המשפחה היהודית

מיסודות היהדות הם דיני המשפחה היהודית, שהינם מהמצוות החשובות ביותר לעם היהודי ועליה מיוסדת טהרת וקדושת עם ישראל לדורותיו, ועיקרה פרישה מהאשה בתקופת הדימום עד גמר הטהרה, הבאה לאחר המתנה של חמישה ימים מתחילת הטומאה ואח״כ סופרת שבעה ימים נקיים מדם, שבהם היא בודקת עצמה פעמיים ביום כדי לוודא שפסקה מלראות דם, ואח״כ מנקה את גופה מכל ליכלוך ומכל דבר חיצוני שעל גופה וטובלת ועי״ז היא נטהרת לבעלה.

רענון החיים המשותפים

הלכות טהרת המשפחה הן אמנם בכלל החוקים, שאינם מצד טעם המובן לנו, אך מ"מ, חז״ל נתנו בהם טעמים והסברים בכדי לשבר את האוזן, אע"פ, שכאמור, אינם ממצים את כל הטעם האלוקי למצוה זו.

אחד הטעמים נאמר בתלמוד[1]: "היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".

כלומר, מן ההכרח שתהיה הפסקה בחיי האישות כדי לשמור על תחושת הרעננות והחיוניות שבקשר הזוגי.

הפרישות בזמן המחזור מונעת תחושת עייפות ושעמום בחיי הזוגיות ומגינה על האשה בזמנים שלפי טבעה היא יותר עסוקה בעצמה ואינה בנויה לזוגיות; וכן מחדשת אצל הבעל את תחושת הציפייה לזוגיות, מחדשת את כוחותיו, כך שאחרי ההמתנה מגיעים לחיי זוגיות מתוך הרמוניה מושלמת הן בצד הפיזי-התחושתי והן מהצד הרוחני.

זו הטהרה המושלמת, שאין כמוה לגרום סיפוק והנאה משותפים.

שלום בית

בעניין שלום בית נכתבו ספרים רבים, הן בעניין ההסברה השכלית על השוני שבין טבע האיש וטבע האשה והצורך להבין את הצד השני, והן בצד הרוחני, שהעיקר תלוי בהנהגת האיש ויראתו את ה׳, וכדברי הרבי, שהרוצה שדבריו יישמעו בביתו יחזק את יראת השם בקרבו וממילא דבריו ישמעו, כמאמר חז"ל[2]: "כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעים".

וזו לשון הרבי[3]: "מבואר בספרים, ששלום בין איש לאשתו למטה נוגע לשלום בין קוב"ה לשכינתי', כביכול".

מובא בשם ה"בעל שם טוב", שכשאדם פוגם במחשבה – נענש בבניו, ר"ל. וכשפוגם בדיבור – נענש ע"י אשתו בהעדר שלום בית. וכשפוגם במעשה – נענש ברכושו.

גם מובן, שככל שכוונתם תהיה למען האידיאל הרוחני, להקים משפחה חסידית, יגרום הדבר לשלום בית ועשיה משותפת למען מימוש המטרה הנשגבת, אבל אם כל אחד יחפש סיפוק עצמי בלבד, עלול מאוד להיות שירגיש ממורמר על שלא קיבל את כל סיפוקו וממילא יגרום הדבר להעדר שלום בית ולמריבות, ח"ו.

וכן אמרו רז"ל[4] על הפסוק[5] "תולה ארץ על בלימה", שהעולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וכבר אמר החכם, שהדיבור, לפני שנאמר – עדיין האדם שולט עליו, אבל אחר שדיבר – הרי הדיבור שולט על האדם. וכידוע כי קשה מאוד למחוק דיבור פוגע, בפרט באשה, הרגישה במיוחד לביטוי הפוגע בה או במשפחתה. וכבר אמרו רז"ל[6], שהאיש מקבל פיוסים, מכיון שנברא מן העפר, שהוא רך, והאשה קשה להתפייס, מפני שנבראת מן העצם, שהיא קשה.

כמו"כ כתב החיד"א[7], שיש להזהר במיוחד ממריבה בבית ביום שישי בעלות המנחה וליל שבת [מכיון שבבין השמשות של ליל שבת נבראו המזיקין[8] וכוחם חוזר ומתעורר אז לגרום מריבה והיזק], וידוע מה שכתב הרה"צ רבי חיים פלאג'י זצ"ל[9], שהוא יכול להעיד שכל בית שהייתה בו מריבה בערב שבת לעת ערב היה שם נזק בשבוע שאחריו, ה׳ ישמרנו. וידועים דברי הרבי[10], שבשבת צריך, שישבו יחד כל בני המשפחה סביב שולחן השבת מתוך אחדות ושמחה, ישוחחו בדברי תורה, ינגנו ניגונים חסידיים באופן המותר וכך מתחזק קירוב הלבבות בין בני המשפחה.

