ה"אני" שלו הוא המציאות והענין, אלא אך ורק הרבי!

הוא צריך למלא בכל כוחו, בכל המסירות והנאמנות וללא-סייג, את הרצון והשליחות שהוטלה עליו על ידי הרבי. וזאת, מבלי ערעור והרהור כלשהו, מבלי לעשות חשבון אם זוהי טובתו הפרטית או לא. אפילו אם נדמה לו שטובתו הרוחנית תיפגע ממילוי שליחות זו – הוא נדרש לא לחשוב כלל-וכלל על עצמו ולהתבטל לגמרי בכל מציאותו ומהותו אל ה"נקודה" וה"עצם".

כפי הסיפור הידוע שהי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס נוהג לספר תמיד, אודות חיילי הצאר ניקולאי, לתאר מהי מסירות מוחלטת של כל החיים וכל המציאות עבור המלך.

כאשר הגשר נשבר וחיילי-ניקולאי שמעו שהצאר צריך לעבור את הנהר – הם לא עשו שום חשבונות, וכרגע קפצו כולם, כל גדוד החיילים, אל תוך הנהר, שורה על-גבי שורה, כשהם יודעים בוודאות גמורה כי הולכים הם למוות בטוח בטביעה. כל זאת כדי שלמעלה ייווצר גשר חי ומעליו יוכלו להניח איזו קורה שעלי' יוכל הצאר לעבור בביטחה.

ור' מענדל הי' מוסיף עוד יותר, שאף-אחד מן החיילים לא ביקש כלל להיות דווקא בשורה העליונה ולהיוותר בחיים. כי כל החיים שלהם היו בעיניהם אין ואפס לגמרי. עיקר התכלית של כל חייהם וכל מציאותם הייתה אך ורק בשביל למלא את רצון המלך!

בגשמיות קשה לנו אולי להבין מסירות כל כך מוחלטת, אבל בנמשל, כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה, זה מה שנדרש מאתנו – להיות מוכן בכל רגע לתת את הכל, את כל החיים ואת כל המציאות הגשמית והרוחנית גם יחד, עבור המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה המתגלה בקרבנו על ידי הרבי מלך המשיח שליט"א, "הנשיא הוא הכל"!

הרבי "שלי" 

מאידך – כל זה אמנם נכון מאד ועוד הרבה יותר ממה שאפשר לבטא בכתב. אך יחד עם זה נדרש מכל אחד להיות מציאות כביכול נפרדת, הקשורה בתכלית ההתקשרות, באופן אישי ופרטי, אל הרבי.

לא רק כחייל ממושמע ומסור, אם כי בוודאי זה ההתחלה וזה העיקר. ובוודאי לא כ'בורג קטן' בלבד, אלא כ"בן יחיד" שיש לו לא רק את הרבי של כלל ישראל ושל כל עדת החסידים, אלא גם ובהדגשה את הרבי "שלו".

חסיד יודע שהרבי חושב עליו באופן אישי ופרטי. הוא יודע שכל צעד טוב שלו, מוסיף גם בבריאותו הגשמית של הרבי, ואילו מחשבה בלתי-רצוי' חס ושלום, גורמת עגמת-נפש לרבי – לא רק בגלל שזה חלק מהסך-הכל של מעשי כולם, אלא מפני שלרבי איכפת ממנו באופן הכי אישי והכי פרטי.

כשם שהראש מרגיש כל פרט ופרט ממה שקורה בכל אבר בגוף, ולו הקטן ביותר, עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו!

לחיות עם משיח 

בתקופה המופלאה בה אנו נמצאים, כדי "להביא לימות המשיח" נדרש מאתנו^[8] ש"כל ימי חייך (יהיו אך ורק כדי) להביא לימות המשיח^[9]", לחיות עם משיח – לחיות עם הרבי מלך המשיח שליט"א:

"לחיות עם משיח". שלושת המילים הללו אוצרות בתוכן המון. לא מדובר על פעולה שאורכת זמן מסויים במשך היום, מועט או רב. מדובר על חיים, על עצם החיים ועל כל החיים.

כשם שבחיים כפשוטם לא שייך להפסיק ח"ו לרגע ולאחר-מכן לחזור לחיות –  שהרי אפילו הפסק בחיים לרגע אחד ח"ו זהו הפסק מוחלט, ואם רוצים להמשיך לחיות לאחר מכן, זקוקים כבר לכוחו הכל-יכול של הקב"ה, ה"מחי' מתים ברחמים רבים". ובלשונו של הרבי שליט"א^[10]: "אי אפשר ולא שייך לנוח מ"חיים"! מנוחה מ"חיים" היא רחמנא ליצלן היפך המנוחה" – כך ב"לחיות עם הרבי" לא ייתכן איזשהו הפסק, ולו לרגע, בחיים אלו.

