יום שני ט׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

 

 

הוספה לפרק מ"א – ביטול בתכלית – ולהכניס זאת לתוך המציאות

 

היסוד יראה – הבניין אהבה

 

הנקודה המרכזית המבוארת בארוכה בפרק זה[1] היא ההדגשה ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", עיקר ויסוד השייכות האמיתית של יהודי להקב"ה – היא דווקא יראת ה' וקבלת עול מלכות שמים פשוטה, לבטל את מציאותו האדם לגמרי לה', לרצון ה' ולעבודת ה'. שכן יסוד הקשר עם הקב"ה חייב להיות ביטול מוחלט לגמרי ולא "מציאות", גם לא מציאות של קדושה ואלקות.

ובכל זאת, ביחד עם זה, מדגיש רבינו בהמשך הפרק גם את הצד השני. שלמרות שהעיקר והיסוד הוא הביטול המוחלט לה', צריך לאחר מכן להכניס את הקשר עם הקב"ה גם לתוך המציאות עצמה.

שזהו דווקא על ידי אהבה. שכן יראה וקבלת עול היא ביטול של האדם ויציאה ממציאותו, ואילו התכלית היא שגם מציאותו עצמה תהי' קדושה ואלקות.

וכל זה כיוון שתכלית הכל היא שהאדם (ובהמשך לזה גם העולם כולו[2]) יהי' "דירה[3] לו יתברך בתחתונים".

ולכן קודם כל, היסוד והעיקר, חייב להיות ביטול בתכלית. כי דירה לה' היא אך ורק[4] אם מוחלט לגמרי שאין שום מציאות כלל חוץ ממנו יתברך והכל בטל בתכלית אליו יתברך.

אולם מאחר שהכוונה היא שהאדם עצמו יהי' דירה לו יתברך, ואילו הביטול הוא יציאה ממציאותו ושלילה של מציאותו, לפיכך אחרי היסוד צריכים את הבניין עצמו. שהוא בעיקר על ידי אהבה[5], כדברי הזוהר הקדוש[6] "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" (אין עבודה כעבודת האהבה). כי כדי שהמציאות שלו עצמו תהי' קדושה. זהו דווקא על ידי אהבת ה'[7].

ובכל זאת, גם אז נשארת היראה והקבלת עול היסוד והעיקר והשורש, כי רק על ידי ביטול בתכלית קשורים באמת לאלקות.

 

רצוא ושוב

 

שתי נקודות אלו – הביטול בתכלית מחד וההכנסה לתוך  המציאות מאידך – הן[8] הנקודה המרכזית בכל הקשר של יהודי עם הקב"ה, ויש לזה השלכות בכל התחומים בעניינים שונים.

שהצד השווה בכולם הוא, מצד אחד ההדגשה שיהודי צריך לבטל לגמרי את מציאותו שלו ואת מציאות העולם סביבו. להתרומם מעל המציאות. לא להתחשב במציאותו שלו ולא להתחשב בכל מה שיאמר העולם סביבו, אלא להיות מסור ונתון אך ורק אל ה' ואל תורתו ומצוותיו לחלוטין.

לא[9] לנסות לקרב את התורה אל הבריות (אלא רק לקרב את הבריות אל התורה כמות שהיא) ולעשות בה שינויים ח"ו. לא "לייפות" את התורה ו"לעגל פינות" ח"ו, כשנדמה כאילו התורה כמות שהיא לא מתאים לדעה הרווחת בעולם. לא להתפשר ולא לוותר אף על קוצו של יו"ד.

ומאידך, אחרי ההקדמה הכל כך עיקרית של ביטול עצמו וביטול מציאות העולם סביבו, ולא להתחשב בעצמו ולא להתחשב בעולם סביבו –

לעשות הכל כדי להכניס את האלקות לתוך עצמו ולתוך העולם. וכן לקרב את הבריות, גם במצבם הנמוך ביותר, אל התורה כמות שהיא, כדלקמן.

ואם תמצי לומר, שתי נקודות אלו זהו בעצם הענין של "רצוא ושוב" שהוא הענין המרכזי הכולל[10] את כל התורה כולה – להתרומם למעלה מן העולם, ולאחר מכן להוריד זאת ולהכניס זאת אל תוך העולם.

 

לא פשוט להיות יהודי פשוט

 

זו הסיבה שמורנו הבעל שם טוב החשיב מאד, כידוע ומפורסם[11], את האנשים הפשוטים. והי' שולח את תלמידיו הקדושים, שהיו גאונים אדירים ועובדי ה' מופלאים – ללמוד יראת שמים ומדות טובות גם מאנשים פשוטים ביותר.

שכן נקודה זו של ביטול מוחלט של כל מציאותו, ובלשון החסידות "הנחת עצמותו" (להניח את עצמו בצד, ולא להתחשב כלל ברצונות שלו ובשכלו וברגשותיו, אלא רק ברצון ה') ו"הפסד הצורה" לגמרי (כאילו הוא שבור לרסיסים ולא נותר מכל מציאותו מאומה) – נמצאת דווקא באנשים פשוטים יותר מאשר בחכמים ולמדנים ואפילו במשכילים ועובדי ה'.

דווקא אצל יהודי פשוט יש ביטול בתכלית, ביטול בו הוא מרגיש "גאר גארנישט". הוא חש בפשטות, מלכתחילה, עד כמה אני רחוק מן האמת האלוקית. עד כמה אני אינני שווה מאומה. אינני מבין כלום. אינני מרגיש שום רגש אמיתי לה'. אינני שייך לשום דבר אמיתי.

בגלל זה הוא בטל בתכלית, ובגלל זה גם בוערת בו אש של תשוקה וגעגועים לאותה אמת אלוקית, שהוא מרגיש כל כך עד כמה הוא רחוק ממנה.

דווקא בגלל הרגש זה של ביטול בתכלית ותחושה שהוא רחוק לגמרי ואיננו שייך כלל לאלקות – הוא נאחז בכל כוחו ב"קליאמקע", ב"ידית הדלת" של אלקות וקדושה, ומנסה בכל כוחו להיות שייך לקדושה עד כמה שהוא רק יכול.

"קליאמקע" פירושה (ברוסית) ידית הדלת.

ישנו מי שנמצא עמוק בפנים, ויש מי שנמצא לגמרי בחוץ. וישנו מי שמרגיש כי הוא עומד על יד הדלת, כמעט בחוץ. והוא תופס בחוזקה בכל כוחו את ידית הדלת, שלא להישאר בחוץ.

תפיסה זו בידית הדלת מוכיחה שיש כאן שייכות פנימית ועצמית לאלקות. שייכות הרבה יותר ממי שנמצא עמוק בפנים, ממי שמרגיש שייכות גלוי' לאלקות.

דווקא משום שהוא מרגיש כאילו הוא נמצא על יד הדלת, כמעט בחוץ, לפיכך הוא כאילו נעמד על הרגליים האחוריות, וכל כולו זועק: לא ולא. בשום פנים ואופן. יהי מה, אינני מוכן להיות בחוץ!

ומכיוון שאצלו, בהיותו יהודי פשוט באמת, מונח בפשטות, מלכתחילה, שאין הוא שווה מאומה מצד עצמו – לכן הוא חש באופן טבעי ביטול, "הפסד הצורה" והעדר המציאות. הוא מרגיש היטב עד כמה הוא רחוק ועד כמה אין לו שייכות. ולכן הוא מחזיק בכל כוחו ב"קליאמקע" כדי להישאר בפנים. ופשיטא שאינו מערב את שכלו שלו בדברי התורה לומר דעות מה יותר חשוב ומה פחות חשוב.

וכתורת הבעל שם טוב המפורסמת שחזר רבינו הזקן ב"ויכוח מינסק"[12] על הפסוק[13] "וירא ה' אל משה בלבת אש – בלבו של אש – מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. ויאמר משה אסורה נא ואראה – אסורה מכאן להתקרב שם".

אומר הבעל שם טוב: אצל מי נמצאת שלהבת האש של התשוקה לאלקות באופן ש"איננו אוכל" – דווקא אצל האיש הפשוט. שכן הוא מרגיש את גודל ריחוקו ועד כמה אין לו שום שייכות גלוי' מצד עצמו לאלקות. ולכן מתעוררים אצלו צימאון ותשוקה עצומים לאלקות, ששום דבר לא ירווה אותה.

ואילו החכמים והלמדנים מרווים את צימאונם לאלקות בלימוד התורה ובחידושי התורה שלהם, כך שהביטול לאלקות והצימאון והגעגועים לאמת האלוקית אצלם אינם כה גדולים.

כך מפרש הרבי הריי"צ[14] את מה שנאמר על אברהם אבינו[15] "אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

"ולכאורה מה הפלא בזה שלבבו נאמן.

"אך להיות תום הלב הוא הפשטות, הנמצא באנשים פשוטים דווקא ולא בבעלי שכליים. ואברהם אבינו ע"ה הי' משכיל נפלא. וכל משכיל, הנה מצד עצם טבעו אינו שייך אל התמימות בכלל, ואל תום הלב בפרט, וכמו שכתוב[16] אני חכמה שכנתי ערמה –

"הנה זוהי מעלתו של אברהם אבינו ע"ה, דהגם שהי' משכיל נפלא, הנה ומצאת את לבבו נאמן, שהי' בו גם מעלת תום הלב".

וכפי שהי' המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס רגיל להתבטא: להיות יהודי פשוט – זה לגמרי לא פשוט. ומי מדבר להיות פשוט שבפשוטים, זהו בכלל דבר שנפלא עד מאד ("גאר גאר").

 

ממש כמו הסבתא

 

ישנו סיפור מפורסם בין חסידים אודות יהודי נכבד, פרופסור גדול, מלומד מאד בתחומים מדעיים רבים ושונים, עם דעות מוצקות ונחרצות מאד, שנחשב לאחד מראשי השמאל הקיצוני.

אותו יהודי שמע רבות על כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח ועל ידיעתו המקיפה בכל התחומים. רבים מעמיתיו בתחומי המדע בעולמו שלו סיפרו לו כי היו אצל הרבי ויצאו משם בהתפעלות גדולה, והציעו לו שיעשה גם הוא כמותם וייכנס לרבי.

אותו יהודי לא יכול הי' בשום אופן להאמין כי "רבי" חרדי חסידותי יכול לדעת ולהיות פתוח כל כך לעולם המודרני. אבל דווקא בגלל זה הוא החליט לבסוף להיפגש עם הרבי, כדי "להפריך את כל האשליות". באומרו: אני אכנס ולא אתפעל.

לבקשתו, נקבע לאותו פרופסור תור ל"יחידות", וכשהגיע הזמן, הוא נכנס אל הרבי, ושהה זמן רב בחדרו הקדוש.

כשיצא מהרבי, כולו נסער ומלא התרגשות והתפעלות, ניסו הבחורים שהיו שם לדלות מפיו על מה נסובה השיחה ומה הוא יכול לספר מה ששמע מפי הרבי.

ענה ואמר אותו פרופסור: נכנסתי אל הרבי במצח נחושה, בהחלטה שעלי הוא לא יעשה רושם. אבל יצאתי משם, כפי שאתם רואים, נסער ומלא התרגשות והתפעלות. הרבי הרשים אותי בצורה ששום אדם לא עשה זאת מעולם:

הוא פתח בנושא במדע המעניין אותי, שבו עסקתי בלהט ואני נחשב המומחה מספר אחד באותו ענין.

בכלל, מעטים האנשים בעולם שיש להם אפילו ידע מינימלי בנושא זה. וכאן ראיתי לפניי מי שמתמצא ומעורה בכל פרטי הפרטים של הנושא, כאילו הי' זה עיסוקו היחיד. הערותיו השאירו אותי מופתע ומשתומם לגמרי במידת אמיתיותן, הגאונות שבהן, וביחד עם זה פשטותן.

מכאן עברנו לנושא נוסף במדע. וגם בו ראיתי את בקיאותו של הרבי בכל פרטי הפרטים, יחד עם עומק וחריפות בלתי מצויים כלל. וכך הי' בכל נושא שהועלה בשיחה.

המחשבות שהיו לי לפני שנכנסתי, שאני אוכיח לכל חבריי כי כל התפעלותם מן הרבי היא לשווא, הפכו תוך רגעים ספורים להרגשה של התבטלות ננסית בפני הענק שבענקים. כאשר אני, הפרופסור הגדול שכל הארץ מלאה תהילתו, מרגיש את עצמי כמו ילד קטן, לעומת הענקיות הנפלאה של הרבי, ודווקא באותם תחומים בהם אני נחשב המומחה, בה' הידיעה.

כאן עשה אותו פרופסור נכבד אתנחתא, כאילו קשה לו להוציא מפיו את הדברים. ואחרי שהות קצרה נענה ואמר:

אבל, לרבי שלכם יש חסרון גדול – ראו זה פלא. בכל נושא בו אנו מדברים, הוא כל כך בקי וכל כך נאור ומתקדם. ואילו ברגע שמגיעים לענייני אמונה, הוא מאמין בכל מילה ובכל אות. ממש כמו הסבתא שלי. כמו אשה פשוטה זו שאינה יודעת מאומה.

שוב ושוב, היסוד של התורה הוא לא החכמה וההבנה, אלא דווקא הביטול המוחלט, ממש כמו הסבתא.

 

אמונה בכל אות ובכל פסיק

 

תורתו הנפלאה של הרבי מלך המשיח שליט"א מתאפיינת במיוחד בנקודה זו – בביטול מוחלט אל כל אות ואל כל פסיק בתורה, הנובע מן האמונה החזקה והאיתנה כי התורה כולה היא מאת ה'. ומכאן, שגם הפרטים שנדמה כי הם קטנים ושוליים וחסרי משמעות – יש לכל פרט משמעות עצומה. ולכן גם כל חלקי התורה מתאימים זה לזה ומשלימים זה את זה.

במידה מסוימת, מבוססת גישה זו בתורתו של הרבי, על תורתו של אביו, הגאון הקדוש רבי לוי יצחק[17]. שמדייק תמיד גם בפרטים היותר קטנים, ומוצא בהם את השייכות אל הענין המדובר.

כך כותב רבי לוי יצחק לבנו הרבי שליט"א[18]: "בקצרה אומר לך, אל תדמה שהלימוד והשכלה בענין הדיון והסברא של חכמי המשנה והתלמוד, וגם מי שאחריהם עסקו בתורה לשמה, היא בחינת לימוד והשכלה דשכל אנושי פשוט וכדומה, כמו השכל וההבנה דשארי בני אדם –

"לא כן הוא כלל וכלל … רק שכל אחד מהם הביט וראה בחכמה דתורה כמו שהיא למעלה, ולפי שרש נשמתו וחלקו בתורה, אם בהלכה או באגדה … שאין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה … כולם ממש אמר ה', ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש".

כך נכתב בספר תולדות לוי יצחק[19]: "במצב ששרר אז ברוסיה, בה השפיעה הרוח הכפרנית, במידה עקיפה, גם בחוגים הקשורים ליהדות – היו רבנים שהשתדלו להסביר הלכות בשולחן ערוך בנימוקים הגיוניים אשר יתקבלו על דעת ההמון.

"לא כן רבי לוי יצחק, אשר השמיע בעוז ובלי היסוסים את דבר ה' זו הלכה, בהדגשה שזהו דבר ה' ללא הסברים ונימוקים.

"מסופר שפעם באה אשה אחת אל רבי לוי יצחק בשאלה על תרנגולת. כאשר נוכח, לאחר הבדיקה, שהתרנגולת טריפה, אמר אל השואלת: דעי לך שהתרנגולת בריאה, אך על פי ההלכה אסור לאכול אותה כי היא טריפה".

 

תורת ה' תמימה

 

נקודה זו, כי התורה כולה היא "תורת[20] ה' תמימה", היא שלימה ותמימה בתכלית ואינה זקוקה לשום הסברים ופירושים שינסו לייפות אותה ולעשותה יפה ומתקבלת יותר בעיני העולם, היא היסוד והבסיס לכל היהדות, וקל וחומר, כמובן ופשוט, לכל תורת ושיטת החסידות.

כל הגישה אל התורה, מדגישה החסידות ללא הרף, חייבת להיות ספוגה ומלאה אך ורק באמונה מוחלטת, אמונה ללא עוררין. אמונה שכל אות וכל תג וכל פסיק הוא דבר ה' ממש, אמת אלוקית מוחלטת, שאינה עומדת למבחן או לאיזו שהיא שקלא וטריא. כל ההוכחות על אמיתותה לא יוסיפו לה מאומה, וכל הקושיות לא יזיזו מאומה מהאחיזה בה בכל התוקף וללא שום זיז ח"ו.

רק גישה כזו היא יסוד מוצק לכל התורה, יסוד ששום דבר לא יצליח לפגוע בו ולהזיז אותו בשום אופן.

נקודה זו היא שהייתה לצנינים בעיני "משכילי ברלין", יוצרי השיטה של "הי'ה אדם בצאתך ויהודי באהלך" ח"ו. והם אמנם נלחמו בכל מאמצי כוחם ועשו הכל כדי לפגוע באמונה זו ולקעקע אותה ח"ו.

שמעון[21] הכופר מזאמוט, שליח המשכילים לצודד נפשות למולך ההשכלה, נותן "רצפט" להצלחה ול"חינוך מחדש", ל"בעלי ההזי', חסידי הרבי מליאזנא". הוא קורא לחבריו המסיתים לתת לתלמידיהם "רשימת ספרים אשר יקראו, ספרי היתולים מהאדוקים בדת ומאמינים במלאכים, עין הרע, שדים ורוחות רעות, למען עקור מליבם את הבערות שהשרישו בהם המלמדים הנבערים מדעת".

כשנכנס[22] אותו משכיל כופר לרבינו הזקן, שאל אותו רבינו כיצד הוא מפרש את הפסוק[23] "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד".

הוא ענה שאינו מפרש כפירושו השני של רש"י, "שראה גיהינום פתוחה מתחתיו", כיוון שהוא סבור "שאין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בדברי אגדה בכלל. ומה גם בדברים המפחידים, כמו גיהינום והדומה".

ועל כך אמר לו רבינו הזקן כי נתפס למינות אשר "כל[24] באי'ה לא ישובון".

הוא כותב במכתביו לחבריו המשכילים אודות החסידים, כי עדיין לא קרה מעולם שהאשה הפשוטה ביותר תזכיר את הרבי או תאמר איזו שהיא מילה מהרבי לפני "שתרחץ ידי' ג' פעמים ותקנחם באלונטית".

הוא מכיר בעובדה שזהו סוד כוחם של החסידים. ולכן הוא מטכס עצות איך לפגוע ח"ו באמונה תמימה זו – כי כל זמן שאמונה זו בתוקף, הוא כותב, "לשווא כל עמלנו".

ולעומתם, להבדיל בין קודש הקדשים לחולי חולין, רבותינו נשיאינו עמלו והתייגעו ומסרו נפשם בפועל ממש פעמים רבות במשך כל התקופות –  שלא לשנות בשום אופן ח"ו, ולו בשינוי הקל ביותר, את החינוך היהודי. עם ה"מלמד הישן", עם שיטות הלימוד ה"מיושנות" של "קמץ אל"ף א", והשרשת קדושת האותיות והנקודות, יחד עם סיפור מעשי ניסים ונפלאות דווקא ל"מוחם הרופף של התינוקות".

וכידוע[25] הסיפור על המלמד החסיד שלא מצא לנכון לספר לבנותיו של הרבי הריי"צ סיפורי מופתים וניסים. והורה הרבי הרש"ב נ"ע לפטרו מיד מעבודתו ללא טענות ומענות, שכן ענין זה נוגע לכל החינוך ודרך החיים כל ימי חייך.

