[1] ראה שוע"ר או"ח סי'מ ס"ג וס"ח. ולענין ס"ת [ויש שמחמירים גם בשאר כתבי הקודש הכתובים על קלף] כתב בשו"ע סי'רמ ס"ו שאין מועיל כיסוי אלא יש להוציאם מהחדר, ואם אין חדר אחר מועילה מחיצה.

[וכתב במשנה ברורה סי'רמ סקט"ז: יש להיזהר שלא לשום שום ספר קדוש (גם מודפס) על מיטה שישן עליה ובפרט עם אשתו, כי ש"ז מצוי עליו].

וראה עוד להלן גבי ספרי קודש בהלכה ו ובהערה שם.

[2] ראה כף החיים סי'רמ סקמ"ג. ואם יש תפילין או ספרים על שולחן וכיו"ב ומכוסים מלמעלה בשני כיסויים מותר, אע"פ שמלמטה יש רק שולחן, כמ"ש רבינו בסי'מ ס"ד גבי תפילין.

[3] ראה שוע"ר סי'מ ס"ה. ובמשנה ברורה סי'רמ סקל"ג.

ולכאורה, אין ללמוד מדין מזוזה המחוברת לקיר להתיר גם בארון מחובר לקיר, כיון שבמזוזה מצד ההלכה, צריך לקובעה בקיר הרי זה נחשב כאילו היא בתוך הקיר. ולדעת משנה ברורה שם יש להתיר בארון המחזיק 40 סאה המחובר לקיר לכל הדיעות.

[4] ראה שוע"ר או"ח סי'מ סעיפים ג-ד.

[5] ראה שוע"ר או"ח סי'מ ס"ג ובסי'שטו סעיפים ד-ה. ומשמע שם, שרק ע"י מחיצה כהלכתה מותר אף אם הספרים מגולים למעלה מגובה י'טפחים. אבל אם אין מחיצה – אסורים בתשהמ"ט אע"פ שהספרים נמצאים למעלה מי'טפחים, כדעת המג"א ורוב האחרונים, הובאו במשנה ברורה סי'רמ בביאור הלכה ד"ה עד.

ומסגנון לשון רבינו בסי'שטו ס"ד, שכתב: "אם תולה המחיצה נגד כל הספרים שאין מגולין כלל" כו׳, משמע שגדר מחיצה בזה היא שמסתירה על הספרים לגמרי, אלא שמספיק גובה י'טפחים. עכ"פ משמע שמחיצה היא מכסה [במשך י'טפחים] לגמרי, ואין מועיל אם יש בה נקבים ונראים דרכה הספרים, וכדעת המג"א והובא במשנה ברורה סי'רמ סקכ"ה. וכן מבואר בשוע"ר שם, שיש גם אפשרות לעשות מחיצה גבוהה שמכסה על כל הספרים ואז מותר לעשותו בשבת, אם יהיה כיסוי נוסף על הספרים.

מה שכתבנו שבשבת צריך טפח מלבד החלק הכרוך סביב עצמו – ראה שוע"ר סי'שטו סי"ב.

[6] ראה שוע"ר סי'מ ס"ח. ומסתימת דבריו שם משמע שספרי קודש כולם, כולל הנדפסים, צריכים שני כיסויים, וגם משמע שאין הכריכה נחשבת ככיסוי אחד [שהרי סתם רבינו שהספרים צריכים שני כיסויים, ומן הסתם לספר יש כריכה ואעפ"כ מצריך רבינו שני כיסויים. ועד"ז שם בס"ב כותב רבינו, שספרים הקבועים בלוחות אינם דומים לכיס, לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן כסידור עצמו והוא הדין לכריכות].

וכן כתב הרבי באגרות קודש חלק יא עמוד שה, גבי ספר התניא, שלסגולה יש להניחו בחדר בו נמצא, ש"צריך שיעטפו את התניא כלי בתוך כלי אם בחדר הזה עושים ענינים כאלו הדורשים זה". עי"ש.

ומובן שאף ספר שיש לו כריכה חיצונית יש לכסותו (ועדיין אפשר לומר שהצורך לכסותם בשני כיסויים הוא מפני שיש חלק גלוי שאינו מכוסה בכריכה).