"לחיות עם הרבי" – מתחיל, כמובן, בציות מוחלט בכל הפרטים, בהנהגה יומיומית המתאימה לרצון-קודשו. לימוד נגלה וחסידות. קיום מצוות בהידור לכל פרטיהן ודקדוקיהן. ובמיוחד לימוד תורתו והידור ותשומת-לב מיוחדים בקיום תקנותיו והוראותיו.

אבל למרות שכל זה הוא הרבה, הרבה מאד, הרי נוסף לכך ישנה הדגשה מיוחדת על התקשרות אישית וקשר-אישי עם הרבי שליט"א.

נדרשת מאתנו הדגשה מיוחדת על כך שהרבי מלך המשיח שליט"א הוא לא רק רבי של כלל ישראל ושל עדת החסידים ועליי למלא את הוראותיו ופקודותיו לכל פרטיהן כחייל ממושמע – אלא שהוא "מייחד מלכותו … עליו בפרט^[11]" – הוא הרבי שלי, הרבי שאני אוהב אותו וקשור אליו בכל נימי נפשי, אני חושב עליו כל הזמן ועושה הכל למענו ובשבילו. וגם הוא חושב עליי כל הזמן, לא רק כעל פרט ובורג קטן בתוך מכונה גדולה, אלא עליי ממש, באופן היותר אישי ופרטי, כמו על בן יחיד ממש^[12]!

כל אחד בן יחיד 

ואם תאמר: כיצד אפשרי הדבר שהרבי יחשוב עליי כעל בן יחיד, בשעה שיש לו עוד מליוני בנים יחידים כאלו?

התשובה פשוטה מאד: הוא רבי, ורבי יכול הכל. מי שחושב שרבי לא יודע הכל ויכול הכל – חסר לו ב"אנכי" ו"לא יהי' לך"!^[13]

כשם שהראש, כפשוטו, חושב על כל האברים בכלל ועל פרטי-הפרטים של כל אבר ואבר בפרט. הוא מוליך ומנהיג אותם כל הזמן, ללא הרף. וכל פעולה שלהם, ולו הקטנה ביותר, באה ממנו ונוגעת לו – ככה ממש בקשר לראש בני ישראל, שהוא ה"ראש" לא רק של כולם, אלא של כל אחד ואחת, ושל כל פרט שבכל אחד ואחת.

כל פעולה טובה שלי ואפילו מחשבה טובה קטנה, גורמת נחת-רוח ומוסיפה בבריאותו של הרבי. ואילו כל פעולה שאינה ראוי' ח"ו, גורמת להיפך הנחת-רוח ופועלת חסרון בבריאותו של הרבי.

ומכיוון שההתקשרות אל הרבי היא אישית ופרטית, הרי שכל הזמן ובכל פרט אני מחפש היכן אוכל למצוא את הרבי במיוחד ובגלוי.

למרות שכל הפרטים, גם כשאני עושה כל מיני ענינים של תורה ומצוות או לשם שמים, חדורים ומלאים כל-כולם בהתקשרות לרבי מלך המשיח שליט"א – בכל זאת, מכיוון שההתקשרות היא אישית ופרטית, מחפש הנני את הרבי יותר בגלוי ובהדגשה:

נוסף למה שעליי ללמוד תורה בכלל, שהרי זהו רצון ה' ורצון הרבי ממני, משתדל אני ללמוד במיוחד את תורתו של הרבי שליט"א. משתדל הנני למלא את שליחותו בכל פרט מחיי. אני "מוכרח" לנסוע מידי-פעם אליו, לראות את פני-קדשו ולשמוע את דברות-קדשו. מקפיד מאד על נתינת 'דמי מעמד' לרבי^[14] מידי חודש בחודש. כותב ושואל בעצתו ולא עושה שום צעד רציני בחיים מבלי ברכתו הדרכתו של הרבי, שהוא לא רק "שופט" אלא גם "יועץ" לכל אחד לפי מדרגתו והבנתו^[15], עד שכל חיי חדורים ומונהגים לגמרי בכל פרטי-פרטיהן עם הרבי ועל-ידי הרבי.