ספר הזיכרונות, כמו רשימות ושיחות רבות של הרבי הריי"צ, מלאות בסיפורי מופתים, אודות היחס לחפצים של צדיקים ועל ניסים ונפלאות שנעשו על ידם, ואפילו סיפורים על שדים ורוחות – כל זה כדי להשריש בלב היהודי את האמונה שלמעלה מן השכל, את הקדושה האלוקית, ללא התחשבות בענייני העולם.

כי התרופה לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו כאמור יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, הביטול המוחלט לה' ולעבדיו הצדיקים, הנובע מן האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות.

זהו "פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול", אותו לא יוכלו ה"יוונים" לעולם לטמא, כי אין להם שום גישה אליו.

רק זהו היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול של שכל רגש ותענוג. בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

 

התורה והתפילה מגדילים את מציאותו

 

ואם חסר ח"ו בביטול מוחלט זה, אם גוברת בעיקר הרגשת המציאות, גם אם זו מציאות אמיתית, מציאות של קדושה – עלול להיות חסר ביסוד של הכל, בביטול המוחלט אל ה', אל תורתו ומצוותיו ואל עבדיו הצדיקים. כאמור, שהחכמים והלמדנים מרווים את צימאונם לאלקות בלימוד התורה ובתפילה, כך שהם עלולים להרגיש מציאות (של קדושה), וממילא הצימאון והגעגועים לאמת האלוקית אצלם אינם כה גדולים.

ועד שעלול להיות שמהמציאות של קדושה תשתלשל ותתהווה גם מציאות של קליפה ח"ו.

שכל מה שהוא לומד וכל מה שהוא עובד את ה' אינו אלא כדי להגדיל את מציאותו ואת הישות שלו. את ההרגשה שלו שהוא אכן "שווה משהו". שהוא "ממצה את אישיותו", ומתקדם והולך ועולה מעלה מעלה.

כל דף גמרא שהוא לומד, כל כמה שהוא עובד על תיקון מידותיו, כל הנהגתו הטובה בתורה ובמצוות, ואפילו כשהוא מגיע לידי אהבת ה' באמת –

במקום שזה יקרב אותו יותר אל הקדוש ברוך הוא, שקירבת ה' היא אך ורק על ידי הביטול, רק כאשר ירגיש יותר עד כמה הוא אין ואפס ואינו שווה מאומה – עלול כל זה לשמש כלי ביד היצר לתת לו את ההרגשה הטובה עד כמה אני גדול, עד כמה אני מציאות, שהרי אני מציאות אמיתית של עבודת ה' וקרבת ה'.

חסידים מספרים על הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מהאראדאק (מוויטעבסק) שבימי נערותו למד תורה אצל המגיד הגדול ממעזריטש, והי' זה בתחילת התקרבותו של הרב המגיד למורנו הבעל שם טוב.

פעם, בשבת קודש אחר הצהריים, ישב הנער והגה בגמרא בעיון ובעמקות ובמתיקות משך זמן רב. לאחר כמה שעות של לימוד מעמיק, קם ממקומו והסתובב בחדר אנה ואנה, כשכובעו שמוט קצת הצידה בזחיחות הדעת.

קרא לו המגיד ושאל: מענדלע, כמה דפים למדת?

ששה דפים, ענה הנער.

ובכן, אמר המגיד, אם כשלומדים ששה דפים, זז הכובע קצת הצידה – כמה דפים אם כן צריך ללמוד כדי להוריד לגמרי ח"ו את הכובע מהראש?!

כאן 'תפס' הנער את עצמו, ובא בבכי' רבה אל מורו המגיד שיורה לו דרך תשובה, כי רואה הוא שהולך הוא בדרך עקלתון ולימודו בתורה גורם לו את ההיפך הגמור ממה שהי' צריך להיות.

אמר לו המגיד: אם כן, ניסע שנינו, אני ואתה, אל מורנו הבעל שם טוב הקדוש, והוא יורנו בדרך העולה בית א-ל.

כלומר, עלול להיות מצב אבסורדי, שהאדם לומד את תורת ה', שהיא שיא הקירוב והדבקות בה'. ולא זו בלבד שאין התורה פועלת בו קירוב ודבקות לה', אלא להיפך, התורה שלמד נמצאת בגלות בתוך הקליפה.  בדרגות נמוכות היא עלולה להביא אותו אפילו לידי ישות וגאווה ותאוות כבוד ח"ו^[26].

ובדקות יותר, גם אם לא מדובר על גאווה ותאוות כבוד, אך האדם עלול להחזיק טובה לעצמו ולהרגיש את עצמו שהוא מציאות חשובה.

כדברי המשנה[27] "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת!" היינו שתיתכן מציאות של מי שלמד תורה הרבה והוא עלול להחזיק טובה לעצמו ולהרגיש את עצמו מציאות חשובה, ודווקא מציאות אמיתית של קירבת ה'.

[ובכל זאת נצטווינו, וגם את זה מבארת ומדגישה מאוד תורת החסידות[28], שבכל אופן יש ללמוד תורה בכל רגע פנוי ולקיים את המצוות ויהי מה, גם אם זה יהי' שלא לשמה ושלא כראוי. כי המעשה הוא העיקר. והובטחנו ש"לא ידח ממנו נידח", ובשובו אל ה' גם תורתו תשוב עמו[29]].

לא לחינם נקרא שמו של היצר בפי רבותינו נשיאינו בשם "דער קלוגינקער" (הערמומי). כי הוא בא עם תכסיסיו הערמומיים דווקא אל החכמים והלמדנים ועובדי ה', להגדיל את ישותם ולומר להם, ראו כמה למדנים אתם וכמה עובדי ה' אתם.

ועל זה אנו מבקשים[30] "והסר שטן מלפנינו ומלאחרינו", כפי שמפרשים חסידים:

ישנו השטן המנסה להסית את האדם "מלפנינו", לפני שלמד תורה ולפני שקיים את המצווה, למנוע אותו מלימוד התורה וקיום המצווה.

וישנו השטן שבא "מלאחרינו", אחרי שלמד ואחרי שקיים, לומר לו ראה כמה גדול וחשוב אתה, כמה אתה צדיק, כמה אתה עובד ה' באמת. וממילא כמה אתה "מציאות", מציאות אמיתית.

 

"עמנו הייתם!"

 

והיצר אינו עוצר אצל מי שנכנס לעולמה של שיטת ותורת החסידות.

הוא ממשיך בשיטת "כל[31] זה אכניס בקל וחומר" פנימה יותר ויותר, ככל שיתעלה האדם יותר ויותר בעבודת ה'. שדווקא גודל מעלתו הרוחנית והרגשת האלקות שבו תגדיל עוד יותר את המציאות שלו.

חסידים מספרים אודות הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב. שבצעירותו, כשנעשה חתן של פרנס חשוב, כיבדוהו פעם, בשמחת תורה לפני 'הקפות', לומר "אתה הראת".

לקח רבי לוי יצחק את הטלית להתעטף בה (כפי שהי' נהוג שם להתעטף בטלית לאמירת הפסוקים), ומיד הניחה בחזרה על מקומה. שוב הרים אותה, ושוב הניחה, וחוזר חלילה. אחרי כמה פעמים, כשהציבור ממתין ולא מבין מה קורה כאן, הניח רבי לוי יצחק את הטלית סופית על השולחן, כשהוא ממאן לומר את הפסוק, ואומר: "אם אתה למדן, ואתה חסיד, ואתה ירא שמיים – קח אתה את הטלית ואמור אתה לבדך 'אתה הראת'!"

כולם התפלאו על ההנהגה המוזרה, וחותנו הקפיד על הביזיון שנגרם לו בעטיו של החתן. אך מאומה לא עזר, והוא לא הסכים בשום אופן לומר "אתה הראת".

לאחר מכן הסביר רבי לוי יצחק מה ארע כאן: כשלקחתי את הטלית לומר "אתה הראת", בא אלי ה'בעל דבר' ורצה לומר עמי ביחד את הפסוק.

אמרתי לו: מי אתה, ומה פתאום אתה מעיז לבוא ולומר עמי ביחד את הפסוק.

ומי אתה, הוא עונה לי בשאלה.

מה זאת אומרת מי אני, אמרתי, הלוא שנים רבות למדתי תורה אצל רבנים מפורסמים והנני למדן גדול.

מה אתה אומר, הוא עונה, עמך הייתי ועמך ביחד למדתי תורה. הנני למדן גדול בדיוק כמוך.

אבל, אני מנסה לומר לו, אני חסיד. אני ירא שמיים. נסעתי אל הרבי, המגיד הגדול ממעזריטש, ושם קיבלתי הדרכה, שמעתי מאמרי חסידות, קיבלתי עצות והתקדמתי בעבודת ה'.

מה אתה אומר, הוא עונה, עמך הייתי ועמך ביחד שמעתי את מאמרי החסידות, קיבלתי את העצות והתקדמתי בעבודת ה'.

כשראיתי, סיים רבי לוי יצחק, כי לא יעזרו לי כל טענותיי, שכן הוא לא מפסיק לטעון ולהוכיח כי הוא הי' עמי כל הזמן, למד עמי והתקדם עמי בעבודת ה', כך שיש לו חלק נכבד בכל התורה ובכל עבודת ה' שלי – נעניתי ואמרתי: אם כן, שאתה למדן ואתה חסיד וכו', קח אתה את הטלית ואמור אתה לבדך 'אתה הראת'!" אני, עמך ביחד לא מוכן להיות!

בסיפור זה טמונה אחת מההדגשות העיקריות של תורת החסידות: יכול אתה ללמוד תורה, להיות ירא שמיים וחסיד, לתקן את המידות ולהתקדם בעבודת ה' – והיצר הרע לא עזב אותך לרגע. הוא נמצא עמך יחד. וככל שלמדת יותר והתקדמת יותר בעבודת ה', כך הוא מנסה להגדיל בעיניך את מציאותך.

"עמנו הייתם!" זועק הוא – אני למדתי יחד עמך את תורת החסידות. אני נסעתי יחד עמך אל הרבי. אני נוסע יחד אתך לשליחות. אני עובד יחד אתך על תיקון המידות, על ה"נקודה" ועל הביטול וההתקשרות. כל זה שלי. אני שותף מלא בכל זה. וממילא כל זה מגדיל עוד יותר את הרגש המציאות שלי.

כפי שאמר לבן הארמי[32] "הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא".

 

"פארוואס" – איז א קליפה

 

אמרו חז"ל[33] "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה".

מבאר הרבי הריי"צ[34]: בתחילה היצר לא בא להפריע לאדם לקיים את המצוות. להיפך. הוא אומר לו "עשה כך!", אני מסכים שתקיים את המצווה. טוב מאד. נכון מאד. אמת ויציב.

מה אם כן לא טוב בזה – שהיצר, ה"אני" שלי (שהרי הנפש הבהמית "היא[35] היא האדם עצמו בבינונים"), נעשה שותף ו"בעל דעה" בעבודת ה'. הוא אומר שזה טוב וזה נכון וזה אמת, וכך הוא קונה שביתה בלבו של האדם, ונהי' "מאן דאמר" על מה שהאדם עושה.

ואז, כאשר היצר מחליט שהגיע הרגע לבצע את מזימתו, ומכיוון שהוא כבר "מאן דאמר" אצל האדם – אזי הוא בא ואומר מה שהוא, היצר, חושב, כדי להסיט את האדם מתפקידו בשעה זו, כיוון שאין זה מסתדר כל כך עם המציאות וה"ציור" שלו.

וככל שהמציאות שלו היא יותר אמיתית ויותר של קדושה, כך הוא לא מוכן לקבל דברים שלא עולים בקנה אחד עם מציאות זו.

והאמת היא שהבעי' לא מתחילה רק בזה שהיצר מסית את האדם שלא לעשות מה שבאמת צריך לעשות או להיפך, כאשר זה נגד המציאות שלו. אלא גם בשעה שהוא כן עושה את הכל כראוי – הוא עושה לא בגלל ביטולו אל ה', אלא בגלל המציאות שלו, בגלל שהוא מבין והוא מרגיש והוא רוצה כך.

ובלשון הרבי[36]: "גם שאלת החכם, מאחר אשר שאלה היא, אין זה כדבעי בתכלית השלימות. כי בקדושה אין צריך להיות שאלות. כי אם תמים תהי' עם הוי' אלוקיך. וכפתגם כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בשם זקני החסידים: "פארוואס" (מדוע, מפני מה) – איז א (זו) קליפה.

"ואף ששאלת החכם היא מפני תשוקתו לקבל השפעה, מכל מקום אין זו עבודה תמה בתכלית.

"ולכן משאלת החכם, מכיוון שבגדר שאלה היא, אפשר להסתעף ממנה, בריבוי השתלשלות, שאלת הרשע.

"וכמו שסיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר אשר פעם הי' אאמו"ר (אבי, הרבי הרש"ב) מבטל את החכם. שאף שאחד חכם, הרי הוא עומד בסמוך להרשע. והתם, אמר שהוא ענין התמימות. ושיבח ביותר את השאינו יודע לשאול. וביאר, כי הנשמה למעלה – האלקות בפשיטות אצלה. ובירידתה למטה, נעשה בתור (התחדשות) ושאלה. ושאינו יודע לשאול, שגם בהיותו למטה, האלקות אצלו בפשיטות ואינו יודע משאלות."

 

להתבטל לגמרי

 

ולדוגמא בענין שהזמן גרמא, בתקופה נפלאה זו שאנו נמצאים בעיצומה (בשעת כתיבת הדברים. ובוודאי עד שהם יראו אור, כבר נהי' עמוק בתוך הגאולה האמיתית והשלימה). כאשר אנו יודעים כי הרבי שליט"א "שכינה מדברת מתוך גרונו", וכל דבריו אינם אלא דבר ה' ממש בפי עבדיו הנביאים[37].

והרבי אומר, ומדגיש זאת שוב ושוב בשיחות שהוגהו ונמסרו על ידו לפרסום בעיתונים[38], כי נסתיימה כל העבודה[39], "עבודת הבירורים", הנדרשת מעם ישראל לפני ביאת המשיח. והעבודה עכשיו היא רק להביא בפועל את התגלותו של משיח, ולפקוח את העיניים ולראות זאת גם בגשמיות העולם. "הדבר[40] היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא – קבלת פני משיח בפועל ממש".

הרבי חוזר שוב ושוב[41], שצריך להכריז ולפרסם אודות משיח שכבר נמצא בגלוי בעולם[42], והוא מודיע ומכריז מ"גג בית המקדש", שזהו "בית רבינו שבבבל"[43], כי "הגיע זמן גאולתכם".

הרבי אומר[44] כי "המינוי דמלך המשיח כבר הי', כמו שכתוב[45] "מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו". וצריכה להיות רק קבלת מלכותו על ידי העם, ושלימות ההתקשרות בין המלך ובין העם בגאולה האמיתית והשלימה".

ואף מבאר שדרושה ונחוצה[46] הכרזת "יחי המלך" בקשר למלך המשיח, כי היא הפועלת את התגלותו של המלך המשיח.

ויחד עם זה, אומר הרבי, הדרך[47] הישרה והקלה להביא את התגלותו של משיח בפועל ממש, היא – לימוד והסברת עניינו של משיח, כמבואר בתורה בכלל, ובמיוחד בתורתו של נשיא דורנו.

ראינו בחוש שכל חייו של הרבי הם אך ורק משיח. ועד שהתבטא באוזניו של אחד מחסידי פולין: "אומרים עלי שאני 'קרייזי' על משיח, אך הנני מתכוון באמת".

ראינו בעינינו הגשמיות כיצד הרבי מוסר את נפשו ולעיני בשר הוא סובל ייסורים קשים בגשמיות בפועל ממש מידי יום ביומו במשך כשנה וחצי[48] בכדי לעודד בכל כוחו את שירת והכרזת "יחי אדוננו", כשלעינינו הי' נראה שכל תנועה עולה לו בייסורים קשים.

בא היצר ואומר: לא. לא על כך גדלנו וחונכנו. לימדו אותנו ללמוד חסידות, להתפלל באריכות, לעבוד עבודה פנימית בתיקון המידות וכדומה, להפיץ את המעיינות חוצה[49]. ולא להיות שקוע בפרסום חוצות, בשלטים רעשניים, בדגלי משיח, ובגימיקים למיניהם, שכל כולם חיצוניות ושטחיות.

נכון, הוא טוען, שאלו הוראות והנהגות של הרבי. נכונים כל הדברים שהובאו לעיל. אבל כאשר אני חושב שאני מבין ואני מרגיש ואני חי באמת עם מה שצריך, ואצלי הדברים הללו נראים פחות חשובים, אז כנראה לא לכך הייתה הכוונה…

ובאמת, גם לפני שנים רבות, כשהרבי שליט"א התחיל את כל הפעילות עם ה"חוצה", את מפעל השליחות הנפלא ואת הפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה, הי' זה שינוי בהנהגה אצל חסידים ממה שהי' קודם. ונמצאו גם אז רבים שטענו שלא זה העיקר ולא זה מה שנדרש מחסיד – מאותה סיבה, שזה לא מתאים למציאות של קדושה שלי, כפי שגדלתי וחונכתי קודם.

 

נקודת ההתקשרות

 

זו בדיוק הבעי' כאשר אני נשאר מציאות, מציאות אמיתית של קדושה, אבל מציאות. שאז אני מכניס את השכל שלי ואת מה שנראה בעיניי. ואני בטוח באמת שמה שאני חושב ומה שאני מרגיש זה באמת מה שצריך להיות.

כפי שהיו חסידים מספרים בדרך צחות אודות אותו ראש ישיבה שאמר לתלמידיו: דעו כי כל מה שאני אומר זו אמת מוחלטת. ואם מצאתם איזה "תוספות" או אפילו איזו גמרא הסותרת את מה שאני אומר – צריך למצוא הסבר ו"לסדר" אותו קטע בגמרא או בתוספות שיתאים למה שאני אומר…

ולכן "ראשית העבודה, ועיקרה, ושרשה" הוא ביטול. לפני הכל ואחרי הכל על יהודי לדעת שאני לא מציאות, אינני "מאן דאמר", אין אני חשוב מאומה. ועלי להחזיק בכל כוחי ב"קליאמקע", להניח את עצמי בכל מכל כל על הצד לגמרי. ולהיות מסור ונתון אך ורק אל ה' ואל עבדיו הנביאים, אל הרבי שליט"א מלך המשיח, ששכינה מדברת מתוך גרונו וכל דבריו הם דבר ה' ממש.

ופשיטא שלא לערב את השכל או הרגש שלי בדברי הרבי, לומר מה יותר חשוב ומה פחות חשוב, מה צריך להיות ומה לא צריך להיות. ולקבל בביטול גמור ולהתאים את עצמי אל כל מה שאומרים לי מלמעלה, ללא הכנסת ועירוב מציאותי שלי כלל וכלל.

הדבר היחיד המחוסן בפני כל הטומאות שבעולם, אותו לא הצליחו ה"יוונים" לטמא למרות ש"טמאו כל השמנים" הוא – "פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול".

שזוהי נקודת ההתקשרות (לא ה"התפשטות" של ההתקשרות, אלא הנקודה של ההתקשרות) והביטול המוחלט, "הפסד הצורה לגמרי". לדעת שאני לא שווה כלום ולא מבין כלום ולא מרגיש כלום ולא שייך לכלום. ועלי לעשות הכל "להחזיק בקליאמקע" ולהיות שייך לרבי – לא לפי מה שאני מבין ואני מרגיש, אלא לפי מה שהרבי קובע, גם אם זה לא מתאים ולא מסתדר לי עם כל הדברים הטובים והנכונים והאמיתיים עליהם גדלתי וחונכתי.

רק אותה נקודת ההתקשרות והביטול, שהיא ה"ניצוץ משיח" שנמצא בכל אחד[50], אותה לא הצליחו ולא יצליחו בשום אופן לטמא אף פעם בשום טומאה שבעולם.