ומלשון רבינו בסי'מ ס"ג שכתב: "בית שיש בו תפילין – אסור לשמש עד שיוציאן, או שיעשה לפניהן מחיצה, או שיכסן ב'כיסויים כיס בתוך כיס" כו׳, משמע, שאין היתר ע"י שנמצאים בארון וכיו"ב שיש בו נפח מ'סאה, שהרי כתב שאין היתר אלא בג'דרכים הנ"ל. [ובמשנה ברורה סי'רמ סק"ו כתב, שאם התיבה מחוברת לקיר במסמרים לכל הדעות יש להקל בזה. ואפשר שגם לשיטת אדמוה"ז זה מותר ועל דרך מה שכתב לגבי מזוזה בסי'מ ס"ה, אך ראה לעיל בהערה 3].

[7] ראה שוע"ר סי'מ ס"ח. וראה במוסגר שכתב שנכון להחמיר אם אשתו במיטה עימו אע"פ שאין בזה איסור מן הדין כו׳.

[8] ראה שוע"ר סי'שטו ס"ג שכתב,

שמותר לתלות בשבת מחיצה מפני אור הנר, כיון שא"צ בזה לחילוק רשויות אלא מועיל שהמחיצה היא גבוהה מהנר בענין שאינו רואה את הנר במקום שמשמש. וכן אם היא עבה קצת בענין שאין האור נראה יפה דרך המחיצה – מותר לשמש אף שאינה גבוהה עשרה טפחים ואינה קשורה טוב כו׳. ומ"מ צריך האפלת טלית, היינו שיתכסו בסדין עבה על כל גופם, כמ"ש במשנה ברורה סי'רמ סקמ"ב.

[9] ראה שו"ע סי'רמ סי"א. וברמ"א שם, שת"ח מאפיל בטליתו [בבגד] ומשמש. ובמשנה ברורה שם סקמ"ה מביא, שאין להקל בזה אלא לצורך גדול, דהיינו, כשיצרו מתגבר עליו.

ולכן, לכתחילה אין ראוי לשמש ביום אפילו בבית אפל אא"כ בשעת הדחק, כגון שנרדמו בליל טבילה עד שהאיר היום או כשיצרו מתגבר עליו וכן במצב שאחד מבני הזוג עובד/ת קבוע בלילה, ויעשו בזה שאלת חכם.

ע"פ הקבלה מי שנוצר מתשמיש ביום מזלו גרוע, וכפי שהאריז"ל מפרש את הפסוק (ירמיה כ, יד) "ארור היום אשר יולדתי בו". ומביא רש"י, שהריונו היה ע"י תשמיש ביום, כי חלקיהו אביו של ירמיהו הנביא היה נביא וכשהמלך מנשה גזר להרוג את הנביאים נאלץ לברוח, וקודם שברח שימש את מיטתו ביום מצד ההלכה (ראה להלן בפנים הלכה כא ואילך) שהיוצא לדרך חייב לשמש ומזה נוצר ירמיהו הנביא, וירמיהו קילל יום שנוצר בו, כי הוא הגבר שראה עוני וצרות החורבן.

לפי האריז"ל, קילל ירמיהו את היום שנוצר בו, כי בגלל שנוצר ע"י תשמיש ביום ע"כ היה לו מזל רע, שכל הנביאים ניבאו על החורבן אבל הוא ראה את החורבן בימיו.

גם מובא מהאריז"ל, שע"י תשהמ"ט ביום אינו לוקח כי אם מנשמות המגולגלות, כמובא בספר כף החיים סי'רמ סקע"ט וסק"פ מפרי עץ חיים שער טז פי"א. ומבאר שם, שהדברים לעיל חלים גם אם משמשים בבית אפל או ת"ח שמאפיל בטליתו כו׳.

[10] ראה שו"ע סי'רמ ס"ד.

וז"ל העזר מקודש על שו"ע אה"ע סי'כה ס"ב: "אסור להסתכל באותו מקום באשה, משא"כ חוץ לזה, גם שטוב לשמור עצמו, מ"מ, לא שייך בזה גדר איסור" כו׳.

