פניני התניא – תוספת ביאור לפרק לו בליקוטי אמרים

יום ראשון ח׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד
פניני התניא – תוספת ביאור לפרק לו בליקוטי אמרים מובאים כאן נושאים כגון: עיקרי האמונה, מהוא הרעיון,תכלית הכל משיח, להכניס אלוקות בכל ועוד.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
העיר

 

תוספת ביאור לפרק ל”ו – ה”מהפכה” של דירה בתחתונים

 

הכל סביב רעיון זה

 

סביב רעיון מרכזי ומהפכני זה שמבאר רבינו הזקן בפרק זה ושלאחריו – שתכלית הכל היא “דירה לו יתברך בתחתונים”. שתכלית זו תתבצע בשלימותה בביאת המשיח ובפרט כשיחיו המתים, וזה נעשה על ידי שיהודים לוקחים את כל פרטי העולם ומביאים את כולם אל אחדותו יתברך –

סובבת עיקר תורתו ושיטתו המופלאה של הרבי מלך המשיח שליט”א בכל חלקי התורה. ועל כך בנוי גם כל מפעל השליחות האדיר שבנה ובונה הרבי שליט”א בכל רחבי תבל. הכל כדי להכין את העולם כולו להיות דירה לו יתברך בתחתונים.

כל זה בהתאם להכרזתו עם קבלת הנשיאות[1] כי אנו נמצאים בדור השביעי שתפקידו ושליחותו לגמור ולסיים “להוריד את השכינה למטה בארץ” ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, שאז תהי’ הדירה לו יתברך בתחתונים בשלימות.

נביא כאן כמה דוגמאות בודדות לפי קט שכלנו מכמה נושאים עיקריים בתורה, והם ללמד על הכלל כולו יצאו.

 

מה נחשב “עיקרי האמונה”

 

ברעיון זה של “דירה בתחתונים” מבאר הרבי שליט”א את הסיבה[2] שביאת המשיח, וכן עוד כמה עיקרים נוספים, הם מי”ג עיקרי האמונה של עם ישראל ותורת ישראל, כפי שקבע הרמב”ם[3] והם נתקבלו בכל תפוצות ישראל.

שלכאורה לא מובן כלל מדוע דווקא דברים אלו נחשבים עיקרים.

שהרי הפירוש “עיקר באמונה” הוא לא המצוות החשובות ביותר – שבת היא לא מעיקרי האמונה, וגם לא ברית מילה או מצוות חשובות אחרות.

פירושם של עיקרי האמונה הם דברים כאלו שהם העיקרים והיסודות של הכל ובלעדיהן אין שום משמעות לכל השאר.

כמו העיקר הראשון, מציאות ה’, שהוא כמובן היסוד והעיקר שבלעדיו אין משמעות לשום דבר.

אם יבוא מישהו ויאמר שהוא מסכים ומקבל את כל התורה והמצוות, מלבד דבר אחד – הוא לא מקבל ח”ו את העובדה שישנו אלוקים בורא העולם ומנהיגו – הרי ללא האמונה בזה פשוט שאין שום משמעות לשום דבר.

וכן שאר העיקרים בקשר למציאות הבורא – העיקר השני, אחדות ה’. העיקר השלישי, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. העיקר הרביעי, שאין לו הגבלות הזמן – שברור ופשוט שהם היסודות עליהן מושתתת כל האמונה היהודית ובלעדיהם כאילו אין שום משמעות לכל השאר. בלי אמונה בא-ל אחד בלתי מוגבל אין זו כלל עבודת ה’ אלא עבודה זרה רח”ל.

וכן אם יבוא מישהו ויאמר שאת מציאות השם עם כל ההדגשים הנ”ל הוא אמנם מקבל, אבל ח”ו אינו מסכים לעיקר החמישי, שראוי לעבדו, או העיקר העשירי, שהבורא יודע ומשגיח על מעשי האדם –

הרי ללא הנחת יסוד זו, שיש להקב”ה קשר עם בני האדם, איכפת לו כביכול ממה שהם עושים והוא רוצה כביכול שנעבוד אותו, בלי זה אין משמעות לכל קיום המצוות.

בהמשך להנ”ל מובן בפשטות שגם העיקר השמיני, שהתורה מן השמים, הוא יסוד ועיקר, שהרי זה הבסיס לכל התורה והמצוות, לדעת שכל פרטי התורה והמצוות באו מה’.

מה שאין כן שבת למשל, גם אם אדם לא יקבל ח”ו את השבת מצד עצמה, אין זה משמיט את הבסיס לכל שאר התורה והמצוות.

(אלא שאחד העיקרים הוא שהתורה היא מן השמים והיא לא תהי’ מוחלפת, ואי אפשר שלא לקבל שום פרט מן התורה. אבל אם משום כך, הרי כל פרטי התורה הם עיקרים וישנם אם כן מיליוני עיקרים).

 

מדוע אלו “עיקרים”

 

אבל, שואלים כמה וכמה מפרשים[4], לפי אמות מידה אלו מה נחשב עיקרים ומה לא, לכאורה חלק גדול מן העיקרים שקבע הרמב”ם לא מובן כלל מדוע הם עיקרים.

מדוע נוגע לכל האמונה היהודית העיקר השישי, ש”הא-ל מנבא את בני האדם” – וכי אין הקב”ה יכול להעביר את המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באופן ישיר, כמו במעמד הר סיני, או באמצעות מלאך וכדומה. מדוע חשוב כל כך ונוגע לכל האמונה העובדה שהקב”ה נותן נבואה דווקא לבני אדם בעולם הזה הגשמי.

אותו הדבר בקשר לעיקר השביעי, נבואת משה רבינו – מדוע אי אפשר הי’ שהקב”ה יעביר את כל המסרים אלינו באופן אחר, לא דרך בן אדם גשמי, משה רבינו, אלא באופן אחר. מדוע זה נוגע לכל האמונה.

וכן העיקר התשיעי, שזאת התורה לא תהי’ מוחלפת – מדוע לא ייתכן לומר שהקב”ה נתן לנו תורה ומצוות למשך כך וכך שנים ואחר כך אולי (לא מישהו אחר ח”ו, אלא) הוא עצמו יחליף זאת (ח”ו) למצוות אחרות. כשם שהתינוק זקוק לחלב בימי היניקה, ואחר כך כשיגדל הוא זקוק דווקא ללחם ובשר ואינו יכול להסתפק בחלב. מדוע העובדה שהתורה לא תשתנה ולא תתחלף לעולם היא עיקר ויסוד לכל האמונה.

גם העיקר האחד עשר, שיש שכר ועונש מהבורא לבני האדם על מעשיהם – מדוע זה עיקר באמונה. מדוע לא ייתכן שהקב”ה נתן לנו את התורה והמצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן והוא רוצה שנקיים אותם ללא גמול של שכר ועונש, אלא נעשה את הכל “לשמה” בלבד, שלא על מנת לקבל פרס, אלא “האמת מפני שהוא אמת”[5].

וכן בקשר לעיקר השנים עשר, ביאת המשיח, יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן, והעיקר השלושה עשר, תחיית המתים – מדוע אלו עיקרים באמונה. מדוע ללא זה נשמט הבסיס לכל התורה ואין משמעות לקיומה.

הרי לכאורה אפשר להאמין בכל התורה והמצוות עם שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא וכו’, ללא קשר כלל לאמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

ולהדגיש שוב ושוב, השאלה היא לא על עצם האמונה בדברים אלו. ברור לכולי עלמא שהדברים הם אמת מוחלטת. אבל מדוע דברים אלו מהווים עיקרים ויסודות שכל האמונה כולה תלויי’ בהם.

 

נתקבלו בכל תפוצות ישראל

 

אמנם יש מפרשים[6] החולקים על המספר שקבע הרמב”ם שיש י”ג עיקרים. ולדעתם חלק מהדברים שקבע הרמב”ם כעיקרים אינם נחשבים כעיקרים, אף כי גם לדעתם הם בוודאי אמת מוחלטת.

יש אומרים שהאמונה בכך שהתורה לא תהי’ מוחלפת אינה מן העיקרים. יש הסוברים שהאמונה בנבואה בכלל ובנבואת משה רבינו אינה מן העיקרים. יש אומרים ששכר ועונש אינם עיקרים. ויש שאמרו שביאת המשיח, למרות כל חשיבותה הנפלאה והחובה המוחלטת לצפות לו כל יום וכל היום, אינה מעיקרי האמונה. וכן בנוגע לתחיית המתים.

אולם בכל עם ישראל, ללא אף יוצא מן הכלל, נתקבלו באופן מוחלט ללא עוררין י”ג העיקרים של הרמב”ם, כולל אותם עיקרים שהבאנו קודם את השאלות והתמיהות מדוע הם נחשבים עיקרים, שאחד המיוחד מהם הוא האמונה והציפי’ המתמדת לביאת המשיח. ורק מתי מספר יודעים בכלל שיש מישהו מן המפרשים החולק בזה על הרמב”ם.

כמעט בכל החוגים והעדות אומרים את י”ג העיקרים סמוך לתפילה. אם באמירת י”ג “אני מאמין” אחרי התפילה, או באמירת הפיוט “יגדל אלוקים חי” הכולל בתוכו את י”ג העיקרים.

מלבד חסידי חב”ד שאינם אומרים זאת בתפילה – משום[7] שהדבר אינו שייך כלל לתפילה. אין כאן לא שבחו של מקום ולא צרכיו של אדם, שזהו ענין התפילה.

ובכלל, העיקר הוא לא לומר את העיקרים בפה דווקא אלא העיקר הוא ללמדם לדעת אותם להתבונן בהם ולחיות עמם כל הזמן.

וכנראה אלו שהנהיגו לומר זאת סמוך לתפילה חששו שאם לא ינהגו כן, לא יידעו בכלל על קיומם של עיקרי האמונה ולא יחשבו עליהם אף פעם. ולכן סידרו שלפחות יאמרו זאת בכל יום סמוך לתפילה, ואז יש סיכוי שיחשבו על זה לפעמים. אך בחב”ד נהוג שלומדים אותם ומתבוננים בהם הרבה ולא סתם אומרים אותם. אומרים פחות וחושבים יותר.

בכל אופן, הדברים דורשים ביאור, כפי שהובא לעיל – מדוע דברים אלו נחשבים עיקרי האמונה.

את ההסבר לכל אותם עיקרים, מדוע הם נחשבים עיקרים, מבאר הרבי מלך המשיח שליט”א על פי המבואר כאן בפרק זה, העובדה שתכלית בריאת הכל היא “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”.

 

היכן ההלכה בפתיחת וסיום הרמב”ם

 

ובהקדם כמה נקודות אופייניות מדברי הרבי שליט”א ב”הדרן על הרמב”ם”[8], שגם הן מבוססות בעיקרן על הרעיון של דירה בתחתונים שבפרק זה.

הרמב”ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט”א, הרי הוא ספר “הלכות הלכות”, כפי שכתב בעצמו בהקדמתו לספר היד. כלומר, כל עניינו של הרמב”ם בספר היד הוא אך ורק הלכות.

והרמב”ם הוא הספר היחיד המכיל את כל ההלכות של כל התורה כולה בכל התחומים בלשון צחה וברורה.

ספרים אחרים מתמקדים כל אחד בדבר מסוים: הטור והשולחן-ערוך עוסקים רק בהלכות הנוגעות בזמן הזה ורק בדברים מעשיים. ספרי חקירה והגות עוסקים רק באמונות ודעות. ספרי מוסר עוסקים במידות הטובות שצריך האדם לקנות בנפשו. יש העוסקים במצוות התלויות בארץ וכדומה.

הרמב”ם הוא היחיד העוסק רק בהלכות, אבל בכל ההלכות של כל התורה כולה בכל התחומים: הן בהלכות הנוגעות בזמן הזה והן בהלכות בית המקדש וקרבנות, טומאה וטהרה, מצוות התלויות בארץ, אמונות ודעות ביסודי התורה בהם חייבים להאמין ולדעת, מידות טובות וכו’ עד ביאת המשיח והגאולה.

כל שאר חלקי התורה – דרשות, הסברים, רמזים, סיפורים וכדומה, למרות שכולם הם חלקים מהתורה, שכולה תורת אמת ותורת חיים ותורה נצחית קדושה, וכולם ניתנו למשה מסיני וכו’ – לא זהו עניינו של הרמב”ם בספרו זה, “ספר הלכות הלכות”.

ומכיוון שעניינו של כל דבר מתבטא במיוחד בתחילתו ובסופו – הפתיחה היא הראש וההתחלה שבה נכלל הכל, והסיום גם הוא כולל הכל, שהרי “הכל הולך אחר החיתום”[9]

צריך עניינו של ספר הרמב”ם, “הלכות הלכות”, לבוא לידי ביטוי חזק במיוחד בתחילתו ובסופו. היינו שבהם צריכות להיות הלכות עיקריות וכלליות הנוגעת לכל התורה כולה ולכל העניינים כולם.

כשמסתכלים בתחילת הרמב”ם ובסופו נדמה שלא זו בלבד שאין כאן הלכה עיקרית וכללית, אלא נדמה שאין כאן בכלל הלכה.

הרמב”ם פותח את ספרו במילים “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו“.

ולכאורה, המילים הראשונות “יסוד היסודות ועמוד החכמות” אינם אלא מליצה יפה בגודל המעלה והחשיבות של המצווה לדעת את ה’, שזוהי המצווה עלי’ מדובר בהמשך. אך מילים אלו עצמן אין בהם לכאורה שום הלכה כלל (יש בהם אמנם עניינים רבים, ואפילו רמז לשם הוי’, כידוע. אבל היכן ההלכה שבזה).

ועל פי הנ”ל שכל מה שכתוב בספרו של הרמב”ם הוא הלכה, ובפרט בפתיחתו וראשיתו – לכאורה הי’ לו להרמב”ם לפתוח לא במילים של מליצה, אלא מיד בהלכה, כגון “מצוות עשה לידע שיש שם מצוי ראשון” וכדומה.

אותה קושיא, ועוד הרבה יותר, היא בקשר לסיום הרמב”ם, שם לא מדובר רק על מספר מילים, אלא על פרק שלם.

הרמב”ם מקדיש פרק שלם, את כל הפרק האחרון, פרק י”ב מהלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח – לא להלכות הנוגעות למעשה, כגון כיצד נדע מיהו המלך המשיח, “בחזקת שהוא משיח”, ועד “הרי זה משיח בוודאי”, כדי להאמין בו וללכת אחריו. את כל זה הוא מבאר בפרק הקודם, פרק י”א. ואילו פרק י”ב מדבר רק על מצב העולם שיהי’ בימות המשיח.

עד ההלכה האחרונה “ובאותו הזמן לא יהי’ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי’ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים“.

שלכאורה כל זה אינו אלא סיפור דברים של מה שיקרה אז, ואין בזה לכאורה שום הלכה. ואם כן, הרי אין זה כלל וכלל עניינו של הרמב”ם, הלכות הלכות, ובפרט בסיומו וחותמו.

 

ידיעת השם – היסוד והעמוד של הכל

 

אלא, אומר הרבי שליט”א, מכאן שאכן יש בדברים אלו הלכה, ולא עוד אלא שבכך מורה לנו הרמב”ם הלכה עיקרית כללית ויסודית הנוגעת לכל התורה כולה.

ההלכה שמורה לנו הרמב”ם במילים הראשונות “יסוד היסודות ועמוד החכמות” היא: שלא זו בלבד שצריך לידע את מציאות ה’ לפני הכל, אלא שזה צריך להיות היסוד והעמוד שעליו עומד כל הזמן כל הבניין של כל ההלכות כולן.

כשם שיסוד ועמוד של בניין צריך תמיד להישאר היסוד והעמוד שכל הבניין כולו עומד כל הזמן עליו – כך אומרת ההלכה במילים הראשונות של הרמב”ם, קיום כל ההלכות כולן צריך תמיד להיות מושתת כל כולו כל הזמן על יסוד היסודות ועמוד החכמות.

כלומר, לא זו בלבד שישנה מצווה והלכה לדעת כי ישנו מצוי ראשון שהוא הבורא – אלא ישנה מצווה והלכה עיקרית שידיעה זו צריכה להיות במשך כל הזמן ולמלא את כל הדברים שבהם יהודי עוסק. היא צריכה לשמש יסוד ועמוד לכל התורה והמצוות ולכל החיים.

כשיהודי ניגש לקיים כל מצווה שהיא – ללמוד תורה, להניח תפילין, לאכול כשר, לשמור שבת, לנהוג בצדק וביושר, להקריב קרבנות בבית המקדש וכו’ – עליו לגשת לעשות זאת מתוך ידיעה והכרה “שיש שם מצוי ראשון” שציווהו על כך, ולכן הוא הולך ועושה זאת.

ההתחלה של הכל, היסוד והעמוד של קיום כל המצוות הוא – שאין הוא מקיים את המצווה משום כל המעלות הנשגבות שבזה, אלא מפני שכך ציווה ה’.

ובזה עצמו, לא רק יסוד אלא גם עמוד.

אחד[10] ההבדלים בין יסוד לבין עמוד הוא, שיסוד הוא מתחת לבניין וכל הבניין עומד ונשען עליו, אבל הוא לא חלק מן הבניין עצמו, ואילו עמוד הוא חלק מהבניין עצמו[11].

וזוהי כוונת הרמב”ם, להדגיש שהאמונה והידיעה את השם היא לא רק הקדמה שלפני קיום כל המצוות – אלא שהיא חלק עיקרי ביותר מן הקיום עצמו. כי הקיום עצמו צריך להיות חדור כל כולו בהכרה שהאדם עושה זאת אך ורק מפני שכן ציווה השם[12].

 

משל מאיש צבא

 

וכך, ועוד יותר, גם בנוגע לסיום הרמב”ם, לתיאור מצב העולם “באותו הזמן”.

אין זה רק סיפור דברים מה שיהי’ בימות המשיח, תיכף ומיד ממש, אלא זוהי הלכה עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה –

לדעת ולהכיר שזהו הסיום והתכלית של הכל. כל עבודתו של היהודי בקיום כל המצוות כולן צריכה להיות חדורה בהכרה זו שכל כולן מכוונות לתכלית זו, כדלקמן.

משל למה הדבר דומה, לאיש צבא היוצא למלחמה – והרי ישראל נקראו[13] “צבאות השם”.

הדבר הראשון והחשוב ביותר שאיש הצבא צריך לדעת הוא שיש לו מפקד מעליו, או עמוק יותר שישנו מצביא המפקד על הצבא כולו, או עוד יותר שהצבא כולו שייך לגמרי כל כולו אל המלך הגדול והאדיר.

איש הצבא עליו לדעת ולזכור תמיד, וזה מה שמניע אותו ואת כל מעשיו ופעולותיו – כי הוא חייל של המלך, נמצא הוא כל כולו תחת פיקודו וחייב הוא להתמסר אליו לגמרי, להיות ממושמע לגמרי לכל פקודה שתינתן ולקיים את כל הפקודות לכל פרטיהן ודקדוקיהן.

אם תחסר אצלו נקודה זו של קבלת עול ומשמעת מוחלטת אל המלך ואל פקודותיו – גם אם יהי’ נאמן למלך ויאהב את המלך ויהי’ אמיץ ויילחם בכל כוחו למען המלך ללא חת, אבל הוא יעשה מה שהוא מבין ומה שהוא מרגיש ולא את מה שהמלך ציווה, אזי אין הוא חייל בכלל.

לפני הכל צריך החייל לדעת שיש לו מלך מצביא ומפקד, ועליו לשמוע ולציית לו ללא עוררין ולהתמסר אליו למילוי כל רצונותיו ופקודותיו בכל פרטיהן, גם אם לא יבין ולא ירגיש מאומה.

אבל גם אם הידיעה שיש בעל הבית ויש מלך מצביא ומפקד והמשמעת היא ללא דופי, עדיין לא די רק בכך.

החייל צריך גם לדעת את מטרת המלחמה ולשאוף בכל מאודו לכבוש את היעד עבור המלך.

לולא זאת, גם אם יקיים את כל מה שנצטווה – כפי שקוראים לזה היום בארץ “ראש קטן”: אומרים לו לרוץ הוא ירוץ, אומרים לו לשכב הוא ישכב, אומרים לו לירות הוא יירה וכדומה –

אם אין לו שום רצון ושום מטרה ותכלית במלחמה, וכל מה שהוא עושה אינו אלא אך ורק מפני הציווי, כדי למלא את הפקודות שקיבל, חסר לו ענין עיקרי ביותר, ואין הוא חייל כפי הנדרש ממנו. וזאת, גם אם יש לו את ההתחלה, גם אם הוא נקרא איש צבא ובפועל הוא מקיים ועושה הכל כפי שנצטווה.

יש לו אמנם את תחילת הכל, את המשמעת המוחלטת וקבלת העול, אבל אין לו את התכלית של הכל. הוא עושה רק מפני הציווי ולו עצמו אין בזה שום מטרה בזה. וזהו בוודאי חסרון כללי ועיקרי.

לאיש צבא צריכה להיות מטרה ותכלית, לשמה הוא עובד כל חייו – לכבוש את היעד שהציב המלך, למלא את המשימה והמטרה לשמה קיים כל צבאו של המלך.

 

התחלת וסיום הרמב”ם – התחלת וסיום כל התורה

 

והרי בני ישראל נקראו “צבאות השם”, ונשלחנו לעולם להילחם כדי לכבוש את העולם כולו לה’. כדי להביא את העולם כולו למצב בו תימלא הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים. שיהי’ ניכר בכל הנמצאים כי כל הימצאותם אינה אלא מאמיתת הימצאו.

