פניני התניא – הקדמה לביאור פרק מג בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום שני ט׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד
אמנם המעשה הוא העיקר, אולם יש צורך חשוב וחיוני מאד שקיום התורה והמצוות יהי’ מתוך אהבת ה’ ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה האלוקית של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – כדי שהדירה לו יתברך לא תהי’ “כגוף בלא נשמה”, דירה חשוכה ללא גילוי אלקות אלא דירה נאה ומאירה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
האדמה עולה באש

 

הקדמה לפרק מ”ג – לא להסתפק ב”ראשית העבודה ועיקרה ושרשה”

 

להגיע לדרגות נעלות יותר

 

בפרקים הקודמים של ספר התניא[1] נתבאר באריכות שמצד אחד העיקר הוא לימוד התורה וקיום המצוות במעשה בפועל, כיוון שדווקא בזה נעשית הדירה לו יתברך בתחתונים בגוף ובגשמיות העולם[2]. ולכן אפילו אם כיוון את כל הכוונות שבעולם, אך לא למד תורה בדיבור גשמי בפועל, לא קיים את המצווה בפועל, לא התפלל בדיבור בפועל – לא יצא ידי חובתו. ואילו אם למד והתפלל ועשה בפועל אפילו ללא כוונה, יצא ידי חובתו בדיעבד[3].

אך מאידך[4], ביחד עם זה, יש צורך חשוב וחיוני מאד שקיום התורה והמצוות יהי’ מתוך אהבת ה’ ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה האלוקית של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – כדי שהדירה לו יתברך לא תהי’ “כגוף בלא נשמה”, דירה חשוכה ללא גילוי אלקות. אלא דירה נאה ומאירה, “א ליכטיקע דירה”, דירה עם אור וחמימות, שנעים לדור בה. שזה נעשה על ידי עבודת האדם מתוך אהבת ה’ ויראתו, שבכך הוא מכניס גילוי אלקות בתורה ובמצוות שמקיים.

ולכן מהווים הדחילו ורחימו “כנפיים” לתורה ולמצוות “לפרחא לעילא” –  “לפרוח” ולעלות למעלה, לעולמות העליונים, ששם תאיר בהם האלקות בגלוי (שעל ידי זה נגיע סוף סוף לתכלית הסופית – גילוי ה’ בכל תוקפו ובכל עצמותו דווקא למטה בתחתונים, בגאולה האמיתית והשלימה).

ומכיוון שכן, התחיל רבינו הזקן להסביר[5] מה וכיצד עושים בפועל כדי לבוא לאהבת ה’ ויראתו.

בתחילה[6] הוא מבאר בארוכה כיצד להגיע ליראה תתאה וקבלת עול, שהיא ההתחלה המוכרחת, ראשית העבודה, והיא העיקר והיסוד והשורש לכל המדרגות באהבת ה’ ויראתו. וביחד עם זה[7] כיצד לבוא גם לאהבת ה’ המינימאלית, וגם כיצד לכלול את נפשו בזה עם כל ישראל.

בפרקים הבאים[8] רבינו הזקן כבר לא מסתפק ב”ראשית העבודה”, למרות שהיא העיקר והשורש של כל ההמשך[9]. אלא הוא מתקדם הלאה, ומבאר כיצד להגיע לדרגות נעלות יותר באהבת ה’ וביראתו.

לא להסתפק רק ביראה תתאה בבחינת קטנות, עלי’ דובר בפרקים הקודמים, אלא להגיע גם ליראה תתאה בבחינת גדלות, על ידי ההתבוננות בגדולת ה’.

ויותר מזה, להגיע אף ליראה עילאה. שהיא ביטול מוחלט של כל מציאותו, באופן של “אין[10] עוד מלבדו”, אין שום מציאות חוץ מה’. ולכן אין אצלו שום מציאות מלבד עבודת ה’. “אני[11] לא נבראתי, אלא (אך ורק) לשמש את קוני”. וכל[12] מה שמחוץ לעבודת ה’ זהו אצלו “עבודה זרה” – “עבודה שזרה לו”, כי זה זר לכל מציאותו, שכולה לא קיימת אלא אך ורק כדי לעבוד את ה’.

וכן באהבה, לא להסתפק באהבה מינימאלית, לעורר את האהבה המסותרת. אלא להתקדם לאהבת עולם, שבאה מהתבוננות בענייני העולם, לבוא מהם לאהבת ה’. ולאהבה רבה, שהוא אהבה בלתי מוגבלת לגמרי, כדלקמן.

בפרק מ”ג ישנה חלוקה כללית של סוגי היראה והאהבה – יראה תתאה ויראה עילאה, אהבה רבה ואהבה זוטא.

ובפרקים מ”ד-נ’ מפרט רבינו סוגים שונים של התבוננויות, שיביאו את האדם (בעיקר) לידי אהבת ה’.

[הפרקים האחרונים, נ”א-נ”ג, אינם המשך להסבר ולהתבוננויות שיביאו לדחילו ורחימו, אלא התחלת ענין חדש: תוספת ביאור בדברי הזוהר[13] מדוע מהווים התורה והמצוות ‘שמן לפתילה’ כדי להחזיק את אור ה’ באדם ובעולם].

 

לשם מה לנסות לטפס עוד

 

ולכאורה יכול אדם לשאול את עצמו, לשם מה צריך להתקדם וללכת הלאה והלאה לדרגות נעלות יותר – מדוע לא להסתפק בעבודה זו של “ראשית העבודה”, שהיא גם עיקרה ושורשה של כל העבודה שבלב.

והרי ידוע פתגמו של הרב הקדוש החסיד ר’ הלל מפאריטש[14] “הלוואי א בינוני” – הלוואי שנאחז אכן במדרגת הבינוני. הלוואי שנצליח לעמוד במשימה הקשה והאחראית כל כך לשמור את השולחן-ערוך במילואו. והלוואי שנצליח להיות במצב כזה שלא נהי’  שייכים כלל לעשיית עבירה בפועל בשום אופן אף פעם. שזוהי מדרגת הבינוני, “ולא[15] עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם”.

וכפי שמבאר הרבי שליט”א את הכוונה במילים אלו[16], שאין הכוונה שמי שפעם עשה עבירה אינו יכול להיות שוב בינוני – שהרי “אין[17] לך דבר עומד בפני התשובה”, ואם כן הוא יכול אפילו להיות צדיק, וכל שכן בינוני. ומאידך, איך אפשר להיות בטוח ש”לא יעבור לעולם”, והרי אמרו חז”ל[18] “אל תאמין בעצמך עד יום מותך”.

אלא הכוונה היא שמצב זה בו הוא נמצא כרגע, הוא מצב בו איננו שייך לעשות עבירה.

ולכן זה נחשב כאילו מעולם לא עבר עבירה (למרות שייתכן שבפועל נכשל בעבר בעבירה, אלא שעשה תשובה עד שהעבירה הקודמת נמחקה לגמרי) – שהרי אם עבר, “עבירה[19] גוררת עבירה”, והוא נמשך לעבור עבירות נוספות. ולכן, כיוון שהוא לא שייך במצבו כרגע לעבור עבירות, הרי זה נחשב כאילו “לא עבר עבירה מימיו”.

וכן בהיותו במצב זה אינו שייך כלל לעשות עבירה בעתיד, וכאילו מובטח לו “שלא יעבור לעולם”. אף שייתכן שלאחר מכן ייפול ממצבו וממדרגתו זו, ויגיע למצב בו יוכל ח”ו לעבור עבירה. אלא שמצבו עתה הוא כזה שאינו שייך כלל לעבור איזו עבירה שתהי’.

[ואולי אפשר להמחיש זאת קצת בהבאת דוגמא ממי שגדל בבית של יראת שמים ונחשב בעיני עצמו באמת בכל עומק לבו ליהודי ירא שמים ושומר מצוות. שאצלו מופרך לגמרי לעשות עבירות חמורות כמו לאכול ח”ו מאכל לא כשר ולחלל שבת או ח”ו לא להניח תפילין וכדומה. אף כי ייתכן שח”ו במשך השנים ייפול ממדרגתו זו ויגיע ח”ו למצב נמוך יותר. אך מצבו העכשווי הוא כזה שאיננו שייך כלל לעשות עבירות חמורות, בחינת “לא עבר מימיו ולא יעבור לעולם”.

וכמו שהוא באדם רגיל בנוגע לעבירות חמורות, כן הוא בבינוני בנוגע לכל עבירה, איזו שתהי’. שהוא בבחינת “לא עבר (שום) עבירה מימיו ולא יעבור (שום עבירה) לעולם” – שהרי האמת היא שאין שום הבדל, וכל עבירה היא ח”ו פירוד מה’ לגמרי[20]. “ומה[21] לי בחינת סור ומרע, ומה לי בחינת ועשה טוב, הכל היא מצוות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא”].

אולם כמה אנשים אנו מכירים שהם נמצאים אכן במדרגה זו?!

ואם אפשר להגיע למדרגה זו של בינוני באמצעות קבלת עול ויראה תתאה בבחינת קטנות – לדעת את העובדה הפשוטה[22] שהקב”ה ברא אותי ומייחד מלכותו על עם ישראל בכלל ועלי בפרט, ולכן עלי לעבוד אותו בכל כוחי ובכל הפרטים כל הזמן – לשם מה צריכים לילך בגדולות ונפלאות, ולנסות להתקדם עוד ולהתעלות למעלה מזה?

לשם מה לנסות להגיע להכרה מוחלטת ב”יחודא[23] עילאה”, שהיא אחדות ה’ באופן מוחלט, לדעת ש”אין עוד מלבדו”, אין שום מציאות כלל חוץ ממנו יתברך – כאשר הלוואי שתהי’ לי איזו שהיא שייכות ל”יחודא תתאה”, שהיא אחדות ה’ באופן נמוך יותר, בו העולם מרגיש שיש לו מציאות, אלא שהקב”ה מהווה ומחי’ אותו כל הזמן. והלוואי שאהי’ שייך באמת אף לפחות מזה, לדעת פשוט שהקב”ה בעל הבית על כל מציאותי, ועלי לעבוד אותו כראוי ולקיים לפחות את השולחן ערוך?

לשם מה לנסות להתקדם ולהתעלות ליותר מזה. וכי אני שייך בכלל לדרגות כה נשגבות ונישאות?!

 

לנצל את מה שנותנים

 

התשובה היא: קודם כל, אומר הרבי שליט”א[24], “סימן כל דבר חי היא – צמיחתו גידולו והתפתחותו” – הסימן של כל דבר חי לכך שהוא אכן דבר חי, הוא בכך שאין הוא דורך במקום ומסתפק רק במה שהוא והיכן שהוא עומד, אלא הוא תמיד צומח וגדל ומתפתח. והצמיחה והגידול בו הם “בכוחות עצמו, ולא רק על ידי התעוררות תמידית הנשפעת עליו”.

באם לאו – אין זה דבר חי, והתוצאות מובנות, גם בנוגע למה שיש לו כבר.