[11] ראה שו"ע סי'רמ ס"ו. ובספר פסקי תשובות שם סקט"ז מביא, שמן הדין האיסור הוא רק אם מרגישים בשעת תשמיש ממש, אבל אם מרגישים קודם לכן שעומדים לשמש, כגון ע"י נעילת דלת החדר – אין איסור מן הדין, אבל ראוי להיזהר בכך [וכמו שמביא בספר ערוך השולחן, שאם הייתה חופת נדה, יש שאין מביאים אח"כ עדים שיתייחדו בפניהם אחר שתיטהר, מפני שאז באמת תהיה ביאה ואין זה צנוע. משא"כ כשמעידים אחר החופה על יחוד הראוי לביאה אין חשש, כי אז אין משמשים]. וכ"כ התוספות במסכת נדה דף יז, א ד"ה

מקרקש.

ולענין אורח, ראה בשו"ע סי'רמ סי"ג ובמשנה ברורה שם סק"נ.

[12] ראה שו"ע סי'רמ ס"ו. ובפסקי תשובות שם סקט"ז מביא מהאחרונים, שמ"מ, ראוי להחמיר בזה, כמו שמצינו שהיו אמוראים שגירשו זבובים וכיו"ב מהחדר.

ובמשנה ברורה שם סק"ד מביא מהזוהר שלא לשמש כשיש בחדר תינוק ער. ובביאור הלכה שם ד"ה ניעור כתב, שאם יש שם אדם ישן, ראוי לעשות מחיצה סביב המטה.

[13] ראה שו"ע סי'רמ סט"ז.

[14] ראה שו"ע סי'רמ ס"א. ובביאור הלכה שם ד"ה ת"ח כו׳. וכן ע"פ השמועה מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שזה נוהג פעמיים בשבוע [ואפשר גם שלש], וכמובן שאדם שיש לו חלישות גופו אינו חייב יותר מכוחו [וראוי עכ"פ פעם בשבוע]. ובספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלב-קלד מובאים דברי הרבי במכתביו, שאמנם ע"פ האריז"ל יש לשמש בשביל הריון רק בליל שבת, ומבוסס על דברי הזוהר.

אבל אם יש מקום לחשוש [למחשבות וכו׳] – אין לנהוג כן, וע"כ אין לפרסם איסור תשמיש בלילות ימי חול. וראה להלן בפנים הלכה יט.

ובשו"ע שם מובא, שאם מכיר באשתו שהיא משדלתו לכך וכו'- חייב לפוקדה.

ואם מתכוון לגדור את עצמו כדי שלא יתאווה לעבירה כו'- גם בזה יש קיבול שכר, אך עדיף אם יצליח לדחות את יצרו כו׳.

[15] ראה עד"ז בפסקי תשובות סי'רמ סקכ"ב ובספר כף החיים סי'רמ סקס"ה.

ולענין אמירת המזמור והלחש, שמעתי שזאת אומר רק האיש. וכן משמע מהלשון המובאת בספר כף החיים שם. ובשל"ה כתב, ששניהם יתפללו תפילת הרמב"ן ואח"כ מביא את הלחש "עטיפא כו׳" בלי לפרט מי צריך לאומרה.

נט"י קודם המצוה [בסמיכות למצוה או להכנה לזה] ואח"כ – מובא בסידור רבינו.

ומצד ההלכה הנטילה היא אח"כ ולא לפני זה אא"כ קמו מהשינה שאז צריך ליטול מצד ההלכה גם לפני התשמיש. אמנם בסידור העתיק ליטול ידיים גם לפני המעשה [גם אם לא ישנו קודם] והוא לפי הקבלה.

וגבי אמירת המזמור מובא בסידור שהוא כדי לפרות. ולפי זה, אם אין שייך שתתעבר מזה – א"צ לאומרו. אבל בספר כף החיים שם מביא שע"י אמירת המזמור מגרש הקליפה וימשוך נשמה קדושה לבניו ושכ"כ בספר אור צדיקים. ולפ"ז אפשר שיש לאומרו תמיד [ובסידור הועתק הטעם העיקרי]. ורבים אכן נוהגים תמיד לאומרו לפני קיום המצוה.