וזוהי התחלת ספר הרמב”ם וסיומו.

הרמב”ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה. לפיכך ההתחלה שלו היא ההתחלה וראשית הכל של כל הלכות התורה כולן, והסיום שלו הוא הסיום וסך הכל והמטרה והתכלית של כל הלכות התורה כולן.

ראשית הכל, ההתחלה והראש של כל הלכות התורה כולן, הוא – שידיעת מציאות השם וכו’ היא יסוד היסודות ועמוד החכמות של כל ההלכות כולן.

היינו שבכל דבר שיהודי לומד או עושה צריך הוא תמיד תמיד לזכור בתוך זה את מציאות ה’. שזה יהי’ היסוד והעמוד לכל פרט ופרט שהוא מקיים ועושה, כי כל מה שהוא עושה אינו אלא משום שכך ציוה ה’.

קיום כל התורה וכל פרט בתורה צריך כל כולו להיות חדור בידיעה ובהכרה “שיש שם מצוי ראשון”.

 

לידע ולא רק להאמין

 

נוסף לכך מדגיש הרמב”ם כאן פרט נוסף, שאת כל זה צריך “לידע“, לדעת בידיעה שכלית, ולא די באמונה בלבד[14].

למרות שאלו הם דברים שלמעלה מהשכל לגמרי, ואי-אפשר “לקחת” אותם לאמיתתם אלא אך ורק על ידי אמונה – בכל זאת מדגיש הרמב”ם  שלא להסתפק באמונה לבדה, אלא יחד עם האמונה צריך לדעת זאת בידיעה שכלית.

מדוע – משום שהתכלית היא “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”. הכוונה האלוקית היא שגם השכל האנושי התחתון והמגושם, יהי’ גם הוא מלא וחדור באלקות, ולא רק שיתבטל למה שלמעלה ממנו על-ידי האמונה.

ולמרות שברור ופשוט שלפני הכל ישנו יסוד עוד יותר יסודי, חייבת להיות דווקא האמונה שלמעלה מהשכל וקבלת עול מלכות שמים בהתבטלות מוחלטת ללא עוררין, ורק על זה אפשר לבנות את ההתקשרות של יהודי לה’, ולא על השכל האנושי המגושם והנתון לשינויים –

אך זהו היסוד עוד לפני שמתחילים ללמוד את הרמב”ם. אילולא זאת לא היו ניגשים אפילו ללמוד את התורה ולקיים את המצוות.

הרמב”ם מדבר ליהודי שיש לו את האמונה בהשם ובגללה הוא מוכן כבר לשמוע ולקבל ציוויים.

אומר לו הרמב”ם את ההלכה הראשונה, שלא די באמונה על שכלית, למרות חשיבותה העצומה והעובדה שבלעדי-ה אי-אפשר לזוז כלל – אלא צריך להוריד את הדברים ולהכניס אותם לתוך השכל האנושי הנמוך והמגושם, שגם הוא יהיה מלא וחדור באלקות.

 

תכלית הכל – משיח

 

אותה נקודה שהתחילה בתחילת הרמב”ם, אותה צריך יהודי לדעת לפני הכל והיא היסוד והעמוד של הכל – שישנו “מצוי ראשון”, וכל העולם כולו “כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם”, “לא נמצאו”, אין להם מצד עצמם שום מציאות כלל, וכל מציאותם אינו אלא “מאמיתת הימצאו” –

אותה נקודה נמצאת ומגיעה לתכלית שלימותה בסיום הרמב”ם, בסוף הפרק האחרון של הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח. כאשר הרמב”ם מדבר על תכלית הכל, המצב שיהי’ “באותו הזמן”, בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי’ אכן ניכר בכל הנמצאים שכל מציאותם אינה אלא מאמיתת הימצאו:

ובאותו הזמן לא יהי’ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי’ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים“.

מה הפירוש “כמים לים מכסים”: כשם שהמים מכסים את כל מה שיש בתוך הים, וכשאנו מסתכלים מלמעלה אנו רואים אך ורק מים. רק אם נחפש ונחטט בפנים נמצא שיש שם דגים, צמחים, חיות ים ועוד –

כך תימלא הארץ, העולם כולו, דעה את ה’: כשנסתכל על העולם ועל כל מה שיש בו, נראה בפשטות רק “דעה את ה’,” רק את האלקות שבבריאה. רק אם נחפש ונחטט, נמצא שיש כאן אכן גם נבראים. בלשון החסידות[15]: “אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות”.

כיום, ברגע כתיבת הדברים, המצב הוא הפוך: את מציאות הנבראים רואים אנו בפשטות, ואת האלקות שבבריאה צריך לחפש ולחטט כדי למצוא. מציאות הנבראים היא בפשטות ואילו האלקות היא בהתחדשות.

לשם כך נשלחנו לעולם, זו המטרה הכללית אלי’ שואף היהודי ואותה הוא עושה ופועל כל הזמן על ידי קיום התורה והמצוות[16] – הוא מכניס את האלקות לעולם, ומביא את העולם למצב בו יראו ויכירו בו את מציאותו האמיתית “שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”.

 

להכניס את האלקות בכל

 

זוהי ההלכה הכללית והעיקרית שמלמד אותנו הרמב”ם בסיומו וחותמו, הלכה שנוגעת לאופן קיום כל התורה והמצוות כולם:

לא להסתפק בכך שמקיימים את המצוות רק בקבלת עול, משום שכך ציוה ה’ בלבד, אם כי זו ההתחלה וזה העיקר תמיד – אלא צריך להיות גם “סיום”, צריכה להיות גם תכלית ומטרה.

על יהודי לשאוף ולעשות הכל לא רק מפני הציווי, אלא כדי לבצע במילואה את המטרה ולכבוש סופית את היעד, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

זו הכוונה שצריכה להיות ליהודי בכל פרט ופרט של קיום התורה והמצוות:

מדוע הוא לומד תורה – כדי להכניס את האלקות לשכלו. מדוע הוא נותן צדקה – כדי להכניס את האלקות לכספו. מדוע הוא קובע מזוזה – כדי להכניס את האלקות לביתו. מדוע הוא שומר שבת ומועדים – כדי להכניס את האלקות לתוך הזמן. מדוע הוא שומר על כשרות המאכלים ומברך עליהם – כדי להכניס את האלקות לתוך האוכל. מדוע הוא קורא קריאת שמע שעל המיטה ומכין “נעגעל וואסער” ליד מיטתו – כדי להכניס את האלקות לתוך השינה. מדוע הוא שומר טהרת המשפחה – כדי להכניס את האלקות לחיי המשפחה שלו.

וכן בכל דבר ובכל פרט, התכלית והמטרה בה יהודי צריך להיות חדור בכל מעשה ובכל פרט מחייו היא תכלית הכל – המצב שיהיה “באותו הזמן”, שהארץ כולה תימלא דעה את ה’ כמים לים מכסים.

ולכן משאת הנפש של יהודי כל הזמן, בקיום כל מצווה וכל לימוד תורה, היא אחת ויחידה ביאת המשיח והגאולה. כדברי חז”ל[17]: “כל ימי חייך (אינם אלא אך ורק כדי) – להביא לימות המשיח”.

כמו חייל הנלחם ופועל ורץ ושוכב וקם ויורה ומתאמץ ועושה הכל לשם תכלית אחת ויחידה, לכבוש את היעד שהציב המלך והמצביא –

כך כל יהודי כל מעשיו וכל תורתו ועבודתו מכוונים כל כולם ובגלוי, אל התכלית האחת והיחידה לראות את המלך המשיח עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

[ולהעיר, שגם בנקודה קצרה זו מתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א אפשר לראות את אופן הלימוד המופלא בתורתו של משיח, שהכל צריך להיות “כפתור ופרח”, “קיילעכדיק”, מתאים מכל הכיוונים. כדלקמן בארוכה אודות תורתו ושיטתו של הרבי מלך המשיח שליט”א בלימוד התורה בכלל: כיוון שהרמב”ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה, הרי תחילת הרמב”ם היא הלכה כללית הנוגעת להתחלה של קיום כל התורה כולה, וסיום הרמב”ם הוא הלכה כללית הנוגעת לתכלית של כל התורה כולה].

 

נבואה ושכר ועונש – בתחתונים

 

לפי זה, שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים וזה נעשה באמצעות קיום התורה והמצוות על ידי ישראל[18], מבאר הרבי שליט”א מדוע כל אותם פרטים שהובאו לעיל נחשבים עיקרי האמונה:

מדוע נוגע לכל האמונה היהודית העיקר השישי, ש”הא-ל מנבא את בני האדם” והעיקר השביעי, נבואת משה רבינו – בוודאי יכול הקב”ה להעביר את כל המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באיזה אופן שהוא רוצה. אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב”ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

לכן ענין עיקרי באמונה, דבר שנוגע לכל האמונה, היא העובדה שהקב”ה שוכן ו”מתלבש” כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם.

אילו היינו אומרים שהקב”ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים. לכן מעיקרי האמונה שהדברים יכולים וצריכים לעבור דווקא על ידי נביאים, בני אדם גשמיים, דירה בתחתונים.

ואם[19] שאר הנביאים “יוצאים מעצמם” בשעת הנבואה, “עשתונותיהם מטרפות” והם נמצאים אז במצב של שינה או עילפון, לא תחתונים כמות שהם – הרי משה רבינו עומד על עמדו בשעת הנבואה. וכמות שהוא, אדם תחתון, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הוא “כלי” לגמרי ומשכן מוחלט לה’. הוא נמצא כל הזמן כמות שהוא בתכלית הביטול לה’, שכינה מדברת מתוך גרונו של משה[20] ובו שוכן ומתלבש הקב”ה.

לכן נוגע לכל האמונה לדעת ש”תורה[21] ציווה לנו משה” דווקא, ועל ידו דווקא רוצה הקב”ה לתת את התורה לישראל, תחתונים שנעשים דירה לו יתברך בתכלית השלימות.

לפי זה מובן[22] גם העיקר התשיעי, שזאת התורה לא תהי’ מוחלפת, מדוע לא ייתכן בשום אופן שהתורה והמצוות ישתנו ח”ו ולו גם על ידי הקב”ה עצמו – משום שאם שייך בזה שינוי הי’ פירושו של דבר שהתורה ומצוות אינן אלא הוראות לנו מה לעשות והוראות אפשר לשנות.

והאמת היא שהתורה והמצוות הן חכמתו ורצונו של הקב”ה, שהוא וחכמתו ורצונו אחד, ובהם הכניס הקב”ה את כל עצמותו, ולכן רק על ידם יכולים לעשות את הדירה בתחתונים. וכשם שהוא יתברך לא שייך בשום אופן שישתנה ח”ו, כך בדיוק לא שייך שהתורה והמצוות ישתנו ח”ו.

אם חושבים שהתורה והמצוות יכולים ח”ו להשתנות, לא יודעים כלל מהי כל היהדות ומה כל עניינם של התורה והמצוות, דירה בתחתונים.

לפי זה מובן גם העיקר האחד עשר, שיש שכר ועונש מהבורא לבני האדם על מעשיהם, מדוע זה עיקר באמונה –

שכן אילו היינו אומרים שהקב”ה רוצה שנקיים את התורה והמצוות ללא גמול של שכר ועונש, הי’ פירושו של דבר שהתורה שייכת רק לעליונים, רק לאנשים נעלים שעושים הכל “לשמה”, שלא על מנת לקבל פרס, “האמת מפני שהוא אמת”. ואילו התחתונים, אלו שעושים “שלא לשמה”, רק מה שכדאי להם ומשתלם להם, אלו אינם שייכים לעשות דירה לו יתברך.

ולכן נוגע וחשוב ועיקר לדעת שגם במדרגות התחתונות, בהם עושים רק מה שכדאי ומשתלם, גם שם, ואולי דווקא שם, שייך וצריך לעשות דירה בתחתונים. כי גם לפי המושגים של התחתונים, אצלם שכר ועונש תופסים מקום, ואפילו לפי המושגים של התחתונים ביותר, אצלם תופס מקום רק שכר ועונש בעולם הזה הגשמי, הרי קיום התורה והמצוות מביא שכר נפלא גם בגשמיות והעבירה עליהם ח”ו מביאה עונש. נמצא שגם התחתונים ביותר יכולים וצריכים להיות דירה לו יתברך.

 

משיח – בשר ודם, נשמה בגוף

 

והעיקר, בקשר לעיקר השנים עשר, ביאת המשיח, יחד עם ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן. וכן בקשר לעיקר השלושה עשר, תחיית המתים.

מדוע אלו עיקרים באמונה – משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהי’ דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה, כאילו אין משמעות ואין תכלית ח”ו לכל התורה והמצוות.

וכפי המשל שהובא לעיל מהחייל היוצא למלחמה, שאף אם הוא עושה הכל כפי שמורים לו בקבלת עול מוחלטת, הרי אם אין הוא יודע כלל על המשימה אותה עליו למלא ועל היעד אותו הוא מבקש לכבוש – גם אם יעשה כל מה שאומרים לו בשלימות, חסרה נקודה עיקרית ביותר בעצם היותו חייל.

ומסיבה זו עצמה ישנה הדגשה מיוחדת באמונה זו בביאת המשיח כי משיח חייב להיות בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי – כי הדירה צריכה להיות בתחתונים דווקא.

כך כותב כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ ב”הקריאה והקדושה”:

“רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.
“שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.
“התורה, הנביאים וחז”ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהי’ משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה “אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו”. המילים “שיתמהמה” ו”לו” מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.
“משיח יהי’ גואל יהודי, אדם שיהי’ מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה.”

ואף שבגמרא[23] מופיעה גם דעתו של ר’ הלל שאמר: “אין להם משיח לישראל”, וכפירוש רש”י “אלא הקב”ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו”. אבל הגמרא דוחה את דבריו לגמרי מהלכה.

הרמב”ם[24] קובע את הופעת משיח בשר ודם מעיקרי האמונה. וכותב[25] כי “מי שאינו מאמין בו או (אפילו אם הוא מאמין בו, אבל) אינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו”. והחתם סופר כותב[26] כי מי שאומר היום כר’ הלל ש”אין להם משיח לישראל” הוא כופר בכלל התורה!

 

ההתחלה ממשיח עצמו

 

מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב”ה בעצמו ללא מלך בשר ודם, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה –

מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים. וכאמור הכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ואם משיח ח”ו אינו בשר ודם, אין הוא אם כן מן התחתונים, ואין יכולה להתבצע על ידו תכלית הבריאה שהדבר ייעשה על ידי התחתונים עצמם.

לפיכך מה שצריך המלך המשיח לפעול בכל ישראל ובעולם כולו – שהגשמיות עצמה תהי’ מלאה וחדורה לגמרי באלקות ותהי’ נצחית בדיוק כמו הרוחניות ועוד יותר – ענין זה מתחיל מהמלך המשיח עצמו. שכן מי שצריך לפעול ענין בעולם, הרי זה מתחיל מזה שתחילה פועל ענין זה בעצמו.

כשם שעניינו של משה רבינו להביא את התורה לעולם מתחיל קודם כל במשה רבינו עצמו[27].

קודם כל מהווה הוא עצמו “כלי” המכיל בתוכו את הקדושה האלוקית האין סופית של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובכל עצמותו. וזאת תוך היותו בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

ולאחר מכן ועל ידי זה תפקידו ושליחותו להביא זאת לכל עם ישראל במתן תורה, ומהם לעולם כולו –

כך ועוד יותר הוא בנוגע למלך המשיח.

וכפי שמדגיש הרבי שליט”א[28] שלא זו בלבד שהמלך המשיח הנו בשר ודם, אלא שעיקר עניינו (לא להיות מופשט מן העולם ולעסוק רק בתורה ובעבודת ה’. משיח הוא לא רק “רב”, אלא בעיקר) “מלך מבית דוד”. ועליו להיות היטב היטב בתוך העולם, לנהל מלחמות עם אלו המנגדים ומפריעים לגילוי ה’ בעולם, “וילחם מלחמות ה’ ” עד “ונצח”[29].

שכל זה הוא מפני שעל ידו באה הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים לידי שלימות. ולכן, יחד עם היותו עליון ביותר, “ירום[30] ונישא וגבה מאד”, עליו להיות חלק מן התחתונים ועמוק בתוכם, כדי שדווקא התחתונים יעשו את הדירה לו יתברך, כנ”ל בארוכה.

[ואולי יש להוסיף עוד בדרך אפשר, שענין זה מודגש עוד יותר דווקא בזמן ובמצב שנראה לעיני בשר כתכלית השפלות והירידה, תחתון שאין למטה הימנו, כמו אחרי ג’ תמוז. וכאשר בניגוד לכל הגדרים של המציאות והטבע, מאמינים ובטוחים מצד עצמם גם ודווקא אנחנו, התחתונים שאין למטה מהם, שהוא חי וקיים כפשוטו, וגם ודווקא בגופו הגשמי וכדלקמן – הרי אמונה וביטחון זה פועלים שתהי’ ההתגלות המלאה של כל זה לעיני בשר תיכף ומיד ממש].

 

מלמטה למעלה

 

ובאמת אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי עוד הרבה יותר מאשר במשה רבינו.

שכן[31] משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. כנ”ל בארוכה שמתן תורה הוא בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים.

ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

נמצא שאצל משיח מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.

לכן נוגע כל-כך שכל ייעודי הגאולה יתקיימו דווקא כפשוטם של דברים – כדי שה’נקודה’ של עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרים תתבטא גם בתחתון ביותר. שגם בו ודווקא בו מתגלה הקב”ה בכבודו ובעצמו, ודווקא בכך ניכר שאין לו שום הגבלה כלל.

והדבר מתבטא לכל לראש בגוף הגשמי של המלך המשיח עצמו. שהוא צריך להיות בשר ודם דווקא עם כל גדרי הגוף, ובו דווקא באה לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של גבול ובלי-גבול כאחד. וממנו נמשך אחר כך לכל ישראל ולכל העולם.

 

יותר מכל הצדיקים

 

יותר מזה. אצל משיח החיבור של אלקות עם גופו הגשמי הוא אפילו יותר ממה שהי’ במשה רבינו.

על משה רבינו נאמר[32] שהוא “ממוצע-המחבר, ושכינה מדברת מתוך גרונו בלי שום הרגש כלל, כי אם דבר ה’ הי’ מדבר, ‘בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות’, ועל-דרך-משל משקה ששופכין דרך המשפך אינו מקבל כלל המשקה כי אם עובר דרך המשפך, שהוא בחינת פנימיות ועצמות האור ולא נשתנה כלל בירידתו למטה”.

ובכל זאת נאמר גם בו ש”המעבר פועל גם כן. שהרי מהקב”ה בעצמו לא היו יכולים לקבל, אלא על-ידי משה”. “עם היות שהוא בדרך מעבר לבד, מכל-מקום הרי זה פועל שיוכל להתקבל בנשמות ישראל”.

אך כל זה נאמר לגבי משה רבינו שקיבל תורה מסיני – ששייך לגילוי האלוקי של מתן-תורה.

שלמרות כל העילויים וההפלאות שבזה, ועד שכל מה שאחר כך, כולל ובמיוחד כל מה שפועל המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, הכל אך ורק בכח זה שקיבלנו במתן תורה – בכל זאת, נשארה אז איזושהי הגבלה מסוימת באופן היותר דק ונעלה ומופשט, בכך שהדברים באו מלמעלה ועדיין לא בקעו מתוך התחתון עצמו, כנ”ל בארוכה בנוגע למתן תורה שהי’ הגילוי מלמעלה ולא בתחתונים מצד עצמם.

מה-שאין-כן במלך המשיח, ש”ירום[33] ונשא וגבה מאד“, יותר ממשה רבינו ויותר מכל הצדיקים.

אלא שזה גופא הוא בכוחם ובסיועם של כל אלו שהיו לפניו ועל-ידיהם ועל-גביהם, על דרך[34] “ננס העומד על גבי ענק” –

אצלו אין הגוף מסתיר כלל וכלל. ואדרבה: דווקא גופו הגשמי מגלה ומבטא בתכלית השלימות את עצמותו יתברך שלמעלה מכל ציור והגבלה איזה שיהיו.

דווקא משום היותו בלי גבול בתכלית ולמעלה גם מהגדר של בלי-גבול – ביכולתו להתבטא ולהתגלות על-ידי הגבול הנמוך ביותר של הגוף הגשמי.

ואדרבה, דווקא הגוף הגשמי של מלך המשיח מגלה ומבטא את עצמותו יתברך כמות-שהוא ממש מבלי שום שינוי וירידה כלל וכלל, כיוון שאין לו יתברך שום גדר ושום גבול ושום ציור כלל וכלל.

וממנו נפעלת בכל ישראל הגאולה והיציאה מכל מיצרי והגבלות הטבע והמציאות, עד שנעשה “ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד ממש”.

וכפי שהרבי מדגיש כמה פעמים[35] – “עד בלי ‘כביכול’, ממש ממש”.

ומישראל נמשך ונפעל כן גם באומות העולם ובעולם כולו, כמבואר כאן בסוף הפרק. עד שאפילו “אבן מקיר תזעק”, שאין לאף דבר שום מציאות כלל וכלל, וכל מציאותו אינה אלא ביטוי וגילוי של הקב”ה, כי “הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל”.

 

התכלית היא נשמה בגוף

 

מעיקרון זה של דירה בתחתונים נובעת גם שיטת החסידות בכלל, ושיטתו של הרבי מלך המשיח שליט”א במיוחד, במחלוקת המפורסמת מהי תכלית השלמות הסופית בבריאת העולם[36], האם התכלית היא תשלום השכר לנשמות בגופים או לנשמות בלא גופים.