כי רק כאשר היסוד והעיקר והשורש הוא הביטול, רק אז זוהי אכן עבודת ה', ולא עבודה (זרה) של מציאותי שלי. 

 

בין "משכיל" ל"עובד"

 

מאידך, למרות כל האמור – אחרי הביטול בתכלית, צריך להכניס את זה גופא לתוך מציאותו של האדם והעולם, כדי שהמציאות גופא (לא רק תתבטל לאלקות, אלא) תהי' אלקות גם מצד עצמה.

וזהו חידושה של חסידות חב"ד, להביא את כל האמונה והמסירות נפש שלמעלה מן השכל – אל תוך החכמה בינה ודעת, לתוך המציאות. שהמציאות עצמה (לא רק תתבטל לאלקות, אלא שהמציאות עצמה כמות שהיא) תהי' אלקות.

בתוך חסידות חב"ד עצמה, במידה מסוימת על כל פנים, אפשר לומר גם ששתי נקודות אלו – ביטול בתכלית מחד ולהכניס זאת לתוך המציאות מאידך – זהו גם ההבדל בין "משכיל" לבין "עובד".

ישנו מי שהוא "משכיל" בידיעת אלקות ובהתבוננות בענייני אלקות. הוא ממלא את המציאות שלו באלקות. אבל בכל זאת נשארה כאן המציאות, אף שהיא מציאות של קדושה.

וישנו "עובד", שעובד את ה' בתפילה. אצלו הדגש החזק הוא יותר על הביטול שלו לה' ועל שיעבוד כל מהותו לעבודת ה'.

ואמרו חסידים שהמשכיל האמיתי הוא דווקא ה"עובד". שכן הוא לא רק מבין את הענין האלוקי ומתבונן בו, אלא מתבטל אליו. וממילא גם הבנתו את הענין האלוקי היא אחרת לגמרי.

כמובן חייבים להדגיש שמדובר כאן על הבדל דק בין "משכיל" ו"עובד", שלשניהם ישנה בוודאי קבלת העול הראשונית לפני הכל. שניהם עוסקים הן בלימוד הבנה והתבוננות והן בעבודה שבלב זו תפילה. שניהם רוצים להתבטל לאלקות ולפתוח חלון לקבל את האלוקי כמות שהוא.

אלא שבכל זאת אצל המשכיל מודגשת יותר ההבנה וההשגה שהיא בכל זאת איזו שהיא מציאות, ואילו אצל העובד מודגש יותר הביטול וזיכוך עצמו.

לפיכך אמרו שהמשכיל האמיתי הוא דווקא ה"עובד". שכן ה"משכיל"^[51] מנסה להוריד את הענין האלוקי אליו, למצוא הסברים ומשלים ודוגמאות שיסבירו את הענין בשכל האנושי התחתון. וכאשר מדובר על הקב"ה ש"לית מחשבה תפיסא בי' כלל", מובן שכמה שלא יבין ויתפוס, הדבר עדיין רחוק מאד ממנו.

ואילו ה"עובד" מנסה גם הוא להתקרב אל הענין, אבל לא באופן של להוריד את הענין האלוקי אליו אלא שהוא מנסה לעבוד עם עצמו להזדכך להתעלות ולהתרומם ולהיות שייך יותר ויותר אל הענין האלוקי.

וכנ"ל[52], שמי שמנסה להתקרב אל הקב"ה בכוחות עצמו, בבחינת מציאות, הרי בעצם מציאותו, אפילו בדקות דדקות, הוא מנגד לאלקות, ואין השכינה שורה בו. רק מי שמנסה לצאת מעצמו ולהתבטל אל האלוקי, לפתוח חלונות לקבל בתוכו את הענין האלוקי כמות שהוא, רק הוא יוכל אכן להרגיש ולחיות את הענין האלוקי לאמיתתו.

כפי שאומר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ^[53] בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב:

"דבר זה עצמו, ש"עבודה" היא עיקר החסידות, צריכים להבין על פי השכלה. חסידות היא שכל אלוקי. חסידות אינה השכלה בלבד אלא שכל אלוקי, ההוד וההדר שבשכל, כלומר, הלמעלה מהשכל שבתוך השכל. ועל המוח הגשמי לתפוס את השכל שלמעלה מהשכל.

"ברם, כדי שהמוח הגשמי יוכל לתפוס ולהשיג שכל אלוקי, הרי זה אפשרי רק על ידי עבודה שבלב בתפילה. שכן התפילה היא הזמן והמקום של "ויקחו לי^[54]" – "אותי אתם לוקחים^[55]". עצמות אין סוף ברוך הוא אומר לעובד ה' בתפילה – אותי אתה לוקח.

"אך כדי שהתפילה תהי' עבודה אמיתית, כדי להגיע לנתינת הרשות של "אותי אתם לוקחים", יש להזדקק להכנות של "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה^[56]" ושל "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה^[57]".

"בהבנה של השכלה, אף העמוקה ביותר, בלבד, בלי דמעות ובלי זיעה של מצווה, אי אפשר להיות עובד ה' בתפילה.

"אפשרי הדבר – אומר אבי – שאחד ילמד ענין של השכלה עמוקה בחסידות ויבינו היטב, היטב ובאמת, כך שלא רק שהענין נמצא בו, כי אם שהוא שקוע בענין – אז הסביר אבי את לשון רבינו הזקן בתניא^[58] "מקיף ומוקף" – ועם אותו ענין הוא מתפלל תפילה יפה של ערבית, עורך תיקון חצות, והשינה אינה שולטת עליו מפני שהוא שקוע וקשור לענין. ולאחרי כל ההכנות של מקווה והתבוננות שלפני התפילה, הרי כשהוא עומד להתפלל הוא מתעמק בעריבות ובעונג השכלי של הענין, ואילו את האלקות שבאותה השגה אין הוא מרגיש.

"הוא, ה"משכיל" יודע את ההבדל שבין הרגשת השכל לבין הרגשת האלקות, והעדר הרגשת האלקות שבהשכלה עולה לו הרבה בריאות. הוא מתחנן ובוכה – ושום דבר. סגורים בפניו כל הדלתות והשערים. מלמעלה אומרים לו: ברצונך להיות "משכיל" – הי' "משכיל", אבל אור אלוקי לא נותנים לו.

"המבינים אתם את משמעות הדבר – אומר אבי למסובים – למעלה אומרים ל"משכילים": "כי תבואו לראות פני^[59]" – רוצים אתם בחכמותיכם ובהשכלותיכם לראות פני אלוקים, בהשכלה אתם רוצים להרגיש אור אלוקי – צאו מכאן.

"מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" – מי התיר לכם לקחת שכל אלוקי ולדרוך עליו בשכל האנושי המגושם שלכם.

"חדשיכם ומועדיכם" – החידושים שאתם מחדשים בהשכלה, עושים אתכם ל"מועדים" (מלשון שור מועד). אתם נוגחים אחד את השני כדי להראות את ההשכלות שלכם, וזאת "שנאה נפשי", לכן "גם כי תרבו תפילה אינני שומע".

"תפילה – עבודה שבלב – זקוקה להקדמה ולהכנה. נוסף להכנות של קריאת שמע שעל המיטה ותיקון חצות, גם להכשרת הלב הבאה על ידי זיעה של מצווה, ועל ידי כך מגיעים ל"רחצו הזכו".

"צריכים להתרחץ בזיעה ובדמעות. אז יכולים להרגיש את האור האלוקי של השכל האלוקי שבחסידות.

"ואבי, בסיימו לומר את האמור, יצא בריקוד נלהב עם המסובים, שעשה את כולם כאיש אחד".

 

לא "סברות כרס"

 

ושוב חייבים להדגיש שהמדובר כאן הוא על הבדל דק בין "משכיל" ו"עובד", שלשניהם ישנה בוודאי קבלת העול הראשונית שלפני הכל. שניהם עוסקים הן בלימוד הבנה והתבוננות והן בעבודה שבלב זו תפילה. שניהם רוצים להתבטל לאלקות ולפתוח חלון לקבל את האלוקי כמות שהוא. אלא שבכל זאת אצל המשכיל מודגשת יותר ההבנה וההשגה שהיא בכל זאת איזו שהיא מציאות, ואילו אצל העובד מודגש יותר הביטול וזיכוך עצמו.

וכמובן לא מדובר כאן בשום אופן ב"משכיל" כזה שהוא מציאות יש מגושם, שמשלב רגל על רגל, "מפשיל שרוולים" ומנסה "לפרק" איזו סוגיא, להגדיל את המציאות והישות שלו על ידי אמירת סברות כרס בחסידות רחמנא ליצלן.

על כך הי' המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס מתבטא בשעת חדוותא: מי שהוא עובד בעי"ן הוא משכיל בשי"ן, ואילו מי שהוא אובד באל"ף הוא מסכיל בסמ"ך (מלשון סכל וטיפש).

ישנם כאלו שאומרים פלפולים בחסידות רק על העניינים הנעלים ביותר, רק על האור שלפני הצמצום. ברגע שהאור יצא אל מחוץ לצמצום, הי' ר' מענדל אומר, הוא אצלם "נפסל ביוצא" (כמו בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו), הוא כבר נפסל וכבר אי אפשר לומר עליו פלפול.

הוא מסתובב מתוך הרחבת הדעת, הי' ר' מענדל ממשיך ואומר, הולך מצד לצד ומסובב את אצבעו מלמטה למעלה לפי אופן הפלפול, ומסביר את ההבדל בין הביטול בדרגא זו לביטול העמוק יותר בדרגא גבוהה יותר. וככל שהביטול עליו מדבר הוא גדול יותר, כך הוא נעשה יותר יש ומציאות ודבר נפרד בפני עצמו!

מילא אם לומד הוא נגלה דתורה באופן כזה, הי' ר' מענדל אומר, הי' אולי איזה שהוא מקום להבין אותו (אף כי בשום אופן לא להסכים לכך). מכיוון שעוסק הוא בענייני העולם, אודותם מדובר בנגלה דתורה, הוא לומד על שור שנגח את הפרה ועל טענות של שקר בדיני ממונות, יש מקום אולי שזה עלול לגרום לו חלילה להיות מציאות יש (וכמו אשה מעוברת, שזה טבעי אצלה להיות כריסה בין שיני'). אבל כשמדובר על לימוד החסידות, על הבנה באלקות – איך שייך בכלל שזה יביא אותו להיפך הכוונה לגמרי, להיות מציאות יש (אין זה אלא כמו "איש מעובר", דבר שכלל לא יעלה על הדעת).

על כאלו מתבטא כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בחריפות רבה בשיחה המפורסמת "כל היוצא למלחמת בית דוד"^[60]:

"עיקר עניינו של לימוד החסידות הוא שהלימוד יהי' אדעתא דנפשי'. הוא לומד חסידות בשביל עצמו ולא בשביל החסידות.

"ישנם שוטים הלומדים חסידות בגלל חסידות. הם חושבים את עצמם למבינים. למדו כמה עשרות מאמרים ומפטפטים על שדות ויערות קרחים. בסברות בטן פרועות הם מסבירים עניינים של חסידות. כללו של דבר שהם לומדים חסידות, זאת אומרת שהחסידות תהי' חסידות ולא שהם יהיו חסידים. לימוד החסידות האמיתי, שהלימוד יביא את הלומד להיות חסיד הוא מהם והלאה.

"בעלי ההבנה המוטעה, שכוונתם בלימוד החסידות אינה אלא לשם ההבנה בלבד של ענייני השגה אלוקית ולא לשם עבודה, הנה לבד זאת שהם נשארים עמי הארץ בלימוד החסידות ובידיעת החסידות – הם גם ירתי (יורשים) תרתי גיהנם, בזה ובבא. אני שונא אותם ומרחם עליהם. אני מבקש את השם יתברך שיערה רוח ממרום שיחזרו בתשובה – בתשובת המשקל. ואלו שעושים זאת בשאט נפש ומחזיקים בשטותם – לא יאבה ה' סלוח להם כי הם מחללים את קדושת החסידות.

"חסידות צריך אדם ללמוד בשביל עצמו, שהחסידות תלמד אותו כיצד להיות ירא שמים באמת וכיצד להיות עובד ה' באהבה ויראה ולהתנהג בכל העניינים במדות טובות כפי שהוא על פי תורת החסידות …

"להרגיש את המאור שבתורה ולראות את נותן התורה יתברך יכולים רק על ידי תפילה באריכות. כשמתבוננים בהשגה אלוקית, ובשעה שההשגה האלוקית בה הוא מתבונן מאירה בלבו, מעוררת אותו באהבה ויראה ומביאה אותו לידי פועל טוב, אז מגיעים למאור שבתורה וחשים את נותן התורה ברוך הוא.

"לא הלמדן, ואף לא הגאון הם הזוכים למאור שבתורה. אפשר שאדם יהי' למדן מופלג וגאון, מחדש חידושים בתורה, עם שפע של השכלות וסברות שכליות המבהילות את הרעיון, אבל אין לכך כל יחס ושייכות למאור שבתורה. אין לו כל ציור בנותן התורה, שכן כל הענין של אלקות הוא ממנו והלאה.

"את המאור שבתורה מרגיש ה"עובד", זה שמתפלל מתוך התבוננות בהשגה אלוקית, לו יש הרגשה במאור שבתורה ולו ישנם כלי ההשגה וההשערה באלקות".

 

ר' הלל ור' אייזיק

 

כך אומר הרבי הריי"צ[61]:

"ר' אייזיק הוא 'משכיל' ור' הלל הוא 'עובד'.
"בחנוכה תרי"ד, היו החסידים המפורסמים ר' אייזיק מהומיל ור' הלל מפאריטש בליובאוויטש, ובילו שם מספר שבועות. אבי-הסבא, הרבי הצמח צדק, אמר אז הרבה מאמרי חסידות, והבנים, וגם ר' אייזיק ור' הלל הנ"ל, חזרו על המאמרים.
"כידוע, על כל מאמר שאבי-הסבא היה אומר ברבים, היה אומר ב'יחידות' ביאור לפני הסבא, הרבי מהר"ש.
"על-פי הוראתו של אבי-הסבא, היה הסבא, הרבי מהר"ש, הולך אל החסידים הנ"ל, ר' אייזיק ור' הלל, לשמוע מהם 'חזרה' על המאמרים שאבי-הסבא אמר.
"פעם רצה אבי-הסבא לשמוע כיצד החסידים ר' אייזיק ור' הלל חוזרים על המאמרים, וציווה על הסבא הרבי מהר"ש שיחזור לפניו על המאמרים כפי ששמע אותם מהם. כשהסבא סיים, אמר אבי-הסבא: ר' אייזיק הוא 'משכיל' ור' הלל הוא 'עובד'.
"כעבור מספר ימים, שאל הסבא, הרבי מהר"ש, את אבי-הסבא: מה ההבדל בין 'משכיל' ל'עובד'? הרי ה'משכיל' הוא 'עובד' וה'עובד' הוא 'משכיל'.
"אבי-הסבא לא ענה לו על כך מאומה.
"כעבור שבוע, בליל ג', אמר אבי-הסבא מאמר חסידות במיוחד עבור הבנים, והחסידים ר' אייזיק ור' הלל.

"באמצע הלילה, בשעה 2-3, שלח אבי-הסבא לקרוא לסבא והורה לו ללכת לראות מה עושים עתה ר' אייזיק ור' הלל.
"בתחילה סבר הסבא להיכנס אליהם, אבל אבי-הסבא אמר לו שיראה מבעד לחלון מה מעשיהם.
"הסבא לקח את משרתו יוסף-מרדכי, והלך תחילה לאכסניה של ר' אייזיק. מבעד לחלון ראה כיצד ר' אייזיק יושב כשהוא מאוד מהורהר, ראשו שמוט ("פארווארפן"), עיניו עצומות ופניו משולהבות, ובידו הוא אוחז מקטרת שסיים לעשן.
"כשהגיע לאכסניה של ר' הלל, ראה כיצד ר' הלל יושב כפוף – ר' הלל היה בעל קומה נמוכה וצנום, וכשהוא ישב כפוף היה נראה נמוך וצנום עוד יותר, כשאצבעו תחובה בפיו – סימן לעמקות המחשבה – ופניו חיוורות מאוד, כמו אצל אדם מודאג.
"הסבא הלך מיד אל אבי-הסבא וסיפר לו מה שראה. אמר אבי-הסבא: שניהם מהרהרים במאמר שנאמר אתמול. אלא שר' אייזיק מתבונן בעניין של 'תלת ראשין' שבכתר עילאה, ור' הלל מתבונן בעניין של מעלת הקבלת-עול שבגללה תהיה תכלית העליה בספירת המלכות, וחושב אודות עצמו.
"כאשר אאמו"ר סיפר לי סיפור זה, הסביר לי: ההבדל בין 'משכיל' ל'עובד' הוא, שה'משכיל' מתחיל ב'השכלה' ומתייגע כדי למצוא 'עבודה' לפי אופן ההשכלה. וה'עובד' מתחיל ב'עבודה' ומחפש את ה'השכלה' שבעניין.
"ה'משכיל', שמתחיל ב'השכלה' ומתייגע כדי למצוא 'עבודה' לפי אופן ה'השכלה', האם הוא מוצא את העניין ב'עבודה' – פעם כן ופעם לא. ה'עובד' מתחיל ב'עבודה' ומחפש את ה'השכלה' שבעניין, וברוב הפעמים הוא מוצא את העניין. אבל גם אם פעם חסרה לו ה'השכלה' שבעניין, הרי את העיקר יש לו. ואצל ה'משכיל', כאשר הוא אינו מוצא את עניין ה'עבודה' שב'השכלה', חסר אצלו העיקר".
בהזדמנות אחרת אומר הרבי הריי"צ: "רבי אייזיק הוא משכיל נפלא, ממציא משלים המכוונים אל פנימיות נקודת ההשכלה שהוא מבאר, והוא עובד מופלג בעבודה שבלב. רבי הלל הוא עובד ה' בגופו, שהגוף מרגיש בעצמו מה שהוא צריך ומה עליו לעשות, והוא משכיל נפלא המסביר העניינים הכי עמוקים עם ביאורים והסברים המיוסדים על יסודות בריאים".

ר' אייזיק נחשב למשכיל נפלא בחסידות, ודרכו ושיטתו היו ללמוד ולקחת את הדברים בכלל בהרחבה וברחבות ("ברייטקייט") ולנהוג בהם כאילו "מנהג בעל בית", כי על ידי הלימוד וההתבוננות וההעמקה הפכו הדברים להיות "שלו", והוא עושה בהם כבתוך שלו.

ר' אייזיק הי' אומר את מאמרי החסידות שלו דווקא לא בלשון הרב. והיה מדגיש שהוא עושה זאת בכוונה. שכן, לדבריו, הסימן האמיתי לכך שדברי הרב חדרו בו ונקלטו בו היטב, היא העובדה שהוא יכול לומר זאת במילים אחרות. לצאת מן ה"ציור" בו נאמרו הדברים, ולחדור למהות הפנימית שמעבר למילים ולאותיות ולצורה בה נאמרו.

לעומתו, ר' הלל הי' "עובד" בכל מהותו. כל כולו הי' חדור בביטול מוחלט וב"אתכפיא". כאשר הוא שמע מאמר מהרבי, הי' חוזר עליו ומתעמק בתוכנו מתוך ביטול וכיווץ מוחלט הממלא את כל כולו.

מאותה סיבה הקפיד ר' הלל מאד על "שמירת דברי הרב". במאמריו של ר' הלל אפשר לזהות את סגנונו של הרבי ממנו שמע את המאמר, והוא נשאר, עד כמה שרק אפשר, צמוד למקור.