כך חונכנו כל השנים, כחסידים בכלל וכחסידים של "דור השביעי" במיוחד – בו הדגש על ההתקשרות, ההתמסרות והביטול לגמרי, יחד עם קשר אישי מיוחד עם הרבי, חזק הרבה יותר מבדורות הקודמים.

לא די בהתקשרות כמו פעם

במשך השנים, חלו שינויים והתפתחויות באופני ההתקשרות, אף כי בוודאי לא בעצם ההתקשרות, שהיא נקודה עצמותית שאינה שייכת כלל לשינויים.

אם בדורות הקודמים, ואפילו בשנות נשיאותו הראשונות של הרבי מלך המשיח שליט"א, לא יכול הי' חסיד לדעת מה קורה אצל הרבי כל הזמן ובכל ענין, וגם את דברי-התורה הי' יכול לשמוע רק אם נסע לרבי או שמע 'חזרה' או שקיבל "כתב" של "מאמר" זמן רב לאחר אמירתו – הרי בשנים האחרונות יכולנו לשמוע את הרבי בימות החול בשידור חי, ולעיתים אף לראות בווידאו חי.

זאת, בעקבות התפתחות הטכנולוגי', אשר^[16] "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו".

כמו כן, בעקבות התפתחות שירותי הפקסמילי', המודם והאינטרנט, החלו השיחות והמאמרים והחדשות מבית-חיינו להגיע במהירות-שיא, כך שאפשר הי' להתעדכן בכל העולם בנעשה ב-770, ולפעמים אפילו יותר ממי שנכח במקום.

כל חסיד הי' עושה כל מאמץ להגיע תמיד ל"שידור" מהרבי ולקבל ברגע הראשון שרק אפשר כל מידע מתורתו והנהגותיו הקדושות של הרבי.

והדבר הפך להכרח גמור ולחלק מחיי החסיד – למרות שבשנים הקודמות הייתה יכולה להיות התקשרות אמיתית גם בלי זה, כיוון שלא הייתה את האפשרות לכך. אבל ברגע שיש אפשרות לחיות עם הרבי באופן קרוב יותר, הרי מי שבאמת חי עם הרבי אינו יכול להרשות לעצמו להסתפק בפחות מזה.

בשנים האחרונות נכנסו לתמונה גורמים נוספים, שלמרות היותם בעיקר טכניים, הרי שגם הם הוסיפו הרבה בהתקשרות וב"לחיות עם הרבי".

הכוונה היא לקלטות, תחילה קלטות שמע בלבד ולאחר-מכן אף קלטות ווידאו – דרכן כל מי שרק רוצה יכול לראות את הרבי ולשמוע את קולו שוב ושוב בכל עת ובכל שעה. אם-כי מובן ופשוט שאין זה אלא "דמות" בלבד, ואין הדבר דומה כלל וכלל לראי' ושמיעה ממש בעת שהדברים יוצאים מפי הקודש מאירים כספירים.

להשתמש ככל היותר באמצעים אלו 

מאז ג' תמוז ה'תשנ"ד, ובעצם כמה חודשים קודם-לכן, לא זכינו לראות בעיני-בשר את פני-קדשו של הרבי מלך המשיח שליט"א ולשמוע את שיחותיו הקדושות.

אנו מצפים בכל רגע ממש שמצב בלתי-נורמלי לחלוטין זה, ישתנה ויתהפך מן הקצה אל הקצה. שכולנו נראה את מלכנו משיחנו שליט"א שיתגלה לעין כל, גם לעיני כל העמים. "ואז יכירוהו כולם ויביא את הגאולה", אחרי התקופה בה אנו מצויים בשעת כתיבת הדברים, כאשר משיח "עולה להר" בגופו ובנפשו על-דרך עליית משה-רבינו להר סיני לקבל את הלוחות, כדברי האריז"ל הידועים^[17].

ברגעים ספורים אלה, בזמן הלא-נורמלי הזה, מתגבר ומתעצם פי כמה וכמה הצורך וההכרח להשתמש יותר ויותר באותם אמצעים טכנולוגיים כדי לראות ולשמוע את הרבי ככל היותר.