הרמב”ם בפירוש המשניות[37] עומד בראש הטוענים שהתכלית היא דווקא לנשמות בלא גופים. הוא מסביר שגוף גשמי הוא כלה ונפסד מצד עצמו, ולכן לא תיתכן בכלל מציאות של חיים נצחיים בגוף גשמי.

לפיכך, לדבריו שם, גם לאחר תחיית-המתים יצטרכו הנשמות להיפרד שוב מן הגופים. תחיית-המתים תהי’ רק כדי שגם הגוף יקבל את השכר המגיע לו. אולם הגוף הגשמי, גם אם יחי’ אלפים ורבבות שנים, לעולם לא יוכל להיות נצחי, כי רק רוחניות היא אמיתית ונצחית. ולכן התכלית הסופית היא דווקא בנשמות ללא גופים, שנהנין מזיו השכינה כאשר הם מופשטים מכל גוף וגשמיות.

ולכן לדבריו שם בפירוש המשניות (אבל לא הביא זאת להלכה בספר הי”ד)  גם “המשיח ימות, וימלוך תחתיו בנו ובן בנו”.

כמעט כל גדולי ישראל האחרים חולקים בהחלט על דברים אלו, החל מהראב”ד[38] והרמב”ן[39] וכל חכמי הקבלה. הם מביאים ראיות רבות מהתנ”ך ומדברי רז”ל שהתכלית היא דווקא לנשמות בגופים, והחיים הנצחיים הם דווקא בגוף גשמי. והמלך המשיח הוא חי וקיים בגופו הגשמי לנצח לעולם ועד.

אחת ההוכחות הפשוטות היא מדברי הגמרא המפורשים[40] שהמשיח מבקש מהקב”ה חיים, והקב”ה עונה לו: כבר התנבא עליך דוד אביך[41] “חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד“.

החסידות כמובן הולכת גם היא בשיטה זו. ועד כדי כך מגיעים הדברים, שרבינו הזקן והרבי הצמח-צדק כותבים[42] בפסקנות בהביאם את דברי החולקים על הרמב”ם “וכן האמת” (דבר מאד לא רגיל כשבאים לשלול את דברי מישהו בסדר גודל של הרמב”ם).

 

המשפילי לראות בשמים

 

בחסידות[43] מבוארת התשובה לטענת הרמב”ם שגוף גשמי לא יכול להכיל גילוי אלקות כמו הנשמה הרוחנית[44].
על הפסוק[45] “רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו”, מבואר כי הגויים טוענים שהקב”ה הוא רם ונישא ולא ראוי לכבודו להיות בארץ ובדברים נחותים ותחתונים, אלא רק “על השמים כבודו”.
עונים להם ישראל “מי כה’ א-לוקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ” – אתם טוענים כי לא ראוי לו יתברך להיות בארץ. האמת היא כי הוא “מגביהי לשבת”, אין לו שום ערך לגמרי לכל הנבראים. “המשפילי לראות בשמים”, לגביו להיות בשמים היא השפלה וירידה עצומה בדיוק כמו להיות בארץ, ואין שום הבדל כלל וכלל ביניהם. אם כן, בדיוק כפי שהוא משפיל עצמו כביכול להיות בשמים, כך בדיוק הוא גם בארץ.
וכן בנוגע להבדל בין גוף לנשמה: כאשר מדובר לגבי הקב”ה בכבודו ובעצמו, שהוא אין סוף ובלי גבול לגמרי – הרי בדיוק כשם שהגוף אינו יכול להכיל אותו, כך גם הנשמה העליונה ביותר לא תוכל להכילו. ואם בכל זאת הוא יאיר בנשמה, הרי באותה מידה הוא יכול להאיר גם בגוף.

 

עולים למעלה יותר ויורדים למטה יותר

 

אולם על פי המבואר לעיל באריכות בענין דירה בתחתונים, נמצא שההסבר הוא עוד הרבה יותר מזה.
לא זו בלבד שלגבי עצמותו יתברך הגשמיות והרוחניות שווים, אלא אדרבה. דווקא הגוף הגשמי, תחתון שאין למטה הימנו, דווקא הוא יותר “כלי”, דווקא הוא יכול להכיל יותר כביכול את עצמותו יתברך, ששום דבר אינו “כלי” אליו.
שכן כל הגילויים העליונים אינם מבטאים כלל את עצמותו יתברך, “שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת”.
דווקא היש הגשמי, בעצם זה שהוא נתהווה ללא שום עילה וסיבה קודמת, והוא מציאות של שקר שנדמה לו כאילו ח”ו “מציאותו מעצמותו” – בזה גופא הוא מהווה ביטוי של עצמותו יתברך.
דווקא הגשמיות והחומריות, שאין בהם שום מעלה תוכן וענין, מבטאים את היות עצמותו יתברך נעלה מכל גדר תוכן וענין איזה שיהיו. כפי שנתבאר לעיל[46] בארוכה מעט מזעיר על פי תורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א.

ולכן גם עיקר שלימות השכר הוא בימות המשיח ובתחיית המתים דווקא לנשמות בגופים, ובשום אופן לא בגן-עדן לנשמות בלא גופים – כי דווקא בהתלבשות הנשמה בגוף הגשמי בא לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של רוחניות והפשטה.

ומה נפלא הדבר, שבסופו של סיום-הרמב”ם של תחילת שנת תשנ”ב, האחרון לעת-עתה ששמענו מפי קדשו של הרבי מלך המשיח שליט”א[47], אומר הרבי שגם הרמב”ם בספר ההלכה שלו, ספר הי”ד, פוסק ומסכים כפי ההכרעה בתורת החסידות, שלא כדעתו בפירוש המשניות (שאינו ספר הלכה).

ובלשון הרבי: “גם לדעת הרמב”ם עיקר שלימות השכר הוא בעולם התחי’ (כהפסק-דין בתורת החסידות), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני’ דימות המשיח כשיחיו המתים”[48].

 

החסידות – זהו התוכן של משיח

 

ראינו עד כאן בכמה נקודות מתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א עד כמה היא מבוססת על העיקרון של דירה בתחתונים בנוגע לעיקרי האמונה, סיום הרמב”ם ותכלית הכל.

בתורתו של הרבי שליט”א עולים ו’מגיעים’ עד למעלה מעלה, לעצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל גדר וגבול בדיוק כמו שהוא גם למעלה מגדר של בלי גבול. וביחד עם זה יורדים למטה מטה, לתחתון שאין תחתון למטה ממנו שדווקא הוא מבטא את עצמותו יתברך.

ומזה נגזר, מה שלא יכולנו להביא כאן מקוצר היריעה, הביאורים הנפלאים בעניינם של האבות וחידושו של כל אחד מהם, שבעת הדורות לקראת מתן תורה, החידוש של מתן תורה, בניין המשכן, בית המקדש הראשון והשני, פנימיות ענין הגלות ועוד[49].

ומכאן לחידושה הנפלא של תורת החסידות, והסיבה להבטחת המלך המשיח למורנו הבעש”ט[50] שכאשר “יפוצו מעיינותיך חוצה” אזי “קאתי מר – דא מלכא משיחא”.

מדוע אמנם – מה הקשר בין ביאת המשיח לבין מעיינותיו של הבעש”ט. הרי כל מצווה שאדם עושה[51] מכריעה את הכף ומביאה ישועה והצלה. ומדוע דווקא הפצת מעיינות החסידות חוצה זה מה שיביא את משיח.

מבאר הרבי שליט”א[52] שהעובדה שמה שיביא את הגאולה הוא דווקא הפצת מעיינות הבעש”ט אין זה בדרך סגולה, שבגלל הזכות הגדולה של הפצת החסידות, בזכות זה תבוא הגאולה – אלא משום שתוכנה של הפצת המעיינות חוצה הוא הוא התוכן דביאת המשיח.

שכן כנ”ל בארוכה, משיח לא בא רק כדי לפתור לנו את הבעיות ולהביא רווחה והרחבה בכל התחומים, כך שנוכל להיות פטורים מדאגות ולהתמסר לעבודת ה’ – את כל זה אמנם משיח עושה ופועל, אבל זהו החלק הטפל שבביאת המשיח.

הנקודה העיקרית של ביאת המשיח, שלכן הוא התכלית של כל בריאת העולמות, כפי שלמדנו בתניא כאן, הוא – “גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי”, שהקב”ה ייכנס ויתגלה לגמרי בתוך העולם, שתהי’ דירה לו יתברך בתחתונים.

ומכיוון שהקב”ה הוא תכלית הטוב, טוב בלתי מוגבל, הרי כאשר הוא מתגלה בשלימות בעולם, נעשה אכן טוב בלתי מוגבל בכל התחומים כולם. עד התחומים התחתונים ביותר, וגם לפי המושגים התחתונים ביותר של העולם הזה הגשמי. שלכן יהי’ פשוט טוב ונעים לכל אחד גם לפי המושגים הפשוטים ביותר.

כפי שמתבאר בהדגשה יתירה במדרשי חז”ל[53] אודות ה”גלוסקאות וכלי מילת” (לחמניות מוכנות לאכילה ובגדי משי מוכנים ללבישה) שיצמחו על העצים, החיטה שתיתמר כמו דקל, גודלם העצום של הפירות וריבוי השפע והרווחה שיהי’ בעולם. וכדברי הרמב”ם[54] שיהיו “מעדנים כעפר”.

אבל כל זה אינו אלא תוצאה מן העיקר – מן העובדה שהקב”ה יתגלה בעולם.

והרי זהו בדיוק התוכן של “מעיינותיך”, מעיינות החסידות. כפתגם הבעש”ט[55], שהוא תמציתה של כל תורת החסידות במשפט אחד: “הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל”.

זהו כל התוכן של תורת החסידות. זה מה שלימד הבעש”ט שהקב”ה נמצא בכל מקום ובכל דבר ואין עוד מלבדו ממש.

סביב זה סובבים כל הפתגמים וההסברים, הסיפורים והניגונים, ההתקשרות לרבי והתוועדויות החסידים, כל תורת החסידות וכל דרכי החסידות. הכל בא כדי להחדיר זאת בתוך האדם ובתוך העולם, כיצד אכן “הכל הוא אלוקות” – גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם-הזה הגשמי. שזהו על ידי הגילוי של משיח צדקנו, בשר ודם בעולם הזה הגשמי דווקא, שהוא המגלה את הקב”ה בעולם.

ולכן אמנם מובא בכמה ספרים שהחל מהבעש”ט החל להתנוצץ בעולם אורו של משיח.

 

חסידות חב”ד – התחלת הפצת המעיינות חוצה

 

ובכל זאת, למרות הכל הבעש”ט הקדוש עדיין לא הי’ משיח וביאת המשיח מותנית בהפצת מעיינות הבעש”ט חוצה דווקא.

מדוע, אומר הרבי[56], מכיוון שאצל הבעש”ט עדיין לא ירדו והגיעו ה”מעיינותיך” אל ה”חוצה”, אל תוך-תוכו של התחתון ביותר, עדיין אין כאן דירה בתחתונים.

הבעש”ט אמנם גילה ופרסם אלוקות בעולם, עד ההכרזה ש”הכל הוא אלקות. אבל זה עדיין נשאר “למעלה” ולא הגיע אל ה”חוצה”.

הדברים האירו רק בחלק העליון של העולם – באמונה ובמסירות-נפש, בתמימות ובפשיטות של האנשים הפשוטים, בעבודת ה’ הנשגבה של החבריא-קדישא – אבל זה עדיין לא התחיל להיכנס אל תוך-תוכו של העולם-הזה הגשמי, אל ה”חוצה”. שזוהי התכלית העיקרית של משיח, דירה בתחתונים דווקא.

לשם כך הגיע רבינו הזקן בתורת חסידות חב”ד. הוא הכניס את האלוקות הבלתי-מוגבלת לגמרי אל תוך-תוכו של השכל האנושי המגושם, שהוא הרובד העליון של העולם-הזה הגשמי.

חשיבותו של הדבר והיותו נוגע עד מאד היא לא בגלל חשיבותו של השכל כשלעצמו, אלא דווקא מפני היותו חלק חשוב ועיקרי מן העולם הזה הגשמי והתחתון. כי בכך מתחילה להתבצע הכוונה האלוקית של דירה בתחתונים.

הכח הזה, לעשות דירה בתחתונים, להכניס אלוקות אל תוך-תוכו של השכל – הוא אך ורק בכוח העצמות, שהוא למעלה מגבול ולמעלה מבלי גבול, ורק הוא יכול להכניס את הבלי-גבול הגדול ביותר אל תוך-תוכו של הגבול הקטן ביותר.

זהו הגילוי הנפלא של חג הגאולה י”ט כסלו, ראש[57] השנה לחסידות, “זה[58] היום תחילת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ”, שהוא גם “מתן[59] תורה של תורת החסידות”: בו הייתה התחלת הענין של “יפוצו מעיינותיך חוצה”, התחלת הגילוי של הקב”ה בעולם-הזה הגשמי. שהאלוקות חודרת וממלאת גם את השכל האנושי הגס והמגושם, שיהי’ גם הוא מלא וחדור באלוקות.

על זה הי’ הקטרוג שלפני כן, על זה ניטש המאבק וה”מלחמה” עליהם מסר את נפשו רבינו הזקן במאסרו בפטרבורג. עד הניצחון והגילוי הנפלא של י”ט כסלו. ולכן זהו אמנם ראש השנה ומתן תורה של חסידות, כי כאן הי’ כאילו “מתן תורה” חדש – החדרת האלקות בגילוי אל תוך תוכם של השכל והרגש האנושיים.

 

הרבי הריי”צ – מתחיל לחדור ל”חוצה” ממש

 

אבל גם בכל זה לא די. הגילוי האלוקי הגיע רק לרובד העליון של העולם, אל השכל והרגש של האדם, אך עדיין לא ירד אל תוך-תוכו של התחתון שאין תחתון למטה ממנו. ה”מעיינות” עוד לא הגיעו אל ה”חוצה”, שה”חוצה” עצמו יצעק ויכריז אלוקות[60].

לשם כך הי’ הגילוי של כל רבותינו נשיאינו שלאחריו, שהי’ כרוך בייסורים ומאבקים רבים, מאסרים וגאולות, העלמות והסתרים וכו’ – להוריד את השכינה עוד שלב ועוד שלב, כדי להגיע סוף סוף אל התכלית, להמשיך זאת “למטה בארץ”.

ובכל שלב בו ירדו הדברים למטה מטה יותר, היינו שניתנו כאן כוחות אלוקיים מלמעלה מעלה יותר. לצאת עוד יותר מה”גדרים” של הבלי גבול כדי שיוכלו להביא אותו למטה מטה יותר.

אצל כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ חל מפנה בהפצת המעיינות חוצה: עד אז הייתה כל עבודת רבותינו נשיאינו בעיקר בתורת החסידות ובהשפעתה על עבודת האדם את ה’. הם התעסקו עם השכל והמידות, עם הרבדים העליונים יותר, הרוחניים יותר. אלא שבזה גופא הוסיף והמשיך כל רבי למטה מטה יותר[61], שזהו על ידי עלי’ למעלה מעלה יותר בהתגלות כוחו יתברך.

הרבי הריי”צ, כפי ענינו בספירות, ספירת היסוד[62], שממנה מתחילה “ההמשכה למטה” אל התחתון ואל ה”חוצה” שבעולם – התחיל בעבודה עם גשמיות העולם[63]. הוא החל לשלוח שלוחים למרחבי תבל להפיץ יהדות וחסידות. הוא התחיל להכניס את האלקות לתוך הגדרים הגשמיים של העולם הזה, כך שה”חוצה”, התחתון ביותר, יהי’ חדור ב”מעיינותיך”.

על כך הי’ הקטרוג ועל כך היו המאבק שלו. ולכן הוא סבל כל כך הרבה ייסורים והוצרך לכל כך הרבה מסירות נפש במאסרו לפני ג’ תמוז וי”ב-י”ג תמוז תרפ”ז.

לא בגלל סטאלין והקומוניסטים והיבסקציה והק.ג.ב. וכו’ – את כל אלו ברא הקב”ה, וכל אלו לא היו אלא בכדי לעשות את ההעלם וההסתר העצום שנדרש בכדי לגלות את הפנימיות והעצם, כדי להגיע לגילוי הנפלא שהי’ צריך להיות.

וכשהגיעה הגאולה[64], הי’ זה שוב כאילו “מתן תורה” חדש – נתינת כח מלמעלה לעבודתו זו של החדרת האלקות לתחתון שאין למטה הימנו, לגילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם-הזה הגשמי.

והדבר הגיע לשלימות דווקא בחצי הכדור התחתון[65], שבו לא הי’ הגילוי דמתן תורה, בהופכו את התחתון תחתון הזה שאין למטה הימנו למרכז לאלקות ליהדות ולחסידות. בכך הגיע הגילוי של “מעיינותיך” גם אל ה”חוצה”.

ולכן התחילה אז תנופה חדשה בכל הפצת המעיינות חוצה. ובמיוחד כאשר הגיע הרבי מלך המשיח שליט”א בכ”ח סיוון תש”א לארצות הברית. ובאותו חודש, סיוון תש”א, יצא ה”קול קורא” הראשון של הרבי הריי”צ ליהדות העולם: “לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה”.

שכן, כאשר גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא הגיע גם לתחתון שאין למטה הימנו, זוהי בעצם ביאת המשיח, ונדרש רק לעמוד הכן כולכם לקבל גילוי זה.

 

הרבי שליט”א – הגילוי בוקע מתוך ה”חוצה” ממש

 

אבל גם אז היו עדיין הגבלות. הגילוי הגיע לעולם רק “מלמעלה” ולא פרץ מתוך תוכו של ה”חוצה”. התחתון רק “הסכים” לקבל את גילוי האור האלוקי, אבל עדיין לא חדרו הדברים ומלאו את כל כולו, ולפי כל גדריו התחתונים ביותר[66].

העבודה של הדור השביעי, ספירת המלכות, עלי’ הכריז הרבי מלך המשיח שליט”א עם קבלתו באופן רשמי את הנשיאות כנ”ל היא – להוריד את השכינה למטה בארץ. שהתחתון עצמו מצד עצמו יהי’ שייך לאלקות. לא (כבספירת היסוד) ע”י שהגילוי מלמעלה יגיע גם אליו, אלא שהוא עצמו, ודווקא כפי שהוא תחתון ובמצבו הוא, יהי’ מלא וחדור באלקות.

לשם כך צריך להגיע לחורים הנידחים ביותר בגשמיות וברוחניות ולהקים שם בית חב”ד קבוע. לשם כך צריך להסביר את הדברים באופן שכל אחד יוכל להבין, גם ללא כל רקע קודם. לשם כך צריך לתרגם את התניא ואת החסידות בכלל לכל השפות ואפילו לכתב “ברייל”. לשם כך צריך להדפיס את התניא בכל פינה נידחת. לשם כך צריך שישתתפו בעבודת השליחות כולם, גם האנשים הנמוכים ביותר.

לשם כך נבראו וקיימים כל האמצעים החדשניים והמודרניים ביותר, הרדיו והטלוויזיה, הטלפון והפאקס, המחשב והמודם והאינטרנט, שלטי החוצות והסטיקרים, תעלולי הגרפיקה וכל הפעלולים ושיטות הפרסום החיצוניות והתחתונות ביותר, הבנויות על חיצוניות ושטחיות, תחתון שאין תחתון למטה הימנו –

כל אלו לא נבראו אלא אך ורק כדי שהם עצמם יכריזו ויצעקו ויגלו את האלוקות בעולם. שה”חוצה” עצמו יגלה אלוקות. כדברי המשנה[67] “כל מה שברא הקב”ה בעולמו – לא ברא אלא לכבודו”.

זהו[68] אמיתית הענין של “יפוצו מעינותיך חוצה”, שלכן זה מביא ל”קאתי מר – דא מלכא משיחא” – שגם ה”חוצה שאין חוצה הימנו”, גם הוא ודווקא הוא, מבטא את עצמותו ומהותו יתברך ממש, ה”מעיין” עצמו.

ועד שהכל הוא באופן של “יפוצו” – שחודר וממלא את כל המציאות, ופורץ ובוקע מתוך המציאות עצמה. עד שלא נראה ולא ניכר שום מציאות אחרת כלל, כי רק הוא לבדו ואין זולתו כלל וכלל. “אין עוד מלבדו”, “ניעט ניעט ניקאווא”.

שכל זה יהי’ בשלימות לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

והרבי אומר[69], וחוזר ואומר ללא הרף, שמלאכה זו כבר הושלמה ונגמרה: נסתיימה עבודת הבירורים[70], ה”מעיינות” כבר הגיעו “חוצה”, וה”חוצה” כבר “צועק” ומכריז אלקות. “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”:

לרתום את הכל, גם ובמיוחד את התחתון ביותר, אל המטרה האחת והיחידה, להביא לכך שגילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא יפרוץ ויבקע בגלוי לעיני בשר מכל פרט ומכל פינה בעולם, החל מקבלת פניו של הרבי מלך המשיח שליט”א עצמו, שממנו דווקא מתחיל הגילוי, כנ”ל בארוכה וכדלקמן.

גילוי זה, אומר הרבי[71], כבר נמצא בתוך ה”חוצה”, “העולם כבר מוכן”, “צוגעגרייט, פארטיק”. מה שנדרש מאתנו כולנו בשעה זו הוא שלא להתפעל מהעולם, כפי הסדר של חסיד אמיתי, ולצעוק בעולם את המסר האלוקי הנעלה ביותר, שלמעלה מכל מדידה והגבלה, “ביטול אידיאט!” ואת זאת ברוסית דווקא, באופן המתקבל.