ולכן, למרות שבכלל חסידים לא למדו מאמרים של חסידים (הסתכלו בהם, וחיפשו בהם הבנה ועומק, אך לא למדו אותם כפי שלומדים מאמר חסידות), שכן את האלקות שיש ב"דברי הרב" יכולים לקבל רק כאשר לומדים מאמרים של רבותינו נשיאינו עצמם, ש"הכניסו את עצמם" בתורתם – בכל זאת היו חסידים שלמדו קצת גם את מאמריו של ר' הלל, בטענה שאצל ר' הלל נשמרו "דברי הרב" עם כל הקדושה והאלקות שבהם.

 

גם "מלמטה למעלה"

 

ובכל זאת, אחרי כל הסיפורים על הביטול המוחלט של ר' הלל, ישנו סיפור מפורסם אודות ר' הלל, שלכאורה מדגיש את ההיפך, שדווקא ר' הלל הוא כאילו "מציאות" שאינו מתבטל לדברי הרבי. ולכאורה תמוה מאד תוכנו של סיפור זה, איך מתאים סיפור כזה דווקא על ר' הלל – עד שבא הרבי שליט"א[62] ומביא סיפור זה בקיצור, ובביאור המיישב את הדברים.

וזה דבר הסיפור: פעם שמע ר' הלל מאמר דא"ח מכ"ק אדמו"ר הצמח צדק.

לאחר אמירת המאמר על ידי הרבי, כאשר החסידים חזרו על הדברים, התעורר ויכוח ביניהם בפירוש כוונת דברי המאמר. ר' הלל הבין את הדברים באופן אחד, ואילו בניו הקדושים של הצמח צדק הבינו באופן אחר.

משלא הצליחו להגיע לעמק השווה בהבנת המאמר, החליטו להיכנס אל הרבי עצמו ולשאול אותו את פירוש הדברים. ואכן כך עשו, נכנסו ושאלו, והרבי פירש את הדברים כפי שהבינו זאת בניו של הצמח צדק ולא כפי שאמר ר' הלל.

נענה ר' הלל ואמר: כאשר רבי אומר מאמר חסידות, הרי זה ממש "כנתינתה מסיני". אבל לאחר מכן, כאשר מנסים להבין את הדברים, הרי גם אנו יכולים לנסות להבין כפי המובן בשכלנו אנו, ויש מקום להבין גם באופן אחר… עד כאן תוכן הסיפור.

ולכאורה הדברים תמוהים, ובפרט שלכאורה אינם מתאימים כלל לר' הלל: ידוע גודל הביטול המיוחד שהי' אצל ר' הלל בכלל, וגם ידוע במיוחד עוצם התקשרותו והתבטלותו אל הרבי. ואיך הוא בא ואומר, לאחר שהרבי עצמו מפרש באופן מסוים, שיש מקום לפרש גם אחרת ממה שהרבי עצמו מפרש?!

ואולם, כאמור, הרבי[63] מביא סיפור זה יחד עם הסבר קצר – שהכוונה של ר' הלל היא לומר שיש גם אצל הרבי את המעלה של "מלמטה למעלה".

ויש לבאר זאת על פי הנ"ל: כאשר הדברים באים "מלמעלה למטה", "כנתינתם מסיני", יש בהם אמנם עוצמה אדירה וכח אלוקי מופלא עד מאד – אבל דווקא בגלל זה עלול להיות שהדברים לא יגיעו למטה מטה ולא יחדרו אל תוך תוכו של התחתון ביותר, שאין תחתון למטה הימנו.

שכן הדברים אינם שייכים למציאותו של התחתון מצד עצמו, אלא רק באים מלמעלה. וממילא ייתכן שכל זמן שישנו הגילוי מלמעלה, יש כאן קדושה נפלאה. אבל ברגע שייפסק הגילוי, תיפסק גם הקדושה.

וכמו בהר סיני[64], שהקדושה הייתה בו רק בגלל הגילוי הנפלא שהי' במתן תורה, ולכן ברגע שנגמר הגילוי, "במשוך היובל", כשהסתיים המעמד הנשגב של מתן תורה, אזי פקעה לגמרי הקדושה מן ההר, "המה יעלו בהר". 

 

לא לסמוך על גילויים מלמעלה

 

ולכן מודגשת כל כך בחסידות חב"ד[65] החובה והזכות שלא להסתמך על מתנות מלמעלה וגילויים נפלאים שמקבלים מן הרבי.

לא כפי שסברו הרבה מצדיקי פולין[66], שעל האדם הרגיל לעסוק רק בתורה ובמצוות בפועל מתוך אמונה פשוטה בה' ובעבדיו הצדיקים. ואילו אל העניינים הפנימיים, השגה באלקות ואהבת ה' ויראתו, אינו יכול להגיע אליהם בעצמו כראוי. ועליו לקבל זאת רק מן הצדיק, שירומם אותו לכך בכוחותיו הנעלים. ולדבריהם הי' הצדיק צריך לפעול עם תלמידיו וחסידיו רק באופן מקיף, ולעורר בהם את האמונה הפשוטה בה' ובעבדיו הצדיקים, יחד עם ההנהגה הראוי' והמידות הטובות. אולם אינו מלמד אותם דעת, להשיג ולהרגיש בעצמם אלקות[67].

וכמאמר הרב הקדוש רבי שלמה מקארלין על הפסוק[68] "צדיק באמונתו יחי' " – אל תקרי יחי' (יו"ד בחיריק, ח' בשווא, יו"ד בסגול) אלא יחי' (יו"ד בשווא, ח' בפתח, יו"ד בסגול). שהצדיק (לא רק חי בעצמו, אלא) הוא הממשיך חיות ואלקות אל הקשורים אליו. והחסידים אינם צריכים לשמוע ממנו ענייני השגה באלקות ואהבה ויראה, אלא רק להאמין ולהתבטל לצדיק, ולקבל ממנו רק מה שהוא נותן מלמעלה, בדרך מקיף.

ואילו רבינו הזקן נאבק ומסר נפשו שתהי' דווקא חסידות חב"ד – חכמה בינה ודעת. היינו שהצדיק צריך ללמד דעת את העם ולהשפיע בהם באופן פנימי, כדי שיבינו בעצמם ויגיעו בכח עצמם לאהבת ה' ויראתו, ולא יסתפקו רק במה שמקבלים מלמעלה מן הצדיק. ולכן גם אין להסתפק בשמיעה מהצדיק ובלימוד תורתו, אלא צריך להתבונן בכך בעצמו ביגיעת נפש וביגיעת בשר, כדי שיהי' שייך לעניינים גם בכח עצמו.

שכן החובה והזכות מוטלת על כל אחד ואחת לעמול ולהתייגע באלקות בכח עצמו דווקא, כדי שהדברים אכן ייקבעו וייכנסו ויחדרו בו בפנימיות וימלאו את כל כולו. כך שה"תחתונים" יהיו דירה לו יתברך גם מצד עצמם, על ידי עבודתם שלהם. שהמציאות עצמה תהי' אלקות.

ואילו אם הדברים באים רק באופן של "מלמעלה למטה", עלול להיות שהם לא יחדרו בתוך מציאותו של האדם.

וכפי שראינו אצל כמה וכמה שנעשו להם ניסים גדולים באמצעות ברכותיו של הרבי שליט"א, אם באמצעות ה"דולרים", היין מכוס של ברכה, ה"לעקאח", מי המקווה שטבל בהם הרבי, התשובות המופלאות באגרות קודש וכדומה, והכירו מאד עד כמה "משה אמת ותורתו אמת". ובכל זאת כאשר היו צריכים לקבוע את הנהגתם והנהגת ביתם, כגון היכן לשלוח את הילד ללמוד, או למי לתת את התמיכה הגדולה – מצאו אותם לצערנו במקום אחר. 

וההסבר לכך, לפי שכאשר הנס בא מלמעלה עלול מאד להיות שאינו מחולל מהפך אמיתי בתחתון מצד עצמו. וכאשר הגילוי חולף ועובר, עלול התחתון להישאר כמות שהוא.

 

"אותות ומופתים – באדמת בני חם"

 

וכפי שהיו חסידים אומרים "אותות[69] ומופתים – באדמת בני חם". "בני חם" מאמינים בגלל שראו מופתים. אולם יהודים לא מאמינים בגלל שראו מופתים.

כדברי הרמב"ם[70] "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי … ובמה האמינו בו – במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים".

שכן אם האמונה נובעת רק בגלל שראו ניסים שבאו מלמעלה ולא מהכרה עצמית, אין הדבר חודר בו בפנימיות וכל משב רוח חולף עלול לערער את האמונה.  

וכפי שמתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ[71] במכתב ארוך לחתנו הרבי שליט"א, את גישתה של חסידות חב"ד לסיפורי מופתים, שלא על כך שמים את הדגש:

"האברכים והצעירים תאבים גם לשמוע איזה סיפור ומופת, אבל החסידים הישנים גוערים בהם. כי בעיני גדולי חסידי חב"ד, המופתים, הם כעין פגיעה בכבוד החסידות, קטנות ושפלות, ואין משים לב לזה …

"ואשר על כן, הנה במקום אשר חסידי ואהלין פולין וגאליצען, כותבים סיפורים ומאורעות, ומנחילים לנו ספרים שלמים מלאים נפלאות, הנה חסידי חב"ד מנחילים לנו ספרים שלמים בתורת החסידות. הנחות מדברי רבותינו, ביאורים ארוכים והסברים שכלים עמוקים …

"לא אכחד כי לעתים קרובות אצטער על אשר חסידי חב"ד בכל דור, לא העלו בספר, גם מענייני המעשיות והמאורעות שהיו בהם אלפי מופתים יוצאים מדרכי הטבע. אבל עם זה הנני מחבב יותר ספריהם וכתביהם בביאורי העניינים אשר שמעו איש איש בעתו ובזמנו, מאלו ספרו לנו הנפלאות …

"אמת הדבר כי תאבים וצמאים אנחנו לידע, ויקר לנו במאוד, אף דבר היותר קטן באורחות חיי כ"ק אבותינו ורבותינו הקדושים, כי יודעים אנחנו אשר תנועה גם קלה היא יסוד בהדרכה והנהגה, אבל עם זה עלינו לדעת מה העיקר ומה הטפל …

"אמונתנו בעבדי ה' הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, אינה דורשת שום סועד באות ומופת. אלא שנעים היה לנו לידע גם זה, להיות גם זה מביא תועלת נכבדה בהעיקר, שהיא לימוד החסידות בעיון, וההתעסקות בעבודה שבלב, על מנת להיות גם בחיי עולם על-פי הוראת דרכי החסידות.

"אצל[72] אבא[73] התגלגלו מופתים, ואיש לא אבה להרים אותם".

וכך מביא גם הרבי שליט"א[74]: "ואף על פי שמופתים אינם אלא עניין חיצוני, כידוע האופן שבו חסידות מביטה על עניין המופתים.

 

אין דבר שמרומם הנפש – כמופתים

 

אלא שבשנים האחרונות התגלה והתפרסם מכתב שבו הרבי שליט"א עונה לחותנו על מכתב זה[75], והוא מבקש דווקא מופתים, כיוון שמפני צוק העתים היום, כששקועים לגמרי בגשמיות וחומריות, הרי דווקא מופת ושידוד הטבע פועל רוממות בנפש:

"אתאפק לא אוכל מלשאול תוספת ביאור, על מה שהוקשה לי זה מכבר, בשמעי אומרים וחוזרים ואומרים, 'בא חב"ד האלט מען ניט פון מופתים' (בחב"ד אין 'מחזיקים' ממופתים) וכו' וכו'. וכעין זה מצאתי גם כן במכתב כ"ק הנ"ל. ומונעים את עצמם מלדבר בזה וגם משתיקים את המדברים וכו' –

"התינח בחסידים הראשונים, בוודאי לא נצרכו בכגון דא, כי לבם ומוחם זכים כו'. אבל בימינו עתה אשר מפני צוק העתים וכו', נתטמטמו הלבבות ומושקעים בעניינים גשמיים, בגשמיות כל עניין, עד שאין נרגש א איידעלקייט אוו דערהויבנקייט (עדינות ורוממות) שבנפש …

"מה שאין כן מופת וסיפור נפלאות הצדיקים שפועל רוממות בנפש, יציאה ורצון לנער את עצמו במקצת מהגשמיות וכו'. וזה פועל הזזה גם בנפש השפלה, או הנמצאת במצב שפל …

"אין דבר שמזכך גשמיות הטבע בפני האדם, ויעורר רוממות בנפש כמופת ושידוד הטבע.

"ולכן, עתה, מופת הנראה לעיני בשר גשמיים, מעלה את האדם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. כי לפתע פתאום יראה אור בחושך שבו נמצא עד עתה. כי ירגיש אשר אין הגשמיות עב וחשוך כל כך, כי הרוחני הוא המהוו ומקיימו בכל עת ובכל שעה וכו' וכו', וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, בורא הכל שהוא השולט ומושל גם בעולם הזה הגשמי והחומרי".

ואכן, אצל הרבי שליט"א מתגלגלים ומתפרסמים מופתים שלמעלה מהטבע באופן נפלא ביותר עד היום הזה[76].

ואדרבה, נצטווינו במיוחד[77] לפרסם את הניסים שקורים בזמננו, תוך הדגשה שפרסום הנסים נוגע להבאת הגאולה בפועל ממש.

שכן, כאמור, דווקא הניסים בוקעים את מעטה החומריות ומראים אלקות בגלוי, כך שהתחתון מקבל את הזעזוע החיובי הנחוץ לו כדי שייצא מעצמו, מהחומריות שלו, ויהי' שייך לאלקות בכלל, ואז יוכל להיות שייך לאלקות גם מצד עצמו.

ובמידה מסוימת, מזווית שונה, הרי דווקא הניסים בעניינים גשמיים פשוטים, הם הם השייכים למציאותו של התחתון עצמו, גם כאשר אינו שייך לעניינים נעלים כלל. ונמצא שדווקא בזה ישנו גם המימד של "מלמטה למעלה".

וכידוע מכתבו המפורסם של הרבי שליט"א[78], התובע ודורש לקרב יהודים לרבי על ידי סיפורי מופתים המוכיחים שמילה של הרבי היא מילה וברכה היא ברכה, וכאשר שומעים לרבי מצליחים ואם ח"ו לא שומעים אזי מקבלים "פסק" וכו'.

וזו הייתה כוונתו של ר' הלל בסיפור הנ"ל, מסביר הרבי שליט"א – לומר שגם אצל רבותינו נשיאינו עצמם ישנו מצב של "אחרי אמירת המאמר" שהייתה "כנתינתם מסיני".

שאז, אחרי אמירת המאמר, הם מעמידים עצמם באופן של התחתון, כדי שיהי' אצלם גם העילוי של "מלמטה למעלה".

וכך חודרים הדברים גם בתחתון ביותר, גם מצד מציאותו שלו ולא רק מצד ה"למעלה". שהתחתון עצמו יהי' אלקות.

 

לחדור מעבר לקווי האויב

 

ואם תמצי לומר, בהמשך להנ"ל שזהו חידושה של חסידות חב"ד, שאחרי הביטול המוחלט ובכוחו, יש להיכנס אל תוך המציאות ולהפוך אותה עצמה לקדושה – אפשר לומר עוד יותר שבתוך חסידות חב"ד עצמה, זהו באופן מיוחד החידוש של הרבי מלך המשיח שליט"א.

לחדור ולהיכנס אל מעבר לקווי האויב, אל תוך תוכה של מציאות העולם עצמה, ולהפוך אותה עצמה לקדושה. להשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים החדישים ביותר, בכל צורות הפרסומת והמדי' ואפילו בכל ה"גימיקים" והפעלולים למיניהם. לרתום את הכל למטרה האמיתית לשמה נבראו, כי "כל[79] מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו".

אחת הדוגמאות לכך היא דווקא מפעולות בגשמיות העולם: בתקופה המופלאה של מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ד, התבטא הרבי שליט"א באופן נדיר ביותר על עצמו ועל כל ההתנהלות שלו לפני ובמשך מלחמה זו[80], ש"דחפו אותו מלמעלה", "ניבא ולא ידע מה ניבא" וכדומה.

כל הקיץ שלפני המלחמה הרעיש הרבי ופעל והפעיל את כולם לעסוק עם ה"עוללים ויונקים" שילמדו תורה כדי "להשבית[81] אויב ומתנקם" – בשעה שאיש לא חלם אז על מלחמה. בערב יום הכיפורים הוציא הרבי הוספה ל"מכתב-כללי", כשהוא מדגיש שם ש"בני ישראל ניצחו וינצחו בכל מלחמותיהם". הרבי שלח שלוחים שיעברו בכל מוצבי צה"ל עם "משקה" ומטבעות ברכה ממנו לעודד את החיילים ועוד.

הרבי ערך אז[82] ("ממש במקרה") 'הדרן' על מסכת חלה, שם מדובר על "הקונה בסורי' כקונה בפרוור שבירושלים". ובהמשך לזה דיבר על מה שאומרים ב"הושענות" בחג הסוכות "שימי עד דמשק משכנותיך".

הרבי דרש אז בתוקף ובלהט שוב ושוב, הן מאחורי הקלעים, הן בשיחות פומביות[83], והן בשיחות עם בכירים בצבא ובממשלה[84] – שיכבשו את עיר הבירה של סורי', דמשק. ולו לזמן קצר, ואפילו אם יהיו חייבים לסגת ממנה מיד. כי הערבים לא יוכלו להרשות זאת לעצמם, וזה יביא מיד לסיום המלחמה.

והרבי דיבר אז במרירות, שענו לו תשובה שאפשר לומר רק לילדים קטנים – שיש שם סלעים ואי אפשר לעבור – מדובר על צבא מנוסה, עם מומחים שמכירים את השטח ומתכוננים כל הזמן למלחמה. וכי אין להם פתרונות כיצד לצלוח את הסלעים.

שמענו וראינו אז כיצד הרבי דוחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב בסורי'. אבל לא פחות מזה, למרות שהדברים היו הרבה פחות גלויים ומפורסמים, הרבי גם דחף את ההתקפה מעבר לקווי האויב במצרים.

ולא רק מלמעלה, תרתי משמע, אלא גם בהוראות ישירות לאלוף אריאל שרון, שעמד בקשר טלפוני רצוף עם הרבי, וקיבל הוראות והדרכות, שהי' זקוק להם מאד אז.

התפרסם אז, שבקושי קיבל שרון לחדירה זו מעבר לתעלת סואץ, את אישור הממשלה ואת אישור כל הממונים עליו, שחששו ופחדו שמא המבצע לא יצליח. חלק מהדברים נעשו על ידו אז ממש בסירוב פקודה, ורק כשהמצב הי' נראה קשה מנשוא ולא נותרה להם כמעט ברירה, נתנו את הסכמתם למהלך זה כמעט בעל כורחם. כשהם מוסיפים כי אם זה לא יצליח, תהי' כל האחריות על האלוף הנמהר שיזם מהלכים כה מסוכנים.

[כזכור, הרבי יעץ לשרון להישאר בצבא, אלא שהוא לא השכיל לציית לכך לטובתו ולטובת כולם. הוא רצה להתמנות לרמטכ"ל, ושמו לו שם רגליים. ואז הלך לפוליטיקה והגיע לאן שהגיע, רחמנא ליצלן. אבל זה לא מונע מאתנו ללמוד את ההוראה בעבודת ה' מההנהגה ומההדרכה של הרבי אליו בנושא זה, כמו מההוראות וההדרכות באותו כיוון בקשר לחזית הצפונית]

הרבי שליט"א מלמד ומדריך[85] בגשמיות ועוד יותר ברוחניות – לא לחכות עד שהאויב יתקוף, ולאחוז באמצעי הגנה, אלא לפרוץ ולהבקיע ולתקוף מעבר לקווי האויב, ומשם להביא את הניצחון.

 

לא לסמוך על קווי הגנה וביצורים

 

בזמנו התפרסם עוד שהי' דיון בממשלת ישראל על "קו בר לב", קו הביצורים שנבנה על ידי צה"ל לאורך תעלת סואץ כדי להגן מהתקפה מצרית. היו שצידדו בהקמת קו ביצורים זה והיו שהתנגדו, בפרט בגלל העלות הגבוהה של בניית הבונקרים והביצורים.