והרי נצטווינו[25] “מעלין בקודש”.

ובפרט ש”לא[26] ברא הקב”ה דבר אחד לבטלה”. וכשהקב”ה נותן לאדם כוחות, על האדם לייקר זאת. עליו לנצל את הכוחות שניתנו לו, ולהשתמש בהם במילואם בעבודת ה’.

ולכן, אם רק יש לו אפשרות ליותר, אסור לו להסתפק בפחות, ועליו לנסות בכל כוחו להתעלות יותר ויותר.

וכפי שאמרו חז”ל[27] מי שיש לו מנה, רוצה מאתים”. וכשיש[28] לו מאתים, אינו מסתפק רק בלרצות עוד מאה, שלוש מאות, אלא אז הוא כבר רוצה פי שנים, ארבע מאות, וכן הלאה.

ואם בדברים גשמיים כך, על אחת כמה וכמה במדרגות רוחניות בעבודת ה’, שתמיד צריך לשאוף להרבה יותר.

שהרי[29] “בעניינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו, ולהודות להשם יתברך על חסדו אתו עמו. בעניינים הרוחניים צריך להסתכל במי שהוא למעלה ממנו, ולהתחנן לה’ שייתן לו דעה טובה להתלמד ממנו, וכוח ועוז שיוכל לעלות בעילוי”.

וכפי הרמז[30] בלשון הכתוב[31] “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת” – שבענייני שמים צריך להיות “ממעל”, לנסות תמיד לעלות יותר ויותר. ואילו בענייני ארץ צריך להיות “מתחת”, להסתכל תמיד במי שלמטה ממנו ולשמוח בחלקו.

שכן[32] “בגשמיות השמח בחלקו הוא בעל מעלה היותר גדולה, ועל ידי עבודה יוכל אחד כזה להגיע למדרגות היותר נעלות. אך ברוחניות הרי השמח בחלקו הוא חסרון הכי גדול, והוא נהי’, רחמנא ליצלן, יורד ונופל.”

ברור אם כן שאם רק יש אפשרות להגיע ליותר ברוחניות, אסור להסתפק בפחות. וצריך תמיד לשאוף לעוד יותר ועוד יותר.

 

“פושע ישראל בנשמתו”

 

והאמת היא הרבה יותר מזה. לא זו בלבד שמוטלת על האדם חובה, שהיא גם זכות, להתקדם תמיד עוד ועוד, ואף פעם לא להסתפק במועט בעבודת ה’.

אלא יותר מזה, אם הוא יסתפק במועט, וירצה רק להישאר במדרגה בה הוא עומד, ולא ינסה כל הזמן להתקדם עוד ועוד, הוא עלול ליפול ממדרגתו.

ובפרט[33] “כשמתוסף בהלעומת זה, מובן ופשוט שמוכרחת הוספה בענין הקדושה והברכה. ומופרכת הסברא והטענה: דיו במעמד ומצב הטוב שמצד הקדושה בו עמדו היום בוקר ואתמול ושלשום. כיוון שניתוסף בהלעומת זה, ואי אפשר לעמוד במלחמה כי אם על ידי הוספה בצד הטוב”.

וכידוע[34] פתגמו של הרבי הריי”צ, המרומז גם בלשון הפסוק[35] “מי יעלה בהר ה’ ” – שעבודת ה’ היא “בדוגמת אדם המטפס על הר גבוה וזקוף. שאז אי אפשר העמידה על אתר, ומוכרחת עלי’ בלתי פוסקת. כי אם לא עלי’, הרי תהי’ ירידה חס ושלום”. ובכדי לא ליפול, עליו תמיד לטפס ולעלות.

ויותר ממה שזה נכון תמיד, שתמיד על האדם לשאוף להתקדם ולהתעלות יותר ויותר, ורק על ידי כך לא ייפול ממדרגתו – נכון הדבר עוד הרבה יותר בענייננו במיוחד. שאין להסתפק בעבודת ה’ באופן שהאדם נשאר מציאות ורק שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, אלא עליו להתאמץ ולהשתדל להגיע לעבודת ה’ באופן של “יחודא עילאה”, אחדות ה’ באופן עליון ומוחלט, שאין שום מציאות כלל אלא רק ה’ לבדו.

נוסף על מה שנצטווינו[36] במצוות ייחוד ה’ ובמצוות קריאת שמע שתוכנה ייחוד ה’. דהיינו שעלינו להבין ולהתבונן בכך שה’ אחד ואין עוד מלבדו.

וכדברי כ”ק אדמו”ר האמצעי[37] שכמעט כל הדרושים של רבינו הזקן היו בענין אחדות ה’. ואם אמרו חז”ל[38] אודות “קרקפתא” שלא הניח תפילין שהוא פושע ישראל בגופו – הרי מי שאינו מתבונן באחדות ה’, הינו פושע ישראל בנשמתו!

 

“יחודא תתאה” לבד לא יחזיק

 

נוסף לכך, הרי בלי הלימוד וההתבוננות ב”יחודא עילאה” – גם העבודה של “יחודא תתאה” לא תחזיק אצלו מעמד.

שכן אם יעסוק רק ב”יחודא תתאה”, באחדות ה’ באופן תחתון ולא מוחלט לגמרי, דהיינו שכל עבודת ה’ שלו תהי’ רק בבחינת קבלת עול מלכות שמים, שזה שייך רק לאותה בחינה באלקות השייכת למציאות העולם – הרי העולם נשאר אצלו מציאות. וכאשר העולם הוא מציאות חשובה אצלו, מציאות שתופסת מקום וצריך להתחשב בה, לא ייתכן שהעולם לא יפריע לו בעבודת ה’. ולכן גם העבודה של “יחודא תתאה” לא תחזיק אצלו מעמד.

רק על ידי הלימוד וההתבוננות באחדות ה’, כשיחדיר בעצמו את העובדה שהעולם הוא אין ואפס לגמרי ואינו תופס שום מקום כלל – אזי, גם אם הדברים עדיין לא נקלטו והופנמו אצלו במאה אחוז ואפילו לא בחמישים אחוז, אך זה נותן לו כח להצליח באמת לפחות בעבודה של יחודא תתאה, בדרגה שאלי’ה הוא שייך בפנימיות.

וכמבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים, וזו לשון קדשו שם[39]:

“שבהכרח שתהי’ העבודה דיחודא עילאה בכל אחד ואחד.

“דבעבודה דיחודא תתאה, בנקל הוא שיפול ממדריגתו חס ושלום ויהי׳ יש גמור כו׳.

“כי מאחר שהעבודה היא בבחינת הכח האלקי שמהווה את היש ומתלבש בהיש דעולמות ונבראים, ונמשך מזה להיות מלך[40] אלקים על גוים[41], שנמשך הארה גם בלעומת זה להחיותם כנ״ל, … לכן על עבודה זו יש כמה מונעים ומעכבים מצד חומריות וישות העולם בכלל, וגופו ונפש הבהמית שלו בפרט. ובפרט מההעלמות וההסתרים שמצד הלעומת זה, שנעשה כמה מניעות ועיכובים כו׳.

“דלהיות שגם בהעבודה במדריגה זו, הרי לא נתבטל ישותו לגמרי, ויש לו שייכות לישות העולם כו׳, כנ״ל. ולזאת אין בכח נפשו לעמוד נגד כל המניעות והעיכובים מהנ״ל ולהתגבר עליהם כו’.

“ואדרבה חומריות וגשמיות גופו ונפש הבהמית שלו וכל הענינים שלו המה מתגברים עליו, ומעלימים על נפשו יותר, ומורידים אותו להימשך אחריהם, ואין ביכולתו לצאת כו’.

“ובפרט כאשר לא הוטהרה נפשו מעוונות (עוון הוא לשון עוין ועיקום, שמעוה ומעקים דרכו כו’. והיינו גם בדברים המותרים שאינם לשם שמים כו’), הרי כשל בעוני כוחי, שנחלש כח הנפש ונעשה מסך מבדיל. וכמו שכתוב כי אם עונותיכם מבדילים כו׳, שאינו יכול לעלות, ואדרבה מורידו כו’ …

 

אי אפשר לצאת ממצרים

 

“אף גם אם יש העבודה דיחודא תתאה, אי אפשר להיות היציאה ממצרים. מאחר שהכח חאלקי הזה הוא שבא להוות מציאות היש, ומתלבש בהיש להחיותו, ונמשך הארה מזה גם להע’ שרים.

“והאדם בעבודתו במדריגה זו, יש לו שייכות לישות וגשמיות הגוף ונפש הבהמית וכל הענינים השייכים אליו. ואם כן הרי אי אפשר שיצא בזה מן המצרים וגבולים דגוף ונפש הבהמית.

“ואם היות כי ענין העבודה בזח הוא שיהיו הענינים הגשמיים לשם שמים לבד כו׳ כנ״ל –

“הנה גם אם תהי׳ העבודה הזאת אמיתית בעצמה, היינו שלא ירצה כלל בשום דבר מהדברים הגשמיים, כי אם במה שמוכרח מצד ההכרח לבד לקיום גופו, ותהי׳ כוונתו לשם שמים ולא להנאת עצמו כלל,

“מכל מקום, הרי לא יצא מן הישות לגמרי, היינו שלא נתבטל ישותו לגמרי, כי אם ביטול היש לבד. והוא שהיש תופס מקום אצלו עדיין.

“וגם, הרי בעת האכילה על דרך משל, הרי הוא מרגיש על כל פנים את הטעם והעונג בזה בעל כורחו שלא ברצונו

“(כי רק בצדיקים גמורים, העובדים עבודתם בבחינת יחודא עילאה באמת, אינם מרגישים שום טעם ותענוג גשמי בשום דבר מהדברים הגשמיים כו’. וכמו שכתוב במקום אחר בענין ששבת מצוה לענגו באכילה ושתי’, לפי שאז הוא תענוג אלקי ולא תענוג גשמי. וזהו ענין צדיק אוכל לשובע נפשו כו’),

“וזה מורידו לפי שעה. וצריך עוד יגיעה לגרש תולדות ההרגש הזה.

“(מה שאין כן כשיש הביטול דיחודא עילאה אף מעט מזעיר, אז גם שמרגיש טעם ועונג המאכל (להיות מדריגתו הוא בבחינת יחודא תתאה, אך כשמעורב כזה בחינת יחודא עילאה), אין זח מורידו, לפי שאינו נוגע אליו כל כך. ועל דרך המבואר במקום אחר[42] בענין יודעי טוב ורע, שאינו ידיעה והרגש פנימי כו’).

“ונמצא הרי לא יצא ממיצר הישות לגמרי, גם אם עבודתו בבחינת יחודא תתאה היא באמת.

“ובאמת, כשלא טעם טעם ביטול היש שמצד בחינת יחודא עילאה, אי אפשר שתהי׳ העבודה שמבחינת יחודא תתאה עבודה אמיתית. שאינו מבטל רצונו מהדברים הגשמיים.