 

האם אפשר לעמוד מן הצד

 

על כך כל המסירות נפש של הרבי מלך המשיח שליט”א.

לכן היו כל הייסורים שעד עתה. שהם כביכול ייסורים גם לגבי הרבי שליט”א עצמו – מכיוון שכל עניינו הוא אנו, העם, החסידים, וכאשר חסר לנו חסר גם לו כביכול ובכל התוקף[72].

כל זה כדי לגמור את הענין סופית, וכדי שאנו, התחתונים ביותר, נהי’ שותפים אמיתיים, נאמנים, שאמנם לוקחים חלק פעיל, ולא רק “מפני הציווי”[73], בעשיית הדירה לו יתברך, בהבאת הגאולה האמיתית והשלימה.

בשעה כזאת, כשהרבי מוסר את נפשו ואת כל כולו על גילויו של משיח, מי יכול לומר שהוא רוצה להיות עומד מן הצד.

שהוא מוכן לעסוק בכל העניינים הטובים והנכונים והמועילים והאמיתיים והקדושים – אבל אינו רוצה להשתתף ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” ואינו רוצה להיות שותף פעיל בהבאת הגאולה כדרישת ותביעת ובקשת ותחינת הרבי מאתנו.

וגם אם זה נובע מגודל ענוותנותו ומעלתו וחכמתו ורצונו בשלום ובאחדות ולא לעשות דברים השנויים במחלוקת וכו’ –

בשעה שהרבי מוסר את נפשו על כך וקורא לנו להיות שותפים נאמנים ופעילים בכך?!

ובוודאי “וועט דער רבי אויספירן”: הרבי ימלא את רצונו בשלימות גם בקשר אלינו, שאנו נעשה את המוטל עלינו. ותיכף מיד יהי’ הגילוי לעין כל, גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי, בתחתון שאין למטה הימנו, כאשר מכל פינה בעולם תבקע ותפרוץ ההכרזה והקריאה, שתוכנה הוא[74] עצם התגלותו של משיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו –

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

“ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”

 

מאותה סיבה, כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, לכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים.

[אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”, כדלקמן].

ובאמת לכל לראש אכן נדרשת מאתנו בשעה זו עבודה זו, כמו אצל משה רבינו, להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם.

וגם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום:

משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז “פקד[75] פקדתי”, “הגיע[76] זמן גאולתכם”. “ויעש[77] האותות לעיני העם. ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל ויקדו וישתחוו”.

“ואחר[78] באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה, כה אמר ה’ אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ויאמר פרעה מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח”. דווקא אז פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר. וכאשר באים אליו בטענות, הוא עונה[79] “נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו”.

בני ישראל פוגשים את משה ואהרן ואומרים להם[80] “ירא ה’ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וישב משה אל ה’ ויאמר, ה’, למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”.

ואם לא די בזה, מספרים חז”ל[81] שבדיוק אז, כשהמצב כל כך בלתי מובן, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר – דווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הולך שוב לארץ מדיין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן הי’ שם), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה הי’ כל זה, אומרים חז”ל[82] – “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”. כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהי’ בידם זכות האמונה.

מתי מתגלית האמונה – לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח.

דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה’ אשר בפי משה רבינו, “ויאמינו[83] בה’ ובמשה עבדו”.

וכפי שאומר הקב”ה למשה לפני קריעת ים סוף[84]: “דבר אל בני ישראל ויסעו” – “אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים”.

כך, “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”.

 

בזכות האמונה ניגאל

 

וכך בדיוק היום[85], “כימי[86] צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.

כאשר הרבי מלך המשיח שליט”א מכריז ומודיע[87] שנמצאים אנו “בשעה[88] שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם”.

הוא מצווה עלינו להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב”ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים[89].

והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה[90] ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו – “כ”ק מו”ח אדמו”ר ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו” – הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב”ם. מאחר שגם עשה אותות ומופתים, “כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו”, גם אמר דברים העתידים להיות ונתקיימו כל דבריו, וגם העיד לו נביא אחר (הרבי שלפניו) שהוא נביא.

ואחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז “אסור[91] לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה’ אלוקיכם” .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב”ה על ידי נביא זה.”

ולכן “ישנה ההוראה כנ”ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי’ ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור .. עד הנבואה העיקרית – הנבואה [לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות ..[92]] ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”.

“וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו…”.

בתחילה מראה לנו הרבי ריבוי אותות ומופתים שקורים בעולם כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה – פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה’[93], יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק[94] הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ[95] ועוד.

ומאידך נדמה לפתע, ובפרט אחרי ז”ך באדר וג’ בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. ועד שישנם האומרים ח”ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל[96]) “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי’ לו” –

דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו, שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה’ בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו.

וכשם שאז “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך בדיוק היום[97], “כימי[98] צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בזכות האמונה ניגאל.

 

העם פועלים התגלות מלכותו

 

אלא שבנדון דידן רוצים מאתנו גם יותר מזה – שלא נסתפק גם באמונה מוחלטת בו והליכה בהוראותיו, שזהו רק בחינת מקבל של מה שמשה רבינו משפיע מלמעלה למטה.

אלא, אחרי שהקב”ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי הרבי שליט”א[99] “והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי’, כמו שכתוב[100] “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה”.

וכמו שכתוב[101] “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – “וגם[102] יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

ועוד נאמר[103] “ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד” – “זהו מלך המשיח”. היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, “ראש אחד”.

והסיבה לכך, כאמור[104], שמשה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. וכנ”ל בארוכה שמתן תורה, שהי’ על ידי משה רבינו, הי’ בעיקר נתינת הכח מלמעלה לישראל להתחיל בעבודה זו של דירה בתחתונים.

ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים (שלכן מודגש אצלו עוד יותר שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ועמוק בתוך העולם הגשמי, כנ”ל). ולכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם.

ולכן דווקא אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.

 

הכרזת “יחי המלך” פועלת את ההתגלות

 

וכפי שהרבי מבאר ומפרט יותר את הדברים[105]:

“שמציאותו של המלך תלוי’ בהעם, “אין מלך בלא עם[106]“. כלומר, אף על פי שנקראים “עם מלשון עוממות … רחוקים ממעלת המלך”, הרי ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) פועלים הם את המלכות – המלך.

“וכמודגש גם בהכתרת המלך, שהעם מכריזים “יחי המלך” (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד) –  שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך – חיים של מלך …

“צריכה להיות הוספה עיקרית בענין החיים (גם) על ידי פעולת העם שמכריזים “יחי המלך“. שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא.

“וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על-דבר הצורך להכריז “עד מתי“, שעל-ידי-זה מקרבים ומזרזים את הגאולה – דיש לומר, שנוסף על הדגשת הצפי’ הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש באופן ד”מראה באצבעו ואומר זה” הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפסק דין הרמב”ם “יעמוד מלך מבית דוד כו’ ויקבץ נדחי ישראל],

“יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – “יחי המלך”, שעל-ידי-זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא …

“ולכן גם הענין ד”אין מלך בלא עם” (תוכן הכרזת העם “יחי המלך”) הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח …

“והמעשה הוא העיקר:

“יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” – כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות.

“שעל-ידי-זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה … לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין[107]“.

 

מרעישים על “עד מתי” – כי דרוש “יחי המלך”

 

וכאן ישנה נקודה חשובה, שכמדומה לא שמים לב אלי’ מספיק.

הרבי מבאר כאן שעיקר הסיבה ש”מרעישים” (מי מרעיש – הרבי עצמו!) על “עד מתי” – הוא משום שה”עד מתי” כולל בתוכו את הכרזת “יחי המלך” בנוגע למלך המשיח.

נשאלת מיד השאלה, אם העיקר הוא בגלל “יחי המלך”, מדוע הרבי מדבר כל כך הרבה על “עד מתי” ורק פעמים ספורות על “יחי המלך”?

והתשובה לכאורה פשוטה על פי הנ”ל: הרבי עצמו אינו מדבר כל כך הרבה על הכרזת “יחי המלך” הנוגעת כל כך להתגלותו של משיח – משום שענין זה צריך לבוא (לא מהמלך, אלא) דווקא מלמטה, מהעם. שהרי זהו כל תוכנה של הכרזת “יחי המלך”, שהעם מקבל עליו את המלך למלך.

[ולכן גם מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים – כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ”ך שמדובר על הכרזת “יחי המלך”[108] מפורש שמו של המלך אליו קוראים “יחי המלך”].

ובכל זאת הרבי אומר לנו לפחות פעמים ספורות שהדבר חשוב וחיוני ומוכרח – כי אילולא זאת לא היינו יודעים שאכן הדבר מוטל עלינו ונדרש מאתנו. ועל דרך מאמר רבותינו ז”ל[109] שהקב”ה אומר לישראל “אמרו לפניי מלכיות כדי שתמליכוני עליכם”.

אבל תוך כדי כך מוסיף הרבי ואומר כאן דבר נפלא – דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק “עד מתי”, שהיא הזעקה והבקשה מהקב”ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב”ה “עד מתי” – אך דעו לכם שזהו בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת “יחי המלך”!

וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת “יחי המלך”.

ולא רק “יחי המלך” סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

קידוש לבנה – “וביקשו .. את דוד מלכם”

 

וכמו שאומרים בקידוש לבנה “ויקוים בנו מקרא שכתוב[110] “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם”.”

וכאמור, פירושו של הכתוב הוא[111]וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שהתחתונים דווקא יבקשו ממנו למלוך עליהם ובכך יעשו אותו למלך, יקבלו את מלכותו ויכתירוהו, ועל ידי זה יוסיפו בו חיים ויפעלו את התגלותו כמשיח.

וכנראה זו הסיבה שבהמשך לדבריו ש”אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו” – מעורר הרבי במיוחד על קידוש לבנה[112] בבגדים נאים, ברוב עם וכו’.

שלכאורה הדברים תמוהים ובלתי מובנים כלל: מה בא הרבי שליט”א לומר לנו בזה ש”אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו”. וכי רצונו לומר שאין הדבר תלוי כלל בנו ואפשר ללכת לישון ח”ו – היפך כל הרעש בכל השיחות ללא הרף “עשו[113] כל אשר ביכולתכם”, “האחריות[114] להביא את משיח צדקנו היא על כל אחד ואחת” וכו’ וכו’?!

אלא וודאי פירושו של דבר לכאורה, שהרבי אומר לנו שנדע כי אין הדבר תלוי אלא במלך המשיח, ולכן צריך לבקש זאת דווקא מן המלך המשיח, “וביקשו .. ואת דוד מלכם”, כנ”ל.

ועל דרך זה במה שהרבי אומר לפני כן[115] שנסתיימה כל העבודה ומה שחסר היא רק התנועה האחת של הקב”ה שיביא את הגאולה.

שבוודאי לא בא לומר שאפשר ללכת לישון ח”ו, אלא בא לומר לכאורה שעלינו לדעת שעתה עיקר ההדגשה לבקש ולדרוש כביכול מהקב”ה את הגאולה, כפי שמרעיש בכל השיחות אודות ההכרח בזעקת “עד מתי”.

וכאן מפרש יותר שנוגע לבקש לא רק “את ה’ אלוקיהם”, אלא גם ובעיקר “ואת דוד מלכם”, כנ”ל.

ובהמשך לזה מעורר הרבי במיוחד על קידוש לבנה[116] בבגדים נאים, ברוב עם וכו’ (שלכאורה לא מובן מה הקשר בין מה ש”אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו”, לקידוש לבנה) – משום שבקידוש לבנה מודגש במיוחד שצריך לבקש את הגאולה גם מן המלך המשיח עצמו.

וכפי שהרבי מסיים שם “ועוד ועיקר – קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא, על ידי ההוספה בדרישה ובקשה על הגאולה, כסיום וחותם קידוש לבנה: “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם אמן”.

וכדברי הכתוב[117] “שום תשים עליך מלך”, שמכאן לומדים את המצווה[118] “למנות להם מלך”. וכפי שהרבי מדייק[119] “היינו שאין זה דבר הבא מן המוכן כי אם על ידי עבודתם של ישראל. ובלשון חז”ל “שתמליכוני עליכם”.”

 

באתערותא דלתתא

 

וכפי שמצינו אותו ענין ממש בקשר ל”הכתרת המלך” מלך מלכי המלכים הקב”ה בראש השנה:

“אדון עולם אשר מלך (עוד) בטרם כל יצור נברא”. הקב”ה הינו מלך בעצם, עוד הרבה הרבה (כאילו שייך בכלל להתבטא כך) לפני שנבראו ממנו כל היצורים. אם כן, הוא יתברך מצד-עצמו, אינו צריך לשום דבר כדי להיות מלך.

ואף-על-פי-כן עלה ברצונו יתברך שעובדת היותו מלך תתחדש ותתגלה דווקא באתערותא דלתתא, על-ידי עבדיו ועמו ישראל. כהמשך הפיוט, שדווקא כאשר נבראו נוצרו ונעשו היצורים – “לעת נעשה בחפצו כל (רק) אזי מלך שמו נקרא”.

הקב”ה זקוק, כביכול, לכך שאנו נמליך ונכתיר אותו עלינו ועל העולם כולו למלך בראש השנה.

הוא מבקש ומתחנן אלינו, אל ברואיו ויצוריו הנחותים והשפלים[120]: “אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם”.

אנו עושים זאת בתפילותינו ובבקשותינו החוזרות ונשנות שוב ושוב ללא הרף, בכל תפילות ראש-השנה: “אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”. ועלינו אז להתעורר ולבקש זאת מעומק פנימיות הלב, לומר ללא הרף את אותיות התורה התפילה והתהילים[121] וכו’.

ובמיוחד על ידי תקיעת השופר, “מצוות היום בשופר[122]“. ו”הענין הראשון” בתקיעת שופר[123] הוא הכתרת המלך “אנו ממליכים עלינו את הבורא”.

ואף בהליכה ל”תשליך” במקום מים נובעים, אחד הטעמים המובאים בפוסקים[124] לכך הוא, על-פי המסופר בתנ”ך, שבעת הכתרת המלך היו הולכים ליד המעיין (“רמז שתימשך מלכותו”), תוקעים בשופרות ומכריזים “יחי המלך”.

לשם-מה צריך הקב”ה את כל זה, מה זה חסר לו, מה זה נותן לו – והרי יודעים אנו שהוא אינו צריך ואינו זקוק למאומה, וודאי דבר לא חסר לו ושום דבר לא יכול לתת ולהוסיף לו ח”ו.

ואף-על-פי-כן יודעים אנו, וכך לומדים אנו בכל ה”המשכים” בחסידות המבארים את עניינו של ראש השנה[125], שכך עלה ברצונו יתברך, שלא רק קיום רצונו יהי’ על ידי התחתונים, אלא גם עצם עובדת היותו מלך תתחדש ותתגלה על-ידי עבודתם של התחתונים. דווקא על-ידי בקשותינו ותפילותינו ותקיעותינו ימלוך ה’ לעולם ולדור ודור.

כל זה בגלל חסדו יתברך, הבלתי בעל-גבול, שעלה ברצונו יתברך שהכל ייעשה ויהי’ דווקא על-ידי מעשינו ועבודתנו שלנו, נשמות בגופים, בעולם-הזה הגשמי והחומרי, התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

שכן “נתאווה[126] הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”.

וכמאמר רבינו הזקן[127]: “אויף א תאוה איז קיין קשיא” (על תאווה אין מקשים קושיות), משום שזהו ענין שלמעלה לגמרי מכל גדר שכל והבנה.

הוא יתברך – שהוא עילאה על כל עילאין, עליון שלמעלה מכל העליונים, ועד שהוא למעלה מכל גדר של עליון ותחתון – ידור וישכון בכל עצמותו ממש, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ולא זו בלבד, אלא שפעולת ה”המשכה”, להמשיך ולהשכין ולהביא אותו יתברך בתוך התחתונים – גם את זה יפעלו ויעשו דווקא התחתונים, על-ידי מעשיהם ועבודתם ופעולתם[128].

ויתירה מזו: דווקא על-ידי עבודתם בתור תחתונים, בתוך גדרי התחתונים ובתוך מציאותם כתחתונים, ומצד עניינם הנמוך והשפל – מצד זה גופא הם יעשו ויפעלו את “המשכת העצמות”, את התענוג והרצון כביכול בעצמותו, להיות מלך ישראל ומלך העולם, ושהוא יתברך ידור וישכון בכל עצמותו בתחתונים. שתתעורר ה”התנשאות העצמית” שלו יתברך, ומזה תבוא ותהיה גם ה”התנשאות” על העולם למלוך על ישראל עמו ועל העולם כולו בכבודו.

 

כך בדיוק בקשר למשיח

 

כשם שעניינים אלו מבוארים באר היטב ובאריכות בכל ה”המשכים” של ראש השנה, כך ממש בקשר למלכותו של המלך המשיח.

שכן הכוונה האלוקית היא שמלכותו של הקב”ה תתגלה בעולם דווקא על-ידי מלך בשר ודם, נשמה בגוף.

וגם זה שוב בגלל אותה כוונה אלוקית של דירה בתחתונים. שלכן דווקא על-ידי גוף גשמי בעולם-הזה הגשמי, יכולה להתגלות מלכותו של הקב”ה, “מלכות דאין סוף”, ועד ל”התנשאות העצמית”.

וכשם שזקוקים לבקש ולדרוש ולתבוע שוב ושוב מהקב”ה “מלוך על העולם כולו בכבודך”, לתקוע בשופר, להתעורר ולבקש זאת מעומק פנימיות הלב, לומר ללא הרף את אותיות התורה התפילה והתהילים[129].

ופשיטא שאם יבוא מישהו ויטען בלהט: איזו מין עבודה ‘משונה’ היא זו שאנחנו ננסה לעורר את הקב”ה. והרי הוא יתברך הוא למעלה מזה עד אין קץ ואינו זקוק לכל זה כלל וכלל, וכל זה מיותר ח”ו – תהא זו השטות הגדולה ביותר.

כי כך עלה ברצונו יתברך, שהכל ייעשה על ידי עבודת התחתונים, וגם עצם הענין שהוא יתברך יהי’ מלך על העולם, גם זה ייעשה על ידי בקשת ופעולת העם לפעול ולגלות את מלכותו של הקב”ה –

כך בדיוק בקשר למלכותו של מלך המשיח.

כאשר מגיע הזמן שגילו לנו שקיימת כבר בעולם לא רק מציאותו, אלא גם התגלותו של המלך המשיח[130], ולא רק “ראוי להיות משיח”, ואפילו לא רק “בחזקת שהוא משיח”, אלא כבר[131] מעין והתחלה של “משיח בוודאי”. כי[132]רואים במוחש שמשיח כבר נלחם מלחמות ה’ [=שזהו מהסימנים של “בחזקת שהוא משיח” – “וילחום מלחמות ה’[133]“] ובכמה עניינים כבר מנצח” [=שזהו מהסימנים של “משיח בוודאי” – “אם עשה והצליח ונצח”].

ולמרות שאנו עדיין עתה, ברגע כתיבת הדברים, ברגע שלפני הגאולה, ואפילו לפני “אתחלתא דגאולה”, ועדיין אנו חייבים לנהוג בכל דיני וגדרי הגלות, דיני האבלות שבימי בין-המצרים והצום בתשעה באב שעבר, ואין שום אפשרות לשנות ח”ו וח”ו שום דין בשולחן-ערוך וכו’ –

אבל יחד עם זה נאמר לנו שמשיח כבר נמצא בעולם, ונמצא בגילוי. הוא התחיל כבר לפעול בעולם, ובכמה עניינים כבר מנצח כנ”ל. ענייני הגאולה כבר נמשכו ו”הגיעו” בעולם-הזה הגשמי והחומרי[134]. ונשיא דורנו, משיח שבדורנו, כבר נתגלה בכל התוקף[135], ולכן צריך כבר להיות “ימלא שחוק פינו” בהווה, עכשיו.

הרי לעת כזאת במיוחד, נדרש מאתנו, כפי המבואר בחסידות אודות עבודת “הכתרת המלך” בראש-השנה – שכל העבודה תהי’ חדורה בנקודה אחת ויחידה: לבקש ולדרוש ולתבוע “אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו”, רצוננו לראות את התגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט”א לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש!

ולכן אנו קוראים מכריזים ומפרסמים שיש לנו מלך, ו”יחי המלך”. שזו ההכרזה הפועלת את ההתגלות.

ולא רק “יחי המלך” סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

“רק בליובאוויטש יודעים ללמוד”

 

הבאנו עד כאן דוגמאות מכמה נושאים עיקריים בתורה, המקיפים וכוללים את כל מציאותנו וחיינו, שכולם מבוססים על הרעיון המרכזי המבואר בפרק זה – דירה בתחתונים.

ישנם דוגמאות נוספות למכביר מהסבריו הנפלאים של הרבי שליט”א בנושאים רבים המבוססים כולם על עיקרון זה של דירה בתחתונים.

כמו[136] בענין הבחירה החופשית של הקב”ה בישראל, על יסוד דברי רבינו הזקן בתניא[137] “ובנו בחרת הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”.

כמו ביאורו הנפלא של הרבי שליט”א[138] למה עשה הקב”ה שבדורותינו אלו לא יוכלו לצום – כיוון שהתכלית היא זיכוך החומר דווקא ובצומות יש עילוי לנשמה אך לא לגוף ועוד ועוד.

