יום ראשון י״ד אדר ב׳ ה׳תשע״ד

 

 

פרק כ"ה – אכן, "קרוב מאד"

 

"בידו וברשותו להעביר רוח שטות"

 

עתה, אחרי שנתבאר בפרקים הקודמים כיצד כל לימוד תורה וקיום מצוה היא תכלית הדבקות בה' (פרק כ"ג), ומאידך כל עבירה היא תכלית הפירוד והניתוק מה' ממש כמו לעבוד עבודה זרה (פרק כ"ד); והרי למדנו שבכל יהודי קיימת אותה "אהבה מסותרת" להדבק בה' ובשום אופן לא להפרד ממנו יתברך ח"ו אפילו במסירות נפש (פרקים יח-יט), מגיע רבינו הזקן לתכלית וסיכום הענין – להבנת הענין אותו התחיל רבינו הזקן (בתחילת פרק י"ח), כיצד אכן "קרוב אליך הדבר מאד" לכל יהודי, יהי' מי שיהי' ובכל מצב שיהי', "לשמור ולעשות כל מצוות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולם, בפיו ובלבבו ממש, מעומקא דליבא, באמת לאמיתו, בדחילו ורחימו".

 

[בפרק י"ז נתבאר כיצד "קרוב אליך הדבר" ע"י התבוננות בגדולת ה' שתביא את האדם לאהבת ה' ויראתו (ולפחות "בתבונות מוחו ותעלומות לבו") – אבל הרי לא לכל אחד "יש לו מוח בקדקדו", ולא בכל עת מסוגל האדם להאריך ולהעמיק בהתבוננות שכלית.

 

וזוהי הוספת הכתוב "מאד", להדגיש שהדבר "קרוב מאד" גם למי שאין לו מוח בקדקדו, וגם בכל עת ובכל שעה. שכן ישנה "אהבה מסותרת" הקיימת בכל יהודי, יהי' מי שיהי', וקיימת היא אצלו בכל עת ובכל שעה, אלא שנחוץ לעורר אותה מ"תרדמתה", ואז יוכל כל אחד, בכל עת ובכל שעה, להתגבר על כל המניעות והקשיים, ולעבוד את ה' כראוי בכל ליבו ובכל נפשו[.

 

וזהו שכתוב (דברים לב, יד) כי קרוב אליך הדבר מאד וגו', זוהי ההדגשה שהדבר – קיום התורה ומצוותי' מתוך אהבת ה' ויראתו, במחשבה דיבור ומעשה, וגם ברגשות הלב – דבר זה הוא "קרוב מאד" לכל אחד ואחד.

 

שבכל עת ובכל שעה, ולא רק בזמנים מסויימים של התעלות, אלא גם בזמנים ובנתונים הקשים ביותר, כשאי אפשר להאריך ולהעמיק בהתבוננות, כאשר אין לו פנאי ו"אין לו ראש" להתבונן, או כשליבו בוער בתאוה זרה וכדומה, גם אז הדבר "קרוב מאד".

 

שכן בידו של אדם יש לו את היכולת המלאה, וברשותו הוא, אין שום דבר שיפריע לו, אם רק ירצה, לעבוד את ה' כראוי.

 

שהרי נתבאר לעיל שכל יהודי מוכן בכל רגע למסור נפשו שלא להיפרד מה' ח"ו, ואם כן הי' עליו למסור נפשו כדי שלא לעבור שום עבירה ח"ו (שהרי כל עבירה היא פירוד מה' בתכלית ח"ו), וכדי לקיים את כל המצות באופן המושלם ביותר (שהרי כל ענין של תורה ומצוה היא דבקות בה' בתכלית).

 

כל ה"בעי'" היא רק אותה "רוח שטות" משכיחה ממנו אותה "אהבה מסותרת" והמטעה אותו לחשוב ש"זה לא נורא כל כך" ו"עודנו ביהדותו" גם אם יעשה את העבירה. ואם אכן זו הבעי', הרי ביכולתו של כל אחד, ואין שום דבר שיפריע לו בכך, להעביר רוח שטות – לא לתת לאותה "רוח שטות" להשתלט עליו ולהטעותו ולהסיטו מן האמת האמיתית.

 

ונוסף ל"רוח שטות" ה"אידיאולוגית" שיש לה "תיאורי' שלימה" והסבר הגיוני שלעבור עבירה פרטית אין זה נוגע כל כך, נוסף לכך, קיימת באדם, (כחלק מאותה "רוח שטות" כנ"ל), גם "שכחה" המנסה להשכיח ממנו את עובדת היותו יהודי ואת העובדה שאינו רוצה להיפרד מאלקות, כך ש"ישכח" ולא ישים לב לזה ויגרר אחרי תאוותיו.