“והיינו גם אם ביטל הרצונות בעת התפלה – הוא רק דמיון חיצוני, וכשבא לידי דבר הגשמי שוכח על הביטול, או שאינו יכול לעמוד על נפשו. והיינו גם להתאוות תאוה בדברים המוכרחים, וגם להתאוות בדברים המותרים[43] לו. וכל שכן שבעת עסקו בהדבר הגשמי, כמו בעת אכילה, הוא נהנה ומתענג בזה כו’. ואם כן הרי הוא בתוך המיצר ממש כו’.

“ונמצא דבהעבודה דיחודא תתאה לבד, בלי הביטול דיחודא עילאה, הרי הוא בתוך המיצר וההגבלה דהגוף ונפש הבהמית. ואיך שיהי׳, לא יצא מתוך הישות לגמרי. ולזאת ישות וחומריות הגוף ונפש הבהמית הרי הם מונעים ומעכבים עבודתו, ומורידים אותו עוד יותר ויותר כו’ …

[ואמנם העבודה היא בעיקר דווקא ב”יחודא תתאה”, היות] “ויש מעלה גדולה בעבודת הבירורים, מצד שרש ומקור הגוף ונפש הבהמית שלמעלה משרש הנפש האלקית. שעל ידי זה מתוסף אור וחיות בנפש האלקית, דורב[44] תבואות בכח שור כו׳. ובשביל זה הי׳ ירידת הנשמה בגוף דוקא כו’. ועבודת הבירורים הוא בבחינת יחודא תתאה דוקא. ולזאת צריכה להיות העבודה דיחודא תתאה.

“אלא שצריך להיות בזה גם כן בחינת הביטול דיחודא עילאה, אף במעט מזעיר על כל פנים. שאז תהי׳ העבודה דיחודא תתאה אמיתית שלא ירצה בהתענוגים הגשמיים

“(והמבין יבין שאין זה ביטול הרצונות לגמרי, שמתבטל מהות הרצונות דנפש הבהמית. שזהו בהעבודה דיחודא עילאה דוקא, שהוא ביטול הישות שמתבטל לגמרי בעצם מהותו. וכאן הוא רק שלא יהי׳ הרצון בפועל בגילוי כו׳, היינו שלא ירצה בפועל (ומכל שכן שלא יעשה כו’) כי פעל החלישות וההכנעה בנפש הבהמית שלו שלא ירצה בפועל כו׳)

ולא ימשך אחרי הישות בדברים המותרים, והמוכרחים יהיו בכוונה לשם שמים, והרגש הישות שיש בעל כרחו בענינים אלו אינו פועל עליו לרעה חס ושלום כנ״ל

 

להתייגע ב”יחודא עילאה”

 

“ולזאת בהכרח הוא שכל אחד ואחד ייגע את עצמו לבוא לבחינת הביטול דיחודא עילאה. שזהו האור אין סוף שלמעלה מגדר העולמות. ולגבי׳,

כל העולמות והנבראים כלא ממש, שבטלים במציאות ממש כו’ כנ״ל.

“ולכן בבחינה ומדריגה זו אינו שייך להיות מלך[45] כו’ על גוים[46]. … ולכן מבחינה ומדריגה זו, אדרבה, יתפרדו כל פועלי און כו’. שמתבטלים כל המניעות והעיכובים שמצד ישות העולם ומצד הקליפות וסטרא אחרא, שמתבטלים לגמרי לגבי גילוי אור זה.

“וכן גם בעבודה בנפשו בבחינה ומדריגה זו, הוא בביטול כל ישותו לגמרי כו׳ כנ״ל. ולזאת העבודה הזאת היא הנותנת כח ועוז בנפשו, ומחלשת כח הגוף וכו׳, שביכולתו להתגבר על חומריות וגסות הגוף ונפש הבהמית כו’.

“והגם שעבודה זו אינה אמיתית, שלא הגיע למעלה ומדריגה זו –

“מכל מקום, מאחר שעצם הענין מובן היטב, איך שבאמת הוי׳ ואלקי׳ כולא חד[47], שהשם אלקים אינו מעלים ומסתיר על השם הוי׳, ומאיר גילוי שם הוי׳ ממש על ידי השם אלקי׳. וממילא העולם וכל הנבראים שבו בטלים במציאותן בתכלית, כביטול זיו השמש בשמש כו׳. וביכולתו להרחיב דעתו ובינתו בזח להשיג כל זה בהשגה גמורה –

“הנה על ידי העמקת והתקשרות דעתו בזה, יתעורר בלבו באמת באותו שעה על כל פנים, שיחפוץ ביחוד וביטול זה.

“ואם כי אינה אמיתית בתכלית, מכל מקום מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת. ומסייע לו בזה האהבה הטבעית שבלב כל ישראל כו’, וכמו שכתוב בספר של בינונים פרק מ״א. ולפי שעה על כל פנים מתבטל ישותו על ידי ההתבוננות והעמקת הדעת בענין הנ״ל, וכמו שכתוב במקום אחר.

“דכאשר מתבונן בה׳ אחד, איך שכל ישות העולם בטל במציאות ממש, ומציאות הנמצאים דעולם שלמטה הוא כמו מציאותם באצילות ממש כו׳, על ידי זה מתבטל ישותו באמת בשעה ההיא על כל פנים. וגם בכל עת שיזכור יחוד וביטול זה כל היום, פועל ענין ביטול הישות באמת לפי שעה.

“ואם כי אינו אמת גמור בתכלית, ומשום זה נפסק אחר כך וחוזר לישותו – מכל מקום הוא בעת ההיא במדריגת הביטול דיחודא עילאה כו׳.

“ועל ידי זה יוכל להיות עבודתו בבחינת יחודא תתאה עבודה אמיתית. כי על ידי הביטול הזה נחלש חומריות וגסות גופו ונפש הבהמית שלו וכל עניני העולם שלו, ומתחזק כח הנפש האלוקית שלו, שיוכל להתגבר על הגוף ונפש הבהמית להכניעם ולבררם כו׳.

 

כל אחד מצווה בקריאת שמע

 

“וזהו שנצטוינו במצות קריאת שמע פעמיים בכל יום שחרית וערבית. ועיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, דהיינו ליחדו בז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות. וכמאמר רבותינו ז״ל[48] כד אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות כו׳. וכמבואר בטור ושולחן ערוך אורח חיים סימן ס״א.

“ואף גם מי שלא הגיע למעלה ומדריגה זו[49], מחויב בקיום מצוה זו. ומובן מזה שביכולת כל אחד ואחד לקבל עליו יחודו ואחדותו יתברך.

“וכן הוא הלשון בספרי: מצות קריאת שמע כו׳, ירצה שבה אנו מקבלים עלינו יחודו ומלכותו ואלקותו והשגחתו כו’.

“כי פשוט הדבר שענין הכוונה[50] אינה שתהי׳ מן השפה ולחוץ, ולא תהי׳ שייכה אליו – שאין זו כוונה – כי אם שיקבל יחודו יתברך עליו, היינו שיהי׳ הוא בטל ומיוחד כו’[51].

“והיינו כנ״ל לפי שכל אחד ואחד יכול להבין ולהשיג את יחודו יתברך, ולהתבונן בזה. ובהתקשרות דעתו בהענין, הרי הוא מתבטל מישותו לגמרי לפי שעה, ומתייחד ביחודו יתברך בבחינת היחוד דיחודא עילאה. וגם כי אין זה באמת לאמיתו, מכל מקום הוא אמת באותה שעה. וכן בכל עת שנזכר על זה כנ״ל.

“וזה מחוייב כל אחד ואחד לייגע את עצמו ולהגיע לזה.

“אם כי עבודתו האמיתית לפי מדריגתו היא העבודה דיחודא תתאה בביטול היש לבד, מכל מקום מחויב לבוא לידי ביטול דיחודא עילאה, בכדי שתהי’ עבודתו בהעבודה דיחודא תתאה עבודה שלימה, ולא יפול ממדריגתו ח״ו. אדרבה, יוסיף אומץ כח ועוז שתהי’ עבודה תמה.

“ובלי ביטול ויחוד זה, אי אפשר שתהי׳ עבודה שלימה כו’ כנ״ל.

“נמצא העולה מכל הנ״ל, דבחינת יחודא תתאה לבד בלי יחודא עילאה, אי אפשר שתהי׳ אמיתית בעצמה. ובאיזה אופן שתהי’ אינו יוצא בזה מן ישות הגוף ונפש הבהמית. כי יש לו שייכות אל הישות, וממילא הישות מתגבר עליו, והרי הוא יורד ונופל ממדריגתו, כי ישות וחומריות הגוף ונפש הבהמית מורידים אותו כו’.

“והיינו לפי שבמדריגה זו יש אחיזה לחיצונים. הן בהכח האלקי למעלה, והן בהנפש האלוקית למטה. וזהו מפני שהם שייכים אל היש ומתלבשים בו. ומשום זה גם כן יכול להיות בזה התגברות הישות שמוריד את הנפש כו’. והוא ענין גלות השכינה למעלה וגלות הנפש למטה כו’.

“וצריך להיות בחינת הביטול ויחוד דיחודא עילאה, מעט מזעיר על כל פנים. ואז תהי׳ העבודה דיחודא תתאה אמיתית, ולא יפול ממדריגתו. אדרבה, יתגבר על הגוף ונפש הבהמית להכניעם ולבררם כו׳.”

 

כשהולכים לחופה – צריך תכשיטים

 

ונוסף[52] לכל זה, גם מי שבימים רגילים יכול אולי לטעון שדי לו בבגדים פשוטים ואין לו צורך בבגדים יקרים ובתכשיטים – אך כאשר הולכים לעמוד לפני המלך. ובפרט כפי שהמלך נמצא בהיכל מלכותו חדר לפנים מחדר, אזי לא די בכך שכל לבושיו שלמים, ולא די אפילו בלבושים של עשיר, אלא זקוקים דווקא לתכשיטים ולאבנים טובות ומרגליות. ודווקא לתכשיטים כאלו שמתאימים למי שצריך לעמוד לפני המלך. ובלא זה, אין זה רק שחסר לו פרט, אלא זו פגיעה בכבוד המלך.

ובפרט כאשר מדובר על כלה שהולכת לחופה, חופה עם מלך מלכי המלכים הקב”ה – שבוודאי אין היא יכולה להסתפק בבגדים פשוטים, אלא היא צריכה דווקא בגדים יקרים ותכשיטים, אבנים טובות ומרגליות, “קישוטי[53] כלה”.

והרי עכשיו הולכים אנו כולנו אל החופה, לנישואין של כנסת ישראל עם הקב”ה, שיהיו בשלמותם בגאולה האמיתית והשלמה. אחרי האירוסין שהיו ביציאת מצרים, ואחרי העיגון בזמן הגלות, שהוא כמשל אשה שהלך בעלה למדינת הים[54].