והאמת היא שהדוגמאות לכך רבו מספור. אפשר לומר בפה מלא שכמעט כל תורתו של הרבי שליט”א מבוססת על רעיון זה.

יותר מזה, גם אופן לימוד התורה בכלל בתורתו ושיטתו המופלאה של הרבי שליט”א היא סביב רעיון זה – לקחת דווקא את ריבוי הפרטים הקטנים והשינויים מענין לענין בכל חלקי התורה, ולעשות מכולם נקודה אחת לאחדותו יתברך, דירה שתפרוץ ותבקע גם ודווקא מהתחתונים.

ובהקדם: אחד מחשובי הרבנים החרדים בארצות הברית בדור הקודם[139] הי’ הגאון המפורסם רבי אהרן חיים הלוי צימרמן. הרב צימרמן היה אחיינו של הגאון הנודע הרב ברוך בער לייבוביץ‘, ראש ישיבת כנסת בית יצחק בקמניץ, אצלו גם למד תורה. לאחר מכן למד אצל הגאון הרב משה סולובייצ’יק, בנו של הגאון ר’ חיים מבריסק, בארצות הברית. הרב צימרמן כיהן במשך שנים רבות כראש ישיבת בית מדרש לתורה בשיקגו וכן כיהן כראש ישיבה בניו יורק. בשנת תשל”ג עלה לארץ והתגורר בירושלים עד פטירתו בז’ באדר ה’תשנ”ה.

הרב צימרמן הי’ גאון אדיר בכל חלקי התורה, משהו שמזכיר בסגנונו את הגאון הרוגטשובי. ובהתאם לכך לא הי’ יכול להתייחס בכבוד לרבים מרבני דורו, שנחשבו לפניו כקליפת השום וביטל אותם כעפרא דארעא. כי לפי דעתו הרחבה והעמוקה הם נחשבים למי שלא יודע בכלל מה זה נקרא ללמוד.

הרב צימרמן חיבר ספרי הלכה והגות רבים. ניתן כאן כמה דוגמאות רק כדי לעמוד מעט מזעיר על שיעור קומתו.

בין ספריו “בנין הלכה” – חידושים על ספר משנה תורה של הרמב”ם. “אגרא לישרים” – בענייני קדשים והר הבית. “הארות חיים” – חידושים וביאורים על ספר “מחנה אפרים”. כמה וכמה ספרי הגות בעברית ובאנגלית בסגנון ה”מורה נבוכים” למדע המודרני, בו הוא סותר בין השאר את תורת הפילוסוף עמנואל קאנט, מדבר על היחס לציונות ע”פ התורה ועוד. הוא הי’ העורך של הירחון “כרם”, העורך התורני של העיתון “דער ג’ואיש פרעס”. כתב מאמרים רבים בכתבי העת הפרדס, המאור, תלפיות ועוד. תירגם (יחד עם תלמידו צבי פייר) את פירוש המלבי”ם על התורה לשפה האנגלית. בין הספרים שהוציא לאור: ברכת שמואל, ישועות יעקב, ספר הזהר, צפנת פענח, שו”ת הר”ן, תורת חיים, דברי משה, פלפולא חריפתא ועוד.

היחס שלו אל הרבי מלך המשיח שליט”א הי’ הדרת כבוד נפלאה. הוא הי’ טוען בלהט שהיחיד שממש יודע ללמוד בדורנו הוא הרבי שליט”א, ולכן רק בליובאוויטש יודעים ללמוד, משום היותם שומעים ועוסקים בתורתו של הרבי. דא עקא, כך הי’ אומר, כדרכו שכולם לא נחשבו בעיניו, שהם היחידים שיכולים לדעת ללמוד וגם הם אינם לומדים כראוי.

(לגבי הרמה שלו הי’ זה ציון לשבח לא רגיל, כי מבחינתו אף אחד לא למד כראוי).

 

תוך כחצי שעה

 

כשהי’ מבקר אצל הרבי והיו משוחחים בלימוד, היו “עפים” שם מסכתות וספרים באופן שכל מי שעמד מן הצד והאזין לא הבין מאומה. הדברים היו נשמעים בערך כך: “מה עם התוספות ההוא בכתובות? הלא יש הר”ן בנדרים! והרי אותו רש”י ביבמות? נו, הרי יש הרא”ש בבבא קמא! ומה עם הרשב”א בתשובות? הרי הרמב”ם ב’מורה’ כבר התייחס לזה! וכן המשיכו שעה ארוכה בלי שאף אחד מן הצד הבין מאומה מהשיחה ביניהם.

אחד הספרים שחיבר הרב צימרמן הי’ ספר בשם “אגן הסהר” בסוגיית קו התאריך. נושא זה הי’ נוגע הלכה למעשה בזמן מלחמת העולם השני’, כאשר תלמידים רבים מכמה ישיבות, ביניהם ישיבת מיר וישיבת תומכי תמימים, הצליחו לברוח ליפן. ואז התעוררה השאלה בכל חריפותה בסוגיית מיקומו של קו התאריך, ובפרט בקשר ליום הכיפורים (בו אי אפשר להחמיר ולצום יומיים). הרבי הריי”צ כתב אז על כך והרבה רבנים כתבו תשובות בסוגיא זו והעולם התורני רעש.

הנושא עצמו הוא נושא “כבד”, וגם הרבנים והגאונים רובם אינם יודעים אותו בכלל. העוסקים בסוגיא זו בדרך כלל מועטים וגם מהם חלק גדול אינו יודע זאת על בוריו. נוסף לכך נכתב הספר בסגנונו של הגאון, כנ”ל, כשהוא מלא ב’עיין’ס במקומות רבים ושונים, כך שכמעט כל הלומדים שיפתחו את הספר לא יבינו בו מאומה.

בשנת תשכ”ב יצא הספר “אגן הסהר” לאור, והרב צימרמן נתן ליהודי בשם שפרן למכור אותו בקראון הייטס, וכמובן להכניס ספר ראשון לרבי.

הלילה בו הגיע הספר אל הרבי, הי’ לילה שבו הרבי קיבל אנשים רבים ל’יחידות’. כשנסתיימה ה’יחידות’ בשעה מאד מאוחרת בלילה, נשאר הרבי שליט”א עוד כחצי שעה בחדרו, בו עבר על הספר שהוכנס, והוציא מיד פתק תשובה להרב צימרמן כי היסודות עליהן בנויים הפלפולים שבספרו שגויים, וממילא גם מסקנת הספר בטעות יסודה (הרבי הסביר שם כמובן את הדברים, אבל על כך כבר לא יכלו לחזור המספרים).

כששמע זאת הרב צימרמן הי’ נרעש כולו. הוא חזר ואמר בהתפעלות עצומה שהרבה יותר ממה שהוא מתפעל מהגאונות המשתקפת בתשובה של הרבי החולקת על מסקנותיו בספר, הרבה יותר מזה הוא מתפעל מהעובדה שבמשך כחצי שעה הרבי הספיק לעבור על ספר כה “כבד”, להבין את יסודותיו ומיד להפריך אותם. אבל הוא עדיין עמד על דעתו שמסקנתו שם נכונה.

שנתיים לאחר מכן, בחודש מנחם אב תשכ”ד, הי’ הרב צימרמן ב-770 כשהרבי שליט”א נכנס למנחה. אחרי מנחה ניגש הגאון אל הרבי והתפתח דו שיח תורני עמוק ביניהם. כאמור, הי’ זה דו שיח שאף אחד מן המאזינים מהצד לא הבין בו מאומה. עמדו שם מגדולי הרבנים והגאונים בנגלה ובחסידות שניסו להקשיב לדברים, אך אף אחד מהם לא התחיל להבין מאומה.

סגנון הדברים הי’ כאמור, הרבי שואל את הגאון: מה תעשה עם התוספות ההוא בכתובות? והלה עונה: הלא יש הר”ן בנדרים! הרבי אומר: ומה תאמר על אותו רש”י ביבמות? והגאון עונה: נו, הרי יש הרא”ש בבבא קמא!

כך המשיכו שעה ארוכה עד שהגאון נעצר, חשב לרגע, רקע ברגלו ואמר: אמנם כרגע אין לי תשובה על כך, אבל אני עדיין סבור שהצדק אתי!

בכך הסתיימה השיחה והרבי שליט”א נכנס לחדרו, כשהגאון נשאר עומד על מקומו מהורהר.

 

“אלץ דארף שטימען”

 

הגה”ח ר’ יואל הכהן שי’ שעמד מסביב וגם הוא לא הבין מאומה, העיז לגשת אל הגאון ולשאול: ילמדנו רבינו, מה המיוחד באופן לימודו של הרבי שליט”א?

הגאון נפנה אליו במהירות וסנט בו: אין לך מה לשאול. בין כך לא תבין מאומה…

אבל הלה לא ויתר, וחזר ושאל: ובכל זאת, מה אתם יכולים לומר על גדלותו של הרבי שליט”א בלימוד?

ואז נענה הגאון ואמר: נו, אומר לכם משהו. בדרך כלל, כשלומדים סוגיא, עסוקים באותה שעה באותה סוגיא ולא חושבים כמעט על סוגיות אחרות שאינן נוגעות לענין זה באופן ישיר, שמהן אולי אפשר להסיק באופן אחר.

תוכלו למצוא למשל לא פעם “פני יהושע” – למרות גדולתו הנפלאה של ה”פני יהושע” – שבסוגיא זו כותב כך וכך, וכאשר מגיע לסוגיא אחרת וכותב בה את חידושיו, הוא מוסיף שלפי זה נצטרך לשנות כמה פרטים במסקנה שהגענו אלי’ בסוגיא קודמת. ועל דרך זה כמעט בכל המפרשים.

ואילו אצל הרבי שליט”א אין דבר כזה. בכל תחום ובכל נושא בו הוא עוסק ברגע זה, פתוחים לפניו כל הנושאים בכל התורה כולה, והכל צריך להתאים (“אלץ דארף שטימען”) ולעלות בקנה אחד. הרבי לומד עם שתים שלוש נקודות את כל הש”ס והופך את הכל לתורה אחת ולמציאות אחת.

והגאון הוסיף: כבר למעלה משנתיים שאני מתאמץ לענות על השאלה המרכזית שהרבי שאל על הספר (תוך חצי שעה כאמור) ובכך הפריך את מסקנותיו, ועדיין לא מצאתי תשובה!

[מספרים שבפגישה אחרת של הרב צימרמן עם הרבי מלך המשיח שליט”א אמר הגאון לרבי שלדעתו אפשר לעבור את כל סדר קדשים עם שתים שלוש נקודות. הרבי הגיב: אפשר גם עם נקודה אחת… והגאון יצא מכליו].

 

“תורתו של משיח”

 

עד כמה שאנו הקטנים לא יכולים כמעט להבין כלל במה מדובר, בכל זאת חשוב גם לאנשים כערכנו להדגיש שוב ושוב את גודל החשיבות להשקיע הרבה כוחות, לעסוק בעצמנו ולהביא יהודים נוספים לעסוק בלהט –  בתורתו הנפלאה של הרבי מלך המשיח שליט”א.

כי מי שנחשף לזה, ובפרט יהודי עם ידע תורני, מתחיל להכיר מעט מזעיר בגודל אפסותנו כלפי הרבי שליט”א גם מהצד התורני. ומכאן הדרך קצרה לתת את עצמו אל הרבי, לקבל את עצמו את מלכותו ואת קיום הוראותיו, ובמיוחד בענין שהזמן גרמא “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

כל מי שעוסק בתורתו של הרבי, ולו מעט מזעיר, ויש לו איזושהי הבנה בלימוד, גם לפי המושגים המצומצמים שלנו – יוצא מכליו מההפלאה הנפלאה בתורתו של משיח.

וכפי שהרבי אומר בעצמו בהתבטאות נדירה שלא כל כך שמים לב אלי’, בשיחה המפורסמת[140] אודות “הדרך ישרה, הקלה ומהירה מכל דרכי התורה להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש – … לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה בתורה … ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנומעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח “תורה חדשה מאתי תצא”.”

ועיקר ההתפעלות היא כנ”ל לא רק מהגאונות האדירה, יחד עם הפשטות הנפלאה, בכל סוגיא ונושא כשלעצמו – אלא עוד הרבה יותר מההתאמה של כל הדברים, מכל הצדדים ומכל הכיוונים. שזהו אחד הדברים המיוחדים ביותר בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, שהכל צריך להתאים מכל הצדדים ומכל הכיוונים, כדלקמן.

 

דיוקים, דיון בסוגיות כלליות, ושניהם כאחד

 

בדרך כלל, שונים מפרשי התורה והגמרא זה מזה בשיטת ואופן הלימוד שלהם. ובכללות ישנן שתי שיטות בלימוד:

ישנם כאלו ששמים את עיקר הדגש על ההבנה על אתר, להבין כל פרט וכל דיוק בלשון הגמרא, לשון רש”י וכדומה – מה הכוונה בדיוק זה ולשם מה הוא נאמר דווקא כך ולא אחרת וכו’. אופייניים בשיטה זו הם מהרש”ל, מהרש”א, מהר”ם, פני יהושע ושאר המפרשים על אתר, שהמשימה שהם הציבו לעצמם הוא ביאור והבנת הסוגיא על אתר לכל פרטי’ ודקדוקי’.

לעומתם ישנם מן המפרשים שמסתכלים על כל דבר לא במובן המצומצם של הסוגיא הפרטית הזו, אלא במובן הרבה יותר רחב, מה פירושו של נושא זה בכל התורה כולה וכיצד משתלבת סוגיא זו בנושא כללי זה.

הם לא מתחילים לדייק ולדקדק “און קוועטשן זיך” בלשונות ובדיוקים ה”קטנים”. הם חוקרים נושא כללי מסוים, המשתקף במקומות רבים בתורה.

בספר “קצות-החושן” למשל, בספרי הגאון ר’ יוסף ענגיל, הגאון ר’ חיים מבריסק ודומיהם, שהם ורבים כמותם האופייניים בשיטה זו – לא מתחילים מדיוקי לשונות, כידוע לכל בר בי רב ששמע שיעורים ופלפולים בעולם הישיבות. הם לא עוסקים בפשט ובפרט מסוים בסוגיא פרטית כשלעצמו, מה הכוונה בדיוק פלוני, מה רוצה רש”י בהוספת מילה זו וכדומה, אלא הבנה כללית בענין כללי.

הם מתחילים לדון ולחקור נושא כללי: האם “מיגו” הוא “בירור” או “זכות הטענה”. האם “חזקה” היא “בירור” או “דין”. האם “הפקר” הוא ממש כמו נדר או שהוא ענין של דיני ממונות. האם שליח הוא “כמותו דהמשלח ממש” או שהוא רק נותן את “כח המעשה” שלו אל המשלח. האם איסור זה הוא “איסור גברא” או “איסור חפצא” וכדומה. וכן הלאה נושאים שונים בסוגיות שונות.

לכל צד מביאים הוכחות ממקומות שונים, וכל הדיון נסוב על הבנת כללות הענין. ובאותו ענין הם מפלפלים ומנסים להוכיח כיצד הוא הענין לאמיתתו מכל מיני סוגיות, מכל מיני נושאים, וגם מדיוקי הלשונות. אך מטבע הדברים, שאין הם נכנסים לדייק כל כך בפרטים הקטנים והשונים פה ושם, אלא אם כן יש בכך משמעות לענין הכללי הנדון.

שיטתו בזה של הרבי מלך המשיח שליט”א היא לאחד את שני הדברים יחד:

לדייק גם בפרטי הפרטים הקטנים, ואפילו אלו שנראים לכאורה שוליים ולא חשובים כלל וכלל. ומאידך למצוא איך דווקא בכל אותם פרטים ודקדוקים, שהי’ נדמה כי הם קטנים ושוליים ולא חשובים, דווקא בהם באה לידי ביטוי הנקודה הכללית שרוצים להביע באותה סוגיא ובאותו ענין.

 

כך לומד הרבי רש”י

 

ניקח לדוגמא את שיטתו הנפלאה של הרבי שליט”א בלימוד פירוש רש”י[141].

הרבי לוקח, למשל, קטע מפירוש רש”י ו’מפרק’ אותו לחלקים קטנים, עם שאלות ודיוקים, שחלק מהם נראים לנו (לכאורה, במבט שטחי) כל כך “קטנים”, עד שנדמה כאילו מחפשים כאן את השאלות ‘מתחת לאדמה’:

מדוע העתיק רש”י בדיבור-המתחיל רק את המילים הללו ולא העתיק מילה נוספת, מדוע הביא שני פירושים ולא הסתפק בפירוש אחד, מדוע הביא שני פסוקים כהוכחה לדבריו ולא הסתפק באחד מהם, מדוע הקדים את הפסוק שנאמר בתנ”ך מאוחר יותר לפסוק שנאמר קודם, מדוע שינה את הלשון למילה אחרת ממה שנאמר בפסוק או בחז”ל, מדוע הביא את שמו של בעל המימרא, מדוע כאן הוסיף את האות ו’ וכאן לא הוסיף אותה, וכן הלאה.

כל דיוק כזה כשלעצמו מהוה “קוועטש” שכל אדם רגיל שלומד רש”י כמעט אפילו לא יבחין בו. וגם אם יעוררו את תשומת לבו לכך והוא ינסה להתעכב על כך ולהסביר זאת, סביר להניח שהוא ייכנס לכל מיני תירוצים והסברים בדוחק, עד שעדיף הי’ לא להתחיל עם זה בכלל.

לעומת זאת הרבי שליט”א בשיחות הקודש, אחרי כל הקושיות והדיוקים הקטנים, מגיע ל”קלאץ קשיא” (=קושיא של עץ). כלומר, קושיא פשוטה מאד וחזקה מאד בכללות הבנת הענין, כך שהענין כולו הופך להיות תמוה ובלתי מובן לגמרי.

ואז מגיע הביאור, שהוא חידוש מפתיע בכל ההסתכלות על כללות הענין. לא שורה של תירוצים ‘קטנים’ על דיוק פלוני ושאלה פלונית, אלא הבהרה בהירה ומאירה השופכת אור חדש על כל הענין מתחילתו.

הרבי מוכיח ומראה כיצד כל פרט ופרט בכל אותם דיוקים, שהיו נדמים כקטנים ושוליים, מכולם יחד עולה התמונה הכללית באופן הברור והפשוט ביותר, כך ששום פרט לא הי’ יכול בשום אופן להיכתב אחרת ממה שנכתב.

או-אז מובן מאליו מדוע העתיק רש”י בדיבור-המתחיל דווקא את המילים הללו, שכן דווקא בהן טמון הקושי הכללי בפסוק והן הן המפתח להבנת הענין מחדש. לצורך זה מובן מאליו מדוע רש”י חייב להשתמש דווקא בגרסא זו, ולהביא הוכחה דווקא מהפסוק שנאמר מאוחר יותר. אלא שההוכחה אינה מושלמת, וכדי להשלימה הוא מביא הוכחה מהפסוק שנכתב מוקדם יותר. אלא שאין בו את החלק הראשון שצריך להוכיח, ולכן חייבת לבוא לפניו ההוכחה מהפסוק המאוחר. ובגלל הקושי המיוחד בפירוש זה, זקוק רש”י לפירוש נוסף. שגם בו יש קושי, קושי גדול יותר מהקושי שבפירוש הראשון, אלא שאין בו את הקושי המיוחד שיש בפירוש הראשון. ובכדי לתרץ קושיא שנשאלת רק לתלמיד ממולח, מביא רש”י את שמו של בעל המאמר, ובכך מרמז תשובה לשאלתו של אותו תלמיד ממולח, כידוע ללומדי השיחות.

לאחר הפלפול בהבנת הפשט של דברי רש”י, ניגש הרבי שליט”א לחפש בו את הרמז, הדרוש והסוד. מוצא בו שיטה נפלאה של רש”י בהבנת סוגיות בגמרא, ברמב”ם, בהלכה ובאגדה, בכל מיני מקומות ‘נידחים’.

הרבי עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא. מוצא את הקשר המופלא בין סוגיות, שבמבט שטחי לא היינו מעלים על דעתנו שיש קשר כלשהו ביניהם. מוציא מכל זה הוראות נפלאות בעבודת ה’. מוצא לכל זה מקבילות בפנימיות התורה, בעולמות העליונים והספירות שלמעלה, ולבסוף קושר את כל הקצוות באופן ששום פרט אינו טפל, אלא כל דיוק וכל פרט שהיה נדמה קטן ושולי, מוסיף נופך ומשלים את התמונה הנאדרה כולה.

 

כך בכל נושא

 

כך בלימוד קטע ברש”י. כך בלימוד ודיוק בקטע של מדרש או סוגיא בגמרא או הלכה ברמב”ם ובשולחן ערוך ובפרט בשולחן-ערוך רבינו הזקן. כך בדברי הזוהר והאריז”ל. כך בכל נושא נלמד, ובמיוחד בדברי רבותינו נשיאינו לדורותיהם.

בתחילה שאלות ודיוקי לשונות שחלק מהם נדמה כאילו הם קטנים ושוליים. לאחר מכן קושיא חזקה בכללות הענין. ולבסוף ביאור מקיף המנתח בבהירות רבה את הענין כולו ומגלה בו פנים חדשות לגמרי, תוך שהוא מראה כיצד כל מילה וכל פרט קטן הי’ מוכרח להיות אך ורק בדיוק בצורה ובאופן בו נאמר ונכתב.