אף כי מובן ופשוט שאין זה מהווה תחליף כלל וכלל, ואין שום זיק של סברא ח"ו להסתפק בזה. אדרבה, דווקא זה מגביר הרבה יותר את הרצון והתשוקה בכל התוקף וה"שטורעם" לראות את מלכנו משיחנו בפשטות בעיני בשר ולשמוע באוזנינו הגשמיות את דברי קדשו יוצאים מפי הקודש, תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

כמה אני קשור באהבה רבה 

ולכן, כאשר כל אחד מאתנו עושה בחודש אלול חשבון-צדק בנפשו ובוחן ובודק היטב את מידת ההתקשרות שלו אל הקב"ה, ו"כדבר אחד ממש" את ההתקשרות שלו אל הרבי.

עד כמה הוא מסור ונתון אל "דודי", אותו הוא אוהב, עמו הוא דבוק ואליו הוא מתקשר ומתמסר.

עד כמה הוא לומד את תורתו כדבעי למהווי ועד כמה הוא מקיים כראוי את ציווייו והוראותיו הקדושות.

חשבון הנפש הוא הן במידת הביטול המוחלט המתבטא בציות בכל פרטי הפרטים.

וביחד עם זה, בוחן ובודק החסיד עד כמה ה"אני" שלו כמציאות – קשור ודבוק לרבי:

האם כל צעד בחיים מונהג לפי הוראות הרבי. עד כמה הוא חושב על הרבי, מרגיש וחי עם הרבי. וכן עד כמה הוא יודע ומרגיש שאכן "דודי לי" – שהרבי חושב עליו ומרגיש אותו, באופן אישי ופרטי, כל הזמן ללא הפסקה, אף לא לרגע אחד.

כל מציאותו היא – משיח 

וכאשר חסיד יודע שהרבי כל חייו וכל עניינו הוא "משיח", כפי שראינו כולנו בעיני-בשר במיוחד בתקופה האחרונה וכפי שיודע בפשטות כל מי שיש לו איזושהי שייכות, ולו הקטנה ביותר, לליובאוויטש!

וכפי שהרבי העיד על עצמו באומרו, ודווקא למי שאינו נמנה על חסידי חב"ד, להרה"ח ר' אלימלך ניימן, מחשובי חסידי גור בבארא-פארק: "אומרים עלי שהנני 'קרייזי' (משוגע) על משיח, אבל הנני מתכוון באמת" –

הרי חסיד שמקושר ודבוק כל-כולו אל הרבי, אינו יכול ואינו רוצה לנתק עצמו אף לרגע אחד מעניין עיקרי זה, ועד שהוא כל חייו ממש

כפי שמתבטא הרבי^[18], שכאשר מסתכלים על ילד יהודי, מה רואים? – רואים משיח! כל מציאותו היא משיח!

וכשהילד גדל ונהי' למבוגר, והרי תמיד "מעלין בקודש", ברור שעליו לא להפסיק אלא להמשיך ולהוסיף עוד ועוד בכך שמשיח ימלא את כל מציאותו.

התקשרות – בכל הפרטים 

לשם-כך חשוב ונחוץ לנסוע לרבי בפשטות, ובפרט לחודש תשרי, כמפורסם^[19]. ובמיוחד עתה, לאחר ג' תמוז ה'תשנ"ד, כפי שאמר לי המשפיע ר' מענדל מיד אחרי ג' תמוז, שאפשר לפרסם בשמו שלא רק שצריכים לנסוע אלא מוכרחים לנסוע!

לשם-כך חשוב ונחוץ לכתוב לרבי אודות שאלות ובעיות אישיות באמצעות אגרות-קודש וכיוצא-בזה. בוודאי ובוודאי שנחוץ ומוכרח לדווח לרבי שליט"א כל הזמן אודות הפעולות שעשיתי ואודות המצב הרוחני והגשמי שלי. ולעשות זאת בכתב באופן רצוף כל הזמן, כדי לשמור על ההתקשרות האישית עם הרבי "שלי" – לא רק הרבי של כלל ישראל ושל עדת החסידים, אלא שלי, שלי ממש.

לשם-כך חשוב ונחוץ להשתדל לראות ולשמוע ככל האפשרי את קולו ותואר פניו של הרבי עד כמה שניתן ברגעים אלו, באמצעות מכשיר הווידאו וכיוצא-בזה. ובמיוחד כאשר אפשר גם להבין את הדברים בשעת מעשה, כפי שהוציאו לאור לאחרונה כמה וכמה קלטות ווידאו מהתוועדויות הקודש עם פס-קול בעברית או הקשבה לדברי קדשו ב"השיחה היומית" וכדומה.