בזמן הגלות נמשלו ישראל[55] לכלה שנמצאת “בשוקא דבורסקי” (בשוק של מעבדי עורות), שהריח שם הוא בלתי נסבל. ובכל זאת, בגלל גודל אהבתו של החתן, הקב”ה, לכלתו עם ישראל, הוא מתעלם מהריח הרע והוא נמצא היכן שהכלה נמצאת.

אולם כאשר סוף סוף הגיע הזמן לו צפינו בכיליון עיניים אלפי שנים – צריך להיות מוכנים ללכת לחופה עם מלך מלכי המלכים הקב”ה.

בזמן כזה במיוחד אי אפשר לטעון שמסתפקים בבגדים פשוטים שמתאימים ל”שוקא דבורסקי”. בקבלת עול פשוטה, כעבד העובד את המלך. ושלא זקוקים לבגדים יקרים ותכשיטים, לעבודה הנעלית של “אין עוד מלבדו” – כי כשהולכים לחופה עם מלך מלכי המלכים הקב”ה, צריך להתלבש ולהתקשט בהתאם למעמד נפלא זה באבנים טובות ומרגליות. והיינו ללמוד חסידות בשופי (בשפע רב) ולהיות שקוע בזה כל כולו. ולהתייגע במיוחד בעבודה הנעלית של “יחודא עילאה”. לדעת ולחיות עם העובדה ש”אני[56] לא נבראתי (כלל וכלל, אלא אך ורק בכדי) לשמש את קוני”. וכל מה שמחוץ לזה, נחשב לו כעבודה זרה, “עבודה שזרה לו”, לעיקר עניינו וכל עניינו, שהוא אך ורק “לשמש את קוני”[57]. וזוהי במיוחד העבודה השייכת לגאולה ומביאה את הגאולה.

 

לא להסתפק ב”פעם”

 

וזוהי גם הסיבה לכך שאי אפשר ואסור להסתפק רק בלימוד ובעיסוק וביישום תורת החסידות באופן הנפלא ביותר כפי שהי’ בדורות הקודמים. וצריך לשים דגש חזק דווקא על החידוש של הזמן האחרון. לעסוק באופן מיוחד דווקא בתורתו הנפלאה ובדרכו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

ובזה עצמו, לא להסתפק גם בתורתו ובדרכו של הרבי שליט”א עד השנים האחרונות, אלא מוכרח העיסוק בהדגשה מיוחדת דווקא על החידושים של הזמן האחרון. ובמיוחד שיחות הדבר-מלכות תנש”א-תשנ”ב ושירת והכרזת “יחי אדוננו” בשנים תשנ”ג-תשנ”ד.

כי ככל שמתקרבים לגאולה האמיתית והשלמה מתגלים יותר ויותר עניינים נפלאים בתורת החסידות ובדרכי החסידות. ולשם כך שחקו ופוררו את “האבן שבכתר המלך”, במיוחד בשבילנו, כדי שזה יגיע לכל אחד ולכל פינה, וזו תהי’ ההכנה שמביאה אותנו אל החופה עם מלך מלכי המלכים הקב”ה, כדלקמן.

ואם אין מנצלים זאת ח”ו, נמצא ששחיקת האבן שבכתר המלך הייתה ח”ו לבטלה!

וכפי שהיו חסידים אומרים ש”אמאל” (שפירושו באידיש: פעם) הוא אותיות “עמלק” – “עמלק” רוצה שנישאר רק עם מה שהי’ פעם, ואינו רוצה ללכת קדימה עם מה שנותנים לנו ועם מה שדורשים מאתנו היום.

 

אדרבה. לכשתצא תאמר יותר

 

להבנת הדברים יותר, יש להקדים: כשהחל “משפט הספרים”, המשפט של “דידן-נצח[58]“, שהניצחון בו הי’ ביום הבהיר ה’ טבת תשמ”ז, לא הבינו רבים על מה ולמה כל הרעש. ומדוע כל כך חשוב ונוגע שהספרים יגיעו למקומם האמיתי בבית אגודת חסידי חב”ד.

הדבר הי’ נוגע עד כדי כך, שהרבי שליט”א הפסיק מאז התחלת המשפט[59] כמעט לגמרי לומר מאמרי חסידות[60], נסע בתקופת המשפט כמעט בכל יום ל”אוהל”[61], ודיבר על כך במרירות עצומה ובביטויים שלא נשמעו בשום מאורעות אחרים, קשים וכואבים ככל שהיו. הרבי לא הסכים בשום אופן, והתבטא בחריפות רבה[62] נגד ההצעה של מישהו לתת לצד שכנגד סכום כסף ולסגור את כל הפרשה סופית וכו’.

עד שהרבי עצמו הסביר את הדברים מה עומד מאחורי אותו משפט.

בהתוועדות[63] זאת חנוכה תשמ”ו[64] הביא הרבי שליט”א את הסיפור[65], שבזמן שבתו של רבינו הזקן במאסר, באו לבקרו רבותיו מעולם האמת – רבו הרב המגיד והבעש”ט.

שאל אותם רבינו הזקן על מה ולמה הוא יושב במאסר ומה תובעים ממנו. וענו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי.

שאל אותם: וכאשר אצא מכאן – האם אפסיק מלומר דברי חסידות? השיבו לו: כיוון שהתחלת, אל תפסיק. ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר, ותמשיך ביתר שאת וביתר עז.

כלומר, מאסרו של רבינו הזקן למטה בגשמיות, נשתלשל מהקטרוג למעלה על ריבוי דברי החסידות שאמר ובגילוי. עד כדי כך שנתעורר אפילו אצלו ספק אולי צריך להפסיק הנהגה זו. אולם רבותיו הורו לו שאדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”.

ולכאורה שאל הרבי, והרי קטרוג מסוג זה כבר היה בזמן נשיאותו של הרב המגיד, ורבינו הזקן ביטל כבר אז את הקטרוג.

 

האבן שבכתר המלך

 

כידוע הסיפור[66] שהרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ, שהי’ בעצמו תלמידו של הבעל שם טוב, התנגד בתחילה להפצת החסידות בצורה נרחבת כפי שנהג הרב המגיד ממעזריטש.

שכן הבעל שם טוב מייסד החסידות, החביא את הגילוי הנפלא של תורת החסידות בסיפורים ובאמרות קצרות, שרק מי שהיו לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע הכיר את החידוש הנפלא בעבודת ה’ שהי’ בהם. ואילו הרב המגיד החל להסביר את תורת החסידות ברבים עם פחות “לבושים”, כך שהעומק כבר הי’ ניכר בהם. ותלמידיו רשמו את הדברים והפיצו אותם בכל מקום.

רבי פינחס התנגד לכך בתחילה וקרא על זה את דברי הכתוב[67] “תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות”. הוא טען שהדברים הם נשגבים ומרוממים מאד, ואסור לקחת ולשפוך אותם בחוצות, כאשר אין יודעים להעריך זאת.

פעם הגיע רבי פינחס לחצרו של הרב המגיד וגילה שני עלים (דפים) כתובים דברי חסידות מתגוללים במקום לא נקי. הוא הקפיד מאד וטען: הוא אשר אמרתי, הדברים הקדושים והנשגבים כל כך מתגוללים בראש חוצות ואין איש שם על לב.

רבינו הזקן, שהי’ אז תלמיד אצל הרב המגיד, הרגיש בקטרוג שהתעורר למעלה מהקפידה של רבי פינחס, ניגש אליו וביקש לספר לו סיפור.

רבי פינחס הסכים, ורבינו הזקן סיפר על בן המלך שחלה מאד, ושום תרופה לא הועילה לרפא אותו. התרופה היחידה שנמצאה הייתה האבן היקרה שנמצאת במרכז כתר המלך, שבלעדי’ה ייפגע כל יופיו של הכתר. אולם אם יפוררו וישחקו את האבן, יכניסו זאת במים או ביין, וייתנו זאת לבן המלך לשתות, הוא ישתה ויבריא.

השרים אמרו בתחילה שאסור לפגוע בדבר כל כך יקר כמו כתר המלך. אבל כשהגיעה השאלה אל המלך, אמר, שכשמדובר בחיי בנו היחיד, אין דבר יקר יותר מזה. ועם כל הכאב, צריך לשחוק את האבן ולהשקות את הבן.

אולם אז באו ממיטת החולה ואמרו שהוא סגר את פיו בחוזקה ואי אפשר להכניס לשם מאומה. ועכשיו אפילו אם ייקחו את האבן וישחקו אותה, עלול הכל להישפך לצדדים וללכת לאיבוד.

במצב כזה, טענו השרים, בוודאי אסור להרוס את הכתר, ושהדבר היקר ביותר יישפך לצדדים ללא כל תועלת.

אך כשהגיעה השאלה למלך אמר, שכאשר מדובר בחייו של בנו היחיד אין לעשות שום חשבונות: קחו את האבן היקרה, פוררו ושחקו אותה לאבק, שימו במים ושיפכו ושיפכו עוד ועוד לפיו של בן המלך. גם אם הכל יישפך לצדדים, טיפה אחת תיכנס לפיו של בן המלך ותציל אותו.

כשמוע רבי פינחס את המשל, חייך ואמר: אכן אתה סנגור טוב, ויש בכך לימוד זכות על השיטה להפיץ את תורת החסידות.

והנמשל: עם ישראל, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, נהי’ חולה במחלות הרוחניות של עקבתא דמשיחא. הרבה יהודים סרו, לצערנו, מדרך התורה והמצוות. כל מיני שיטות שונות ומשונות הדיחו יהודים רבים מן הדרך הישרה.

התרופה לכך היא “האבן שבכתר המלך”, תורת החסידות, שהיא גילוי סודות פנימיות התורה היקרים והנשגבים ביותר.

עובדה היא, שבכל מקום אליו הגיעה החסידות, היא הביאה חיות והתלהבות בעבודת ה’. היא הביאה לכך שכל המחלות והמגפות הרוחניות לא יוכלו לפגוע ביהדות.

אולם כדי שהתרופה תגיע לפיו של בן המלך צריך לפורר ולשחוק את הדבר היקר ביותר, האבן שבכתר המלך, ולפזר אותה בחוצות. כאשר אין איש שם על לב כיצד הדברים הנשגבים ביותר מתגוללים בחוצות.

אומר המלך, הקדוש ברוך הוא: כאשר מדובר בחייו של בנו היחיד, אין לעשות שום חשבונות. קחו את האבן היקרה, פוררו ושחקו אותה לאבק, שימו במים ושיפכו על פיו של בן המלך. גם אם הכל יישפך לצדדים, טיפה אחת תיכנס לפיו של בן המלך ותציל אותו.

נמצא שרבינו הזקן ביטל את הקטרוג, ע”י המשל מהאבן שבכתר המלך שבגלל שהיא התרופה לבן המלך, מותר וצריך לשחוק אותה לפירורים ולהפיצה בכל מקום.

 

לא הסתפק ב”טיפה אחת”

 

אם כן, שכבר בימי הרב המגיד ביטל רבינו הזקן את הקטרוג על גילוי תורת החסידות, הרי שכשעבר עוד שלב בירידת-הדורות, ומן הסתם ירד מצבו הרוחני של “בן המלך” עוד יותר, הרי בוודאי שהפצת דברי חסידות הוא הכי הכרחי להצלת חיי בן המלך.