ובעצם, אפשר לראות שיטה זו ומהלך מחשבה זה בכל התוועדות רגילה של הרבי שליט”א באיזה יום שיהי’. ולא רק בלימוד ענייני תורה, אלא גם בכל מה שקורה בעולם, ובכל פרט ופרט ממש.

כמעט כל התוועדות רגילה פותח הרבי שליט”א בציון העובדה שהתוועדות זו מתקיימת בזמן מסוים שתוכנו הכללי הוא כך וכך, כגון ימי החנוכה או הפורים, גאולת י”ט כסלו או י”ב-י”ג תמוז, כאשר מכריזים “חזק חזק ונתחזק” בסיומו של ספר בתורה וכדומה.

לאחר התוכן הכללי, פונה הרבי אל הקביעות בו חל תוכן זה השנה, ביום פלוני בשבוע, בפרשה מסוימת בתורה, כאשר השיעור ברמב”ם\ חומש\ תניא\ תהילים הוא כך וכך, או בקשר למאורע כלשהו שקורה בדיוק עכשיו בעולם, אם זה “מבצע אנטבה”, פגישת ראשי המעצמות לפירוק הנשק, הנחיתה על הירח וכדומה.

הרבי פותח בדרך כלל בכל מיני דיוקים שנדמים קטנים ושוליים: מדוע אומרים “חזק חזק ונתחזק” בזמן “בין המצרים” שלכאורה הוא מורה על חלישות, מדוע ראש חודש אלול בשנה זו חל בימי שבת וראשון בשבוע, מדוע קוראים את פרשת ראה שתוכנה “מלמעלה למטה” בחודש אלול שמדגיש את ה”מלמטה למעלה”, מה השייכות בין פרשת השבוע לאותו חג ואותו מאורע כאשר נדמה שתוכן הפרשה הוא הפוך מענין המאורע וכדומה.

ולבסוף הביאור, שהוא מבט מקורי ומיוחד על כל הענין, המשתקף דווקא בכל אותם פרטים קטנים, שמכולם יחדיו דווקא עולה התמונה הכללית וההוראה המיוחדת בעבודת ה’.

את כל הקצוות הקטנים והשוליים לכאורה, קושר הרבי ביד אמן נפלאה. הוא מגלה לעינינו המשתאות, אם רק לומדים את תורתו כראוי, איך כולם ביחד, ובאופן זה דווקא, משלימים יחדיו את התמונה הכללית. כולם מתאימים ומשתלבים גם בהתאם לכל העניינים הרוחניים שבכל העולמות. וכולם יחד לא באו אלא כדי ללמדנו את ההוראה הנפלאה בעבודת ה’ המתאימה בדיוק לזמן המיוחד בו אנו נמצאים, כידוע לכל מי שזכה לטעום מעט מזעיר (וכמעט אף אחד אין לו בזה השגה יותר מכך) את תורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, התחלתה של ‘תורה חדשה מאתי תצא’.

 

אפילו במאמרי חסידות

 

אפילו במאמרי חסידות, שהם השיא של בירור, זיכוך וליבון הפנימיות מן החיצוניות, כאשר החיצוניות עליה מדובר כאן הינה דבר נעלה ביותר כשלעצמו, ובכל זאת מוציאים ומבררים גם אותה מתוך המאמר – מרבה הרבי שליט”א מאד (וכמדומה שהדבר בולט במיוחד במאמרים המוגהים מהשנים האחרונות) לדייק ולעיין בפרטים שנראים קטנים מאוד ושוליים מאד:

מדוע נאמר המאמר דווקא בתאריך זה ולא בתאריך אחר, מדוע למדו לימוד מסוים מפסוק זה ולא מפסוק אחר, בו לכאורה הדברים מפורשים יותר, מדוע הוזכר פרט מסוים, שלכאורה אינו שייך לעצם הבנת הענין, מדוע נאמר קודם פרט פלוני ואחריו פרט אחר, כאשר הי’ אפשר לעשות להיפך? מדוע ענין פלוני נאמר בקשר ובהמשך לענין פלוני ולא בקשר לענין אחר, שלכאורה הוא שייך אליו יותר וכו’ וכו’.

ולבסוף שופך הרבי שליט”א אור חדש ובהיר על כל הנושא מתחילתו, עד שכל הנושא מקבל משמעות אחרת לגמרי, שהיא בגדר מהפכה ממש בכל הבנת הענין.

כעת מובן שלצורך אותה נקודה נפלאה צריך המאמר להיאמר דווקא באותו תאריך ובאותו אופן. שכן דווקא עניינים אלו מתאימים להבהרת אותה נקודה מרכזית. כעת גם מובן מדוע צריכים ללמוד דווקא מפסוק זה, שכן דווקא בו נמצא אותו רעיון נפלא. סדר הדברים צריך להיות דווקא כך ולא אחרת, והבנת הדברים כפי שהם על-פי הפשט, וכן על פי הרמז הדרוש והסוד, תואמת לגמרי ומשלימה ומאירה באור חדש ונפלא את כל הענין מתחילתו. ולפעמים מקשר גם זאת עם עניינים שהזמן גרמא, כמו מלחמת ששת הימים, מות סטאלין ימ”ש וכדומה.

רק קמצוץ של דוגמא קטנה ביותר, שקשה להתאפק מלכתוב אותה, בגלל חשיבותה כשלעצמה: בחלקו השני של קונטרס פורים קטן ה’תשנ”ב[142] מבואר באריכות הענין של “ויקחו אליך”, אל משה רבינו – שאין להסתפק בכך שנהיה רק מקבלים ממשה רבינו, אלא צריכים לעבוד ולהתייגע בכוח עצמו ולקחת ולהביא אל משה רבינו, ודווקא על-ידי-זה ‘מגיעים’ לעצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות (עיין שם בארוכה).

ובקטע האחרון של המאמר מסיים הרבי, שהפירוש הפשוט של “ויקחו אליך” הוא שזה בא בהמשך ל”ואתה (משה רבינו) תצוה”, שהוא יגרום ל”ויקחו אליך”. ומכאן, שגם כאשר עושים כאילו לבד, בכח עצמו, כאילו בלי משה רבינו, גם אז זהו “ויקחו אליך” – גם אז לאמיתו של דבר זוהי פעולתו של הרבי, של משה רבינו.

 

“כל התורה ענין אחד”

 

ומכאן לנקודה נוספת, גם היא ייחודית, שכמעט ולא מוצאים כמותה גם אצל גדולי ישראל: הקישור והשייכות בין כל חלקי התורה.

שאלות בנגלה דתורה מבוארות על פי יסודות בחסידות ובספרי חקירה, רמזים וגימטרייאות מבהירים את התמונה להבנה בספרי קבלה, עניני דרוש מיישבים קושיא ברמב”ם, והסבר בפשוטו של מקרא מונע טעות ברמז ובסוד.

בדרך כלל יש לכל מחבר ספר מגדולי ישראל את התחום שלו.

ישנם העוסקים בעיקר בחלק הפשט, ובזה עצמו שיטות שונות, כמו אלו שהובאו לעיל אם לדייק בפרטים או לחפש את ההבנה הכללית.

אחרים עוסקים בעיקר ברמזים ובגימטרייאות, כמו “בעל הטורים” ודומיו. יש העוסקים בחלק הדרוש, בדרושים על פסוקי תורה ומאמרי חז”ל. ויש העוסקים בספרות הקבלה, בסדר השתלשלות העולמות והספירות ובפירוש פסוקי ומאמרי חז”ל בדרך הסוד, וכן הלאה.

שיטתו של הרבי שליט”א, כפי שמציין עצמו במכתב[143]: “אולי נודע לו משיטתי בזה, להוסיף עוד נקודה – על דרך שהבליט והדגיש הגאון הרגצובי – למצוא המשותף שבענין פרטי זה שבתורה עם עוד פרטים, הכלל והגדר המאחדם. ומובנת העמקות ועל אחת כמה וכמה הרחבות – הבאות על ידי זה. וק”ל”.

מספרים כי כאשר הי’ אביו של הרבי שליט”א, הגאון החסיד המקובל רבי לוי-יצחק משוחח עם בניו בענייני תורה, הי’ נדמה למאזין מן הצד כי מתנהל כאן “דו-שיח בין חרשים”:

רבי לוי יצחק מדבר באותיות של קבלה ורמז, עם צירופים, ראשי וסופי תיבות וגימטריאות וכו’. לעומתו עונה הרבי שליט”א בהסברים בשפה של תורת החסידות. ואילו הבן השני, הרה”ח ר’ ישראל ארי’ ליב, מדבר בשפה של ספרי חקירה ומונחים שכליים הלקוחים משם. בצורה כזו התנהלה השיחה ביניהם. וכאמור, למאזין מן הצד הי’ נדמה כאילו מתנהל כאן “דו-שיח בין חרשים”.

אבל הם הבינו היטב זה את זה. ה”אותיות” לא הפריעו למהלך השוטף של השיחה. שכן הם יצאו מן ה”ציור” של כל ענין ונכנסו למהותו האמיתית שלמעלה מן ה”ציור”. הי’ ברור להם ש”כל התורה ענין אחד”, כך ששאלה על ענין ב”חקירה” יכול למצוא תשובה על ידי רמז וגימטרייא, או על ידי הסבר בחסידות, וכן להיפך.

ואכן, האפשרות לאחד את כל חלקי התורה ל”תורה אחת” ממש, כפי שרואים בבירור בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, היא דווקא כאשר מגיעים למהותה האמיתית של התורה כמו שהיא למעלה מכל ציור וגדר.

רואים כאן ממש בגלוי ש”כל התורה ענין אחד”. יוצאים כאן מה”ציור” ומההגדרות המצומצמות של הדברים, והכל הופך למקשה אחת. כל פרט וכל דיוק בכל חלק שבתורה הוא חלק מהבהרת התמונה הכללית, המורכבת דווקא מכל אותם פרטי פרטים שונים ומגוונים, שבמבט שטחי אין שום קשר ביניהם.

 

הכל מה’ אחד

 

המיוחד בשיטה זו הוא לא רק הגאונות המבהילה יחד עם הפשטות והמקוריות, אלא במיוחד ההסתכלות על התורה כולה כ”תורה אחת”, “תורת ה’ תמימה”, שכולה אלוקות, כולה אמת מוחלטת וכולה מבטאת את ה’ אחד. ודווקא בגלל אחדותו המוחלטת, רוצה הוא יתברך כביכול לבוא ולהתבטא בכל מיני וסוגי הצורות והאופנים הרבים והשונים, שמכולם יחדיו תעלה בכל תפארתה הנקודה של הכל, שהוא לבדו ואין זולתו.

לכן בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א נקשרים כל הקצוות ומתאחדים כל חלקי התורה וכל הפרטים שבכל חלק ובכל ענין.

הרבי מוצא את הנקודה העצמותית שישנה בכל מקום, בכל ענין ובכל דבר, ועושה מכל התורה כולה, מכל העולם כולו ומכל מה שיש בכלל, הכל בכל מכל כל – ענין אחד ויחיד, הפורץ וממלא את כל הפרטים עד למטה מטה ועולה מכל פרט ופרט ומכל קצה ומכל פינה. כי “הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל”, ש”אין עוד מלבדו” ואין זולתו.

כמו צייר אומן, שהתמונה הנפלאה יוצאת מתחת ידיו מאירה ובהירה, כאשר כל קו וכל שרטוט ממלא תפקיד. כמו מנגן אמן, שהמנגינה הנפלאה יוצאת מכינורו ושובה את לב השומעים, גם אם אינם מבינים גדולים במוזיקה, כאשר כל צליל משתלב במנגינה כולה בהרמוני’ נפלאה. שום דבר לא יצא סתם כך במקרה. שום דבר לא חסר ושום דבר לא מיותר. כולם יחדיו משלימים את ה’פזל’. מהכל יחד בוקעת התמונה הנפלאה על כל חלקיה וגווניה. כולם מבטאים בעצם נקודה אחת. תורה אחת מה’ אחד שניתנה לגוי אחד בארץ, כדי שיחדיר את האחדות בכל פרטי ושינויי העולם. לעשות לו יתברך, אחדות הפשוטה, דירה בתחתונים דווקא, בכל הריבוי והשינוי התחתונים ביותר.

שזהו עניינה של ספירת המלכות[144], שדווקא היא, היורדת למטה-מטה עד אין תכלית, שרשה ועיקרה בלמעלה-מעלה עד אין קץ – ב”פנימיות עתיק”, “אור אין סוף שברדל”א” ועד ב”עצמות” ממש. ולכן דווקא היא יכולה לרדת מטה-מטה, לברוא ולהוות ולהחיות ולקיים נבראים הרחוקים מאלוקות בתכלית הריחוק. כי “אין מלך בלא עם”, מלשון (גחלים) עוממות[145], חשוכים (פינסטערע) ונידחים ורחוקים מן האור ומהמלך.

גם לשם מגיעה ספירת המלכות ומביאה ומחדירה את האלוקות. ויתירה מזו: דווקא שם. שכן, בגלל אמיתותו ועצמותו של ה”עצם” הריהו מגיע לכל מקום, לכל דבר ולכל פינה, אף הנידחת ביותר, והוא מוצא גם שם ודווקא שם – את עצמותו יתברך, דלית אתר פנוי מיניה ואין דבר חוץ ממנו והוא יתברך הכל והכל הוא יתברך.

וזוהי בדיוק הנקודה של דירה בתחתונים דווקא המבוארת בפרק זה, על פי הסבריו הנפלאים של הרבי שליט”א שחלקם הובאו לעיל.

 

ההתחלה – בתורתו של רבי לוי יצחק

 

להעיר שדרך נפלאה ומיוחדת זו של הרבי מלך המשיח שליט”א, מתחילה בעצם בדרכו המיוחדת של אביו הרב הקדוש רבי לוי יצחק נ”ע, שבמידה מסוימת הוא המתחיל בדרך זו, והוא גם המורה דרך זו לבנו, כפי שהוא כותב אליו באגרת-קודשו[146] – לאסוף את כל הפרטים והעניינים לנקודה אחת, ולקשור ולאחד את כל הקצוות, שיהא הכל כפתור ופרח, “קיילעכדיק” (‘עגול’).

אלא שאצל רבי לוי-יצחק הכל נשאר עדיין למעלה, בעולם הרמז והסוד. כך שלמרות שהוא קושר את כל הקצוות ומסביר כיצד כל פרט נוגע להבנת התמונה הכללית – הרי מי שאין לו חוש בתורת הקבלה והסוד, נשארים הדברים לפניו כספר החתום. אליו, הנמוך והנידח למטה מטה, בעולם הפשט הפשוט ביותר שם הוא נמצא, לא הגיע הגילוי. אצלו, בגלל פחיתותו, אין הדבר “כפתור ופרח”. הוא לא מבין ולא מרגיש כיצד הכל “קיילעכדיק”. וכפי שגם רבי לוי-יצחק עצמו הגיע אמנם לשלימות ענין המסירות-נפש – אבל עדיין כמו שהוא למעלה, באופן של “אדיר (רק) במרום ה'”[147].

רק בדור השביעי, ספירת המלכות, שכל עניינו להוריד את השכינה “למטה בארץ” – דווקא אז, בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, נסגרים ונקשרים ונשלמים כל הקצוות. הכל מתאים. הכל נשלם ונגמר. כל הפרטים מתאחדים לנקודה אחת. גם הפינה הרחוקה והנידחת יותר והענין החיצוני והשולי ביותר מבטא את הנקודה האחת והיחידה של אחדותו יתברך. דירה לו יתברך בתחתונים.

ומלבד העמקות הנפלאה והתפארת של השילוב בין כל חלקי התורה שכמעט אין לה אח ורע ואין דומה לה בכל גדולי ישראל שלפניו, באה לידי ביטוי במיוחד בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א האמונה המוחלטת והאיתנה בכל אות ובכל פסיק בתורה, העובדה כי התורה כולה היא מאת ה’, ולכן חייבים כל חלקי’ להתאים זה לזה ולהשלים זה את זה.

לכן גם ה”הווה אמינא”, הדברים שנאמרו בגמרא רק בתחילה כמחשבה ראשונית בהבנת הענין ולאחר מכן נדחו, ואפילו אם נדחו בהחלט ובצורה בוטה, גם הדברים שהופרכו ונדחו בהחלט ב”קשיא”, “תיובתא” וכדומה – אין פירושו של דבר שמישהו עשה כאן טעות ח”ו וכדומה. כי בתורה אין טעויות ואין דברים לא נכונים!

גם כאשר הגמרא אומרת על דברי רב אשי ש”בדותא היא”, הרי “כולם ממש אמר ה’ ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה’ עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא”, כפי שכותב אביו של הרבי, הרב הקדוש רבי לוי-יצחק לבנו הרבי שליט”א[148]. ונקודה זו מודגשת מאד מאד בכל תורתו של הרבי.

 

לא להתכופף

 

אותה אמונה איתנה בכל אות ובכל תג ובכל פסיק בתורה היא גם זו שעומדת ביסוד ה”עקשנות” שהרבי שליט”א מספר כי קיבל אותה כ”גירסא דינקותא” ממשפחת שניאורסאהן[149]:

העמידה על כל קוצו של יוד, ללא פשרות וללא ויתורים, בנוסח “אף שעל”, לא רק על שטחי ארץ ישראל או הדרושים לביטחון ישראל[150], אלא גם על “מנהג נשים זקנות”[151] או “מנהג בית הכנסת של כ”ק מו”ח אדמו”ר”[152].

שימת הדגש היתירה על “אל ייבוש מפני המלעיגים”[153], תוך הדגשה שזה כתוב בתחילת כל השולחן-ערוך – בחלק הראשון בסימן הראשון בסעיף הראשון – לומר שזו ההתחלה של כל ההנהגה של יהודי.

אי ההתחשבות בעולם בכל התחומים[154].

הדיבורים בנוסח “הזיבורית של ליובאוויטש טובה מהעידית שלהם”[155] – “זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך”[156].

הגישה של האמת המוחלטת[157], שאינה צריכה לנסות להצטדק או להתייפות ולהתיפייף בפני ה”חוצה”, אלא להביא חוצה את כל האמת המוחלטת. לא רק “מים מן המעיין” אלא את “המעיין עצמו” כמות שהוא, ללא כחל ושרק. ובוודאי שלא לשנות אף פסיק או תג משום שיש מישהו שהדבר לא מוצא חן בעיניו.

נקודה זו, כי התורה כולה היא “תורת ה’ תמימה”, היא שלימה ותמימה בתכלית. היא אינה זקוקה לשום הסברים ופירושים שינסו “לייפות” אותה ולעשותה כאילו יפה ומתקבלת יותר בעיני העולם – נקודה זו היא היסוד והבסיס לכל היהדות, וכמובן ופשוט לכל תורת ושיטת החסידות.

כל הגישה אל התורה, מדגישה החסידות ללא הרף, חייבת להיות ספוגה ומלאה אך ורק באמונה מוחלטת, אמונה ללא עוררין. אמונה וודאית שכל אות וכל תג וכל פסיק הוא דבר ה’ ממש, אמת אלוקית מוחלטת, שאינה עומדת למבחן או לאיזו שהיא שקלא וטריא. כל ההוכחות על אמיתתה לא יוסיפו לה מאומה, וכל הקושיות לא יזיזו מאומה מהאחיזה בה בכל התוקף וללא שום בושה ח”ו.

 

סוד כוחם של החסידים

 

נקודה זו היא שהייתה לצנינים בעיני משכילי ברלין, יוצרי השיטה “הי-ה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, והם אמנם נלחמו בה בכל מאמצי כוחם ועשו הכל כדי לפגוע בה ולקעקע אותה ח”ו.

שמעון הכופר מזאמוט[158], שליח המשכילים לצודד נפשות למולך ההשכלה, נותן “רצפט להצלחה” לחינוך-מחדש, נגד “בעלי ההזי’, חסידי הרבי מליאזנא”. הוא קורא לחבריו המסיתים לתת לתלמידיהם “רשימת ספרים אשר יקראו, ספרי היתולים מהאדוקים בדת ומאמינים במלאכים, עין הרע, שדים ורוחות רעות, למען עקור מליבם את הבערות שהשרישו בהם המלמדים הנבערים מדעת”.

כשנכנס אותו משכיל כופר לרבינו הזקן, שאל אותו רבינו[159] כיצד הוא מפרש את הפסוק[160] “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד”.

ויען שמעון שאינו מפרש כפירושו השני של רש”י, “שראה גהינם פתוחה מתחתיו”, לפי “שאין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בדברי אגדה בכלל, ומה גם בדברים המפחידים כמו גהינם והדומה”.

ועל כך אמר לו רבינו הזקן כי נתפס למינות אשר כל באי-ה לא ישובון[161].

הוא כותב במכתביו לחבריו המשכילים אודות החסידים כי עדיין לא קרה מעולם שהאשה הפשוטה ביותר תאמר איזו שהיא מילה מהרבי לפני שתרחוץ ידי’ ג’ פעמים ותקנחם באלונטית. הוא מכיר בעובדה שזהו סוד כוחם של החסידים, ולכן הוא מטכס עצות איך לפגוע ח”ו באמונה תמימה זו, כי כל זמן שאמונה זו בתוקף, הוא כותב, לשווא כל עמלנו.

ולעומתם רבותינו נשיאינו עמלו והתייגעו ומסרו נפשם בפועל ממש פעמים רבות במשך כל התקופות – שלא לשנות בשום אופן ח”ו, ולו בשינוי הקל ביותר, את החינוך היהודי עם המלמד הישן ועם שיטות הלימוד ה”מיושנות” של “קמץ אל”ף א” והשרשת קדושת האותיות והנקודות, יחד עם סיפור מעשי ניסים דווקא ל”מוחם הרופף של התינוקות”.