 

וגם זה בידו וברשותו של האדם, לא רק "להעביר רוח שטות", אלא גם את השכחה יכול הוא להעביר מקרבו ולא לתת לה להשתלט עליו.

 

[אותם שני ענינים "שטות, ושכחה" – נזכרו בפרק כ"ד: "רוח שטות המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת = שכחה)… וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחוואה לעבודה זרה הוא גם כן רוח שטות" ועיין במה שכתבנו שם על פי "לקוטי לוי יצחק" אודות שלשת הלשונות "המכסה ומסתיר ומעלים"). וכן בפרק י"ד: "שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעבודה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו"].

 

יותר קל מלמסור את נפשו

 

ולזכור (ולא זו בלבד, אלא גם) ולעורר את אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבו בלי שום ספק, שהרי אהבה זו קיימת בכל יהודי, יהי' מי שיהי', ובכל עת ובכל שעה, בירושה מאבותינו כנ"ל), ואי אפשר ליהודי לאבד אותה ח"ו בשום אופן. אפילו אם יתגלגל ויירד מטה מטה, תמיד תישאר אצלו אהבה זו בכל תוקפה (אלא ייתכן שהיא תשאר "מסותרת" ומכוסה ולא תתגלה, אבל היא קיימת ונמצאת תמיד).

 

וזהו שכתוב ובלבבך, שהדבר "קרוב מאד" לא רק להתנהג כיהודי במחשבה דיבור ומעשה, אלא גם שהלב יהי' מלא וחדור כולו באהבת ה' וביראתו. וגם זה "קרוב מאד", שהרי אהבה זו קיימת בכל תוקפה בכל יהודי ממש, ובכל עת ובכל שעה, והאהבה היא שרש כל מצוות עשה כנ"ל בפרק ד').      

 

ונכלל בה באהבה זו, גם דחילו, גם יראה, שהיא השרש לכל מצוות לא תעשה כנ"ל שם). דהיינו היראה והפחד שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך אפילו במסירות נפש ממש, גם אם לשם כך ייאלץ למסור את נפשו בפועל ממש ח"ו.                                    

 

וזאת, (כנ"ל בפרקים י"ח-י"ט), בלי שום טעם ושכל מושג מדוע ולמה עליו למסור את נפשו. אין הדבר נובע מתוך הסבר שכלי, אלא בטבע אלוקי. וכפי שנתבאר לעיל (בתחילת פרק י"ט) שהנשמה דבוקה בשרשה באלקות בעצם בטבעה, ללא טעם ושכל, כמו אור האש שנמשך תמיד להיכלל ולהידבק בשרשו למעלה.

 

(אלא ששם מדובר אודות החיוב – שרצונה להידבק (וזה מביא לעשיית המצוות בשלימות, כמבואר בהמשך הפרק כאן) ואילו כאן ההדגשה שבגלל ה"טבע אלקי" אינה רוצה להיפרד).

 

ולכן היא יראה ומפחדת שלא להינתק ולהפרד ח"ו ממנו יתברך בשום אופן, אפילו אם יצטרך למסור את נפשו בפועל ממש כדי שלא להיפרד מאלקות.

 

ואם האדם מוכן עד כדי כך, אפילו למסור נפשו לשם כך, הרי וכל שכן, בוודאי ובוודאי שיהי' מוכן לשם כך לעשות מאמצים קטנים הרבה יותר -בשבירת התאוות, לשבור את תאוות לבו, ולא להיגרר אחרי הפיתויים והתאוות לעשות עבירה ח"ו.

 

ש"שבירה" זו של התאוות, למרות שזהו מאמץ קשה, אבל הרי ה"שבירה" זו היא הקלה וקטנה הרבה פחות מיסורי מיתה. ואם האדם מוכן לסבול אפילו יסורי מיתה ח"ו כדי שלא להיפרד מאלקות, בוודאי שיהי' מוכן (אם רק יהי' מודע למה שהוא עושה) לסבול את הקושי הקטן יותר להתגבר על תאוותיו לכבוש היצר, וכתוצאה מיראה ופחד זה, שלא להיפרד ח"ו מאלקות, יימנע מעבירות בתכלית, וכתוצאה מהאהבה והרצון להידבק באלקות ילמד תורה ויקיים את כל המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן בהידור ובשלימות.