ומה נשתנה שנים רבות אחר כך, בעת נשיאותו של רבינו הזקן, ששוב נתעורר עליו הקטרוג בגלל ריבוי דברי החסידות שהשפיע בגילוי. ועד שנתעורר אצלו ספק שאולי יש לו למנוע מלומר דברי חסידות. והרי הוא עצמו טען שחייבים להציל את חיי בן המלך. ומדוע הייתה אצלו סברא אולי להפסיק, והוזקק להוראה מפורשת מרבותיו ש”אדרבה, לכשתצא תאמר יותר”?!

התשובה לזה, אמר הרבי שליט”א, מרומזת בלשון המשל מהאבן שבכתר המלך: במשל רבינו הזקן על הצלת חייו של בן המלך ע”י שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך, מודגש הצורך שתיכנס לפחות “טיפה אחת” לפיו של בן המלך, וטיפה זו תציל את חייו.

ואמנם כך הי’ אופן הפרסום וההפצה בתקופת הבעש”ט והרב המגיד ותלמידיהם – באופן של “טיפה אחת”, באופן של נקודה בלבד ובקיצור. הם גילו את נקודת האמונה והמסירות נפש שקיימת בכל יהודי והביאו את הנקודה לידי גילוי.

והתרופה אמנם הועילה רבות – מאות אלפי יהודים קיבלו חיות והתלהבות נפלאים כתוצאה מגילוי תורת החסידות.

אולם רבינו הזקן לא הסתפק בכך. הוא גילה את החסידות לא באופן של “טיפה אחת”, אלא הוא יסד את חסידות חב”ד, שעניינה להבין אותם דברים עמוקים ונפלאים כל כך בחכמה בינה ודעת, בהרחבה ובהעמקה.

ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, גרם לקטרוג החדש על רבינו הזקן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג הקודם.

כאשר רבינו הזקן התחיל לגלות את תורת החסידות באופן של הרחבה, ע”י תורת חב”דאזי נתחדש הקטרוג למעלה.

והטענה הייתה, שאם רק בשביל להציל את חיי בן המלך, די ומספיק בהפצת “טיפה אחת”, ואין צורך בגילוי כל העומק הנפלא שבתורת חסידות חב”ד. שהיא ירידה עצומה מאד, להכניס אלקות לתוך השכל האנושי. ולכאורה אין כל זה מוכרח להצלת חייו של בן המלך.

ומדוע אמנם, המשיך הרבי שליט”א, לא הסתפק רבינו הזקן ב”טיפה אחת” והתעקש דווקא על הפצת חסידות חב”ד –

משום שגם אם אולי הי’ ניתן אז להציל את חיי בן המלך ע”י טיפה אחת. אולם יש סיבה נוספת, ואפילו עיקרית יותר, מדוע מתגלים הסודות העליונים ביותר דווקא בדורות האחרונים:

משום שמתקרבים יותר לביאת משיח צדקנו, וצריך להתחיל לטעום[68] ממאכלי ה”יום[69] שכולו שבת” כבר בערב שבת. ותורת החסידות היא הטעימה וההתחלה מגילוי תורתו של משיח.

ועל כך הי’ הקטרוג הנוסף למעלה, כי על כך עדיין לא ניתנה הרשות עד אז.

ועד כדי כך, שהייתה סברא בתחילה אפילו אצל רבינו הזקן עצמו, אולי להפסיק – לא ח”ו להפסיק לגמרי עם תורת החסידות, אלא להפסיק עם החידוש שלו של הזמן האחרון, חסידות חב”ד, ולחזור ל”טיפה אחת”, לחסידות באופן שהי’ אצל הבעש”ט והרב המגיד.

ובכל זאת הורו לו רבותיו, לא להסתפק בכך. ואדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר” – משום שעל ידי מסירת נפשו בישיבתו במאסר, פעל למעלה שיוכלו להמשיך לגלות את תורת החסידות באופן של חב”ד.

וזו גודל השמחה בי”ט כסלו, מתן תורה של פנימיות התורה, ראש השנה לחסידות[70] שאז “אור וחיות נפשנו ניתן לנו. זה היום[71] תחילת מעשיך. שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ. להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ביום הזה”.

וכדברי כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע[72]: “הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם. היום ניתנה חסידות, היום הוא יום השמחה של הרבי. י”ט כסלו כ’ כסלו כולו חג.

“חסידות התחיל עוד בשנת תקל”ח, וזה היה בשנת תקנ”ט, אלא שאז יצאה החסידות זכאית בדין. החסידות יצאה בדימוסיא, כולם הסכימו על חסידות. בתחילה היה קטרוג על החסידות ולאחר מכן הסכימו כולם עליה.

“כל הענין הי’ ענין רוחני, שהי’ קטרוג על תורת הבעש”ט. כך כותב הרבי במכתב, וכך כתבתי גם אני פעם שי”ט כסלו הוא ראש השנה של חסידות כו’ … אך מכל מקום, אחרי ככלות הכל, החסידות יצאה בדימוס כי כולם הסכימו על החסידות שזהו אמיתת תורת הבעש”ט, זוהי חסידות”. עד כאן לשון קדשו.

 

לא מסתפקים גם בזה

 

אולם אחרי כל ה”שטורעם” של י”ט כסלו, לא עברו שנתיים ימים, ורבינו הזקן יושב שוב במאסר. והסיבה, שוב, קטרוג על תורת החסידות.

– איזה קטרוג, מה פתאום קטרוג? והרי הגאולה מן המאסר בפעם הראשונה סימלה את הסרת הקטרוג שהיה על הפצת תורת החסידות. מה אם כן פשרו של המאסר השני, והרי הקטרוג כבר סר?

אלא שאדמו”ר הזקן לא הסתפק גם בהפצה שהייתה עד אז. ברגע שקיבל את האות להפיץ את המעיינות חוצה, הוא הלך מיד עוד יותר קדימה. כהוראת רבותיו שאדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”.

רבינו הזקן מסר שוב את נפשו, והחל להפיץ את החסידות “אחרי פטרבורג” במידה רחבה וגדולה הרבה יותר מלפני כן. המאמרים ש”לפני פטרבורג” היו[73] קצרים ולוהטים, והם “שרפו את העולם”. ואילו “אחרי פטרבורג” היו המאמרים הרבה יותר ארוכים ומבוארים ומוסברים. הי’ זה צעד נוסף לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, שבאה על ידי הפצת החסידות.

ועל כך היה קטרוג חדש, כאילו זה כבר יותר מדי. כי לכך עדיין לא ניתנה הרשות והכוח אפילו בי”ט כסלו.

בגאולה מן המאסר השני בנר ג’ ובנר ה’ דחנוכה (“ויש[74] לומר שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם”), הוסר גם הקטרוג הזה, והחלה התקדמות בצעד נוסף לגאולה.

עברו עוד כמה שנים, ובנו של רבינו הזקן, אדמו”ר האמצעי, נלקח גם הוא  למאסר, ממנו יצא בחג הגאולה יו”ד כסלו.

והסיבה, שוב, קטרוג על הפצת תורת החסידות.

ושוב נשאלת השאלה: מדוע קטרוג, והרי כבר נפתחה הדרך וניתנה הרשות?

והתשובה, שוב: משום שהוא לא הסתפק אפילו באופן ההפצה שהי’ עד אז, אלא הוסיף הרבה יותר, באופן של “רחובות הנהר”.

כידוע שהי’ אומר הרבה מאמרים, ומאמרים ארוכים מאד, שעות רבות, ותיקן שיחזרו חסידות בכל מקום וכו’. והוא איחל לעצמו שאברכים שייפגשו בשוק – ידברו ביניהם בעניינים עמוקים בתורת החסידות – יחודא עילאה ויחודא תתאה, עתיק ואריך – ויהיו בקיאים בזה כמו בחמש האצבעות. ועד פתגם חתנו[75], הרבי הצמח צדק, אודותיו, שאילו היו חותכים לו את האצבע, לא הי’ יוצא דם אלא חסידות. שכן כל מהותו (“הדם הוא הנפש”) הייתה חסידות.

על כך הי’ הקטרוג הנוסף, והמאסר ומסירות הנפש שלו הביאו לנתינת רשות וכוח גם לזה בחג הגאולה יו”ד כסלו.

וכן רבותינו נשיאינו שלאחריו, אינם מסתפקים גם בחידושו של אדמו”ר האמצעי, והם ממשיכים ומפיצים את תורת החסידות עוד למטה מטה יותר, כמבואר בשיחות הקודש[76].

ובמילים ספורות: ה”צמח-צדק” – בחיבור נגלה ודא”ח בתורתו, ובשלום ואחדות עם גדולי ישראל שלא חסידים, כך שהחסידות התקבלה ע”י כל החוגים. הרבי מוהר”ש – באמירת “המשכים” של מאמרי חסידות, ובהנהגה ד”לכתחילה אריבער” בעולם. אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע – במאמרים מוסברים מאד ומסודרים, “הרמב”ם[77] של תורת החסידות”, ובייסוד ישיבת תומכי-תמימים.

ולכן היו גם אצלם עניינים רבים של ייסורים ומסירות נפש, במאסרים וגם בענייני בריאות הגוף. כל זה לא הי’ אלא ביטוי של מאבק רוחני נגד קטרוג נוסף, בגלל התקדמות גדולה יותר בהפצת תורת החסידות. כדי “להמשיך בעולם” את אור החסידות באופן שיירד וייכנס עוד למטה מטה יותר. כי כדי להמשיך אור אלוקי שלמעלה מהעולם נדרשת מסירות נפש[78].

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע אינו מסתפק בכל החידושים הקודמים, והוא פותח את הדרך לאופן פעולה חדש לגמרי בחסידות חב”ד – פעילות של הפצת היהדות והמעיינות ושליחת שלוחים לכל קצווי תבל, גם למקומות רחוקים ונידחים ביותר, דבר שהיווה “שינוי כיוון” וחידוש גדול גם לגבי כל רבותינו נשיאינו שלפניו.

ואז נשמעה שוב אותה טענה מוכרת, שעד כדי-כך – לא ניתנה הרשות. וכתוצאה מכך הי’ המאסר שלו ב”שפאלערקע” לפני ג’ תמוז ויב-יג תמוז תרפ”ז. כאשר ההעלם וההסתר היה באופן שלא היה כלל גם אצל כל רבותינו נשיאינו שלפניו, עד שכבר פסקו עליו גזר דין של היפך החיים[79] רח”ל.

ובזכות מסירות הנפש המופלאה שלו ירד גם קטרוג זה. ונפתחה הדרך וניתנה הרשות.