[16] ראה משנה ברורה סי'רמ סקנ"ד ובפסקי תשובות שם סקכ"ח.

[17] ראה הרמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ד, וז"ל: "ולא יהיו שניהם לא שיכורים ולא עצלניים ולא עצבים ולא אחד מהם. ולא תהיה ישנה ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עימה כדי שתתיישב נפשה. ויבעל בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד". עכ"ל.

ועד"ז באגרת הרמב"ן פ"ו.

וראה שוע"ר סי'קפט סקמ"א. ושם כתב, שבישנה ממש – אסור.

ומשמע, שלעולם יש איסור לשמש כשהיא ישנה ממש, גם אם הביעה הסכמתה לכך [כי אין אדם בעה"ב על גופו לצערו או לבזותו, כמ"ש רבינו בהלכות שמירת הגוף והנפש ס"ד (ואמנם שם בקו"א סק"ב מתיר להתבזות בשביל פרנסה, אבל באשה, שבעלה חייב לפרנסה – אסורה לשמש בישנה ממש גם אם יתן לה שכר מיוחד על זה, כיון שאינה פרנסה הכרחית, שבזה הוא חייב בלאו הכי). וגם מסתבר, שבביזוי גדול כזה, שגופה הוא מופקר לתשמיש (ללא כל תענוג והנאה מצידה) – אין לה רשות להסכים על זה גם תמורת הנאה של כסף וכיו"ב. וממילא, יש איסור על בעלה לשמש עימה באופן שהיא ישנה ממש, גם אם הסכימה מכל סיבה שהיא].

ואף שמותר לשמש במנומנמת, אך מ"מ, ראוי לשמש רק מתוך ידיעתה ורצונה, כמובא בראשונים.

בספר משכן ישראל עמ'47-49 מבאר בזה ומביא משו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"ד ס"ו, שכתב ענייני קריבה דחיבוק ונישוק הוא ג"כ מחיובי עונה

ומצוה דלשמח את אשתו כו׳.

וע"פ המקובלים צריך שיהיה חיבוק ונישוק פה אל פה.

בשו"ע סי'רמ ס"ו: "הוא למטה והיא למעלה – זו דרך עזות [שמעזת להראות שהיא מעליו]; שימשו שניהם כאחד – זה דרך עיקש [עקום. או מלשון עקשות, שמתעקשת שעכ"פ לא יהיה מעליה]".

ובבאר היטב שם סקט"ו מביא מהזוהר, שמכלל קדושת הזיווג שיהיו פנים נגד פנים. ואם מאיזו סיבה רוצים לשנות התנוחה, ישאלו רב האם יש להתיר בשעת הצורך.

הזוהר אוסר לשמש שלא כדרכה, שנאמר "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד) ולא באחורי אשתו. וגם מצד ההלכה זה איסור להרבה פוסקים.

ובבאר היטב שם סקכ"ד כתב בשם האריז"ל, שהמתעורר משנתו בקישוי אבר מחמת חלום – לא יבעול אז [עד שיסור הקישוי ההוא וגם כשאשתו מעוברת יזהר בזה].

ובמגן אברהם שם סקכ"ט כתב, שהמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תיניק עד זמן הליכת שני מילין או מיל [זמן הליכת מיל הוא 18 או 24 רגעים]. ואם אינה יכולה להמתין מפני צער התינוק שהוא בוכה – לא תירא מזה ותיניקהו.

[18] ראה בסידור רבינו אודות נט"י לפני ואח"ת ולשפוך מים אצל המיטה כו׳. ומלשון זו משמע, שמספיק קצת מים באיזה מקום על הרצפה ע"י המיטה [לחלק הקליפות, שלא ידבקו בטיפות הזרע].

וימשיך להיות עימה קצת אחרי זה, אך אין ראוי להישאר כל הלילה במיטתה, כנ"ל הערה 17 מהרמב"ם, שכתב "ויפרוש מיד". ואמנם פירשו, שעם כל זה, ימתין קצת ואח"כ יפרוש [שלא תרגיש האשה שכל חפצו במעשה עצמו ואח"כ אין לו שום ענין בה].