אמנם, היסוד הגדול לשלום ואחדות המשפחה היהודית הוא שמירת הלכות טהרת המשפחה; הן בדרך הטבע, כפי שהוזכר לעיל, ששמירת דיני הטהרה גורמת לחידוש והתרעננות בקשר הזוגי. והן בדרך סגולית, כדברי הרבי[11], שפעמים רבות הקירוב בזמן האסור עלול לגרום ריחוק בזמן המותר בקירוב. היינו, שמלבד הטעם הפשוט יש כאן גם עומק רוחני, שלעיתים הקירוב לאשה בזמן האיסור עלול לגרום בדרך סגולית – בהשגחה פרטית – ריחוק בזמני הקירוב ויגרום לבעיות בשלום בית!

מסגולותיה של טהרת המשפחה

אדמו"ר האמצעי כתב, שדיני טהרת המשפחה הם מעיקרי היהדות אצל נשים וע"כ ודאי יש לדייק ולהקפיד בהם. וככל דבר שבקדושה, תמיד יש מה להוסיף ולהרבות מחיל אל חיל, מוסיף והולך ואור.

במקרים רבים, כאשר פנו לרבי בבקשת ברכה לילדים, השיב הרבי[12], שבני הזוג יקבלו על עצמם תוספת דיוק בהלכות טהרת המשפחה, ולעיתים הורה הרבי שישתדלו להפיץ את ענין הטהרה אצל הציבור כסגולה לילדים [ונודע על כמה וכמה זוגות שנפקדו בילדים בעקבות ארגון שיעורים בטהרת המשפחה (וחלקם ידועים לי באופן אישי)].

לעיתים הרבי אף משתמש בביטוי שאולי נשכחו מהם איזה פרטים וכו'[13]. כלומר, שגם אם הם שומרים את ההלכה יש להם לשנן שוב את ההלכות וההנהגות שמא נשכחו מהם אי אילו פרטים, ולפעמים היה המענה שידברו עם רב שיבדוק את ידיעותיהם בזה והנהגתם בזה, והיה מענה מהרבי שגם שמירת הלכות צניעות [והנהגה] שבינו לבינה כלולים בזה. כן יש ביטוי מהרבי, שכמו בכל דבר שבקדושה, גם בזה תמיד ניתן להוסיף ולהעלות בקודש [וכן בענין שלום בית גם כן תמיד ניתן לשפר ולהעלות בקודש].

מהות איסור הנדה

מובא בזוהר הקדוש[14], שאין טומאה כטומאת הנדה. וביארו זאת המקובלים ע"פ הידוע[15], שהטומאה החמורה ביותר היא טומאת המת, שהוא אבי-אבות הטומאה. ובטעם הדבר (ע"פ הסוד), מדוע גוף מת של אדם מטמא יותר מבעל חי [ויש דיעות[16] שמת יהודי דווקא מטמא באוהל המת ומת נוכרי אינו מטמא באוהל]. הרי אדרבה, בהמה שמתה או גוי מת טומאתם צריכה להיות, לכאורה, חמורה מיהודי מת, ח"ו.

ומבארים בזה: כיון שהסטרא אחרא [=הצד האחר, צד הטומאה] חיותו היא מצד הקדושה (כמו יתוש, שניזון מזה שמוצץ דם מבעלי חיים), לכן, הטומאה רצונה להידבק דווקא בצד הקדושה, כי מזה דוקא היא יכולה לקבל חיות, משא"כ בסטרא אחרא אין מלכתחילה הרבה חיות ואין לה מה לקבל משם.

לכן נדבקת הסט"א במיוחד באדם מת, ובפרט ביהודי שמת, כנ"ל,

כי רק אצל יהודי היא תוכל לקבל יניקת חיות מרובה מחמת הקדושה ששרתה בו, כי כל זמן שהוא חי הרי ריבוי הקדושה דוחה את הטומאה ומונעה מלהתקרב לינוק מהקדושה. אבל אחר מיתת האדם, הרי מצד אחד נשאר בו רושם הקדושה, אך מצד שני, כיון שאין בו חיות – אין מה שידחה את כוחות הטומאה מלהידבק בגוף המת ולכן הם נדבקים בו מאוד עד שהופך להיות אבי אבות הטומאה.

בדרך דומה מבארים המקובלים בענין הנדה, שהרי ידוע שדם הנדה נוצר אחר שמתפתחת ביצית בגוף האשה וכשהביצית הגיעה אל הרחם ולא הופרתה, הרי היא נרקבת ואז הגוף שוטף ופולט לחוץ את הביצית ושאר החומרים שנוצרו לצורך ההריון. שטיפה זו היא [באמצעות] דם הנדה.

נמצא, שבזה הולך לאיבוד הכוח שניתן באשה להביא ילד לעולם וה"ז בחינת "מוות" של הכוח ההוא, ולכן נדבקים בו מאוד ה"קליפות", כי יש בו כוח גדול מאוד, כוח האין-סוף להוליד ילדים ודורות עד אין סוף[17], ואם כוח זה נרקב ונשטף, הרי כוחות הטומאה נדבקים בו הרבה מאוד, כי מצד שורשו יכול הדבר להוסיף חיות מרובה לכוחות הטומאה ולכן נאמר בזוהר שאין טומאה חמורה כטומאת הנדה.

ויהי רצון, שנזכה כולנו לקדושה ולטהרה, עדי יקויים היעוד "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"  – בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, אכי"ר!