ואכן, מיד עם יציאתו משם ויציאתו מרוסי’, החל בפעילות כלל-עולמית באופן הרבה יותר גדול ורחב ממה שהיה עד אז. עד שבבואו ל”חצי כדור התחתון”, פעל שם באופן שלא היה לו תקדים עד אז, והחל בהפצה עוד הרבה יותר בכל רחבי תבל כמפורסם, תוך הכרזת “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”. וגם בהמשך הייתה אצלו עוד הרבה מסירות נפש, כידוע.

 

“ליובאוויטש איז נישט אקטיב”?!

 

ואם עד כאן הדברים לא היו מספיק ברורים, ממשיך הרבי שליט”א ומשליך את הדברים במפורש על משפט הספרים בדורנו, שאינו אלא בגלל “טענה” שיש למעלה על הפצת היהדות והחסידות בדורנו בממדים שלא היו עד היום.

ואם כי, אמר הרבי, אין זה חידוש ממש, שהרי הכל בנוי על היסודות הקודמים. אולם בכל זאת יש כאן לבוש חדש, וסוג הפצה חדש לגמרי שלא הי’ בדורות הקודמים ובאופן נרחב מאד.

על כך הי’ המשפט. ולכן מייחסים לו חשיבות כה רבה.

כי כל מה שהי’ קודם לא הי’ אלא הכנה בלבד אל העיקר. כל הדורות הקודמים “המשיכו” את “עיקר-השכינה” רק “מרקיע לרקיע”, ואילו עניינו של “הדור השביעי”, הרבי מלך המשיח שליט”א, הוא[80] – לגמור את העבודה, להגיע לתכלית של הכל, לפעול ו”להמשיך את השכינה למטה” בפשטות ובגשמיות, ע”י פעילות של הפצת היהדות והמעיינות שיפרצו גם ודווקא מתוך החושך וה”חוצה” התחתון ביותר. כי זהו התפקיד והשליחות של דורנו, הדור הראשון לגלות שהוא הדור הראשון לגאולה – להביא את הגאולה בפועל ממש.

ולכן גם על כך, ודווקא על כך, היו העלמות והסתרים וקטרוגים למיניהם. וכמובן, שוב באותה טענה שמורידים את האבן שבכתר המלך יותר מדאי, וכאילו העולם עדיין אינו “כלי” לכך.

והרבי הכריז והדגיש שעל פי כל הנ”ל מובן, שהתגובה שלנו לכך צריכה להיות, על פי הוראת הבעש”ט והמגיד, שהם מורים ומצווים – לא רק שלא להפסיק ח”ו, אלא דווקא להמשיך, וביתר שאת וביתר עז. אדרבה, “לכשתצא, תאמר יותר”.

עד כדי כך הגיעו הדברים, שהרבי המשיך ואמר באותה התוועדות, שכשם שרבינו הזקן למד הוראות בעבודת ה’ מהטענות שהיו עליו בפטרבורג, למרות שהיו אלו טענות שטותיות ושקריות – כך צריכים גם אנו ללמוד הוראה בעבודת ה’ מהטענות שהיו במשפט הספרים.

ואחת הטענות במשפט הייתה ש”ליובאוויטש איז נישט אקטיב”, שאגודת חסידי חב”ד איננה גוף פעיל.

ולמרות שכולם רואים את השטות שבזה, כי גם מי שלא מסכים עם ליובאוויטש, גם הוא יודע שליובאוויטש פעילה באופן חובק עולם, ופועלת והופכת את העולם כולו. אך כיוון שבהשגחה פרטית הועלתה טענה כזו, צריך ללמוד גם מזה הוראה בעבודת ה’.

וההוראה היא, שעתה מצפים מאיתנו לפעול כל כך חזק וכל כך אקטיב (פעיל), עד שכל מה שנעשה עד עכשיו ייחשב לגבי זה כ”לא אקטיב”.

ודווקא באופן החידוש של הזמן האחרון – בתי חב”ד בכל מקום, מועדוני “צבאות השם” לילדים בכל מקום, כוללים “תפארת זקנים לוי יצחק” בכל מקום. ולעשות מכל הפעילות תמונות ואלבומים ולהרעיש ולפרסם זאת באופן החזק ביותר – דווקא באופן החידוש של הזמן האחרון.

וכשם שגאולת רבינו הזקן מן המאסר באה לא רק על ידי מסירות הנפש שלו, אלא גם ובעיקר על ידי החיות בתורה ועבודת ה’ שהביא ספר התניא במשך השנתיים מהדפסתו[81], על ידי החסידים שעסקו דווקא בחידוש של הזמן האחרון – כך דווקא ההנהגה באופן של החידוש של הזמן האחרון תביא ל”דידן נצח”.

ביום הבהיר ה’ טבת ה’תשמ”ז, כאשר ניתן פסק-הדין, גלוי לעיני כל העמים, בבית-המשפט הפדרלי, כי “דידן נצח” – מדבר הרבי בארוכה, מיד כאשר הגיעה הבשורה המשמחת, ש”לא[82] אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים“. כלומר, שכאשר רואים עניינים של “אלקים” (מדת הדין) צריך לדעת שזו שליחות מהקב”ה בשביל להגיע להכרה והרגשה כי “עוד יוסף חי” ולכן “ותחי רוח יעקב אביהם”.

 

דידן-נצח – באופן של הדור השביעי

 

זוהי משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה’ טבת, יום “דידן-נצח” במשפט הספרים. היום של “פדה בשלום נפשי” שלנו, של הדור השביעי. אז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את מעיינות החסידות חוצה באופן המיוחד של הדור השביעי, להוריד את השכינה “למטה בארץ”.

עם התרגום של תורת החסידות לכל השפות כפשוטם, ולכל ה”שפות” וצורות ההבנה, עד הרחוקות והנידחות ביותר. עם המבצעים והטנקים. עם השליחות לכל קצווי תבל ולכל הפינות היותר נידחות בגשמיות וברוחניות. שגם המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, בהם עצמם ומתוכם עצמם פורצת היהדות והחסידות.

עם העובדה שהרבי ממנה “כל[83] אחד ואחת מאנשי הדור”, אנשים נשים וטף, לשלוחים בהפצת היהדות והמעיינות. וגם את הפשוטים ביותר שנדמה שכלל אינם ראויים לכך. ואף-על-פי-כן הוא פועל על ידם גדולות ונפלאות.

עם ההפצה גם באופנים החיצוניים והשטחיים ביותר. עד “חוצה” כפשוטו, חוצה שאין חוצה חוץ הימנו. שמשתמשים בכל החידושים המודרניים שבעולם להפצת המעיינות והיהדות. כמו: וידיאו, לויין, פאקסמילי’ה, תקשורת מחשבים, גרפיקה ופרסומת ועוד – להראות ש”כל[84] מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו”.

עם ההתערבות בכל נושא שבעולם, ויהא הרחוק והנידח ביותר, שנדמה כי אין לו שום שייכות ליהדות ולחסידות ואלקות, ומביעים בקשר אליו בבירור את דעת התורה התמימה ללא כחל ושרק. דוגמאות בודדות: שלימות הארץ, מדיטצי’, תכנון המשפחה, ניצול אנרגיית השמש במקום אנרגיית הנפט וכו’. ועד כדי כך הדבר פועל בעולם, שהדבר הופך לעובדה שרבנים מכל החוגים מתערבים וקובעים ופוסקים בכל נושא שהוא מענייני העולם (כשבעבר היה פשוט אצל כולם להיפך, שאין זה שייך כלל לרבנים).

דרך זו אמנם מבוססת ומיוסדת על כל הדורות הקודמים, אבל היא מתקדמת הלאה בצעדי ענק אל המטרה והתכלית, להמשיך את השכינה לא[85] רק מרקיע לרקיע, אלא מן הרקיע “למטה בארץ”. למלא את העולם כולו אלקות, גם את התחתון והחיצוני ביותר, את החוצה שאין חוצה חוץ הימנו. שגם מתוך האינטרנט והוידיאו, מה”טיימס סקוואר” ומהתחנה המרכזית, מתיאלנד ומטוקיו ומניו-זילנד, מכל השלטים והסטיקרים ומכל ה”גימיקים” למיניהם, תפרוץ ותבקע האלקות, היהדות והחסידות. שזהו עניינו של המלך המשיח המביא את הגאולה.

על כך היה כל ההעלם והסתר, עד למשפט כפשוטו, בטענה “הזאת ליובאוויטש?!” וכי זהו ההמשך לשלשלת הזהב של רבותינו נשיאינו, שעסקו בעיקר בלימוד והפצת החסידות ועבודת ה’, בהדרכה להתבוננות ואהבת ה’ ויראתו – מדוע ואיך אפשר כאילו “לזלזל בכבוד החסידות”, ולהוריד את האבן שבכתר המלך כל כך, לרמות ולעניינים כאלו ש”לא שערום אבותינו”.

וזהו הניצחון וההדגשה של “דידן-נצח” – שדווקא דרך זו היא היא המשך הדרך הסלולה והרחבה של רבותינו נשיאינו. ודווקא היא קיום הציווי וההוראה[86] “לכשיפוצו מעיינותיך חוצה”, שעל ידי כך “קאתי מר – דא מלכא משיחא”. וכלשון הרבי במאמר הראשון הנ”ל – “להמשיך את השכינה למטה בארץ”.

 

לא מסתפקים גם בזה

 

וכשם ש”אחרי פטרבורג” התחיל רבינו הזקן את דרך חסידות חב”ד באופן רחב וגדול ועמוק, הרבה יותר מאשר היה לפני כן – כך מיד אחרי ה’ טבת תשמ”ז מתחיל הרבי שליט”א בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת בניין בית המקדש השלישי על ידי משיח.

בשבת הראשונה אחרי ה”דידן נצח”[87], יוצא הרבי בקריאה ובהכרזה שכבר סיימו את כל העבודה, ועתה “יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד אשר  לא נותר בו אלא דבר אחד ויחיד – וחייב אדם לומר בלשון רבו, בלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר: עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא”! 

ומוסיף[88]: “לכאורה יכול מישהו לבוא ולטעון: דיבורים כאלו הם “ווילדע רייד”, אשר בכל הזמנים והדורות שלפנינו לא נאמר, ומה מדברים לפתע דיבורים כאלו, כיצד יגיב העולם לשמע דיבורים כאלו.

“ובכן, לכל לראש צריך לדעת שאין מה להתפעל מהעולם, מה יאמרו וכו’. מכיוון שכן הוא האמת על פי תורת אמת, יש להכריז על כך באופן גלוי.

“ועל-דרך-זה כאשר נשמעת טענה בעולם ש”ספדו ספדיא וחנטו חנטייא” – אזי צריך לומר בפירוש את המציאות על-פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהי’ התגובה כו’, מכיון שהעולם מוכן לקבל את הדברים… צריך רק לאומרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז הדברים פועלים פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהיה צורך לבטל איזו התנגדות (ועל-אחת-כמה-וכמה שאין צורך במלחמה) כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה…”

עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד[89] שאין הכוונה ח”ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה”שטורעם” וביתר שאת. אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה, משיח וגאולה.