ועד"ז מובא בשם אדמוה"ז, שתיקן שתמיד יהיו המיטות נפרדות [ומובן שגם לזמן טהרתה].

ועד"ז מובא בבאר היטב בסי'רלח סק"ב וז"ל: "וישכב על צד שמאל וישן וישכב במיטה מיוחדת, וכשתשמש אחר שתגמור תשוב למיטתך. האריז"ל. עכ"ל".

ובספר כף החיים סי'רמ סקס"ג כתב וז"ל: "ישכב תמיד במיטה המיוחדת בפני עצמו, ואם צריך לשמש לשם מצוות כו׳, אחר גמר השימוש כמו חצי שעה יקום וישוב למיטתו המיוחד לו" כו׳. 

[19] ראה דברי הרמב"ם בהלכות דעות פ"ד הי"ט, שכתב: "ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה".

בפסקי תשובות סי'רמ ס"ב מביא, שאע"פ שלא תיקנו חז"ל ברכה על הנאת הזיווג, מ"מ זה נכלל בברכת "המפיל" [בתיבות "ותהא מיטתי שלמה לפניך"] או אם מברך "אשר יצר" יכוון גם על הנאה זו [ויש שכתבו שיטעום דבר מאכל ויברך "שהכל" ויכוון גם על הנאת הזיווג].

ולענין דבר שבקדושה אח"ת: הנה מעיקר הדין מותר אם גופו נקי, וכמ"ש בשוע"ר סי'עו ס"ד, שנכון להחמיר לנקות שכבת הזרע מעל בשרו אע"פ שמעיקר הדין אינה כצואה כלל.

ומידת חסידות שלא תהיה שכבת זרע גם על הבגדים אע"פ שהם מכוסים.

אבל לכתחילה ודאי יש להקפיד בטבילת עזרא לטבול במהירות בבוקר וודאי שראוי להקפיד בשביל לימוד חסידות ותפילה. ומ"מ מובן, שאם אין לו אפשרות לטבול במקוה, יטבול במים שאובים שבקרקע או לפחות ישפוך על עצמו ט'קבין מים שאובים, וראה שוע"ר סי'פח ס"א וסי'תרו סי"א.

ושיעור ט'קבין שכתבנו הובא בפסקי תשובות סי'פח סק"ה.

אך אם אין אפשרות לטבול או לרחוץ בט'קבין מיד, מ"מ, חייב להקפיד לקרות ק"ש בזמנה וכן לא יבטל מדברי תורה בנתיים, על דרך מש"כ בשוע"ר מהדורא בתרא סי'א ס"ז, וז"ל: "ומ"מ, אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג'פעמים

כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה – חלילה לו מליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג"פ, אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים". עכ"ל.

[20] ראה בשו"ע או"ח סי'רמ ס"ז ושו"ע אבהע"ז סי'כה ס"ג. ודיעות הזוהר והמקובלים הובאו בספר פסקי תשובות או"ח שם סק"ד. ושם בסקכ"א מאריך אודות החשיבות שיהיה אחר חצות דווקא. וכן מובא בספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלא, שתמיד כדאי שיהיה אחר חצות. ובהמשך שם מעיר, שצריך עיון גדול אם חל בדורותינו, שבמשך כמה וכמה שעות המחשבה שקועה מתי כבר וכו'וכו׳. ועד"ז במשנה ברורה סי'רמ סקל"ד, שאם יצרו מתגבר לא ימתין כו׳.

בספר שערי הלכה ומנהג שם עמ'קלג מביא, שע"פ משנת חסידים וטעמי המצוות [שהם הדיעה העיקרית בתורת האריז"ל] הנה ענין ליל שבת הוא דוקא אם שייך שתתעבר מזה ואם אין שייך מזה עיבור אין להקפיד על ליל שבת. ובהמשך הדברים מציין, שכל ההקפדה היא במי שאין בו חשש לדברים חמורים יותר [הוצאת שז"ל או מחשבות זרות], אבל מי ששייך לזה – לא ינהוג כך. ומציין שעד"ז כתב בביאור הלכה לסי'רמ ד"ה ת"ח, שממליץ שגם תלמידי-חכמים בדורותינו ינהגו כפועלים שעונתם פעמיים בשבוע אם זה לפי כוחם.