וכידוע הסיפור על המלמד החסיד שלא מצא לנכון לספר לבנותיו של הרבי הריי”צ סיפורי מופתים וניסים, והורה הרבי הרש”ב נ”ע לפטרו מיד מעבודתו ללא טענות ומענות, שכן ענין זה נוגע לכל החינוך ודרך החיים כל ימי חייך[162].

ספר הזכרונות, כמו רשימות ושיחות רבות של הרבי הריי”צ, מלאות בסיפורי מופתים, אודות היחס לחפצים של צדיקים ועל ניסים ונפלאות שנעשו על ידם, ואפילו סיפורים על שדים ורוחות – כל זה כדי להשריש בלב היהודי את האמונה שלמעלה מן השכל, את הקדושה האלוקית, ללא התחשבות בענייני העולם.

כי התרופה לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו כאמור יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

 

“דוד מלך ישראל חי וקיים”

 

מכל האמור לעיל נובעת גם אמונתנו המוחלטת, הנוגעת לכל חיינו ולכל מציאותנו וקיומנו, כי הרבי מלך המשיח שליט”א חי וקיים גם בגופו הגשמי כפשוטו ממש. וכל מה שהי’ בג’ תמוז ה’תשנ”ד, גם אם אין לנו שום הבנה מה כן קרה שם, הרי אנו מאמינים ובטוחים שבשום אופן לא הי’ שם שום ענין ח”ו של הסתלקות הנשמה מן הגוף באיזה אופן שיהי’.

אנו מאמינים ובטוחים שהרבי מלך המשיח שליט”א הוא אכן “מאותן שחיים עכשיו” כפשוטם של דברים. וכל הענין של ג’ בתמוז תשנ”ד אינו אלא על-דרך עליית משה רבינו להר בגופו ובנפשו להביא את הלוחות, כדברי האריז”ל החי[163]. והרי רבינו הזקן[164] כותב על כך ש”עיקר ענין דוד מלך ישראל חי וקיים” קאי על זמן זה.

או כפי הביטוי בספר המאמרים עטר”ת[165] “שאף על פי שכתובה מיתה בתורה, יש בה פירושים, אם לא יזכה תהי’ מיתה ממש, ואם יזכה תהי’ התעלמות, שיתעלם בעולמות עליונים כאליהו … התעלמות כאליהו וכמשה בהר, הרי זה אדרבה עלי’ גדולה אל הגוף והכלי … ובגמרא סוטה ויש אומרים לא מת משה … ויש לומר דהיינו כענין התעלמות הנ”ל גם מצד הגוף”.

ובכל אופן, אצל המלך המשיח זה הרבה יותר ממשה רבינו והרבה יותר מאליהו הנביא ומכל הצדיקים כולם – כיוון שדווקא הוא פועל את שלימות הבירור והזיכוך של הגוף ושל הגשמיות כולה, ועל ידו דווקא נעשית כל המציאות אמיתית ונצחית, בגלל האלקות הפורצת מכל מציאותה. ולכן דווקא בדורנו זה, הדור התשיעי, ישנה מציאותו של משה רבינו “נשמה בגוף באופן נצחי”[166] ולא תיתכן כלל וכלל הסתלקות הנשמה מן הגוף[167].

ולכן שוללים בתכלית כל ענין של מנהגי יארצייט ביום זה, ורבים וטובים נמנעים אפילו מהליכה על ציון כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע מחשש שמא יתפרש הדבר כהכרה באיזה שהוא ענין של הסתלקות ח”ו אצל הרבי מלך המשיח שליט”א.

וגם רוב גדול מאלו שכן הולכים על הציון, מאמינים גם הם בפשטות בנצחיות חייו הגשמיים של נשיא הדור וחלקם הגדול אינו נוהג במנהגי יארצייט בג’ תמוז. אלא שהם סבורים כי מכיוון שאיננו מבינים כלל וכלל מה קורה, הרי אולי גם הליכה על הציון אינה סתירה לאמונה שהרבי חי גם בגשמיות וכדומה.

 

גם “בדרך-אפשר” של רבי הוא וודאות

 

ורבים תמהים – לשם מה ההתעקשות הזאת שהרבי חי וקיים כפשוטו בגופו הגשמי, מה זה נותן, ולשם מה מתעקשים על זה כל כך. וכי הרבי צריך דווקא את היד הגשמית והאברים הגשמיים?! וכי אין הרבי יכול לפעול את כל העניינים ללא שיהי’ בגוף גשמי?! האם הרבי “נהי’ יותר גדול” בכך שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי?! וגם מצד ההתקשרות שלנו אל הרבי – וכי אי אפשר להתקשר לרבי ללא האברים הגשמיים?! מדוע אם כן להתעקש “ללא שום צורך” דווקא על דבר שרבים לא מקבלים זאת כלל, וגם מצד אמיתות הענין הוא כאילו “מיותר לחלוטין”?!

והתשובה לזה, ש”התעקשות” זו מיוסדת על האמונה המוחלטת בדברי הרבי שליט”א שבדורנו זה לא תהי’ ולא יכולה בשום אופן להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף.

ואין זו רק משמעות מדברי הרבי במקומות ספורים (שגם בזה די ומספיק לנו, כי גם מילה אחת של הרבי או אפילו המשמעות מדברי הרבי זו אמת מוחלטת ואין בילתה), שאולי מישהו חושב שניתן לדון ולהתווכח האם אמנם זהו פירוש הדברים שם – אלא שכך עולה ברור מכל תורתו המופלאה של הרבי מלך המשיח שליט”א מיום עלותו לנשיאות חב”ד, כדלקמן.

והיינו, מלבד דברי הרבי שליט”א המפורשים בענין זה כפשוטו:

שמוכרח[168] להיות בכל דור נשיא שבגופו הגשמי מתלבשת נשמתו של משה רבינו.

שבדורנו[169] זה ישנה מציאותו של משה רבינו “נשמה בגוף באופן נצחי” ואין בו יותר שום ענין של מיתה והסתלקות.

שההבדל[170] בין דורנו זה, הדור התשיעי מהבעל-שם-טוב, לבין הדורות הקודמים, ואפילו לדור הקודם, הרבי הריי”צ, הדור השמיני מהבעל-שם-טוב – שבדורות הקודמים עדיין לא נשלם הבירור ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, מה שאין כן בדורנו זה שנשלם הבירור לגמרי ולכן לא שייכת הסתלקות.

ועוד ועוד, כפי שהובא לעיל ויובא גם בהמשך.

[ולמי שינסה להתעקש שגם ביטויים כה ברורים אולי גם הם רק איחול ומשאלה – אם כן אולי חס ושלום גם העובדה שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה היא רק איחול, ואולי חלילה גם העובדה שהרבי הוא נשיא דורנו אינה אלא משאלה, וכך אפשר להמשיך ולהגיע רחוק מאד, עד כדי “לקצץ בנטיעות” לגמרי רחמנא ליצלן.

– חסידים ידעו ויודעים תמיד[171] שגם כשהרבי אומר משהו רק “בדרך אפשר” אצלנו זו וודאות מוחלטת. וכמה עלוב הדבר שגם וודאות מוחלטת של הרבי אינו אצל מישהו אלא “בדרך אפשר”, רק איחול ומשאלה].

 

כך עולה מכל תורתו של הרבי

 

אך מעבר לזה, אמונה מוחלטת זו מבוססת לכל לראש על כל תורתו ושיטתו של הרבי שליט”א לאורך כל הדרך במשך כל השנים, ומשנה לשנה יותר ויותר. וכל זה בהמשך לתורתם של רבותינו נשיאינו שלפניו, בהדגשה על הגוף הגשמי והגשמיות בכלל. כי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים, שהאלקות חודרת אל ופורצת ובוקעת דווקא מתוך תוכה של הגשמיות והחומריות דווקא, כפי שיהי’ בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה.

הרבי מכריז עם עלותו לנשיאות[172] כי אנו נמצאים בדור השביעי שתפקידו ושליחותו לגמור ולסיים להוריד את השכינה “למטה בארץ” ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

וכאמור, על נקודה זו בנוי’ עיקר תורתו ושיטתו המופלאה של הרבי שליט”א בכל חלקי התורה כנ”ל, ועל כך בנוי גם כל מפעל השליחות האדיר שבנה ובונה הרבי שליט”א בכל רחבי תבל. הכל כדי להכין את העולם כולו להיות דירה לו יתברך בתחתונים.

שזהו מפני היותו של הרבי שליט”א המלך המשיח, המביא את הגאולה הבוקעת מתוך תוכה של הגשמיות דווקא. וככל שמתקרבים לגאולה הולך ומתגבר יותר ויותר העניין שדווקא הגשמיות מבטאת את העצם, כנ”ל בארוכה. ולכן הגילוי האלוקי הזה חודר יותר ויותר בעולם משנה לשנה.

שכל זה הוא ההמשך והסיום והתכלית של כל מה שהתחיל להתגלות לפני כן, גם אם אז עדיין לא הי’ זה באופן מוחלט ובגשמיות כפשוטו – משום שמי שמסיים ומשלים את הדברים בתכלית הוא רק המלך המשיח, ולפניו עדיין הדברים לא ירדו ונמשכו בתוך הגשמיות ממש.

ובפרט בשנים האחרונות בהם הרבי אינו פוסק להכריז ללא הרף[173] כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות שהוא הוא הדור הראשון לגאולה.

הוא מדגיש[174] כי נשיא הדור הוא משיח שבדור, וכי משיח “מנחם שמו”[175], “וגם[176] מענדל”.

הוא אומר[177] ש-“770” בגימטרייא “בית משיח” ובית המקדש השלישי יתגלה תחילה ב-770 ומשם ישוב לירושלים. וכי ישנה הבטחה גמורה בתורה[178] שבדורנו עוברים לגאולה “ללא הפסק בינתיים” בין החיים הגשמיים שלנו נשמה בגוף לחיים הנצחיים שבגאולה.

ובניגוד[179] לכל הדורות הקודמים, כולל דורו של הרבי הריי”צ, בהם “לא נשלם הבירור” ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, הרי, אומר הרבי, בדורנו זה, הדור התשיעי לבעש”ט והדור השביעי לרבינו הזקן, מקבלים את כל הגילויים הכי נפלאים של עצמותו יתברך, “אתפריעו כל נהורין”, באופן של נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות.

והרבי אף נותן לכל דברים אלו תוקף של נבואה[180] לטובה שלא ייתכן בה שום שינוי ח”ו.

ומכיוון שהכוונה האלוקית שתתממש בגאולה היא דירה לו יתברך בתחתונים ודווקא על ידי התחתונים, הרי משיח חייב להיות דווקא מן התחתונים, נשמה בגוף גשמי כנ”ל.

 

כש”בא מעשה לידו” אין שומעין לו

 

ולמרות שישנם לצערנו כמה וכמה הטוענים בלהט לא כך, על יסוד מה שראו עינינו בג’ תמוז תשנ”ד – הרי ישנו כלל בגמרא ובהלכה[181] כי תלמיד חכם שאמר שמועה, אם קודם שבא מעשה לידו, שומעין לו, ואם אחר שבא מעשה לידו, אין שומעין לו. וההסבר בזה פשוט, שכיוון שבא מעשה לידו, אין הוא נאמן למסור את השמועה כראוי, מאחר שיש לו איזו שהיא נגיעה בדבר.

כשאנו רוצים לבחון ולבדוק מה באמת אמר הרבי, ואם אמנם נאמרו דברים מפורשים שלא תהי’ הסתלקות הנשמה מן הגוף בדור השביעי – אי אפשר לבנות על כל ה”פשטל’ך” שאומרים אחרי ג’ תמוז, מאחר שאז ישנה נגיעה מפני מה שראו עינינו, עיני בשר. וכאשר “בא מעשה לידו”, הריהו משוחד, ברצותו להתאים את הדברים למציאות הנראית לעינינו.

לכן יש לנסות ולהיזכר כיצד למדנו וכיצד הובנו כל השיחות והמאמרים לפני כן, כאשר היינו, במידה מסוימת לפחות, אובייקטיבים ובלתי משוחדים בנידון זה – למרות שגם אז הייתה מציאות העולם כולו בסתירה לכל המושג של חיים נצחיים, ומצב בריאותו של הרבי שליט”א הי’ חמור מאד ובפרט ביחס לגילו לכל הדעות. ואף-על-פי-כן הכרזנו אז כולנו ללא הרף שהרבי שליט”א יחי’ חיים נצחיים, כדלקמן.

 

יותר בטוח מהעובדה שהשמש תזרח

 

למי ששכח, צריך להזכיר שוב ושוב כי במשך כשנתיים וחצי, מכ”ז אדר תשנ”ב עד ג’ תמוז תשנ”ד, בניגוד לכל התחזיות של כל המומחים הטבעיים למיניהם, וגם כאשר לא נראה שום סיכוי טבעי, ולו הקלוש ביותר – עמדו כמעט כל חסידי חב”ד בעולם (מלבד מתי מספר, ש”נער יספרם”) בראשות כל הרבנים והמשפיעים וכו’, והכריזו ללא הרף על האמונה והביטחון המוחלט במאה אחוז בדברי הרבי, וכי הרבי עומד בכל רגע להתגלות כמלך המשיח לעיני כל ולהביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה.

הדברים נאמרו מעל כל בימה אפשרית, ופשיטא בכל כלי הביטוי הרשמיים ובכל כלי התקשורת החב”דיים למיניהם ולסוגיהם. כולל ובמיוחד בעלון “שיחת השבוע”, שבמאמרי המערכת וההגות שבו לא פסקו לעורר ולעודד את העובדה כי כולנו בטוחים במאה אחוז כי הרבי יקום וימלא את הייעוד המרכזי של חייו – הגאולה האמיתית והשלימה. ובעיתון “כפר חב”ד”, שהחל משמחת תורה תשנ”ג התנוססה בדף השער שלו מידי שבוע בגדול הכרזת הקודש “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”, מלבד כל מאמרי המערכת והראיונות וההסברים בענין זה, שחלק קטן מהם נכתב גם בידי כותב ספר זה.

כולם הדגישו חזור והדגש שלא מדובר כאן על דחיקת מחשבות לא נעימות והתעלמות מהם, הרגש חסידי וכיוצא באלו, אלא ביטחון מלא בהבטחת ה’ שנמסר לנו על ידי הרבי שליט”א פעמים אין ספור כי דורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. וכשבועת הקב”ה “כי[182] בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”.

קהל עדת חסידי חב”ד לא פסקו מלהכריז לכתוב ולפרסם, ולהצהיר גם בכל כלי התקשורת הכלליים, כי בטוחים אנו בכך הרבה יותר ממה שבטוחים אנו שמחר תזרח השמש. שכן אין לנו הבטחה מהקב”ה שהשמש תזרח מחר וצריכים אנו לסמוך בזה רק על חוקי הטבע, ואילו בנושא זה ישנה הבטחת הקב”ה הברורה בתורתו. ולכן ברור ופשוט שלא ייתכן בזה שום שינוי.

 

“אדער היינט – אדער קיינמאל ניט”

 

זכורני כמו היום אותה התוועדות בסוכה בשכונת המלך, שכונת “קראון הייטס”, עם הגה”ח ר’ יואל שי’ כהן בחול המועד סוכות תשנ”ד, בה נוכחתי בעצמי. ר’ יואל לא פסק אז להכריז ללא הרף (כפי שנהג באותה תקופה יום יום ושעה שעה מעל כל בימה אפשרית) על האמונה והביטחון המוחלטים בחייו הנצחיים של הרבי שליט”א ובעובדה שתיכף ומיד הוא יתגלה לעיני כל כמלך המשיח ויגאל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה.

עד כדי כך הגיעו הדברים, עד שהוא לא נרתע מביטויים קיצוניים שהוא עצמו לא התכוון אליהם, אלא אך ורק כדי להמחיש את עוצמת האמונה והביטחון.

“אדער היינט – אדער קיינמאל ניט” (או היום – או אף פעם לא)! הכריז אז ר’ יואל בפאתוס. אם לא מאמינים בדברים המוחלטים כל כך שהרבי שליט”א אומר שהגאולה צריכה להגיע עכשיו, בכל רגע ממש – מדוע בכלל להאמין שהגאולה תבוא אי פעם?

ולא נחה דעתו עד שהכריז בכל התוקף: “מי שחושש שמא יקרה משהו לרבי שליט”א – שייקח את הטלית והתפילין שלו ויזרוק אותם היום לים! הוא לא מאמין בשום דבר”!

הנוכחים באותה התוועדות, שביניהם הי’ אז גם הרה”ג ר’ זליג ע”ה פלדמן, נזעקו לשמע מילים כה חמורות: “ר’ יואל, אסור לדבר כך! יהודי לא מדבר כך בשום מקרה ובשום אופן”!

אך ר’ יואל לא נרתע ולא הסכים בשום אופן לחזור בו: “אני יודע שיהודי לא מדבר כך בשום אופן ודווקא לכן אני אומר דברים אלו בכל תוקף: מי שחושש מכך לא מאמין בשום דבר! הוא יכול בהחלט עוד היום, עכשיו, ברגע זה, לזרוק את הטלית והתפילין שלו לים! אם אין לו אמונה בדברים כל כך מוחלטים של הרבי שליט”א, אזי אין לו אמונה בשום דבר מכל מה שהתורה אומרת”!

אין צריך להבהיר שלא הבאנו דברים אלו לומר שח”ו מישהו מסכים אתם. ודי חששנו להזכיר אותם בכלל.

פשוט שדברים כאלו אינם נכונים ואינם מקובלים כלל וכלל. ליהודי אסור להוציא מפיו מילים כאלו אפילו עם הכוונות הטובות ביותר ואף מי שאמר אותם לא התכוון אליהם מלכתחילה. לא הבאנו זאת אלא כדי להמחיש עד כמה היו הדברים ברורים ופשוטים לכל על יסוד מה שחונכנו עליו כל חיינו בתורתו של הרבי.

ולאלו הטוענים היום שאולי לא הבנו נכון את הפירוש בשיחותיו של הרבי, עליהם בדיוק נאמר הכלל בגמרא ובהלכה[183] כי תלמיד חכם שאמר שמועה – אם קודם שבא מעשה לידו, שומעין לו, ואם אחר שבא מעשה לידו, אין שומעין לו.  

וכאמור, לא היו אלו דברים של פלוני או אלמוני בלבד. אמונה מוחלטת זו בכך ששבועת הקב”ה “שלא יכבה נרו לעולם ועד” תתקיים כפשוטה בוודאות גמורה הייתה נחלתם של כמעט כל חסידי חב”ד בעולם, כידוע ומפורסם בכל העולם כולו. ותוך הדגשה ברורה ללא הרף שאין זה רק ביטחון בלבד, והרגש של חסיד לרבו וכו’, אלא זוהי אמונתנו המוחלטת משום שכך עולה ברור מכל השיחות והמאמרים של הרבי שליט”א מיום עלותו לנשיאות חב”ד. וגם כאשר המצב החמיר מאוד בדרך הטבע – לא עלה שום חשש של מחשבת פסול על לבנו, והאמונה בזה רק התגברה והתעצמה.

 

משיח לא מסיים את תפקידו לפני הגאולה

 

ולפתע הגיע ג’ תמוז תשנ”ד, כאשר “המציאות החושית” היוותה, לכאורה, סתירה לכל האמונה המוחלטת.

כאשר אנו בטוחים ומשוכנעים בלי שום ספק, שהרבי שליט”א אומר ללא הרף, ועד שכמעט כל תורתו של הרבי מיוסדת על כך, שלא יכולה בשום אופן להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף, ולפתע אמונה זו מתנגשת עם מה שנראה כמציאות בשטח ש”ספדו ספדייא וחנטו חנטייא” בג’ תמוז תשנ”ד – מה צריכה להיות תגובתו של חסיד:

האם הוא מפסיק להאמין, האם הוא מכריז “טעיתי”, הגעתי למסקנה שכל האמונה שלי בטעות יסודה ח”ו – או שהוא בטוח, על היסוד המוצק והברור של דברי הרבי שהם אמת לאמיתה, שאין כאן שום עניין של הסתלקות. ומה שנראה לעינינו אינו אלא כפי שאומר הרבי שליט”א[184] “והמאורע שאירע – אינו אלא לעיני בשר שלנו, ואינו אלא ניסיון בלבד… שכל ענינו שמעלים ומסתיר על האמת… וכוונת הניסיון היא בשביל ההתגברות והעמידה בניסיון, שעל ידי זה דוחים ומבטלים ההעלם וההסתר ומתגלה האמת“?!

מצב[185] אמיתי של “הסתלקות” הוא במפורש לא ניסיון שאינו מציאות אמיתית.

הסתלקות היא מציאות אמיתית על פי התורה, עלי’ מדובר בהרבה מקומות בנגלה ובחסידות. ומבואר[186] שזהו הסיום והסך הכל של עבודת הצדיק בעלמא דין, ולכן מתאספים אז “כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו” ומאירים באופן של “פועל ישועות בקרב הארץ”.

ואילו בנדון דידן אין לאיש ספק שלא יכול להיות ח”ו שהמלך המשיח מסיים את עבודתו בעולם לפני שהוא פועל את עיקר שליחותו ותפקידו להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. ולכן ברור ופשוט שאין זו ח”ו מציאות אמיתית של הסתלקות, אלא אך ורק ניסיון לעיני בשר שאין לו שום מציאות אמיתית, והכוונה בו היא אך ורק כדי שנתגבר ונעמוד בניסיון, שעל ידי זה יתבטל הניסיון ותתגלה האמת!