כך דיבר הרבי בתחילת אותו זמן שהגדיר כ”זמן חדש ותקופה חדשה”. אלא שהדברים לא השתנו בבת אחת, אלא אט אט בסדר והדרגה.

עד אז הנוסח היה כל הזמן שאנו צריכים לגמור לצחצח את הכפתורים האחרונים לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, ואילו מאז החל הרבי לומר שוב ושוב – אמנם בסדר ובהדרגה, בתחילה ביטויים נחרצים פחות ואחר כך יותר ויותר – שכבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים האחרונים[90]. ועד הביטוי[91] שאם מצחצחים יותר מדי, עלולים לפגוע כבר בשלימות הכפתור.

בהמשך החל הרבי למלא את כל ההתוועדות ואת כל המציאות בענייני משיח וגאולה, עד שכל סגנון השיחות השתנה לגמרי.

הדברים קיבלו תאוצה מיוחדת, בכל המובנים הנ”ל, במיוחד החל מהסתלקות הרבנית חי’ מושקא נ”ע, בכ”ב שבט תשמ”ח.

הרבי מציין את התאריך הזה בהדגשה מיוחדת ובביאור נפלא[92] כהתחלת התקופה החדשה בנשיאות, תוך שהוא משווה זאת לתקופה החדשה “בנשיאות כ”ק מורי וחמי אדמו”ר” שהתחילה ביו”ד שבט תש”י ובמיוחד בי”א שבט תשי”א (כשהרבי שליט”א קיבל רשמית את הנשיאות).

ועוד יותר, החל מיו”ד שבט תש”נ, מלאת ארבעים שנה לנשיאות. שאז אומר הרבי שוב כי מתחילה כאן תקופה חדשה, של “קאים[93] אינש אדעתי’ דרבי’,” שכן עתה “נתן[94] ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע”.

עד לסגנון המיוחד והדרישות והתביעות המיוחדות של שיחת כ”ח ניסן תנש”א, “עשו כל אשר ביכולתכם”. והולך ומוסיף בתקופה שלאחר מכן, ככתוב ומבואר ומפורסם בדבר-מלכות משיחות תנש”א תשנ”ב. עד להגדרה הנחרצת בכינוס השלוחים תשנ”ב, הגדרה שקבעה כי “הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

ועד לשנים תשנ”ג-תשנ”ד, שאז הייתה ההסכמה הפומבית לעיני העולם כולו[95] – הסכמה שלצידה גם עידוד בכל כוחו במסירות נפש ממש[96], כידוע ומפורסם –  של הכרזת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

“צריכים אותנו” כביכול

 

הרבי אומר שוב ושוב שדורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והוא הראשון לגאולה. וכבר הגיע זמן הגאולה, ונמצאים[97] אנו ב”זמן השיא”, “די העכסטע צייט”, לגאולה האמיתית והשלימה. ובניגוד[98] לדור הקודם, אצל הרבי הריי”צ, שאצלו הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, הרי בדורנו זה אין דבר כזה, אלא עוברים ללא הפסק בינתיים לגאולה האמיתית והשלימה. שכן התכלית היא “דירה[99] בתחתונים” דווקא, שהגילוי האלוקי הבלתי מוגבל לחלוטין, יאיר דווקא בגוף הגשמי כפי שהוא בתכלית הבריאות והשלימות. וכפי שרואים בפועל שבדורנו אף אחד לא מפריע ליהודי לקיים תורה ומצוות גם בפומבי ובמקומות המרכזיים ביותר, ואף להשפיע על גויים לקיים את שבע מצוות בני נח. וזהו החידוש של דורנו זה, שהוא יביא את הגאולה בפועל. והרבי אף מכריז ומדגיש[100] שהדברים נאמרים באופן של נבואה.נבואה ש”לאלתר לגאולה”, ותיכף ומיד ממש “הנה זה משיח בא”.

ודווקא אחרי כל זה קורה פתאום מצב של ז”ך אדר וג’ תמוז. כאשר לא רואים ולא שומעים את הרבי בעיני בשר, ועד שנדמה כאילו ח”ו “עזב ה’ את הארץ”- מצב של “פטרבורג” כמו לפני י”ט כסלו, ובאופן קשה עוד יותר.

וככל שמתקרבים לסיום וגמר העבודה של השכנת השכינה “למטה בארץ” באופן סופי ומוחלט, בגאולה האמיתית והשלימה – מתגבר הסמ”ך מ”ם, ובכל מאמצי כוחו מנסה להפריע לענין, שהרי קצו המוחלט קרב, בקיום הייעוד “ואת[101] רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

והוא מגיע, איך לא, בטענות המוכרות כל כך מן העבר שכל כולם קדושה ואלקות – לא סתם נקרא שמו[102] “דער קלוגינקער” (הערמומי) – ש”שטורעם” זה “מרחק יהודים מדא”ח”. שבכך פוגמים ב”כבוד ליובאוויטש” ובכבודו של הרבי. בתואנות של “אופן[103] המתקבל” ו”כלים[104] דתיקון”[105]. שכאילו “הכוונה הפנימית” ורצונו הקדוש של הרבי הוא, שצריך למנוע את כל הפעולות בעניין זה ולחזור לליובאוויטש המקורית, שכן “ליובאוויטש איז נישט אקטיב” (ליובאוויטש איננה פעילה עוד). היא התחילה לחפש לעצמה מטרות חדשות, הכרזות וסיסמאות שונות, ועזבה את כל ה”פנימיות” של פעם.

ומשום כך, לדבריו, צריך חס ושלום “לגנוז את השיחות” של תנש”א-תשנ”ב, ולפחות לא לעסוק בהן בלהט, “ניט קאכן זיך” בהם ח”ו. שהרי, הוא אומר, אין אנו מבינים את דברי קדשו של הרבי כלל וכלל, ועלינו לחזור לליובאוויטש של פעם, גם ל”דור השביעי” של פעם, שלפני התקופה החדשה, אותה קבע הרבי בשנים האחרונות, כנ”ל.

כשיודעים שהרבי נלחם בפועל, וכביכול “משליך חייו מנגד” עבור ענין זה של הבאת המשיח בפועל ובגלוי.

כשיודעים שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים וכל ענייני הגאולה כבר נמצאים כאן בפשטות ממש, ומסיבה[106] שאינה מובנת כלל וכלל עדיין לא רואים את הגאולה בפועל ובגלוי.

כשיודעים שדווקא בתקופה זו הרבי “צריך אותנו”, כביכול – משום שכך עלה ברצונו ומשום שזוהי הכוונה הפנימית – והוא מתחנן ומבקש ודורש ותובע מאתנו דווקא “עשו כל אשר ביכולתכם … להביא את משיח צדקנו בפועל ממש” – ודווקא באופן של “התקופה החדשה בנשיאות”, לפי ההוראות וההנהגות והתביעות של השנים האחרונות במיוחד.

הרי כל ניסיון להתרכז רק ב”דברים המקובלים על כולם” ולהמשיך לחנך וללמוד ולחיות רק עם מה שחינכו ולמדו וחיו פעם – “אמאל” אותיות “עמלק”, כנ”ל. וגם “פעם” שלפני שנים ספורות בלבד – ברור שמקורו הוא אך ורק באותו אחד שהתלבש פעם במלכות יוון, אחר-כך במלשינות על רבינו הזקן, באלו שאסרו את הרבי הריי”צ, ובצד שכנגד ב”משפט הספרים” – גם אם הוא לובש “זיידענע זופיצע” (קפוטה של משי) והוא מדבר “אין די חסידישע שפראך” (בשפה חסידותית) על ליובאוויטש של פעם ועל “דור השביעי” של פעם.

אי-אפשר להימלט מהקריאה הבלתי-פוסקת של הרבי מלך המשיח שליט”א אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו ממש, להירתם למשימה האחת והיחידה, שהיא “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

וזאת, כמובן ופשוט, תוך כדי אהבת ישראל אמיתית ולימוד ועיסוק בכל הפרטים ופרטי-פרטים מן העבר, אלא שעכשיו צריכים הם כולם להיות חדורים וממולאים בענייני השעה של עכשיו – בענייני הגאולה ומלך המשיח.

בלי זה, גם אם לומדים ועוסקים וחיים עם הדברים הנעלים ביותר – זוהי התחמקות מן המשימה היחידה העומדת בפנינו עתה.

וכולם יודעים איך קוראים לאחד שמתחמק מן המערכה, דווקא באותם רגעי-שיא (“די העכסטע צייט”), כאשר המצביא “משליך חייו מנגד” עבור הניצחון הסופי.

“דער אויבערשטער וועט זיכער אויספירן, און דער רבי וועט זיכער אויספירן” – הקב”ה בוודאי ימלא וישלים את רצונו וכוונתו והרבי בוודאי ימלא וישלים את רצונו וכוונתו.

אבל באותם רגעים אחרונים, שבגלל “הכוונה האלוקית פנימית” של “דירה בתחתונים” “צריכים אותנו”, כביכול, בל נחמוק מן המערכה.

נטה שכם ונתאחד דווקא בחידוש של הזמן האחרון. נלמד את תורת מלכנו משיחנו, ובמיוחד את השיחות של השנים תנש”א-תשנ”ב. נחי’ עם משיח בעצמנו, ונפיץ את בשורת הגאולה והגואל בכל המקומות ובכל האופנים.

וזה יביא לתכלית הכל – שעינינו הבשריות תחזינה בהתגלות מלכנו משיחנו לעין כל, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש. שאז יכריז כל העולם, בשמחה ובטוב-לבב, בקול רינה ותרועה: “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד”.

 


[1] החל מפרק ל”ה.

[2] לעומת העבודה באהבת ה’ וביראתו, שהיא בעיקר בנפש וברוחניות, בעליונים. והרי העיקר היא הדירה לו יתברך בתחתונים דווקא.

[3] כמבואר מפרק ל”ה עד (כולל ובמיוחד) התחלת פרק ל”ח.

[4] כמבואר בפרקים ל”ח-מ’.

[5] החל מפרק מ”א.

[6] בפרקים מ”א-מ”ב.

[7] בחצי השני של פרק מ”א.

[8] החל מכאן, מהתחלת פרק מ”ג.

[9] ראה בארוכה בפניני- התניא בתחילת פרק מ”א.

[10] ואתחנן ד,לה.

[11] משנה וברייתא סוף מס’ קידושין.לגרסת הש”ס כת”י (אוסף כת”י של תלמוד הבבלי. ירושלים תשכ”ד) וכן הובא במלאכת שלמה על המשנה. וראה גם יל”ש ירמי’ רמז רעו.

[12] ראה בארוכה שיחת ליל שמח”ת וש”פ ויגש תשנ”ב ובכ”מ.

[13] שהובא בתחילת פרק ל”ה.

[14] התוועדויות תשמ”ח ח”ג ע’ 265 ובכ”מ. וראה לעיל פרק כ”ז.

[15] כנ”ל רפי”ב.