וראה לעיל הלכה י לענין תשמיש ביום.

[21] ראה משנה ברורה סי'רמ סק"ב. והנה בספר חסידים סי'שה שואל: מכיון שבחודשים מסוימים התשמיש קשה לאשה כו׳, א"כ, מדוע לא ימנעו אז מתשמיש? ומתרץ, שמ"מ, א"א למנוע מפני מחשבות האיש והאשה כו׳.

אבל בספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלא מובא מכתב הרבי בענין זה, שכתב: "[בזמננו] נשתנו הטבעים ואין בזה שום חשש" [אך, מ"מ, יש ליזהר שלא להכביד כו׳].

[22] ראה שו"ע סי'רמ ס"א ובמשנה ברורה שם סק"ב, שצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה וכו׳.

וז"ל שוע"ר סי'רפ ס"ב [לענין עונת ליל שבת]: "וצריך ליזהר שלא לבטל העונה, שלא יעבור על לא תעשה של תורה אא"כ האשה מוחלת. ואעפ"כ טוב לקיימה" וכו׳. עכ"ל.

ובשו"ע אבהע"ז סי'עו ס"ו מובא, שאם יש אפשרות שתתעבר מזה ועדיין לא קיימו מצות פרו ורבו, היינו שעדיין אין להם בן ובת – אין מועילה מחילתה וחייבים לשמש בעונות שלהם, אא"כ יש אונס שא"א מחמת חולי וכיו"ב. אבל כשהיא כבר בהריון או שאין אפשרות שתתעבר מזה [או שקיימו כבר פו"ר] – אזי מועילה מחילתה מן הדין, אך ראוי להחמיר, כמ"ש רבינו.

ולהעיר שמלשון רבינו משמע, שאם מבטל עונתה עובר בלא תעשה [אם לא מחלה].

ומשמע שגם אם אינו מבטל מחמת שנאה אלא מבטל מחמת עצלות או מחמת שחפץ בפרישות וכיו"ב, עובר בלא תעשה של תורה אם האשה לא מחלה, כדעת חלק מהפוסקים ודלא כדעת הפוסקים שרק אם מבטל כדי לצערה עובר בלא תעשה [הדיעות בזה בקצרה הובאו בשו"ע אבהע"ז סי'עו ובבאר היטב שם סקט"ז].

וידועה דעת הרבי נגד פרישות.

וגם אם בהסכמת רב יש לה להימנע מהריון זמן מסוים – עליה להתייעץ עם רב כיצד למנוע, אך לא ע"י פרישות, כמבואר לעיל בפנים הלכה כ.

[23] ראה שו"ע יו"ד סי'קפד ס"י.

שוע"ר שם סקל"ב וסקל"ג. ספר נטעי גבריאל פק"ב ס"ב. ושם בסי"א אוסר אם מרגישה שהוסת עלול להגיע כל רגע.

ולענין יוצא לדרך בזמן שאשתו טמאה – כ"כ כמה פוסקים.

ושמעתי שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כשהיה נוסע מליובאוויטש היה יושב עם הרבנית [על כוס שתיה] ונפרד ממנה בדברים.

[24] כ"כ בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"ב ס"ח, שאין להקל אם האשה בלבד נוסעת. ומובן, שכששניהם נוסעים יחד אין כל חובה, גם אם לא יתאפשר תשמיש בהיותם בדרך.

וברמ"א סי'קפד ס"י מובא, שאם האשה תטבול תוך עונה – צריך להמתין.

ובשוע"ר שם סקט"ו וסקל"ח פוסק, שאם הולך לדבר מצוה או לצורך גדול – א"צ להמתין, שמא יטרד בזה ויתבטל מן המצוה.

ומובן, שאם אין חשש כזה, דהיינו, שאין נראה שיפריע לנסיעתו – צריך לפוקדה. וכמ"ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ד.

[25] ראה ספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ב.

ובענין הרגשתה, הרי אם אין רגילות שהוא נוסע למרחקים ולכן מרגישה ריחוק, או שיוצא למקום סכנה וע"כ מרגישה צורך לקירוב עימו – ה"ז דומה קצת ליוצא לדרך.