 

“ספק” אם התורה אמת ח”ו?!

 

אלו הם בדיוק דברי הרבי שליט”א המפורשים[187] ש”כאשר נשמעת טענה בעולם ש”ספדו ספדיא וחנטו חנטיא” – אזי צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית על פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהי’ התגובה כו’, מכיוון שהעולם מוכן לקבל את הדברים. צריך רק לאמרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז הדברים פועלים את פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהי’ צורך לבטל איזו התנגדות (ועאכו”כ שאין צורך במלחמה), כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה”.

וכפי שהרבי מתבטא ואומר[188]: “בלשון הגמרא – בניחותא – בכדי (=בחינם) ספדו ספדיא וחנטו חנטיא”! ועוד המון ביטויים וציטוטים ש”הוא בחיים” כפשוטו בגשמיות.

הרבי אומר[189] ש”נשיא הדור הוא נצחי וקיים תמיד בעולם הזה הגשמי בלי שינויים, על דרך כמו אבן השתי’, שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי, שקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כמו הארון שנגנז וכיוצא בזה), על דרך כמו שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי)”.

וכאמור, על כך התחנכנו ואת זאת ספגנו ללא הרף מהרבי שליט”א, ש”הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. ולא ייתכן אף לרגע אחד שלא תהי’ מציאות של רבי בעולם הזה הגשמי, כשם שאין אדם יכול להיות בלי ראש בגשמיות (גם אם יש לו “ראש” ברוחניות) אף לרגע אחד.

כמבואר בלקוטי שיחות[190]שמוכרח להיות “משה” בכל דור ודור שבו מתלבשת נשמת משה… החיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי ע”י התלבשותם בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור”.

ואין זו רק איזו אימרה המופיעה אי שם בשיחה נידחת – שגם אז זוהי אמת מוחלטת – אלא דבר עליו התחנכנו כל חיינו בפרט על ידי הרבי שליט”א עצמו, כנ”ל.

ואחרי כל זה לבוא ולקבוע ולהטיף שלא לקבל את דברי הרבי כפשוטם, אלא לעקם אותם ח”ו, בגלל שאנו רואים בחוש את המציאות הטבעית נגד מה שהתורה אומרת?!

לא פעם ולא פעמיים שמענו חסידים לועגים לאותו “פרומער מתנגד” שאינו מקבל את קביעת השולחן ערוך שמותר להרוג בשבת תולעים מכיוון שאינם נוצרים מזכר ונקבה, בנימוק שהמדע קובע אחרת, והרי “ספיקא דאורייתא לחומרא” – יש לו ספק האם האמת היא מה שכתוב בתורה או מה שקובע המדע בהסתמך על החוש[191].

 

הרבי חי וקיים והוא יגאלנו

 

אצל כל יהודי מאמין, ופשיטא למי שגדל על ברכי תורת החסידות, ברור ופשוט, שברגע שישנה כאילו התנגשות בין מה שהתורה אומרת לבין המציאות הטבעית, מה שקובע הוא אך ורק מה שהתורה אומרת. ועל אחת כמה וכמה למי שגדל על ברכי תורתו של הרבי שליט”א.

לכן אין מקום לשאול לשם מה צריכים אנו לומר ולהיאבק על כך שהרבי נמצא גם עתה דווקא בגוף גשמי – שהרי זהו עיקר ענינו של משיח, דירה בתחתונים, ולכן זה מתחיל ממנו עצמו, מהגוף הגשמי שלו דווקא, שגם ודווקא כפי שהוא גשמי, תתגלה שייכותו האמיתית ל”יש האמיתי”.

וכאמור לעיל, כיוון שעיקר ענינו של משיח הוא דירה בתחתונים באופן של “מלמטה למעלה” – לכן גם לא די רק להאמין בו וללכת אחריו, כפי שהי’ אצל משה רבינו, אלא צריך גם שהעם, האנשים הפשוטים, התחתון מצד עצמו, יבקש ממנו ויפעל בו את המלכות, על דרך מה שנאמר “ומלכותו ברצון קיבלו עליהם”.

שכל זה הוא תוכן ההכרזה של קבלת מלכותו, הפועלת את ההתגלות המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש –

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

 

 

הערות



[1] במאמר של קבלת הנשיאות – ד”ה באתי לגני תשי”א.

[2] ראה בארוכה בכ”ז משיח עכשיו ח”א בפרקים הראשונים. וראה לקו”ש חי”ח ע’ 280 הערה 63.

[3] עיקר הי”ב. פיה”מ להרמב”ם ר”פ חלק.

[4] ראה הר”י אברבנאל בס’ ראש אמנה פ”ד, הר”י אלבו בס’ העיקרים מאמר ג’ פי”ב ועוד.

[5] ראה בארוכה רמב”ם פ”י מהלכות תשובה.

[6] ראה במפרשים הנ”ל.

[7] לקו”ש ח”ט ע’ 282. אג”ק חי”ב ע’ יט. עיי”ש.

[8] משיחות י”ט כסלו תשל”ה ועוד.

[9] ברכות יב, א.

[10] פרט זה הוא באופן אחר מהמבואר בשיחה הנ”ל.

[11] ע”ד לשון הרמב”ם בראש הלכות ממרים “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה”, שהכוונה כמובן ופשוט שהם לא רק היסודות שלפני ההוראה אלא הם עצמם עיקרי ההוראה.

[12] ב”הדרן” שם מבאר הרבי שליט”א בארוכה ובפרטיות מהו יסוד ומהו עמוד, מה הן היסודות ומה הן החכמות, ולפי זה מדוע זהו יסוד של היסודות ועמוד של החכמות, עם עוד ריבוי גדול של פרטים רבים ונפלאים. אבל לא ניכנס כאן לפרטי הביאור הנפלא אלא רק לכללות הענין.

[13] בא יב, מא.

[14] ראה גם הדרן על הרמב”ם תנש”א – התוועדויות ח”א ע’ 388 וש”נ ועוד.

[15] המשך תער”ב ח”ב ע’ תתקלד וראה שיחת ש”פ ויקהל תשנ”ב.

[16] כמבואר בתניא כאן פל”ו-ל”ז.

[17] ברכות ספ”א. וראה שיחת ש”פ חיי שרה וש”פ שמות תשנ”ב ועוד.

[18] כמבואר בארוכה בפל”ז.

[19] ראה בארוכה רמב”ם הל’ יסוה”ת פרקים ז-ט.

[20] ראה לעיל בתניא פל”ד וש”נ.

[21] ברכה לג, ד.

[22] ראה בארוכה לעיל בפניני התניא על פ”ד.

[23] סנהדרין צט, א.

[24] בפיה”מ ס”פ חלק, שם הוא מונה את י”ג העיקרים. 

[25] הל’ מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח יא, ב.

[26] שו”ת חת”ס יו”ד סשנ”ו.

[27] ראה בארוכה שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[28] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב ועוד.

[29] רמב”ם מלכים יא, ד.

[30] ישעי’ נב, א.

[31] ראה בארוכה שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב וש”נ וראה גם ד”ה החודש תרס”ו ועוד בענין נשמות דמ”ה ונשמות דב”ן.

[32] ראה בארוכה שיחת ש”פ יתרו וכ”ב שבט ה’תשנ”ב וש”נ.

[33] ישעי’ נב, יג.

[34] ראה שיחת אחש”פ תשמ”ב ועוד.

[35] ראה סה”מ מלוקט ח”א ע’ שלט, התוועדויות תשמ”ה ח”ה ע’ 3048, תשמ”ז ח”ד ע’ 95 ועוד.

[36] ראה לקו”ת בהר מב, א. סהמ”צ להצ”צ מצות ציצית ועוד.

[37] בסנהדרין פרק “חלק” בעיקר הי”ב ועוד. וראה גם בס’ היד הל’ תשובה פ”ח-ט. ואולם הרבי שליט”א מחדש חידוש נפלא בסיום הרמב”ם תשנ”ב, ומבאר שבסיום ספר משנה תורה מרמז הרמב”ם כשיטת הרמב”ן, כדלקמן.

[38] בהשגותיו על הרמב”ם בהלכות תשובה שם.

[39] בשער הגמול. הובא ב”פירוש” על הרמב”ם שם.

[40] סוכה נב, א.

[41] תהלים כא, ה.

[42] בלקו”ת וסהמ”צ הנ”ל.

[43] ראה בלקו”ת וסהמ”צ הנ”ל ועוד.

[44] ראה ס’ הערכים ח”ב ע’ רפא ערך אומות העולם פ”ג ס”ג וש”נ.

[45] תהילים קיג, ד-ו.

[46] בתחילת פרק ל”ו.

[47] “קונטרס הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם” משיחות תשרי ה’תשנ”ב. סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 35.

[48] ראה בארוכה בספר “אוצר פניני החסידות” פל”ה “הרבי מלך המשיח שליט”א – והרמב”ם”.

[49] ראה בארוכה בספר “משיח עכשיו” ח”א וח”ב מתחילתם וראה גם לקמן רפל”ז.

[50] מכתב הבעש”ט לגיסו ר”ג מקיטוב. הובא בכש”ט בתחילתו ועוד.

[51] ראה רמב”ם הל’ תשובה פ”ב ה”ד.

[52] ראה שיחת י”ט כסלו תשנ”ב ובכ”מ.

[53] בסוף מס’ כתובות ועוד.

[54] בסיום וחותם ספרו.

[55] הובא בד”ה כל המאריך ה’ש”ת ובכ”מ.

[56] ראה לקו”ש חכ”ד ע’ 178 ובכ”מ.

[57] מכ’ כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע מט”ז כסלו תרס”ב. נדפס בהיום יום בתחילתו ועוד.

[58] ראה ד”ה זה בקונטרס י”ט כסלו תש”י.

[59] סה”ש תשנ”ב ח”ב ע’ 483 וש”נ.

[60] ראה שיחת כ”ח סיוון תנש”א ובכ”מ.

[61] בפרטיות ראה ב”מעייני הישועה” משיחות חג הסוכות (מכל השנים) אודות ה”חסידישע אושפיזין” ובכ”מ וב”משיח עכשיו” שם.

[62] ראה שיחת כ”ח סיוון הנ”ל הערה 73 ובכ”מ.

[63] ראה לקו”ש ח”ג ע’ 837 ובכ”מ.

[64] ראה שיחת ש”פ דברים ה’תנש”א: “וי”ל שבזה התחיל ה”לאלתר לגאולה”!”

[65] ראה שיחת כ”ח סיוון הנ”ל וש”נ.

[66] ראה בארוכה “משיח עכשיו” שם ובכ”מ.

[67] ספ”ו דאבות.

[68] ראה שיחת כ”ח סיון תנש”א ועוד.

[69] כמעט בכל השיחות מתנש”א-תשנ”ב ובמיוחד בשיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[70] שיחת ש”פ וישלח תשנ”ב. וראה לקמן פל”ז בארוכה בזה וש”נ.

[71] שיחת ג’ תמוז תנש”א.

[72] ראה ד”ה זאת חוקת תשכ”ט. קונטרס יב-יג תמוז תנש”א.

[73] שיחת כ”ח ניסן תנש”א.

[74] שיחת ש”פ תולדות תשנ”ב.

[75] שמות ג, טז.

[76] יל”ש ישעי’ רמז תצט.

[77] שמות ד, ל-לא.

[78] שמות ה, א-ב.

[79] שמות ה, יז.

[80] שמות ו, כא-כג.

[81] שמו”ר דף מט.

[82] מכילתא בשלח ספי”ד.

[83] בשלח טו, לא.

[84] בשלח יד, טו ובפרש”י.

[85] ראה לקו”ש ח”ג ע’ 872. ע’ 961 ועוד.

[86] מיכה ז, טו.

[87] שיחות ש”פ חיי שרה, נשא, עקב, תצא תנש”א ועוד.

[88] יל”ש ישעי’ רמז תצט.

[89] שיחות ש”פ ראה וש”פ שופטים תנש”א.

[90] שיחת ש”פ שופטים תנש”א.

[91] לשון הרמב”ם בהל’ יסודי התורה פ”י.

[92] ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים ע’ שנג-ד, בו מבואר ש”מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק”.

[93] ראה שיחות כ”ו ניסן, ש”פ עקב, ראה תנש”א ועוד הרבה.

[94] שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב.

[95] ראה מכתב כללי כ”ה אדר תנש”א, שיחת כ”ו ניסן תנש”א ועוד.

[96] תשא לב, א.

[97] ראה לקו”ש ח”ג ע’ 872. ע’ 961 ועוד.

[98] מיכה ז, טו.

[99] סוף שיחת ש”פ משפטים תנש”א.

[100] תהילים פט, כא. ולהעיר שזה הי’ הפרק של הרבי שליט”א באותה שנה, ע”פ המנהג המקובל מהבעש”ט לומר פרק התהילים המתאים לימי שנותיו.

[101] הושע ג, ה.

[102] פי’ הרד”ק ומצודות שם.

[103] הושע ב, ב ובמצודות שם.

[104] ראה בארוכה שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב וש”נ. וראה גם ד”ה החודש תרס”ו ועוד בענין נשמות דמ”ה ונשמות דב”ן, שמשה הוא נשמה דמ”ה ולכן עיקר עניינו מלמעלה למטה, ואילו דוד המלך הוא מנשמות דב”ן ועיקר עניינו מלמטה למעלה. ובמשיח שתי הבחינות, ובכ”ז בעיקר נקרא ע”ש דוד, כי עיקרו הוא מלמטה למעלה. ומובן ע”פ המבואר בפנים.

[105] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

[106] שעהיוה”א פ”ז. וראה בחיי וישב לח, ל. שם ר”פ בלק. כד הקמח ע’ ר”ה (ב). ספר החיים פ’ גאולה פ’ פ”ב. עמק המלך שער שעשועי המלך רע”א.

[107] מכילתא ופרש”י בא יב, מא.

[108] מלכים-א לו-לט בנוגע לשלמה. שם לא, בנוגע לדוד ועוד.

[109] ר”ה טז, א. לד, ב.

[110] הושע ג, ה.

[111] פי’ הרד”ק ומצודות שם

[112] שיחת ש”פ נח תשנ”ב.

[113] שיחת כ”ח ניסן תנש”א.

[114] שיחת ש”פ שמיני תנש”א.

[115] שיחת ש”פ עקב תנש”א.

[116] שיחת ש”פ נח תשנ”ב.

[117] שופטים יז, טו.

[118] רמב”ם ריש הל’ מלכים.

[119] התוועדויות תשמ”ז ח”א ע’ 42 ובכ”מ.

[120] ר”ה טז, א. לד, ב.

[121] מכתב כ”ק אדמוהריי”צ. נדפס בקובץ מכתבים שבסוף תהילים אהל יוסף יצחק ע’ 204 ועוד.

[122] ר”ה כו, ב. כז, א. רמב”ם הל’ שופר פ”א ה”ב.

[123] רס”ג, הובא באבודרהם טעמי התקיעות. ראה מכתב חי אלול תשמ”ה – התוועדויות ח”ה ע’ 2909 וש”נ ועוד.

[124] ראה קיצושו”ע סקכ”ט סכ”א.

[125] לדוגמא בעלמא – המשך ר”ה תש”ג.

[126] תנחומא נשא פט”ז. בחוקותי  פ”ג. ב”ר ספ”ג. במדב”ר פי”ג, ו. תניא פל”ו.

[127] אוה”ת בלק סתתקצ”ו. המשך תרס”ו בתחילתו. סה”מ תש”ב ע’ 34.

[128] סה”מ מלוקט ח”ו ר”ע צא ועוד.

[129] מכתב כ”ק אדמוהריי”צ. נדפס בקובץ מכתבים שבסוף תהילים אהל יוסף יצחק ע’ 204 ועוד.

[130] שיחת ש”פ וירא ה’תשנ”ב.

[131] ראה שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב אודות פס”ד הרבנים אודות “בחזקת שהוא משיח, ועד –  הרי זה משיח בוודאי”!

[132] שיחת ש”פ חיי-שרה תשנ”ב.

[133] רמב”ם מלכים יא, ד.

[134] שיחת ש”פ שופטים תנש”א ועוד.

[135] שיחת י”א אלול תנש”א.

[136] ראה לקו”ש כמעט בכל החלקים בחג השבועות ובפרשת ראה ועוד הרבה. שיחת ש”פ בראשית וש”פ תולדות ה’תשנ”ב ובכ”מ.

[137] פרק מ”ט.

[138] נדפס בשבסה”ת על פ”ג באגה”ת.

[139] נולד בשנת ה’תרע”ה.

[140] בשיחת ש”פ תזריע ומצורע ה’תנש”א. חלק מההדגשות אינן במקור.

[141] ראה בארוכה בס’ כללי רש”י להר”ט בלוי ה’תש”מ.

[142] סה”מ מלוקט ח”ו ע’ קלד ואילך.

[143] נדפס בלקו”ש חט”ז ע’ 572.

[144] ראה המשך תרנ”ט. סה”מ מלוקט ח”ב ע’ קז ואילך וש”נ ובכ”מ. ובשיחת כ”ח סיוון תנש”א הערה 73 ובכ”מ שהרבי הריי”צ הוא ספירת היסוד ודורנו הוא ספירת המלכות.

[145] שעהיוה”א רפ”ז.

[146] מיום א’ אמור תרצ”ד. לקוטי לוי-יצחק אגרות ע’ שז-שח.

[147] ראה בארוכה שיחת ש”פ תצווה תשנ”ב.

[148] אגרות לוי יצחק ע’ רס”ג.

[149] ראה שיחת כ’ מנ”א תשל”ט ועוד.

[150] ראה ליקוט המון שיחות בזה בארוכה בס’ “דעת תורה” להרשד”ב הלוי וולפא ובס’ “קראתי ואין עונה” ועוד.

[151] ראה שו”ת הרשב”א ח”א ס”ט. הובא בשו”ת השיב משה סי”ג.

[152] ראה לקו”ש ח”ט ע’ 282.

[153] ראה התוועדויות תשמ”ג ח”ג ע’ 1430. תשד”מ ח”ב ע’ 788 ואילך. תשמ”ה ח”ב ע’ 1190 ועוד.

[154] ראה שיחת ש”פ ויגש תשמ”ז ובכ”מ.

[155] אג”ק ח”ג ע’ שעא. ח”ז ע’ שמה. ח”ט ע’ כג. חט”ו ע’ יא. לקו”ש חכ”ז ע’ 327 ועוד.

[156] פרש”י תולדות כו, יג.

[157] אג”ק חט”ו ע’ ס’. שם ע’ קל”ג. ח”ז ע’ קלג ועוד. וראה בארוכה בס’ אוצר פניני החסידות פ”א.

[158] ספר התולדות רבינו הזקן ע’ קס”ח.

[159] ספר התולדות שם ע’ קע”ו.

[160] תולדות כז, לג.

[161] משלי ב, יט.

[162] ראה שיחת י”ט כסלו תשל”ו ועוד.

[163] ספר “ארבע מאות שקל כסף” וספר הגלגולים פרק י”ג.

[164] מאמרי אדה”ז על נביאים ע’ ס’ ועוד.

[165] ע’ תקיז. בשם ה”מקדש מלך” על הזהר.

[166] שיחת ש”פ האזינו תש”נ.

[167] שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[168] לקו”ש חכ”ד ע’ 6. חכ”ו ע’ 7.

[169] שיחת ש”פ האזינו תש”נ.

[170] שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[171] ראה במאמר ד”ה לכה דודי תשי”ד.

[172] במאמר של קבלת הנשיאות – ד”ה באתי לגני תשי”א.

[173] כמעט לא הי’ שבוע בשנים האחרונות שהרבי לא חזר והדגיש זאת, וגם פעמים רבות בשנים הקודמות.

[174] קונטרס בית רבינו שבבבל. התוועדויות תשנ”ב ח”א ע’ 421 ועוד.

[175] ראה שיחת ש”פ תזו”מ תנש”א הערה 67 ובשוה”ג (התוועדויות ח”ג ע’ 159) “כל אחד הי’ דורש אחר שמו” (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם). ואנן (חסידים) נעני’ אבתריי-הו (בנוגע לרבותינו נשיאינו ובפרט כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו)”!

[176] שיחת ש”פ תרומה תש”נ. התוועדויות ח”ב ע’ 337.

[177] קונטרס בית רבינו שבבבל הערה 92. התוועדויות תשנ”ב ח”א ע’ 423.

[178] שיחת ש”פ שמות תשנ”ב.

[179] שיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[180] שיחת ש”פ שופטים תנש”א.

[181] קידושין ע, ב. שו”ע יו”ד סרמ”ב סל”ו בהגהה.

[182] ברכות ההפטרה.

[183] קידושין ע, ב. שו”ע יו”ד סרמ”ב סל”ו בהגהה.

[184] שיחת ש”פ תרומה-זכור ה’תש”י. התוועדויות ע’ 16.

[185] קטע זה – מדבריו של הרה”ג והרה”ח ר’ יוסף שי’ הכט, משלוחי הרבי מלך המשיח שליט”א לאה”ק והרב הראשי לאילת.

[186] אגה”ק סז”ך וכח ועוד.

[187] התוועדויות תשמ”ז ח”ב ע’ 209.

[188] ש”פ ויחי תש”נ. בלתי מוגה. וראה גם ש” ויחי תנש”א ובפרט בחלק הבלתי מוגה ועוד.

[189] שיחת ש”פ שופטים תנש”א.

[190] חכ”ו עמוד 7.

[191] ראה בארוכה בספר “האמונה השלמה” פ”א: מקורות המידע של יהודי.

 

פרסום תגובה חדשה

test email