סיפרו אז שהם אף נועצו ושאלו את דעתו של הרבי שליט"א בקשר לכך. והרבי שלח להם, דרך האנשים המתאימים, עבודה שעשה בהיותו בפריז בקשר ל"קו מז'ינו", אותו בנו הצרפתים לפני מלחמת העולם השני'.

קו ביצורים זה הי' מבוצר לאין ערוך הרבה יותר מקו בר לב. ואולם הרבי הסביר אז באותו תזכיר (כאמור, בהיותו בפריז, לפני מלחמת העולם) כי שום קו ביצורים אינו יכול להגן כראוי על הארץ.

שכן, כמה שהקו לא יהי' מבוצר, הרי תמיד יהי' אפשר למצוא בו איזו שהיא נקודת תורפה. וכאשר האויב ירכז את כל כוחותיו נגד אותה נקודת תורפה, הוא יבקיע את הקו באותה נקודה. ואז כל הביצורים החזקים שיישארו מסביב לא יועילו מאומה, כי כל כוחות האויב ייכנסו דרך אותה נקודת תורפה. ובסופו של דבר יישארו כל הבונקרים והביצורים מבודדים, וייפלו בידי האויב כפרי בשל.

הדברים נכתבו, כאמור, עוד לפני מלחמת העולם. וזה מה שבדיוק קרה לאחר מכן בצרפת במלחמת העולם השני'. הצבא הגרמני הצליח לפרוץ נקודה אחת בתוך אותו קו מז'ינו מבוצר, ודרך אותה פרצה הוא חדר לכל צרפת, שנפלה בידיו כולה תוך זמן קצר כפרי בשל.

כאמור, שלח הרבי תזכיר זה, דרך האנשים המתאימים, לממשלת ישראל, בקשר לדיון על הקמת קו בר לב. התקיים דיון (כמדומני שהדיון על כך הי' בקבינט, שאז קראו לו "המטבח של גולדה"), והדברים אף נלקחו בחשבון. אלא שהיו "חכמים" שטענו אז שאין מה להפסיד כאשר יכינו את הצבא לתקיפה, ובנוסף יהי' גם קו ביצורים שיעצור את המתקפות, וכך הוחלט ונעשה.

לבסוף, כידוע, הושקעו כספים רבים באותו קו בר לב מפורסם. אך בשעת המבחן, במלחמת יום הכיפורים, קרה בדיוק מה שהרבי אמר. המצרים הצליחו להבקיע נקודת תורפה מסוימת ודרכה להכניס חיילים וציוד כבד לסיני. ולאחר מכן נפלו בידם שאר המוצבים, שנשארו מבודדים, כפרי בשל.

הרבי מלך המשיח שליט"א מלמד ומדריך, בענייני צבא וממשלה בדברים ארציים וגשמיים, כמו בענייני עבודת השם – לא לסמוך על מערכות הגנה, משוכללות ככל שיהיו. כי כל מערכת הגנה עלולה לקרוס ברגע מבחן.

יש לצאת למלחמת תנופה. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט.

אלא שבענייני עבודת ה' צריך להוסיף, כי המלחמה והניצחון צריכים גם הם להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום.

אבל האיסטרטגי' היא אותה איסטרטגי' – ללכת קדימה, קוממיות, להאמין באמת באמיתותם של הדברים, ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, ומשם לכבוש את כל השטח.

ובנוסף מלמד הרבי, שלא להתפעל גם אם יהיו כישלונות למיניהם. כל כישלון אמור אך ורק להמריץ למתקפה חדשה וחזקה יותר, תוך הפקת הלקחים מהכישלון הקודם. יש להפוך כל כישלון למנוף להתקפה חדשה, עד שייכבש היעד הסופי.

כך בתחום האיסטרטגי' הצבאית, וגם המדינית, בענייני ארץ וארציות וגשמיות העולם. וכך, ועוד הרבה יותר, בענייני שמים, בכיבוש העולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

הרבי מלך המשיח שליט"א מלמד אותנו כל הזמן לא להסתפק במערכות הגנה, חשובות ככל שיהיו, כנהוג בכל הציבור החרדי – חסימה של הציבור ושל הדור הצעיר במיוחד בפני השפעות הרחוב, בפני הטלויזי' והאינטרנט, בפני המחשבים ובפני הדור השלישי של הטלפונים הסלולרים למיניהם וכדומה – מערכות ההגנה אמנם נחוצות, אבל אסור לסמוך רק עליהן, כי הן עלולות לקרוס בשעת מבחן. כפי שרואים כולם היום עד כמה מועטת ההצלחה, כשמסתפקים רק במערכות הגנה ובחסימות.

הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה. להאמין במה שאתה עושה ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, לתפוס דווקא את ערי הבירה ומוקדי הכוח שלו – להפוך אותם למקום של הפצת המעיינות והיהדות חוצה, ומשם לכבוש את כל השטח.

כך מגיעים גם ודווקא לאלו שנדמה כי הם לגמרי בצד השני של המתרס ואינם שייכים לשום אור אלוקי כלל. לגלות גם בהם ודווקא בהם את מציאותם האמיתית, "שלא[86] נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

ואדרבה, דווקא בהם נמצא הכוח של עצמותו יתברך. שכן "הוא[87] לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת, הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש", "יש" כזה שנדמה לו כאילו הוא קיים ח"ו מעצמו, "מציאותו מעצמותו".

וכאשר חודרים מעבר לקווי האויב, מגלים כי בעצם אותו אחד שהי' נדמה כאויב מוחלט, בעצם כל מציאותו היא אלקות. ואז הוא עצמו הופך להיות לא רק מושפע מאלקות, אלא משפיע של אלקות.

"צרפת", שיא[88] הקליפה הקשה, הופכת להיות "פרצת", ומתגלה בה שהיא בגימטרייה 770. "אור הלבנה כאור החמה", המקבל הופך להיות כמו המשפיע ממש. ועד שהוא בכלל לא חושב שהשפעה זו באה לו מבחוץ, אלא נדמה לו כי היא היא כל מציאותו מלכתחילה.

והאמת היא אכן כך, מצד "כח העצמות" שבורא אותו כל הזמן מאין ליש. אלא שזה הי' בו בהעלם לגמרי, ללא שום שייכות לגילוי. ובא המלך המשיח ומגלה בו את האמת לאמתה "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו", וכל מציאותם היא אך ורק אלקות.

והוא מפעיל אותנו, שאנחנו דווקא נעשה עבודה זו, לחדור מעבר לקווי האויב ולהפוך אותו לחלק מהענין.

שכן הכוונה האלוקית היא שהדבר לא ייעשה מלמעלה, אלא דווקא על ידינו, על ידי התחתונים מצד עצמם. אבל באמת לאמתו אין כאן אלא כוחו ופעולתו של המלך המשיח, המתקן את העולם כולו במלכות ש-ד-י.

ועד כדי כך ניכרת פעולתו של המלך המשיח בעולם, שהוא מביא אפילו את מיליוני הצעירים הערבים למסור את חייהם להפיל את המשטרים העריצים והמושחתים, ולבנות עולם חדש עם משטרים המבוססים על חתירה לצדק ליושר ולשלום מתוך אמונה בבורא עולם ומנהיגו. ולהשתדל לעשות זאת בדרך שתמנע שפיכות דמים ככל האפשר. הם בכלל לא יודעים מהיכן זה בא להם. נדמה להם כי הם הגיעו לזה לבד. אבל האמת היא שזהו משום שהדבר כל כך חדר בהם, עד שהם מבינים זאת מצד עצמם כאילו אינם זקוקים לשם כך לשום התעוררות מבחוץ. התחתון מצד עצמו דווקא. אור הלבנה כאור החמה.

וכאמור, מלמד הרבי בנוסף לכך, שלא להתפעל גם אם יהיו כישלונות למיניהם. כל כישלון אמור אך ורק להמריץ למתקפה חדשה וחזקה יותר, תוך הפקת הלקחים מהכישלון הקודם. כך יהפוך כל כישלון למנוף להתקפה חדשה, ועד שייכבש היעד הסופי.

וכך בדיוק בנוגע לתפקידנו ושליחותנו עתה, "הדבר[89] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

נדרש מאתנו לא להיות כמו המרגלים שחששו ופחדו מן ההתמודדות עם הארציות והחומריות שעלולה לאכול כל חלקה טובה, "ארץ[90] אוכלת יושבי'."

אלא להכריז "טובה[91] הארץ מאד מאד". "עלה[92] נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" – "אפילו יאמר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע, נצליח בכל דבריו". ללכת קדימה בהפצת בשורת הגואל והגאולה, ולהביא את העולם כולו לקבל פני משיח צדקנו בהכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!"

 

הטוב שבכל שיטה הוא מהתורה 

 

הייתה זו אחת ההתוועדויות הגדולות של הרבי מלך המשיח שליט"א, כמדומני בשנות הלמ"דים.

באותם שנים הי' בדרך כלל שונה סגנון ההתוועדויות הגדולות של הרבי, כאשר ההתוועדויות הועברו בשידור חי ברדיו ובטלויזי' בכל רחבי ארה"ב – מההתוועדויות של שבת קודש, ואפילו מהתוועדויות קטנות בימות החול שלא הועברו בתקשורת.

בהתוועדויות הגדולות בדרך-כלל הי' הרבי מלך המשיח שליט"א מדבר אודות עניינים חובקי-עולם הנוגעים לכל העולם כולו, גם לאומות העולם – תפקידם של אומות העולם לקיים את שבע מצוות בני-נח. 'רגע של שתיקה'. חינוך לאמונה בה'. צדק ויושר, שלום ואחדות בין אדם לחבירו וכדומה.

באותה התוועדות דיבר הרבי שליט"א באריכות אודות ההבדל בין שיטת הקומוניזם והסוציאליזם לבין שיטת הדמוקרטי', ולמד הוראה בעבודת ה' משתי השיטות – כמו מכל דבר שיהודי רואה או שומע, כתורת הבעל-שם-טוב הידועה^[93].

הרבי סיפר אז סיפור אודות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, מהתקופה בה רעש העולם מהמהפכות האדירות שהתרחשו אז בכל רחבי תבל. כאשר הוויכוח בין השיטות השונות הפך למלחמות נוראות, בהן נהרגו אנשים רבים מאד.

[ולהעיר ממה שאומר הרבי כמה וכמה פעמים^[94] שאחד הדברים בהם ניתן היום לראות במוחש את פעולותיו של מלך המשיח בעולם, הוא בעובדה שכיום מתרחשות מהפיכות אדירות בעולם כולו, ומשטרים מושחתים ועריצים משתנים לגמרי והופכים אט אט לטובים יותר. ומהפיכות אלו, שבשנים עברו גבו מחיר יקר מאד של חיי אדם, מיליונים רבים ללא גוזמא – כמו במהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית, ועוד – ואילו היום הן עוברות בשקט יחסית, וכמעט ללא שפיכות-דמים ביחס למה שהי' אז].

הרבי הריי"צ נסע אז ברכבת, והיו שם יהודים שהתווכחו ביניהם בלהט מהי שיטת התורה בניהול העולם – האם על פי התורה יש לנהל את העולם על יסודות הסוציאליזם והקומוניזם, או על יסודות הדמוקרטי'. והוחלט ביניהם לשאול את פי הרבי הריי"צ מהי שיטת התורה.

הרבי הריי"צ חייך וענה להם: כל השיטות שהן מעשי ידי-אדם הינן מעורבות מטוב ורע. החלק הטוב שבכל אחת מן השיטות נלקח מן התורה, שרק היא טוב אלוקי מוחלט, תורת-אמת ותורת-חיים.

מסיפור זה, שהטוב שבכל שיטה נלקח מן התורה, מובן, אומר הרבי שליט"א, שיכולים אנו ללמוד מכל אחת מן השיטות הללו הוראה בעבודת ה'.

 

הציבור או היחיד 

 

והרבי הסביר: ההבדל הכללי שבין הסוציאליזם לדמוקרטי', הוא

שבסוציאליזם מושם הדגש בעיקר על הציבור והכלל. האדם הבודד צריך לבטל את מציאותו הפרטית אל הציבור והכלל. לדעת שהוא אינו אלא 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה'[95] של הציבור והכלל.

עליו להתמסר לגמרי ולבטל כליל את ה"אני" הפרטי שלו, לטובת ה"אני" הגדול של הכלל – לטובת העם, הממשלה, המפלגה, המדינה וכדומה.

לפיכך עליו להתאים את כל הנהגתו שתהי' כולה לא לפי מה שהוא רוצה והוא צריך כשלעצמו, אלא אך ורק בהתאם למה שדרוש לטובת הציבור והכלל. ובהתאם לצרכים הכלליים של העם והמדינה ייקבעו גם צרכיו הפרטיים של כל יחיד, אותם  תספק הממשלה והמדינה במידה שווה לכל השותפים.

על-דרך עיקרון הקיבוץ[96], שכל אחד עושה ככל יכולתו לטובת הקיבוץ כולו לפי עקרונות ורצונות הכלל, והרווחים מתחלקים שווה בשווה בין כולם, כשהקיבוץ קובע את צרכי היחיד ודואג להם.

בדמוקרטי', לעומת זאת, מושם הדגש דווקא על היחיד והפרט.

אמנם כל אחד מחויב להטות שכם ולעמול גם לטובת הציבור כולו. אבל ההדגשה העיקרית היא על העובדה שהציבור כולו מורכב מיחידים ובודדים. ותפקידו העיקרי של הציבור הוא לעזור ולסייע לכל פרט ולכל יחיד לפתח את עצמו ולנהוג כרצונו בחופשיות גמורה.

כך נולדו המושגים 'חופש הפרט', 'חופש המצפון', 'חופש הפולחן', 'חופש הביטוי' וכיוצא-באלו.

יסוד זה של הדמוקרטי', אמר אז הרבי שליט"א, בא לידי ביטוי בסיסמה הכתובה בלטינית על הדולר, שפירושה הוא – "כולם בשביל האחד".

 

ביטול – ולהכניס זאת לתוך המציאות 

 

ההוראה בעבודת ה' משתי השיטות, אומר הרבי שליט"א, ברורה וגלוי' – גם בעבודת ה' ישנן שתי נקודות אלו[97].

מיהודי נדרש קודם כל, ובפרט על-פי תורת החסידות, לבטל את עצמו מכל וכל. לא לחשוב על עצמו כלל וכלל. לדעת שאין הוא אלא שליח, עבד, וחייל, שכל מטרתו וכל חייו אך ורק למלא את רצונו של בורא העולם ומנהיגו.

עליו לשים הצידה את כל מאווייו ורצונותיו הפרטיים. לא להתחשב במה שהוא רוצה או לא רוצה, מבין או לא מבין, אוהב או לא אוהב. אלא לתת לה' את כל מציאותו ומהותו ולהתבטל לגמרי אל ה"נקודה", אל ה"עצם", שלמעלה מהכל.

אבל יחד עם זאת מדגישה התורה גם לאידך, שלאחר הביטול המוחלט, "חייב^[98] אדם לומר בשבילי נברא העולם". יהודי אינו רק 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה' או סתם-חייל שמביא את הניצחון למלכו.

יחד עם הביטול הגדול והמוחלט הנדרש מיהודי, מדגישה התורה^[99] ש"בנים אתם לה' אלוקיכם",

בן מלך, גם כשהוא מתמסר כל-כולו לאביו, אינו רק משרת כדי להביא את התכלית הדרושה לאביו המלך, אלא גם בו עצמו יש תכלית ומטרה עצמית, שקשורה ומאוחדת עם מציאות עם המלך עצמו. המלך חושב עליו אישית ורוצה במציאותו ובטובתו, כי מציאותו היא בעצם מציאות המלך.

 

עבד – לא מצד המציאות שלו

 

ולתוספת ביאור בהבדל בין בן לעבד ובמעלה שיש בכל אחד מהן. שמחד ישנן מעלות בעבד ובחייל מסור גם על בן אהוב, ומאידך יש מעלה דווקא בבן יותר מעבד, ואף מחייל המוסר את נפשו עבור המלך.

בפשטות, בן הוא הרבה יותר מעבד, שהרי הבן[100] נלקח מעצמותו של האב, וכל מציאותו היא מציאות האב.

וכפי שהוא גם להלכה ש"היורש[101] עומד במקום המוריש ממש", שנאמר[102] "תחת אבותיך יהיו בניך".

(עד כדי כך שאין בזה דינים של "שינוי רשות", המתיר (יחד עם ייאוש הבעלים) להשתמש בחפץ הגזול – שכן אין כאן מציאות אחרת כלל, כי הבן עומד במקום האב ממש).

לעומת העבד והחייל שהוא מציאות אחרת ונפרדת המשרתת את האדון והמלך.

אבל מאידך, דווקא משום כך, יש מעלה בעבד על בן. 

שכן הקשר הנפשי של אב ובן, ואפילו בן יחיד, הוא אמנם עצמותי ואינו תלוי בסיבות ובהסברים. ובכל זאת הוא בא מצד המציאות וגודל המעלה של הבן האהוב ולא מצד האב.

אמנם זו מעלה עצומה ועצמותית, אבל בכל זאת מעלה שקשורה עם מציאותו של הבן, ולא מצד האב.

ולכן גם הביטול של הבן אל האב אינו כל כך ביטול של "הנחת עצמותו" הצידה, וויתור מוחלט על מציאותו – שהרי הביטול הזה הוא הוא מציאותו של הבן.

ועל דרך המבואר לעיל בקשר לביטול של צדיקים ועובדי ה' גדולים, שהביטול לא שולל את מציאותם, אלא אדרבה, מציאותם עצמה היא הביטול. וככל שיהיו יותר בטלים לה' כך ירגישו יותר שהם מציאות אמיתית.

שהרי הם לא יכולים כלל לתאר לעצמם שלפי שעה ח"ו יעשו עבירה וייפרדו לפי שעה מה'. ואם יקרה דבר כזה ח"ו, הם יאבדו בעיני עצמם את כל מציאותם ולא יוכלו לשאת זאת בשום אופן. ורק כאשר הם קשורים לה' ודבוקים בו, רק אז הם מציאות בעיני עצמם.

נמצא שאצלם הביטול אינו שולל את מציאותם, אלא אדרבה, הוא הוא המציאות האמיתית שלהם.

ואילו אנשים פשוטים, שאין להם שום השגה והרגש באלקות, הם בעיני עצמם אין ואפס לגמרי, "גאר גארנישט". ואי אפשר לומר אפילו שמציאותם עצמה היא האלקות. ולכן הביטול שלהם הוא ביטול בתכלית. שהם מניחים הצידה את כל מציאותם לגמרי ובטלים בתכלית אל ה'.

ועל דרך זה בענייננו, שהבן, גם כאשר הוא מתמסר לגמרי אל האב, אין זה ביטול בתכלית, אלא אדרבה, הביטול אל האב זו המציאות שלו, ובלא זה לא ירגיש בעצמו מציאות כלל.

ויותר מזה, לא זו בלבד שאצל הבן הביטול הוא עצמו מציאותו, אלא יותר מזה, שעיקר עניינו הוא לא הביטול אל האב, אלא יחוד ודבקות בו. שכן מציאותו שלו, של הבן עצמו, היא מציאות שקשורה לגמרי עם אביו המלך בקשר עצמי ופנימי.

ואילו בעבד ובחייל, שבו בחר המלך, הקשר הוא לא מצד המציאות של העבד והחייל. שהרי הוא אין לו שום מציאות ושום מעלה מצד עצמו. אלא אך ורק מצד המלך, מפני שהמלך ברצונו ובבחירתו שלו בחר בו.

