הקדמה

במסכת נדה (יא, ב) נאמר, שאשת כהן ששימשה עם בעלה ורוצה לאכול תרומה בטהרה, עליה לבדוק את גופה כדי לברר שלא נטמאה ע״י התשמיש, כיון שלעיתים התשמיש מביא דם. ומכיון שהוציאוה מחזקת טהרתה והצריכוה בדיקה לאחר תשמיש, ע״כ אמרו שגם קודם תשמיש תבדוק עצמה היטב, לוודא שאמנם היא טהורה ולא נסמוך על חזקת טהרתה.

ובאשת ישראל שאינה אוכלת בתרומה, וכן בזמננו, שגם אשת כהן אינה אוכלת עדיין בתרומה [עד שיבנה בית המקדש בב״א], נחלקו הפוסקים:

יש אומרים, שמצוה לבדוק לפני ואחרי תשמיש, כדי לוודא שאמנם היא טהורה. ויש אומרים, שאסור לה לבדוק עצמה בפני בעלה, כי אם תבדוק לפני תשמיש ירגיש בעלה שהיא בודקת ויחשוב בליבו שעושה זאת מפני שמרגישה שצריכה לקבל וסת, ומתוך כך עלול להימנע מלהתקרב אליה [וימנע מפריה ורביה]. וגם בבדיקה אחר תשמיש יש חשש שהבעל עלול להרגיש בבדיקתה ויחשוב מדוע בדקה, אולי בגלל שהרגישה שיצא דם בעת התשמיש וע״כ יחשוש בעלה מלשמש עימה, שמא [שוב] תראה דם בעת התשמיש וימנע מפריה ורביה [יש שהסבירו בזה מפני שאפשר שראתה אח״כ דם ובעלה יחשוש מלשמש עימה שוב, ובאמת אפשר שהדם יצא מגופה אחר תשמיש ולא נטמאה כלל בשעת התשמיש].

ולכן כתב אדמוה״ז (סי׳ קפד סק״ג בשם הגהות מיימוניות), שרצוי שהבעל יצווה לאשתו לבדוק לפני תשמיש ואז לא יהיה כל חשש בדבר, כיון שידע שבודקת בגלל שציוה עליה ולא בגלל שהרגישה דם וע״כ לא ימנע מלשמש עימה.

ויש שהבינו מדבריו שיש מידת חסידות גם לבדוק אחר תשמיש [וכן משמע ממכתב אדמו״ר הרש״ב נ״ע (אגרות קודש שלו עמ׳ לז ואילך)].

אמנם, כיום, רוב הנשים אינן בודקות לפני או אחר תשמיש מצד שריבוי הבדיקות עלול לשרוט ולגרום לשאלות שאפשר שיחמירו בהן לחינם או שיקלו ע״י הדחק [כשיוכח שאכן יש לה פצע או שריטה מדממים], ע״כ עדיף במקרה כזה שלא לבדוק.

♦♦♦

בנוסף לבדיקות הנ״ל יש חיוב לכל אשה בסמוך לנישואיה לבדוק עצמה בשלש הביאות הראשונות [אחר שנגמר דם בתוליה] כדי לוודא שאינה רואה דם ״מחמת תשמיש״.

כלומר, יש קצת נשים שמעשה התשמיש גורם להן שיראו דם בשעת תשמיש ואם אכן אשה מוחזקת בכך שלש פעמים רצופות – אסורה לשמש עד שתתרפא [או שבנתיים תיטול רפואות למנוע וסת ותתייעץ עם רב].

ע״כ אמרו חז״ל, שכל אשה תבדוק עצמה אחר נישואיה,

כדי לוודא שאמנם אינה רואה דם בגלל התשמיש. בדיקות אלו מתבצעות בזמן שיש לה סיכוי לקבל וסת [אחר ״הימים הבטוחים״], כדי לוודא שגם בימים אלה אינה רואה דם בגלל התשמיש.

הבדיקות מתבצעות סמוך לתשמיש [תוך כחצי שעה לפניו], בזמן שמתכוננים לתשמיש ואחר תשמיש מיד, דהיינו מיד אחר שהבעל פורש [אחר שימות האבר], תבדוק בבד שיהיה מונח סמוך למיטה. וכן הבעל יקנח את אברו בבד לבן לראות שלא נדבק בו דם.

ואחר שלש פעמים אלו אין בודקים אלא אם כן הגיעה עונת וסתה או שמרגשת שאמורה לקבל וסת [וכנ״ל, אשה שאין חשש שהבדיקה עצמה תגרום לשפשוף ודימום, מן הראוי שתבדוק (בזמן שאינה מסולקת דמים) לפני כל תשמיש, ע״פ בקשת בעלה].

א. מן הדין ראוי לבדוק לפני התשמיש ולאחריו, אך כיום אין נהוג לבדוק לפני או אחרי תשמיש, כמבואר בהקדמה [ומי שבטוחה שלא תיפצע מהבדיקות יכולה לבדוק עצמה לפני התשמיש ולאחריו, ע״פ בקשת הבעל. ויש בזה מידת חסידות][1].

ב. אשה בסמוך לנישואיה, אחר שנגמר דם בתוליה [וכן אשה בנישואים שניים שלה], ועברו ״הימים הבטוחים״ שלה, דהיינו, עבר הזמן של ההפלגה הקצרה משלש ראיות אחרונות שלה [ואם אין יודעת חשבון שלש הפלגות אחרונות שלה, תבדוק אחר שעברה ההפלגה הידועה לה או ההפלגה הקצרה משתי ההפלגות האחרונות הידועות לה], עליה לבדוק את עצמה בג׳ תשמישים שיהיו בזמנים אלו: לפני התשמיש – בזמן שמתכוננים לתשמיש, וכן מיד אחר התשמיש [ותכין עדי בדיקה ליד המיטה, כדי שתוכל לבדוק מיד אחר התשמיש].

וכן הבעל יבדוק את האבר שלו לאחר תשמיש אם לא נדבק בו דם.

וכן מי שאינה בתולה תבדוק אחר הימים הבטוחים כנ״ל[2].

ג. בדיקות אלו יכולות להתבצע בשלשה ימים של תשמיש, בין אם הם באותו חודש, בשניים או שלשה חודשים [אם נטמאה בנתיים]. וכן יכולות להתבצע בשלשה תשמישים באותו לילה [או שניים בלילה אחד ובדיקה אחת בלילה אחר], ובתנאי שביניהם יבדקו הבדיקות של אחר תשמיש שלה ושל בעלה באור, לוודא שאין בהן דם, ואח״כ מותרים לשמש עוד[3].

ד. בדיקות אלו נוהגות כל זמן שאינה מסולקת דמים, אבל אם היא מסולקת דמים, דהיינו, שהיא כבר בחודש הרביעי להריונה [ע״פ מנין החודשים מליל טבילתה] – אינה צריכה לבדוק עד עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה.

ואם אח״כ אינה מסולקת דמים – תשאל רב האם צריכה לבדוק שלש פעמים בזמן ההוא [אחר שזמן רב שימשה ולא נראה לה שראתה דם בעת התשמיש][4].