[16] ראה שם שבסה”ת, ל”ב, ל”פ ובפניני התניא.

[17] רמב”ם הל’ תשובה ספ”ג.

[18] אבות פ”ב מ”ד.

[19] אבות פ”ד מ”ב.

[20] כדלעיל פכ”ד.

[21] כדלעיל פ”ל.

[22] כמבואר בארוכה ברפמ”א ובספמ”ב.

[23] ראה בארוכה שעהיוה”א פ”ז.

[24] אג”ק חי”א ע’ נא. ועד”ז ח”ו ע’ קעז, קצב. ח”ז ע’ יג. ח”ח ע’ רעח. ח”י ע’ רעז. חכ”ב ע’ תיח. התוועדויות תשי”ב ח”ב ע’ 190. תשמ”ט ח”ב ע’ 57. ח”ג ע’ 35. ובעוד מקומות שרבו מספור.

[25] ברכות כח, א וש”נ.

[26] שבת עז, ב.

[27] ראה קה”ר פ”א, יג, פ”ב, י. רמב”ן ובחיי ס”פ חיי שרה. שערי תשובה לר”י ב, כז..מנורת המאור להר”י אלנקווה פ”ד סי”ד ע’ 250. ועוד.

[28] ראה לקו”ש חכ”א ע’ 450. אג”ק חי”ח ע’ עה. ובמקומות אין ספור בשיחות ואגרות כ”ק אד”ש מה”מ.

[29] היום יום כ”ד מרחשוון.

[30] נפש חיים (לר’ חיים פאלאג’י) מערכת הב’ בסופה ספ”ב (לג, סע”א). התוועדויות תשמ”ה ח”ב ע’ 984.

[31] ואתחנן ד, לט.

[32] היום יום ל’ סיוון..תרגום חופשי.

[33] אג”ק חט”ו ע’ קי.

[34] אג”ק ח”ז ע’ יג, חט”ו ע’ קי.

[35] תהלים כד, ג.

[36] סהמ”צ להרמב”ם מ”ע ב’ ומ”ע י. רמב”ם הל’ יסוה”ת והל’ ק”ש. טושו”ע או”ח סי’ ס”א.

[37] בהקדמתו לספרו אמרי-בינה.

[38] ר”ה יז, א. רמב”ם הל’ תשובה פ”ג ה”ה.

[39] פ”ז ואילך.

[40] תהלים מז, ט.

[41] כלומר, שתהי’ יניקה מזה גם לגויים וגם לקליפות.

[42] ראה תו׳׳א ד״ה ויאמר כו׳ לדעת טוב ורע. תו״זז ד״ה והנחש הי׳ ערום. – הערת כ”ק אד”ש מה”מ.

[43] כלומר, המותרות.

[44] משלי יד, ד.

[45] תהלים מז, ט.

[46] כלומר, שתהי’ יניקה מזה גם לגויים.

[47] כדלעיל ספכ”א, שעהיוה”א פ”ו. ד”ה וידעת מוסקבה תרנ”ז, ועוד.

[48] ברכות יג, ב.

[49] כלומר, גם מי שאינו אוחז עדיין בדרגת הביטול והיחוד של יחודא עילאה, גם הוא מחויב במצווה זו.

[50] שאנו מצווים לכוון את המוח והלב באמירת שמע ישראל גו’ ה’ אחד, כנ”ל.

[51] ולכאורה איך יוכל לכוון בזה באמת אם אינו אוחז בדרגת יחודא עילאה.

[52] ראה לקו”ש ח”כ ע’ 177.

[53] כפי שהפליג בזוהר (ח”ג צח, א-ב) אודות התכשיטי כלה שהיו צריכים במתן תורה – כיוון שזהו “יום חתונתו” (רש”י שה”ש ג,יא).

[54] ראה דבר-מלכות ויגש תשנ”ב וש”נ.

[55] זח”ג ס”פ בחוקותי.

[56] משנה וברייתא סוף מס’ קידושין.לגרסת הש”ס כת”י (אוסף כת”י של תלמוד הבבלי. ירושלים תשכ”ד) וכן הובא במלאכת שלמה על המשנה. וראה גם יל”ש ירמי’ רמז רעו.

[57] ראה בארוכה שיחת ליל שמח”ת וש”פ ויגש תשנ”ב ובכ”מ.

[58] ראה שיחת י”ב טבת תשמ”ז וש”נ.

[59] בי”ט כסלו תשמ”ו.

[60] בתחילה אמר רק מאמרים בניגון שיחה (מלבד שני מאמרים בהפתעה בשנת תשמ”ט: בערב פסח ד”ה מצה זו ובערב חג השבועות ד”ה אנכי ה’ אלוקיך), ולאחר מכן הפסיק לגמרי לומר מאמרי חסידות. ובפרט כשידוע שקבלת הנשיאות ע”י הרבי הייתה באמירת מאמר חסידות ד”ה באתי לגני תשי”א, כדלקמן.

[61] לציון חותנו הרבי הריי”צ.

[62] שיחת ש”פ פינחס תשמ”ה.

[63] ראה גם לקו”ש ח”ל יט כסלו.

[64] שבועות ספורים אחרי התחלת המשפט בי”ט כסלו תשמ”ו.

[65] בית רבי ח”א פט”ז בהערה.

[66] התמים ח”ב ע’ מט. ח”ח ע’ נ’. אג”ק מוהריי”צ ח”ג ע’ שמו ואילך ועוד.

[67] איכה ד, א.

[68] שער הכוונות ענין טבילת ערב שבת. פע”ח שי”ח רפ”ג. מג”א לשו”ע סר”נ סוסק”א. שו”ע אדמו”ר הזקן שם ס”ח.

[69] מס’ תמיד בסופה.

[70] אגה”ק כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע מטז כסלו תרסב. היום יום בתחילתו. מבוא לקונטרס ומעין, ועוד

[71] יט כסלו. וראה ד”ה זה תש”י.

[72] שיחת י”ט כסלו ה’תרס”ד. תורת שלום עמוד 43 ואילך, בתרגום חפשי.

[73] תורת שלום שיחת י”ט כסלו תרס”ג.

[74] ראה דבר-מלכות מקץ תשנ”ב ובכ”מ.

[75] ראה בכ”ז דבר-מלכות ויצא וש”נ.

[76] ראה “משיח-עכשיו” ח”א מתחילתו. ע”פ “מעייני-הישועה” משיחות לילות חג הסוכות תשמ”א-תשנ”ב.

[77] ראה שיחת אחש”פ תש”ל. נדפסה בסוף המשך תרס”ו.

[78] ואולי הטעם שלא מצינו ימים-טובים של “חג הגאולה” וכיו”ב בקשר לכל אחד מהם – מפני שהחידוש אצלם לגבי רבותינו נשיאינו שלפניהם לא הי’ עדיין “שינוי כיוון” וחידוש לגמרי, כמו רבינו הזקן לגבי הבעש”ט והרב המגיד, אלא התפשטות והרחבה באותו עניין גופא של חסידות חב”ד. ועצ”ע.

[79] רבינו הזקן הי’ בסכנה שיגזרו עליו פסק כזה, ואילו אצלו הי’ פסק כזה בפועל. ראה לקו”ש ח”ג פ’ ויגש.

[80] כפי שמבאר הרבי שליט”א במאמרו הראשון בו קיבל רשמית את הנשיאות, דיבור המתחיל באתי לגני ה’תשי”א.

[81] הדפסת התניא נסתיימה בשנת תקנ”ז, שנתיים לפני המאסר בשנת תקנ”ט.

[82] ויגש מה, ח. מה, כז. – תחילת וסיום השיעור היומי בחומש של יום שלישי ה’ טבת.

[83] דבר מלכות חיי שרה תשנ”ב.

[84] סוף מס’ אבות.

[85] ראה ד”ה באתי לגני תשי”א.

[86] אגה”ק דהבעש”ט. כתר שם טוב בתחילתו ועוד.

[87] ש”פ ויגש תשמ”ז. התוועדויות כרך ב’ עמוד 203.

[88] בחלק הבלתי מוגה. התוועדויות שם ע’ 209.

[89] בחלק הבלתי מוגה של השיחה באריכות גדולה.

[90] דוגמאות בעלמא מהעברה ברפרוף מתחילת שנת תשמ”ח: שיחת שבת פרשת לך (בלתי מוגה. התוועדויות תשמ”ח ח”ג עמוד 432): “ולא עוד אלא שכבר סיימו אפילו את ‘צחצוח הכפתורים’.”.ש”פ חיי שרה (מוגה. שם עמוד 481): “ועד שכבר סיימו גם את ‘צחצוח הכפתורים’.” ש”פ ויצא (מוגה. שם עמוד 543): “ובלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שלא נותר אלא “לצחצח את הכפתורים”, ולאחרי שעברו עוד עשיריות שנים של התעסקות בהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של נשיא דורנו, סיימו כבר גם את ‘צחצוח הכפתורים’ – הרי בוודאי ובוודאי שלא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד”עמדו הכן כולכם” לקבלת פני משיח צדקנו”. ועוד (אם כי גם לאחר מכן היו בתחילה עדיין התבטאויות בסגנון של לגמור את הצחצוח של הכפתור האחרון).

[91] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

[92] דבר מלכות כ”ב שבט תשנ”ב.

[93] ע”ז ה, ב.

[94] תבוא כט, ב.

[95] ביו”ד שבט תשנ”ג הי’ שידור מזה כמעט בכל כלי התקשורת הגדולים בעולם בעידודו של הרבי, למרות שרבים ניסו למנוע זאת.

[96] כי על פי הנראה לעינינו, הייתה כל תנועה במצב זה כרוכה בייסורים..

[97] דבר מלכות בא תשנ”ב.

[98] שם.

[99] כדלעיל פל”ו וש”נ.

[100] דבר מלכות שופטים תנש”א.

[101] זכרי’ יג, ב.

[102] ראה היום-יום כ”ג סיוון.

[103] דבר מלכות חיי שרה תשנ”ב – שיחה שכולה מלאה בהדגשה שסיימו את כל השליחות, והדבר היחיד שנותר הוא קבלת פני משיח. והוא מנסה בזה עצמו למנוע את הפצת בשורת הגואל והגאולה.

[104] “השיחה הידועה” (כהגדרת הרבי עצמו בתשובה לר’ רחמים אנטיאן) כ”ח ניסן ה’תנש”א – בה נשמעת הזעקה “עשו כל אשר ביכולתכם” להביא את הגאולה בפועל ממש. עניינים שהם “אורות דתוהו” – אבל “בכלים דתיקון”. ובזה עצמו רוצה היצר לקרר שלא להפיץ את בשורת הגאולה והגואל.

[105] שהם, כשלעצמם, מילים קדושות שאומר הרבי שליט”א כחלק מהמבצע של הפצת בשורת הגאולה. אולם הוא מיתמם ומנסה בזה עצמו להפריע להפצת בשורת הגואל והגאולה.

[106] דבר מלכות וישלח,ובא תשנ”ב ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email