ולכן גם הביטול שלו אל המלך הוא מכל וכל. הוא מבטל ומוותר לגמרי על מציאותו שלו ומניח את עצמו לגמרי הצידה, וכל המציאות אינה אלא המלך לבדו.

ולמרות זאת יש גם מעלה בבן. כי בעבד, דווקא בגלל שהקשר עם העבד  בא מלמעלה, מצד המלך, הרי בנוגע לעבד עצמו, הקשר הינו כאילו "דבר נוסף על עצמותו", ולא כל כך חלק ממהותו שלו, לא כל כך מצד עצמו. וזו המעלה שישנה דווקא בבן, ששייכותו אל האב היא לא רק מצד האב אלא גם בו מצד עצמו, חלק ממהותו שלו.

 

התורה, הנשמה, והגוף

 

ועל דרך זה מבואר בחסידות[103] ההבדל בין התורה והמצוות לבין הנשמה: בתחילה זקוקה הנשמה לתורה ולמצוות, שיגלו את שייכותה לאלקות. שכן הנשמה מצד עצמה היא נברא, מציאות. והקשר שלה לאלקות אינו גלוי בה כל כך מצד עצמה, אלא היא זקוקה לתורה ומצוות, שהם יפעלו בה את הביטול האמיתי והמוחלט ויגלו בה את השייכות לאלקות[104].

אבל לאחר שהתורה והמצוות פעלו ביהודי וגילו בו את הביטול ושייכותו לאלקות מצד עצמו, אזי מתגלה דווקא בנשמה שייכות כזו לאלקות, שלמעלה גם מהתורה. שהרי "ישראל[105] קדמו לתורה".

שכן התורה היא מלכתחילה אלקות, חכמתו ורצונו של הקב"ה. והשייכות שלה לאלקות היא ברורה וגלויה. ודווקא לכן אין בה כל כך את השייכות העצמותית לאלקות, שמתבטאת בזה שגם "ציור הפוך", "ציור" של נברא, של "מציאות", הוא בעצם אלקות. שזה דווקא נובע כביכול מעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל הגילויים.

ובסופו של דבר מגלה הנשמה גם בתורה את פנימיותה ועצמותה של התורה, שהיא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך ממש.

וזוהי בעצם ה"תורה[106] חדשה מאתי תצא", התורה כמו שהיא "מאתי", מעצמותו יתברך, כפי שיתגלה בה בשלמות בגאולה האמיתית והשלמה. 

ועל דרך זה מבואר ביחס שבין הנשמה לבין הגוף של יהודי:

לנשמה יש מעלה עצמותית, בהיותה "חלק[107] אלקה ממעל ממש", ועד ש"ישראל[108] וקודשא בריך הוא כולא חד".

אבל דווקא בגלל גודל מעלתה העצמותית, הרי הקשר שלה עם הקב"ה הוא מצד המציאות שלה ולא מצד הקב"ה לבדו.

דווקא בגוף החומרי של יהודי, שמצד עצמו הוא חומרי ומגושם ואין בו שום מעלה, עד שהוא "נדמה[109] בחומריותו לגופי אומות העולם" – הרי הקשר שלו עם הקב"ה הוא אך ורק מצד הקב"ה, מפני שהקב"ה, בבחירתו החופשית, בחר בו.

ולכן גם הביטול של הגוף אינו חלק מן המציאות שלו (כמו בנשמה שהביטול הוא כל המציאות שלה), אלא הוא אכן מבטל ומפקיר ומניח הצידה את המציאות שלו, כך שאין כאן כל מאומה אלא אך ורק הקב"ה.

אבל מאידך, מכיוון שהגוף מצד עצמו אין לו שום שייכות לאלקות, וכל שייכותו היא רק "מלמעלה", מפני שהקב"ה בחר בו – הרי בנוגע להגוף עצמו, שייכותו לאלקות היא כאילו "דבר נוסף על עצמותו", ולא כל כך חלק ממהותו שלו, לא כל כך מצד עצמו.

לכן זקוק הגוף לנשמה, שיש לה שייכות לאלקות גם מצד עצמה. והיא תגלה בו את השייכות שלו לאלקות, ששייכות זו תהי' גם מצד עצמו, ממהותו שלו.

אבל אחרי שהנשמה אכן פועלת זאת בגוף, ומגלה את שייכותו לאלקות, הרי מתגלית כאן שייכות כזו שלמעלה משייכותה של הנשמה לאלקות כנ"ל.

ואז, כאשר מתגלית בגוף השייכות שלו לאלקות גם כחלק ממהותו שלו, כפי שיהי' בשעת הגאולה האמיתית והשלימה – אזי "הנשמה[110] ניזונית מן הגוף". כי אז מגלה הגוף גם בנשמה את שייכותה העצמותית אל האלקות. שלמרות מעלותי' של הנשמה, יש גם לה את השייכות לאלקות (לא רק מצד המעלות והמציאות שלה, אלא) מצד האלקות, כמו הגוף.

 

הלכות הלכות – היכן?

 

ואם תמצי לומר, שתי נקודות אלו – ביטול וקבלת עול מוחלטים מצד אחד, ומאידך לחיות עם זה ולהכניס את זה גופא לתוך המציאות –באות לידי ביטוי מיוחד ב"הדרן" של הרבי שליט"א[111] לסיום הרמב"ם^[112]:

הרמב"ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א, קיבל על עצמו משימה נפלאה, שאין דומה לו בזה בכל ספרי גדולי ישראל מכל הדורות – לרכז בספרו את כל התורה שבעל פה כולה. ועל שם זה נקרא הספר "משנה תורה"[113].

יכול אדם ללמוד בישיבות ובכוללים עשרות שנים, וגם אם ילמד ויידע היטב את כל הש"ס הבבלי והירושלמי ומפרשיהם והפוסקים, ישנם תחומים בתורה שאליהם בכלל אינו מגיע – מי יודע למשל ענייני קידוש החודש, ענייני אחדות ה', נבואה, בית המקדש, קרבנות, טומאה וטהרה, משיח וכו'. ואילו בספרו של הרמב"ם נמצא הכל ממש. מההתחלה ממש, מציאות ה' ואחדותו, ועד הסוף ממש, ביאת המשיח והגאולה.

אולם הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", כפי שהוא כותב בהקדמתו לספר היד. כלומר, כל עניינו של הרמב"ם בספר היד הוא אך ורק הלכות. כל שאר חלקי התורה – דרשות, הסברים, רמזים, סיפורים וכדומה – למרות שכולם הם חלקים מהתורה, שכולה תורת אמת ותורת חיים ותורה נצחית, וכולם ניתנו למשה מסיני וכו', הרי לא זהו עניינו של הרמב"ם בספרו זה.

והרי עניינו של כל דבר מתבטא במיוחד בתחילתו ובסופו. הפתיחה היא הראש וההתחלה שבה נכלל הכל, וגם הסיום, "הכל הולך אחר החיתום"^[114].

אם כן, הי' עניינו של ספר הרמב"ם, "הלכות הלכות", צריך לבוא לידי ביטוי חזק במיוחד בתחילתו ובסופו. היינו שבהם צריכות להיות הלכות עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה ולכל העניינים כולם.

כשמסתכלים בתחילת הרמב"ם ובסופו נדמה שלא זו בלבד שאין כאן הלכה עיקרית וכללית, אלא נדמה שאין כאן בכלל הלכה.

הרמב"ם פותח את ספרו במילים "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

ולכאורה, נכון שעצם הידיעה של מציאות ה' היא הלכה כללית ועיקרית. אולם המילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" לכאורה אינם אלא מליצה יפה. מליצה אודות גודל המעלה והחשיבות של המצווה לדעת את ה', שזוהי המצווה עלי' מדובר בהמשך, אך מילים אלו עצמן אין בהם לכאורה שום הלכה כלל.

ואם כן, לכאורה הי' להרמב"ם לפתוח לא במילים של מליצה, אלא מיד בהלכה, כגון "מצוות עשה לידע שיש שם מצוי ראשון" וכדומה.

אותה שאלה, ועוד הרבה יותר, היא בקשר לסיום הרמב"ם, שם לא מדובר רק על מספר מילים, אלא על פרק שלם.

הרמב"ם מקדיש פרק שלם, את כל הפרק האחרון, פרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח – לא להלכות הנוגעות למעשה בימות המשיח ובימים שלפני כן.

כגון כיצד נדע מיהו המלך המשיח כדי שנאמין בו ונלך אחריו, מהו "בחזקת שהוא משיח", ומהו "הרי זה משיח בוודאי"[115].

את כל זה מבאר הרמב"ם בפרק הקודם, פרק י"א. ואילו הפרק האחרון, פרק י"ב, מדבר רק על מצב העולם שיהי' בימות המשיח.

עד ההלכה האחרונה "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ולכאורה כל זה אינו אלא סיפור דברים נפלא של מה שיקרה אז, ואין בזה לכאורה שום הלכה. ואם כן, הרי אין זה כלל וכלל עניינו של הרמב"ם, הלכות הלכות, ובפרט בסיומו וחותמו.

 

ידיעת השם – היסוד והעמוד של הכל

 

אלא, אומר הרבי שליט"א, מכאן שאכן יש בדברים אלו הלכה, ולא עוד אלא שבכך מורה לנו הרמב"ם הלכה עיקרית כללית ויסודית הנוגעת לכל התורה כולה.

ההלכה שמורה לנו הרמב"ם במילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" היא: שלא זו בלבד שצריך לידע את מציאות ה' לפני הכל, אלא שזה צריך להיות היסוד והעמוד שעליו עומד כל הזמן כל הבניין של כל ההלכות כולן.

כשם שיסוד ועמוד של בניין צריך תמיד להישאר היסוד והעמוד שכל הבניין כולו עומד כל הזמן עליו – כך אומרת ההלכה במילים הראשונות של הרמב"ם, קיום כל ההלכות כולן צריך תמיד להיות מושתת כל כולו על יסוד היסודות ועמוד החכמות.

כלומר, לא זו בלבד שישנה מצווה והלכה לדעת כי ישנו מצוי ראשון שהוא הבורא וכו' – אלא ישנה מצווה והלכה שידיעה זו צריכה להיות במשך כל הזמן, ולמלא את כל הדברים שבהם יהודי עוסק. היא צריכה לשמש יסוד ועמוד לכל התורה והמצוות ולכל החיים.

כשיהודי ניגש לקיים כל מצווה שהיא – ללמוד תורה, להניח תפילין, לאכול כשר, לשמור שבת, לנהוג בצדק וביושר, להקריב קרבנות בבית המקדש וכו' – עליו לגשת לעשות זאת מתוך ידיעה והכרה "שיש שם מצוי ראשון" שציווהו על כך, ולכן הוא הולך ועושה זאת.

בהתחלה של כל פעולה בתורה ומצוות, איזו פעולה שלא תהי', צריך האדם לחשוב אודות היסוד והעמוד של הכל – שאין הוא מקיים את המצווה משום כל המעלות הנשגבות שבה, אלא רק מפני שכך ציווה ה', ביטול בתכלית לרצון ה'.

ובזה עצמו, לא רק יסוד אלא גם עמוד.

אחד^[116] ההבדלים בין יסוד לבין עמוד הוא, שיסוד הוא מתחת לבניין וכל הבניין עומד ונשען עליו, אבל הוא לא חלק מן הבניין עצמו, ואילו עמוד הוא  חלק מהבניין עצמו^[117].

וזוהי כוונת הרמב"ם, להדגיש שהאמונה והידיעה את השם היא לא רק הקדמה שלפני קיום כל המצוות, אלא שהיא חלק עיקרי ביותר מן הקיום עצמו. כי הקיום עצמו צריך להיות חדור כל כולו בהכרה שהאדם עושה זאת אך ורק מפני שכן ציווה השם[118].

וכך, ועוד יותר, גם בנוגע לסיום הרמב"ם, לתיאור מצב העולם "באותו הזמן".

אין זה רק סיפור דברים של מה שיהי' בימות המשיח, תיכף ומיד ממש. אלא זוהי הלכה עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה – לדעת ולהכיר בכל דבר ובכל פרט שעושים שזהו לשם הסיום והתכלית של הכל. כי כל עבודתו של היהודי בקיום כל המצוות כולן צריכה להיות חדורה בהכרה זו שכל כולן מכוונות לתכלית זו, כדלקמן.

 

ההתחלה של איש צבא – והתכלית והמטרה שלו

 

משל למה הדבר דומה, לאיש צבא היוצא למלחמה – והרי ישראל נקראו^[119] "צבאות השם".

הדבר הראשון והחשוב ביותר שעליו לדעת הוא שיש לו מפקד מעליו, וישנו מצביא המפקד על הצבא כולו. ועוד יותר שהצבא כולו הינו שייך לגמרי כל כולו אל המלך הגדול והאדיר.

איש הצבא עליו לדעת ולזכור תמיד, וזה מה שמניע אותו ואת כל מעשיו ופעולותיו – כי הוא חייל של המלך, נמצא הוא כל כולו תחת פיקודו וחייב הוא להתמסר אליו לגמרי ולקיים את כל פקודותיו בכל פרט ופרט.

אם תחסר אצלו נקודה זו של התמסרות מוחלטת אל המלך ואל פקודותיו – גם אם יהי' נאמן למלך ויהי' אמיץ ויילחם ללא חת, אבל הוא יעשה מה שהוא מבין ומה שהוא מרגיש, אזי אין הוא חייל בכלל.

לפני הכל צריך החייל לדעת שיש לו מצביא ומפקד, ועליו לשמוע ולציית לו ללא עוררין ולהתמסר אליו למילוי כל רצונותיו ופקודותיו בכל פרטיהן גם אם לא יבין ולא ירגיש מאומה.

זהו הדבר הראשון שמלמדים את החייל ב"טירונות". לפני הכל, עוד לפני שהוא לומד להשתמש בנשק, עליו לדעת כי הוא חייל, וכי עליו לציית לפקודות ולהיות נאמן לרצון המלך.

אבל גם אם הידיעה שיש בעל הבית ויש מלך מצביא ומפקד והמשמעת היא ללא דופי, עדיין לא די רק בכך.

החייל צריך גם לדעת את מטרת המלחמה ולשאוף בכל מאודו לכבוש את היעד עבור המלך.

לולא זאת, גם אם יקיים את כל מה שנצטווה – כפי שקוראים לזה היום בארץ "ראש קטן": אומרים לו לרוץ, הוא ירוץ. אומרים לו לשכב, הוא ישכב. אומרים לו להסתער, הוא יסתער. אומרים לו לירות, הוא יירה. וכדומה –

אולם אם אין לו שום רצון ושום מטרה ותכלית במלחמה, וכל מה שהוא עושה אינו אלא אך ורק כדי למלא את הפקודות שקיבל – חסר לו ענין עיקרי ביותר, ואין הוא חייל כפי הנדרש ממנו.

שכן גם אם יש לו את ההתחלה, וגם אם הוא אכן נקרא איש צבא, ובפועל הוא מקיים ועושה הכל כפי שנצטווה – אך אין לו שום רצון מצד עצמו לפעול. אין לו שום "מוטיבצי'". כי אין לו תכלית ומטרה לשמה הוא פועל, כי הביטול אצלו הוא רק "מבחוץ" ולא חדר לתוך המציאות שלו כפי שהוא מצד עצמו.

 

התחלת וסיום הרמב"ם – התחלת וסיום כל התורה

 

בני ישראל נקראו "צבאות השם". ולכן מהמשל של צבא בגשמיות צריך ללמוד בנמשל, בכל איש ישראל, באופן בו הוא עושה את תפקידו בעבודת ה'.

וזוהי התחלת ספר הרמב"ם וסיומו.

כיוון שהרמב"ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה, לפיכך, אומר הרבי שליט"א, התחלת הרמב"ם היא ההלכה במה שיהודי צריך לחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן. וסיום הרמב"ם הוא במה שיהודי צריך לחשוב בקיום כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן, שזהו הסיום והסך הכל והמטרה והתכלית של כל הלכות התורה כולן.

ראשית הכל, מה שיהודי צריך לחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן הוא – שידיעת מציאות השם ושהכל בא ממנו וכו', זהו יסוד היסודות ועמוד החכמות של כל ההלכות כולן.

היינו שבכל דבר שיהודי לומד או עושה צריך הוא תמיד לזכור לפני זה ובתוך זה את מציאות ה' ואת הביטול שלו לרצון ה'. שזה יהי' היסוד והעמוד לכל פרט ופרט שהוא מקיים ועושה. כי כל מה שהוא עושה אינו אלא משום הביטול לה', משום שכך ציוה ה'. קיום כל התורה וכל פרט בתורה צריך כל כולו להיות חדור בידיעה ובהכרה "שיש שם מצוי ראשון".

 

תכלית הכל – משיח

 

ואותה נקודה של ביטול לה' בתכלית שהתחילה בתחילת הרמב"ם, אותה צריך יהודי לדעת ולחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן לפני הכל – שישנו "מצוי ראשון", וכל העולם כולו, "כל הנמצאים, משמים וארץ ומה שביניהם", "לא נמצאו", אין להם מצד עצמם שום מציאות כלל, וכל מציאותם אינו אלא "מאמיתת הימצאו" –

אותה נקודה נמצאת ומגיעה לתכלית שלימותה בסיום הרמב"ם, בסוף הפרק האחרון של הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח. כאשר הרמב"ם מדבר על תכלית הכל, על המצב שיהי' "באותו הזמן", בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי' אכן ניכר בכל הנמצאים שכל מציאותם אינה אלא "מאמיתת הימצאו":

"ובאותו הזמן, לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

מה הפירוש "כמים לים מכסים" – כשם שהמים מכסים את כל מה שיש בתוך הים, וכשאנו מסתכלים מלמעלה אנו רואים אך ורק מים. ורק אם נחפש ונחטט בפנים, נמצא שיש שם דגים, צמחים, חיות ים ועוד.

כך תימלא הארץ, העולם כולו, דעה את ה': כשנסתכל על העולם ועל כל מה שיש בו, נראה בפשטות רק "דעה את ה'," רק את האלקות שבבריאה. ורק אם נחפש ונחטט, נמצא שיש כאן אכן גם נבראים.

ובלשון החסידות^[120]: "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות".

כיום, ברגע כתיבת הדברים, המצב הוא הפוך: את מציאות הנבראים רואים אנו בפשטות, ואת האלקות שבבריאה צריך לחפש ולחטט כדי למצוא. מציאות הנבראים היא בפשטות ואילו האלקות היא בהתחדשות.

ולשם כך נשלחנו לעולם, זו המטרה הכללית אלי' שואף היהודי ואותה הוא עושה ופועל כל הזמן על ידי קיום התורה והמצוות^[121] – הוא מכניס את האלקות לעולם, ומביא את העולם למצב בו יראו ויכירו בו את מציאותו האמיתית "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

 

להכניס את האלקות בכל

 

וזוהי ההלכה הכללית והעיקרית שמלמד אותנו הרמב"ם בסיומו וחותמו, הלכה שנוגעת לאופן קיום כל התורה והמצוות כולם:

לא להסתפק בכך שמקיימים את המצוות רק בקבלת עול, משום שכך ציוה ה' בלבד, אם כי זו ההתחלה וזה העיקר תמיד.

אלא צריך להיות גם "סיום", צריכה להיות גם תכלית ומטרה. על יהודי לשאוף ולעשות הכל לא רק "מפני הציווי"[122], אלא כדי לבצע במילואה את המטרה ולכבוש סופית את היעד – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[123].