לשם-כך חשוב ונחוץ לחשוב על הרבי ללא הרף, לצייר את פני הקודש מזמן לזמן לעתים קרובות, ולדעת לזכור ולהרגיש שהתקשרות אינה מוגבלת לזמן מסויים, אלא כל היום הוא זמנה, ללא הרף וללא הפסקה – כי רק על-ידי קשר מתמיד ורצוף עם ה"ראש", אפשר לחיות ולהתקיים!

לגלות את התקשרות גם מצדנו 

הרבי מצדו, כמו הראש הגשמי מצדו, אינו מפסיק ח"ו אף לרגע את ההתקשרות עם כל אחד ואחת. שכן בלי קשר עם הראש אי-אפשר לחיות אף לרגע.

אלא שעלינו לעשות הכל כדי שההתקשרות תהי' לא רק מצדו של הרבי אלא גם בגלוי מצידנו, המקבלים.

כפי שאמרו חז"ל כי הקב"ה אומר: "עכבו^[20] עלי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם".

מדייק הרבי מלך המשיח שליט"א^[21]: לא נאמר כאן "פרידתנו", שאנו נפרדים זה מזה, אלא פרידתכם, שאתם נפרדים ממני. אם תרצו ותעמדו בתנועה זו שלא נפרדים בשום אופן, נשארים להיות ביחד ללא הפסק כלל כל הזמן – אזי לא יהי' שום פירוד אמיתי. כי מצדי, אומר הקב"ה, אין מלכתחילה שום פירוד.

ומכיוון ש^[22]"המינוי דדוד מלכא משיחא הרי כבר הי', כמו שכתוב^[23] "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", וצריכה רק להיות קבלת מלכותו על-ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה" –

הרי כל האמור לעיל הוא חלק חשוב מ"קבלת מלכותו ע"י העם ושלימות ההתקשרות בין המלך ובין העם בשלימות הגילוי".

ככל שאנו מצדנו נגביר את ההתקשרות, האהבה וההתמסרות אל הרבי מלך המשיח שליט"א – כך תתגלה יותר ויותר ההתקשרות שלו עמנו, אותה התקשרות עצמותית של עצם בעצם, שלא פסקה ולא שייך שתיפסק ח"ו אף לרגע.

לראות כבר בעיני בשר 

אלא שכבר מזמן הגיע הזמן שהיא תתגלה באופן הכי גלוי וניכר וברור לעיני כל-בשר. ולא רק באמצעות הנפלאות באגרות-קודש וכיוצא בזה, אלא בפשטות – בראיית פני קדשו של מלכנו משיחנו שליט"א, שירום ויתנשא ויתגלה לעיני כל העולם כולו ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ובוודאי שעצם ההחלטה, כנהוג לאחרונה^[24] באופן של "באם ח"ו תתעכב הגאולה האמיתית והשלימה" – תביא בפועל ובפשטות את התגלות מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל-בשר, בגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש.

וכפי שאומר הרבי שליט"א^[25]:

"ובסגנון דפרשת השבוע – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", כל ענייני ברכות, ולכל לראש הברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה – שלא מספיק ששומעים (ומבינים) ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", אלא צריכים לראותו בעיני בשר, ולא רק "אראנו" בלשון עתיד, אלא "ראה", בלשון הוה, ובלשון ציווי! …

"ובפשטות: להכריז ולפרסם בכל מקום – בדברים היוצאים מן הלב – שהקב"ה אומר (ע"י עבדיו הנביאים) לכל אחד ואחד מישראל "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה", ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר ברכת הגאולה האמיתית והשלימה.

"[ויש להוסיף ולהדגיש שההכרזה והפרסום דכל הנ"ל צריכה להיות גם ע"י אלה שטוענים שעדיין לא נקלט ענין זה (בשלימות) בהבנה והשגה והכרה שלהם, דכיוון שגם אצלם ישנו ענין האמונה בשלימות, יכולים (ובמילא צריכים) הם לפרסם הדברים לאחרים, החל מבני ביתו (שבוודאי אינם צריכים "לסבול" מזה שעדיין לא הונח הדבר בשכלו), וכל אלה שנמצאים בסביבתו, כל אחד ואחת מישראל, ובודאי שע"י ההשתדלות המתאימה יתקבלו הדברים ויפעלו פעולתם, כולל גם אצל המכריז והמפרסם, שיוקלט אצלו בפנימיות וכו']".

נפרסם ונכריז כולנו, גם מי שהענין לא נקלט אצלו עדיין בפנימיות, כנ"ל בשיחה, את המסר העיקרי שלנו, את "הדבר^[26] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

עד ההתגלות המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!"