[26] ראה ספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ג, ופק"ב ס"ה.

[27] מובא בפוסקים ובשוע"ר סי'תריא ס"ב ובסי'תרטו ס"א גבי יום הכיפורים. ושם מבאר, שביום הכיפורים נוהג עימה כל ההרחקות כמו בימי טומאתה, בין בליל יוהכ"פ ובין ביום הקדוש.

גבי ת"ב – כן נפסק בשו"ע סי'תקנד ס"א. וכתב בשו"ע סי'תקנד סי"ח, שנכון שלא לישון בת"ב במיטה אחת. וכן מובא זה בשוע"ר או"ח סי'מ ס"ח, שבת"ב נכון להחמיר בזה אף שאין בזה איסור מן הדין.

ושם בקו"א סק"ב כותב, שאין ׳חילוק בין יום ולילה לענין יוהכ"פ ות"ב כו׳.

גבי אבלות – עיין בשו"ע יו"ד סי' שפג ס"א. ומובא בשוע"ר סי'קפד סק"ו, שאז יש להימנע מחיבוק ונישוק וכן אסור לישון במיטה אחת.

ולענין אבלות בשבעת ימי המשתה – מובא בשו"ע יו"ד סי'רמב.

לענין חג השבועות – מובא בשוע"ר סי'תצד ס"ג וז"ל: "נוהגין הרבה להיות ניעורים כל הלילה לעסוק בתורה (ומ"מ, אם הוא ליל טבילה – ישמש מיטתו)".

ויש שנמנעים בר"ה אם אינו ליל טבילה.

ויש שכתבו להימנע בעשי"ת אם אינו ליל טבילה. אמנם מצד ההלכה אין בזה איסור, וכמובן משוע"ר סי'תרו סי"א, שדן בענין טבילת אשה בערב יוהכ"פ, במקרה ששימשה סמוך לעיוהכ"פ. ומפרט שם, שאם שימשה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה, שבאלו הזמנים היא רגילה להתעבר כו׳, הרי מוכח שמשמשת גם שלא בליל טבילתה.

ובסי'תרלט ס"ט מביא רבינו, שמנהג העולם שלא לישון בסוכה כו׳, ויש שלימדו עליהם זכות למי שנשוי שחייב לשמח את אשתו ברגל ונשים פטורות מן הסוכה. וא"כ, אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מיקרי דבר מצוה כו׳.

ובסי'תקכט ס"ו מבואר, שבחול המועד יש ג"כ מצות שמחה, אבל בר"ה אין מצות שמחה. עי"ש.

[בסי'תקפד ס"א כתב רבינו, שאין אומרים הלל בר"ה ויוהכ"פ לפי שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואיך יאמרו שירה].

בבאר היטב [ובאחרונים] סי'רמ סק"ד מביא, שאין לשמש בב'לילות של ראש השנה והנזהר בעשי"ת תבוא עליו ברכה.

האריז"ל כתב, שאין לשמש ליל שמיני עצרת וליל שבועות וליל א'דפסח אם אינו ליל טבילה, שבליל טבילה אין למנוע חוץ מיוהכ"פ ות"ב, וכן מי שיש לו הרהורים כו'לא ימנע מהמצוה חוץ מיוהכ"פ ות"ב.

לענין ליל "ניטל" ע"פ אגרת קודש של הרבי כמובא בספר שערי הלכה ומנהג כרך ד עמ'קלב.

[28] ראה שוע"ר או"ח מהדורה קמא סי'ג ס"י.

ומביא שם, שלדעת המקובלים צריך שהמיטות יהיו דווקא בין מזרח למערב, וע"כ במקום שקשה לסדר את המיטות בין צפון לדרום יש להקל שיהיו המיטות בין מזרח למערב.

[והרמב"ן באגרת הקודש שלו פ"ג: מובא בספר ראשית חכמה שער הקדושה פט"ז מפרש שדרום, היינו מאכלים מחממים, וצפון, היינו מאכלים מקררים. וצריך שתהיה האכילה לפני המצוה במאכלים ממוצעים בין קור לחום וגם מהם לא להרבות, עי"ש].