זו הכוונה שצריכה להיות ליהודי בכל פרט ופרט של קיום התורה והמצוות:

מדוע הוא לומד תורה – כדי להכניס את האלקות לשכלו. מדוע הוא נותן צדקה – כדי להכניס את האלקות לכספו. מדוע הוא קובע מזוזה – כדי להכניס את האלקות לביתו. מדוע הוא שומר שבת ומועדים – כדי להכניס את האלקות לתוך הזמן. מדוע הוא שומר על כשרות המאכלים ומברך עליהם – כדי להכניס את האלקות לתוך האוכל. מדוע הוא קורא קריאת שמע שעל המיטה ומכין "נעגעל וואסער" ליד מיטתו – כדי להכניס את האלקות לתוך השינה. מדוע הוא שומר טהרת המשפחה – כדי להכניס את האלקות לחיי המשפחה שלו. וכן בכל דבר ובכל פרט, התכלית והמטרה היא כדי להכניס את האלקות לתוך המציאות עצמה, שהמציאות עצמה תהי' מלאה וחדורה באלקות. שזוהי תכלית הכל, המצב שיהיה "באותו הזמן", שהארץ כולה תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.

ולכן משאת הנפש של יהודי כל הזמן, בקיום כל מצווה וכל לימוד תורה, היא אחת ויחידה – ביאת המשיח והגאולה. כדברי חז"ל^[124]: "כל ימי חייך (אינם אלא אך ורק כדי) – להביא לימות המשיח".

כמו חייל הנלחם ופועל ורץ ושוכב וקם ומסתער ויורה ומתאמץ ועושה הכל – הכל לשם תכלית אחת ויחידה, כדי לכבוש את היעד שהציב המלך והמצביא. כך כל יהודי, כל מעשיו וכל תורתו ועבודתו מכוונים כל כולם, ובגלוי, לתכלית אחת ויחידה – לראות את מלכנו משיחנו שליט"א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש[125].

ובחזרה לענייננו, שתי נקודות אלו שבתחילת ובסיום הרמב"ם – שמצד אחד צריך יהודי להשתית את כל קיום התורה והמצוות שלו על היסוד והעמוד של ביטול וקבלת עול מוחלטים אל הקב"ה. ומאידך כל קיום התורה והמצוות שלו צריך להיות בשביל התכלית והמטרה שימלאו את כל המציאות שלו עצמה, שהוא אוהב את ה' ורוצה לכבוש את היעד ולמלא את העולם כולו באלקות –

אלו הן בדיוק שתי הנקודות המבוארות בפרק מ"א – ביטול בתכלית וקבלת עול מוחלטת מצד אחד, ומאידך לחיות עם זה ולהכניס את זה גופא לתוך המציאות של האדם על ידי אהבה אל ה' ורצון וחפץ לדבקה בו ולמלא את רצונו וכוונתו בבריאת העולם.

 

רואים את הנשמע ושומעים את הנראה

 

ומה נפלא ההסבר של הרבי שליט"א[126] במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא במה שנאמר במתן תורה[127] "וכל העם רואים את הקולות". שלפי רבי ישמעאל[128] היו "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע". ולפי רבי עקיבא היו "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה":

מדוע בכלל היו זקוקים לנס גדול כזה שיהיו "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה" לשיטת רבי עקיבא – משום שזהו בעצם עיקר עניינו של מתן תורה, דירה לו יתברך בתחתונים. שבעולם הזה הגשמי יראו בפשיטות את האלקות (שמצד עצמו הוא רק "נשמע", כי לא רואים אותו בפשטות), ואילו את הגשמיות (שמצד עצמו הוא "נראה", שרואים אותו בפשטות) רק "ישמעו", כמו דבר ששומעים עליו ולא רואים אותו בפשיטות. שכן האלקות ממלאה לגמרי את כל מציאות העולם, עד שרואים בפשטות כי הכל הוא אלקות.

ולעומתו טוען רבי ישמעאל: התכלית של מתן תורה הוא שהדירה לו יתברך תהי' דווקא בתוך מציאות העולם, ולא לצאת מן המציאות. ואם כן התכלית היא שהאלקות תיכנס ותהי' בגלוי דווקא בעולם כמות שהוא מצד עצמו, שטבעו הוא "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע". ולא שהעולם יתבטל ויצא ממציאותו להיות במצב של "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה".

זהו גם ההסבר בשיטת רבי עקיבא[129] כי ישראל ענו "על הן הן ועל לאו הן", ואילו שיטת רבי ישמעאל היא שענו "על הן הן ועל לאו הן". (שלכאורה מה זה משנה אם אומרים "הן", נקיים את הציווי, או שאומרים "לאו", לא נעבור את העבירה. הרי המשמעות היא בדיוק אותו הדבר ומה המחלוקת:

לדעת רבי עקיבא, העיקר הוא להתבטל ולצאת ממציאות העולם. ולכן גם בקיום המצוות מודגשת לא הכוונה הפרטית של מצווה זו, אלא הנקודה הכללית והביטול הכללי מפני שכך ציווה ה'. ולכן התוכן של קיום הציווי על ידי ישראל הוא תמיד "הן" – נקיים את הציווי.

ואילו לדעת רבי ישמעאל העיקר הוא להכניס את האלקות בתוך העולם כפי שהוא במציאותו ובטבעו. ולכן העיקר הוא לא רק "הן", קיום הציווי, אלא העיקר הוא אופן הפעולה שפועלים בעולם, שבמצוות לא תעשה זוהי פעולה שלילית, "לאו".

וזהו בהתאם לעניינם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא: רבי ישמעאל הי' כהן[130] (גדול), צדיק. ובעבודת הצדיקים העיקר הוא להכניס את האלקות לתוך מציאות העולם. ואילו רבי עקיבא שהי' בעל תשובה, העיקר אצלו הוא הביטול וההתרוממות למעלה מן העולם.

ולכן גם אמר רבי עקיבא[131] שכל ימיו הי' מצטער מתי יגיע למסירות נפש. היינו שכל חייו שאף למסירות נפש – כי העיקר אצלו הוא הביטול וההתרוממות למעלה מהעולם.

הסבר נוסף, אומר הרבי, במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם ענו "על הן הן ועל לאו הן" או "על לאו לאו": לפי שיטת רבי עקיבא, כשנמצאים למעלה מהעולם והעולם איננו מציאות ואינו תופס מקום כלל, אזי לא רואים בדבר של איסור מאומה אלא אך ורק את ה"הן" שבו, את העובדה שעל ידו מקיימים את מצוות ה', ולכן גם ביחס לאיסור אמרו "הן".

אולם רבי ישמעאל, נאמן לשיטתו שהתכלית היא להיות דווקא בתוך העולם ולראות את העולם מציאות – רואה בדבר של איסור מציאות של איסור שצריך להישמר ממנו. ולכן הוא אומר עליו "לאו".

ומזה נובעת גם שיטתו של רבי עקיבא[132] כשראה את החורבן, שדווקא אז "הי' מצחק" – כיוון שהוא ראה בכל דבר (לא את העולם, אלא) רק את האלקות שבו. ואם כן, כל מציאות החורבן אצלו היא רק בשביל הבניין והגאולה.

והאמת היא בסופו של דבר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ומשניהם יש הוראה לכל אחד מישראל. וכנ"ל באריכות, שמצד אחד היסוד הוא להתבטל ולהתרומם ולהיות למעלה מהעולם. ומאידך, את זה עצמו צריך להכניס לתוך העולם כפי שהוא במציאותו.  

 

הביטול של חיילי ניקולאי 

 

מכיוון שהתורה "כללות ופרטות נאמרה^[133]", ומכיוון שכל ההמשכות וההשפעות מהקב"ה לעולם אינן אלא אך ורק על-ידי ראש בני ישראל, "הנשיא^[134] הוא הכל", הכל ממש, הרי כן הוא גם בשייכות שלנו, של כל יהודי בכלל, ושל כל מי שבשם חסיד יכונה בפרט – אל הרבי שליט"א מלך המשיח.

שהרי השייכות של יהודי לאלקות היא דווקא על ידי נשיא הדור, "הנשיא[135] הוא הכל".

כמבואר בתחילת ספר התניא[136] שכשם שכל שייכות הגוף וקבלת חיותו מן הנשמה היא רק דרך המוח והראש, כך כל שייכותו של יהודי אל הקב"ה היא אך ורק דרך נשיא הדור, משה רבינו שבדור[137].

וכשם שבמשל, רק על ידי המוח והראש יכולים כל האברים להיות שייכים אל הנפש. ואף פעם לא קיימת סכנה שמא ידגישו "יותר מדאי" את הקשר עם המוח והראש, ואולי ישכחו ח"ו את הקשר עם הנפש – אדרבה. ככל שהקשר עם המוח והראש יהי' חזק יותר וגלוי יותר, כך יהי' חזק יותר וגלוי יותר הקשר עם הנפש,

ככה ממש, ויותר מזה, בקשר של יהודי אל הקב"ה. שהקשר יכול להיות וצריך להיות דווקא על ידי ההתקשרות והדבקות ב"משה רבינו" שבכל דור ודור. ואף פעם לא קיימת סכנה שמא ידגישו "יותר מדאי" את הקשר עם נשיא הדור, ואולי ישכחו ח"ו את הקשר עם הקב"ה – אדרבה. ככל שהקשר עם נשיא הדור יהי' חזק יותר וגלוי יותר, כך יהי' חזק יותר וגלוי יותר הקשר עם הקב"ה.

ולכן גם בקשר שלנו עם הרבי ישנן שתי נקודות אלו:

מחד, כולנו "חיילי אדוננו" אנו. יהודי, ובפרט חסיד, צריך לשכוח מעצמו ולהניח את עצמו על הצד: לא ה"אני" שלו הוא המציאות והענין, אלא אך ורק הרבי.

הוא צריך למלא בכל כוחו, בכל המסירות והנאמנות וללא-סייג, את הרצון והשליחות שהוטלה עליו על ידי הרבי. וזאת, מבלי ערעור והרהור כלשהו. מבלי לעשות חשבון אם זוהי טובתו הפרטית או לא. אפילו אם נדמה לו שטובתו הרוחנית תיפגע ממילוי שליחות זו – הוא נדרש לא לחשוב כלל וכלל על עצמו, ולהתבטל לגמרי בכל מציאותו ומהותו אל ה"נקודה" וה"עצם".

כפי הסיפור הידוע שהי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס נוהג לספר תמיד, אודות חיילי הצאר ניקולאי, כדי לתאר מהי מסירות מוחלטת של כל החיים וכל המציאות עבור המלך.

כאשר הגשר נשבר, וחיילי-ניקולאי שמעו שהצאר צריך לעבור את הנהר – הם לא עשו שום חשבונות. בן רגע קפצו כולם, כל גדוד החיילים, אל תוך הנהר, שורה על-גבי שורה, כשהם יודעים בוודאות גמורה כי הולכים הם למוות בטוח בטביעה. כל זאת כדי שלמעלה ייווצר גשר "חי" ומעליו יוכלו להניח איזו קורה שעלי' יוכל הצאר לעבור בבטחה.

ור' מענדל הי' מוסיף עוד יותר, שאף-אחד מן החיילים לא ביקש כלל להיות דווקא בשורה העליונה ולהיוותר בחיים. כי כשמדובר בקשר למלך, אזי אני כאילו לא קיים ולא תופס מקום כלל. ולכן כל החיים שלהם אינם חשובים אצלם כלל והינם בעיניהם אין ואפס לגמרי. כי עיקר התכלית של כל חייהם וכל מציאותם אינה אך ורק בשביל למלא את רצון המלך.

בגשמיות קשה לנו מאד להבין, ואולי אכן לא תיתכן כלל, מסירות נפש כל כך מוחלטת. אבל בנמשל, כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה, זהו בהחלט מה שנדרש מאתנו – להיות מוכן בכל רגע לתת את הכל. את כל החיים ואת כל המציאות הגשמית והרוחנית גם יחד – עבור המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, המגלה[138] את עצמו בקרבנו על ידי הרבי מלך המשיח שליט"א, "הנשיא[139] הוא הכל".

ובזה יש מעלה דווקא בהיותנו "חיילי אדוננו", חיילים ועבדים פשוטים, שאין להם שום מעלה ומציאות משלהם.

דווקא כשיודעים ומרגישים את האמת עד כמה רחוקים אנו, עד כמה "אובדים[140] ונידחים" אנו, עד כמה אין אנו שווים שום דבר – דווקא אז נמצא שהקשר והשייכות שלנו אל הרבי הוא לא מצדנו, כי אנו מה אנו. אלא מצד הרבי, מפני שהוא ברצונו ובבחירתו בחר בנו ובחר להיות קשור עמנו. שאז הקשר הוא אמיתי ומוחלט, מכיוון שאין הוא מצד המעלה והמציאות שלנו אלא מצדו הוא.

 

כל אחד בן יחיד 

 

כל זה נכון מאד, ועוד הרבה הרבה יותר מכל מה שאפשר לבטא בכתב.

אבל מאידך, אפשר להיות חיילים מסורים ועבדים נאמנים – אבל עלול להיות שזה לא נכנס בתוך המציאות שלנו. זה כאילו "דבר נוסף על עצמותו", ולא כל כך חלק מן המהות והמציאות שלנו עצמנו. לא כל כך של התחתון מצד עצמו.

ולכן צריך יחד עם זה לזכור ולהזכיר, שגם אם אמנם חיילי אדוננו אנו, חיילי הרבי משיח צדקנו – אבל עובדה זו צריכה ויכולה להיכנס לתוך המציאות שלנו. צריך להרגיש אל הרבי שליט"א גם קירבה גלוי', כמו בן יחיד ואהוב אל אביו האוהב את אביו מצד המציאות שלו עצמה. לאהוב את הרבי בפשטות, ובאהבה גלוי'.

וכמו שכותב הרבי הריי"צ[141] "מנהג החסידים המקושרים בכל דור ודור, שהיו קובעים להם זמן מיוחד – מהם שעה ליום, או פעם בשבוע, בשני שבועות, או בחודש – להתעורר ברגשי אהבה למורם ורבם. פשוט לאהוב את הרבי באהבה מורגשת בלב, כמו אהבה בשרית לאשה ובנים. נוסף על הזיכרון בכל ברכת המזון בהרחמן הוא יברך את מורנו".

יחד עם כל עוצם ועוצמת הביטול –  צריך הוא להיות כאילו מציאות, מציאות פרטית ואישית שלו, הקשורה בתכלית ההתקשרות מצדו הוא, באופן אישי ופרטי, אל הרבי.

לא רק כחייל ממושמע ומסור – אם כי בוודאי זה ההתחלה וזה העיקר, ובוודאי לא כ'בורג קטן' בלבד – אלא כ"בן יחיד". שאצלו הרבי הוא לא רק הרבי של כלל ישראל ושל כל עדת החסידים, אלא גם ובהדגשה הרבי "שלו".

הוא יודע שהרבי חושב עליו באופן אישי ופרטי. הוא יודע שכל צעד טוב שלו, מוסיף כביכול גם בבריאותו הגשמית ובחייו של הרבי. ואילו מחשבה בלתי-רצוי' חס ושלום, גורמת עגמת-נפש לרבי.

ולא רק בגלל שזה חלק מהסך-הכל של מעשי כולם, אלא מפני שלרבי אכן איכפת ממנו באופן הכי אישי והכי פרטי.

כשם שהראש מרגיש כל פרט ופרט ממה שקורה בכל אבר בגוף, ולו הקטן ביותר, עוד יותר ממה שמרגיש זאת האבר עצמו.

ואם תאמר: כיצד אפשרי הדבר שהרבי יחשוב עליי כעל בן יחיד, בשעה שיש לו עוד מיליוני בנים יחידים כאלו?

התשובה היא: הוא רבי, ורבי, בכוחו האין סופי של הקב"ה, יכול הכל. כפי שהרבי עצמו מתבטא^[142] בקשר לכ"ק מו"ח אדמו"ר, כי מי שחושב שהרבי לא יודע הכל ויכול הכל – חסר לו ב"אנכי" ו"לא יהי' לך"!

כשם שהראש כפשוטו, חושב על כל האברים בכלל ועל כל פרטי-הפרטים של כל אבר ואבר בפרט. הוא מוליך ומנהיג אותם כל הזמן, ללא הרף. וכל פעולה שלהם, ולו הקטנה ביותר, באה ממנו ונוגעת לו – ככה ממש בקשר לראש בני ישראל, שהוא ה"ראש" לא רק של כולם, אלא של כל אחד ואחת, ושל כל פרט שבכל אחד ואחת.

כל פעולה טובה שלו, ואפילו מחשבה טובה קטנה, גורמת נחת-רוח ומוסיפה כביכול בבריאותו ובחייו של הרבי. ואילו כל פעולה שאינה ראוי' ח"ו, גורמת להיפך הנחת-רוח ופועלת חסרון כביכול בבריאותו ובחייו של הרבי.

 

לחיות עם הרבי

 

ומכיוון שההתקשרות אל הרבי היא אישית ופרטית, הרי שכל הזמן ובכל פרט הוא מחפש היכן יוכל למצוא את הרבי במיוחד ובגלוי.

למרות שכל הפרטים חדורים ומלאים כל-כולם בהתקשרות לרבי, גם כשעושה כל מיני עניינים בכל התחומים של תורה ומצוות או לשם שמים – ובכל זאת, מכיוון שההתקשרות היא אישית ופרטית, מחפש הוא בכל דבר שיהי' בו הרבי נמצא יותר בגלוי ובהדגשה, וכמובן משתדל למלא את שליחותו בכל פרט מחייו.

נוסף למה שעליו ללמוד תורה בכלל, שהרי זהו רצון ה' ורצון הרבי ממנו –  משתדל הוא ללמוד במיוחד את תורתו של הרבי שליט"א. הוא מרגיש צורך חיוני לנסוע מידי פעם אל הרבי. מתגעגע הוא לראות את פני-קדשו ולשמוע את דברות-קדשו. הוא מקפיד מאד על נתינת 'דמי מעמד' לרבי^[143] מידי חודש בחודש. כותב דו"ח לרבי על כל הנהגתו ועל כל מה שקורה עמו בגשמיות וברוחניות, ושואל בעצתו ולא עושה שום צעד רציני בחיים מבלי ברכתו הדרכתו של הרבי. כי הרבי הוא לא רק "שופט" אלא גם "יועץ" שיורד לכל אחד להיות שייך אליו לפי מדרגתו והבנתו^[144]. וכל חייו חדורים ומונהגים לגמרי בכל פרטי-פרטיהם עם הרבי ועל-ידי הרבי.

וגם "לאהוב את מי שהאהוב אוהב" – לאהוב כל יהודי. ולהשתדל ולרצות ולעשות אך ורק מה שהרבי אוהב ומה שהוא רוצה, ולגרום לו אך ורק נחת רוח ותענוג.

ולא רק כעבד וכחייל, שאמנם הוא ממלא את כל הפקודות בדיוק ואפילו ברצון, אבל זה לא כל כך המציאות שלו עצמו מצד עצמו – אלא שזה יהי' אכן המציאות שלנו, מצד עצמנו דווקא.

עד המדרגות הנעלות באהבה, שמתמסרים לגמרי ומוכנים לוותר על הכל לשם כך. לוותר גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, על כל המעלות וכל העילויים, וגם אפילו על כל מציאותו כליל, "כברא[145] דאשתדל בתר אבוי ואימי'," ובלבד שיתבצע רצונו של האב.

ולא זו בלבד שמבצעים את כל הפקודות וההוראות, אלא גם את הדברים שלא נאמרו במפורש ולא הי' ציווי מפורש עליהם. כמאמר רז"ל[146] "אישה כשרה עושה רצון בעלה" – לא רק את הציוויים המפורשים, אלא גם את מה שיודעים שזהו הרצון, גם אם לא נצטוו במפורש על כך.

שכן כיוון שזהו הרצון, אלא שכאן רוצים שנעשה זאת מצד עצמנו דווקא, ללא ציווי מפורש – הרי פשוט שמקיימים את הדברים. ולא רק כעבד וכחייל הממלא פקודות והוראות, אלא כבן אוהב ואהוב שכל תשוקתו למלא את רצון אביו ולגרום נחת רוח לאביו.

ובפרט כאשר האב והמלך גילה את רצונו והדגיש שוב ושוב שזהו סדר העבודה בזמננו זה, העבודה הנדרשת כדי להביא את ההתגלות המלאה של המלך המשיח לעיני כל, "עשו[147] כל אשר ביכולתכם" ואל תחכו דווקא לציוויים מפורשים –

הרי הבן הנאמן לאביו מניח הצידה את כל החשבונות והשיקולים, גם אלו שמצד הקדושה. מוכן הוא לוותר גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, על כל המעלות וכל העילויים, וגם אפילו על כל מציאותו כליל, "כברא[148] דאשתדל בתר אבוי ואימי'," ובלבד שיתבצע רצונו של האב.

והשאלה אם האב אמר זאת במפורש או לא אינה תופסת מקום אצלו כלל. הוא אינו מחפש ללכת דווקא על "גשר של ברזל" ולהיות בטוח שהוא בסדר ולא יבואו אליו בטענות בכל מה שיעשה. הוא מוכן ברצון ובשמחה למסור את הכל, את כל הגשמיות ואת כל הרוחניות ואת עצם המציאות וכל המציאות – אל האב, אבינו מלכנו משיחנו שליט"א.

וזה מביא, כמובן ופשוט, ועד שזהו דבר אחד ממש, עם האהבה וההתמסרות המוחלטת אל מלך מלכי המלכים הקב"ה – כשם שהקשר עם המוח והראש מביא את כל האברים, וזהו דבר אחד ממש, עם הקשר עם הנפש עצמה. 

 

לחיות עם משיח 

 

ובמיוחד בתקופה המופלאה בה אנו נמצאים, כדי "להביא לימות המשיח" – נדרש מאתנו^[149] ש"כל ימי חייך (יהיו אך ורק כדי) להביא לימות המשיח^[150]". לחיות את כל החיים ואת כל המציאות עם משיח, עם הרבי מלך המשיח שליט"א.

לא מדובר רק על פעולה שאורכת זמן מסוים במשך היום, מועט או רב. מדובר על חיים, על עצם החיים ועל כל החיים.

וכשם שבחיים כפשוטם לא שייך להפסיק ח"ו לרגע ולאחר-מכן לחזור לחיות –  שהרי אפילו הפסק בחיים לרגע אחד ח"ו זהו הפסק מוחלט, ואם רוצים להמשיך לחיות לאחר מכן, זקוקים כבר לכוחו הכל-יכול של הקב"ה, ה"מחי' מתים ברחמים רבים".

ובלשונו של הרבי שליט"א^[151]: "אי אפשר ולא שייך לנוח מ"חיים". מנוחה מ"חיים" היא רחמנא ליצלן היפך המנוחה" – כך ב"לחיות עם הרבי" לא ייתכן איזשהו הפסק, ולו לרגע, בחיים אלו.

ושוב, "לחיות עם הרבי" מתחיל, כמובן, בביטול מוחלט ובציות מוחלט בכל הפרטים, בהנהגה יומיומית המתאימה לרצון-קודשו. לימוד נגלה וחסידות. קיום מצוות בהידור לכל פרטיהן ודקדוקיהן. ובמיוחד לימוד תורתו והידור ותשומת-לב מיוחדים בקיום תקנותיו והוראותיו.

וביחד עם זה ישנה גם הדגשה מיוחדת על התקשרות אישית וקשר-אישי עם הרבי שליט"א. הדגשה מיוחדת על כך שהרבי מלך המשיח שליט"א הוא לא רק רבי של כלל ישראל ושל עדת החסידים ועליי למלא את הוראותיו ופקודותיו לכל פרטיהן כחייל ממושמע – אלא שהוא "מייחד מלכותו … ועליו בפרט^[152]" – הוא הרבי שלי, הרבי שאני אוהב אותו וקשור אליו בכל נימי נפשי, אני חושב עליו כל הזמן ועושה הכל למענו ובשבילו. וגם הוא חושב עליי כל הזמן, לא רק כעל פרט ובורג קטן בתוך מכונה גדולה, אלא עליי ממש, באופן היותר אישי ופרטי, כמו על בן יחיד ממש^[153].

 

ש"רצון המן" יהי' חלק מ"רצון מרדכי"

 

נקודה זו מודגשת ביותר[154] גם בתוכן הדברים ששמענו מפי הרבי שליט"א בשנת תשנ"ב בקשר למה שכתוב במגילת אסתר  ש"אחשוורוש" (שזהו[155] הקב"ה ש"אחרית וראשית שלו") רצה "לעשות[156] כרצון איש ואיש". והגמרא אומרת[157] כי הכוונה היא שרצה לעשות הן כרצון מרדכי שנקרא "איש[158] יהודי", והן כרצון המן שנקרא "איש[159] צר ואויב"[160]:

מרדכי היהודי, אומר הרבי, עניינו הוא "לא[161] יכרע ולא ישתחווה" לענייני העולם – שיהודי לא יתחשב כלל וכלל עם כל מה שאומר ורוצה העולם.

אצל יהודי, כל מה שאינו אלקות בגלוי אינו אלא "עבודה זרה", "עבודה[162] שזרה לו".

הוא יש לו עניין אחד ויחיד, אלקות וקדושה[163]. וכל מה שאינו שייך לעבודה זו, גם אם[164] בזמן אחר ובמצב אחר הי' עניין זה אפילו עניין של קדושה ממש, הרי ברגע זה ובשעה זו זוהי "עבודה שזרה לו". שכן תפקידו ושליחותו כעת הוא אחד ויחיד. וכל סטי', ולו קלה ביותר, מן הנקודה, ולא משנה כלל וכלל באיזה תירוץ היא מלווה, היא "זרה לו", זר לעיקר עניינו שהוטל עליו בשעה זו.

לעומתו טוען "המן" – ולא מדובר כאן על "המן" שהולך בבגדי רוצח עם חרב שלופה נוטפת דם. אלא דווקא על אותו "המן" המתעטף לו בקפוטה של משי[165], בהראותו את טלפיו, לאמר "ראו טהור אני". בהצביעו על הייחוס הנכבד שלו, דרך סבו עמלק, שהוא מגזע אברהם ויצחק.

והוא טוען בהתחסדות, בהביאו לשם כך ראיות ואסמכתות מן התורה –

שצריך להתחשב בעולם. שאי אפשר "ללכת עם הראש בקיר" ולתת את המסר האלוקי כמות שהוא. שחייבים להתפשר ולוותר ולתת לעולם רק את מה שהוא מוכן לקבל. שאם לא כן עלולה להיווצר "שבירת הכלים" והעולם לא יקבל מאומה.

[והרי הרבי אמר[166], טוען הוא, שצריך להעביר את המסר של משיח "באופן המתקבל"[167] – הוא מתעלם מכך שכל השיחה מדברת על כך שזהו "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" ומסר זה חייב להגיע לכל באי העולם. אלא שמסר זה יש להעביר באופן המתקבל. ולא ח"ו שלא להעביר את המסר בטענה המתחסדת שאין זה מתקבל!]

והניגוד בין מרדכי ובין המן אינו רק בפועל ממש, בשטח, אלא בכל הגישה ובכל המהות: האם העיקר הוא רצון ה', וכל מה שמחוץ לזה לא מעניין ולא קובע כלל. כי כל פזילה הצידה מן הנקודה, אינה אלא "עבודה שזרה לו", אשר לה הוא "לא יכרע ולא ישתחווה". או שהעיקר הוא ("כרצון המן רחמנא ליצלן") ההתחשבות המרבית במה שמוכן העולם לשמוע, ובהתאם לזה להתאים את מה שאומרים לו.

באה התורה ואומרת[168], אומר הרבי, שיכולים וצריכים לעשות "כרצון[169] איש ואיש" – כרצון "איש[170] יהודי" ויחד עם זה כרצון "איש[171] צר ואויב".

כי למרות שרצון המן מצד עצמו, להתחשב בעולם, הוא מושלל בתכלית (בלשון הרבי הנ"ל: "רחמנא ליצלן") – אך אם מכניסים את רצון המן לתוך רצון מרדכי, אזי פועלים את התכלית הרצוי'.

אם יודעים שהדבר היחיד שקובע הוא רצון מרדכי, ללא התחשבות כלל חס ושלום במה שאומר העולם. וביחד עם זה עושים הכל בדרך הטבע כדי להכניס את זה עצמו לתוך העולם, לתוך הגדרים והפרטים שלו – אזי מהוה גם רצון המן (ההתחשבות בדרכי הטבע) מכשיר לסייע ולהשלים את רצון מרדכי, כדי להכניס זאת בתוך מציאות העולם עצמה.

 

"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"

 

ועד שאי אפשר כלל להבדיל ביניהם. "עד[172] דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כי גם ה"ארור המן" הוא חלק ממילוי הכוונה והרצון של מרדכי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, בתוך ענייני וגדרי העולם.

כלומר, כאשר "המן", הרצון להתחשב בעולם, רוצה להיות "בעל הבית", והוא דורש מכולם לכרוע ולהשתחוות לו – אזי צריך לשלול אותו בתכלית השלילה. 

צריך לתלות אותו על "עץ[173] גבוה חמישים אמה", שהוא שער הנו"ן[174], ה"עצם" שלמעלה מכל הגדרים והחשבונות. שיידע לו שההנהגה היא למעלה מהשתלשלות לגמרי, בלי שום חישובים ובלי שום חשבונות.

אבל כשאותו "המן" מכניע את עצמו אל הקדושה – כשמנצלים את הרצון להתחשב בעולם כדי למלא את רצון מרדכי, כדי להכניס בעולם את כל מה שלמעלה לגמרי מהעולם, כדי להביא את העולם כולו להתקשר ולהתאחד עם מרדכי – אזי גם את "המן", למרות שהוא תכלית הקליפה, אפשר לנצל לקדושה. ועד ש"מבני[175] בניו של המן למדו תורה ברבים".

צריך להשתמש בהחלט גם ב"רצון המן", בדרכי הטבע והעולם, כדי לקשר את העולם הטבעי עצמו עם מרדכי.

ללמוד עם מרדכי ענייני גאולה ומשיח[176], כשם שהתינוקות למדו עם מרדכי אודות דיני הקרבנות בבית המקדש[177].

ללכת עם מרדכי כשהוא קורא "שלא[178] ליהנות מסעודתו של אותו רשע" – לא[179] ליהנות מהעובדה שהרשע, שהוא מלך חשוב ונכבד בעולם, מזמין אותי לסעודה. כי לעולם כשלעצמו, ולכל מה שחשוב ונכבד בו, אין אצלי שום תפיסת מקום.

אך יחד עם מרדכי, דווקא בגלל שכל המציאות היא ביטול, דווקא לכן יש לקרוא "ביטול אידיאט", ברוסית דווקא[180], כדי שגם "ברוסית" ובשפת העולם יבינו ביטול ויכירו שאין עוד מלבדו.

כי כש"המן" מבין שכל מציאותו אינה אלא כדי שגם אלו שמבינים רק בשפתו ה"המנית", יבינו ויכירו גם הם כי "ברוך מרדכי" – אזי גם "המן" (ולפחות "בני בניו") משלים את הכוונה.

אז אין חילוק בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", כי ישנה רק מציאות אחת ועניין אחד ונקודה אחת. הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל. והכל בכל מכל כל לא נועד ולא נוצר אלא אך ורק למילוי הכוונה והמטרה הסופית, שהעולם כולו יכריז "אין עוד מלבדו".

ובענין שהזמן גרמא, את זאת עושים על ידי שלא מתחשבים בשום "עבודה שזרה לו", ל"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". ומנצלים את הכל, ואפילו את "רצון המן", הרצון להתחשב בעולם, אך ורק כדי למלא אותה מטרה וכוונה אחת ויחידה.

כלומר, בעצם צריך יהודי להיות למעלה מן העולם לגמרי ולא להתחשב בעולם כלל וכלל, ביטול בתכלית (יראה וקבלת עול). ומאידך צריך להכניס את הביטול לאלקות אל תוך תוכה של מציאות העולם (אהבה), "באופן המתקבל".

 

למעלה מהעולם – ובתוך המציאות

 

זו גם הנקודה של שיחת שבת פרשת שופטים תנש"א, בה מוטלת עלינו השליחות לפרסם לכל אנשי הדור אודות הזכות שיש לנו את שופט ויועץ ונביא הדור, והאחריות שלנו לקבל זאת על עצמנו ולהביא את כל אנשי הדור לכך.

שהרי ההבדל בין שופט לבין יועץ, כמבואר בארוכה בכל ההתוועדות, היא שהשופט פועל ביטול על זה ששופטים אותו. לעומת היועץ, שמכניס זאת לתוך המציאות שלו, שיבין וירגיש ויהי' בעצמו חלק מהעניין.

וכן מוצאים נקודה זו בתחומים רבים מאד בתורתו של הרבי שליט"א מלך המשיח. ומה שהובא כאן אינו אלא כמה נקודות בודדות.

עד ההתוועדות של השבת האחרונה לעת עתה, בה זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים מפי הרבי מלך המשיח שליט"א[181].

והרי מובן ופשוט שאם לכל השיחות ששמענו מהרבי בשנה האחרונה לעת עתה יש חשיבות מיוחדת – כשם ועל אחת כמה וכמה מזה שבמשך כל שנת תש"י עורר הרבי שליט"א ללא הרף ללמוד ולדקדק במאמרים ובשיחות של הרבי הריי"צ בשנה האחרונה, בהדגשה ששם הרבי הבהיר את הכל ("דער רבי האט אלץ באווארנט") ונתן את "כל התשובות לכל השאלות" – על אחת כמה וכמה בקשר לשיחה האחרונה לעת עתה ממש. שצריך ללמוד אותה שוב ושוב ולחיות עמה כל הזמן.

התוועדות זו הייתה מלאה בדיבורים לבביים אודות אהבת כל יהודי ואחדות עם כל יהודי. והסתכלות עליו רק בעין טובה. ודיבור עמו, ועליו, רק באופן חיובי ואוהב. ואפילו דברי מוסר אין לומר לו אלא רק לעתים רחוקות, ואך ורק בדרכי נועם ובדרכי שלום. ובהדגשה, רק כאשר מרגישים אליו אהבה עצמית ממש כמו אב ובן. וזוהי העבודה עתה, להתאחד עם היהודי שעומד לידו, למזוג לו "לחיים" ולהסתכל עליו אך ורק בעין טובה.

בוודאי שנקודה זו היא הנקודה הנפלאה והעיקרית של התוועדות זו בנוגע לפועל, ועמה עלינו לחיות כל הזמן.

אך בנוסף לכך עלינו לחיות לא רק עם נקודה זו, אלא גם עם הרעיון המרכזי שהי' הנקודה של כל ההתוועדות. והוא, ההבדל בין "ויקהל" לבין "פקודי":

"ויקהל" הוא ביטול כל הפרטים והקהלתם אל הנקודה. אי התחשבות בפרטים ובגדרים המיוחדים של כל אחד. שלילת המציאות והייחודיות של כל אחד לטובת הנקודה והכלל, עצמותו יתברך, שלמעלה מהכל. "אלקות[182] בפשיטות ומציאות בהתחדשות". "אני[183] לא נבראתי (אין לי שום מציאות כלל וכלל, אלא אך ורק) לשמש את קוני".

"פקודי", לעומת זאת, מדגישה את העובדה שסופרים כל פרט ופרט ומדגישים את הייחודיות והמיוחדות שבו, כדי לנצלם לעבודת ה'.

שאז אמנם חודרים יותר בתוך העולם, אבל לא מגיעים "אליו יתברך", אלא רק אל מדרגת האלקות ששייכת להאיר בעולם. "מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות". "אני (אמנם מציאות, אלא שיש לי תכלית) נבראתי (כדי) לשמש את קוני".

באותם שנים שקוראים את "ויקהל-פקודי" ביחד, אומר הרבי, אזי מודגש ש"ויקהל" היא רק הכנה ל"פקודי". שהם רק כמו כלל ופרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל[184].

ואולם כאשר קוראים את "ויקהל" בפני עצמה (ומזה לוקחים את ההוראה גם לשנים שקוראים אותם יחד, כיוון שהתורה כולה היא נצחית והיא הוראה לתמיד) מודגשת כאן העבודה של "ויקהל" לחוד – לא להתחשב בפרטים ובגדרים של העולם. לשלול ולבטל ולהקהיל את הכל אל הנקודה, אל העצם שלמעלה מהכל.

וכאשר באה אחר כך "פקודי" לחוד, הרי פירושה ועניינה הוא להכניס את כל ה"עצם" שהי' ב"ויקהל" אל תוכם של כל פרטי וגדרי העולם[185].

ולכן שייכת פרשת שקלים דווקא ל"ויקהל" (ולא ל"פקודי"[186]), משום שגם תוכנה ועניינה של פרשת שקלים הוא – לא השלימות של הפרטים והגדרים, אלא העניין של "מחצית", שאף אחד ושום דבר אינו שלם ואינו מציאות כלל עד שלא יתבטל ויתאחד לגמרי עם הקב"ה, ובגלל זה גם יתבטל ויתאחד עם עוד יהודי.

כלומר, עניינה של "ויקהל-שקלים" הוא הביטול בתכלית והיציאה וההתרוממות לגמרי למעלה מן העולם.

ומאידך, אחרי הביטול בתכלית, צריך להכניס את זה גופא לתוך מציאותו של העולם ("פקודי"), כדי שהמציאות גופא (לא רק תתבטל לאלקות, אלא) תהי' אלקות.

שזהו בדיוק מה שמבואר בתניא כאן שצריכים להקדים את היראה והקבלת עול, כי רק זוהי השייכות האמיתית לאלקות (מה שאין כן אהבה, שהיא "מציאות"). אבל לאחר מכן צריך להכניס את האלקות אל תוך תוכה של המציאות. ואת זה עושים דווקא על ידי אהבה, כאשר האהבה חדורה גם היא בנקודת היראה והביטול, שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה.

 

קודש לנשיא הדור

 

וזה כולל כמובן כנ"ל את הביטול המוחלט אל הרבי נשיא הדור, ומאידך את ההדגשה שהמציאות גופא תהי' חדורה בהתקשרות ואהבה אליו.

וכפתגם הרבי הצמח צדק אודות "מחצית השקל". שה"צדיק" הוא המרכז (כשם שהאות צ' היא במרכז המילה "מחצית"), וכל הקרוב אליו הוא "חי" (כשם שהאותיות הקרובות ל"צ" במילה "מחצית" הם האותיות "חי") וכל הרחוק ממנו הוא היפך החיים (כשם שהאותיות הרחוקות מן ה"צ" במילה "מחצית" הם האותיות "מת"). כי רק על ידי ההתקשרות והביטול המוחלט אל הצדיק אפשר להתבטל ולהתאחד עם הקב"ה ועם עוד יהודי ולחיות באמת בחיות אלוקית.

ובלשונו המיוחדת של הרבי, בהדגשה מיוחדת בדבר-מלכות[187]: "צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז … ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל". שבכל אחד ואחד – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור".

ומה הפירוש "קודש לנשיא הדור" – ממשיך הרבי ומבהיר, שאי אפשר להישאר בהתקשרות בנוסח השנים שעברו בלבד. שאמנם גם הם "דור השביעי", אך בלי להדגיש את הענין שתובע הרבי עכשיו.

אלא כיצד נעשה כל אחד קודש לנשיא הדור –  "על ידי זה שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור – משה רבינו שבדור, גואל ראשון הוא גואל אחרון – שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח" בפועל ממש"!

והרבי מוסיף ומדגיש "ולהוסיף, שהידיעה שתיכף ומיד נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו … ומביט על כל אחד ואחד מהחסידים והמקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו', מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים (גם מלשון שלימות) את כל מעשינו ועבודתנו".

ובפרט את "הדבר[188] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". המתבטאת במיוחד בהכרזת הקודש –

 

 

הערות