 

הן התוצאה מהיראה) בבחינת סור מרע, לסור ולהימנע מן הרע, מעשיית עבירות, ולא רק מעבירות חמורות, אלא אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים, שאינה אסורה מן התורה אלא רק מדרבנן, מדברי חכמים, גם בכך יוכל למשול בעצמו שלא לעבור על רצונו יתברך, שהרי בעצם הענין שעובר על רצונו יתברך (ולא משנה כלל אם זהו בדבר קל או חמור מצד עצמו), הוא נעשה נפרד מאלקות ח"ו. ואין דבר חמור יותר מעצם הענין שהוא פועל בניגוד לרצונו יתברך ומורד בו ח"ו.

 

מאחר שנפרד בה בעבירה זו – אפילו בעבירה קלה, אם יחטא בה, הריהו נעשה בכך נפרד ח"ו מיחודו ואחדותו של הקב"ה כמו בעבודה זרה ממש, בדיוק ממש כאילו הי' עובד עבודה זרה (אלא שזהו רק) בשעת מעשה, באותו רגע שעובר את העבירה.

 

וכפי שנתבאר באריכות בפרק כ"ד שכל ההבדל בין עבירה לעבירה הוא רק לאחר מכן, כאשר באים למדוד עד כמה הי' הפגם בנפש ובעולמות העליונים, אבל באותו רגע שאדם עושה עבירה, ואין שום הבדל כלל באיזו עבירה מדובר, הריהו "מכריז" בכך על ניתוק ופירוד לגמרי ח"ו מאלקות, שהרי הוא מורד בו ועושה היפך רצונו, ובאותו רגע הניתוק והפירוד ח"ו הוא ממש אותו הדבר בדיוק כאילו הי' עובד עבודה זרה. ומכיון שיהודי מוכן למסור נפשו בפועל כדי שלא להיפרד מאלקות ח"ו אף לא לרגע – בוודאי שיהי' מוכן למסור נפשו שלא לעבור עבירה איזו שתהי' (אם רק יהי' מודע לכך שכל עבירה היא ממש כמו עבודה זרה- כשיסיר את רוח השטות והשכחה מקרבו).

 

אפילו לרגע אחד

 

אלא שכאן אפשר לכאורה לשאול: הרי בכל זאת יש הבדל בין עבודה זרה לבין שאר העבירות – בעבודה זרה הפירוד הוא לא רק באותו רגע של החטא אלא גם לאחר מכן, ואילו בשאר עבירות הפירוד הוא (אמנם ממש כמו בעבודה זרה, אבל) רק בשעת מעשה החטא. אולי נאמר שהאדם מוכן למסור נפשו רק כדי שלא להיפרד לתמיד, אבל מי יאמר שיהי' מוכן למסירות נפש כדי שלא להיפרד לרגע אחד

 

על כך ממשיך רבינו ומבאר שבעצם גם בעובדו עבודה זרה לא מוכרח להיות שיהי' הפירוד נשאר ח"ו לתמיד – והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך, וברגע שיחזור בתשובה שוב אינו נפרד מאלקות. נמצא שהפירוד הי' רק לרגע אחד, לפני שחזר בתשובה. ובכל זאת מוכן האדם למסור נפשו שלא להיפרד מה' ולעבוד עבודה זרה אפילו לרגע אחד, אם כן בוודאי שיכול הוא להתגבר על עצמו ולהתאפק מלמלא את תאוותיו כדי שלא להיפרד מה' לרגע אחד בכל עבירה איזו שתהי'.        

 

אלא שבכל זאת עדיין אפשר לשאול: ואף שאמרו חז"ל (יומא פה,ב), שהאומר אחטא ואשוב, אם כאשר הוא חוטא, הוא סומך על כך שיוכל לחזור בתשובה ולכן הוא חוטא, אזי אין מספיקין וכו', "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (כי מכיון שהתשובה היא שגרמה לו לחטוא, אין היא יכולה לתקן את החטא, וכמו ש"אין קטיגור נעשה סניגור"). ונמצא, שאם יחטא בעבודה זרה תוך "תכנון" לחזור בתשובה, דוקא אז לא יספיקו בידו לעשות תשובה, ושוב יישאר נפרד מה' לתמיד. אולי נאמר שלכן הוא מוכן למסור את נפשו, כדי שלא להישאר נפרד מה' לתמיד, אבל בשאר עבירות, שהפירוד הוא רק לרגע אחד, אולי לא יהי' מוכן למסור נפשו על כך                              

 

לכן ממשיך רבינו ומבאר שגם בהאומר "אחטא ואשוב" עדיין יש לו אפשרות מלאה לחזור בתשובה.

 

כי מה שאמרו חז"ל ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", היינו, פירושו של דבר, שאין מחזיקין בידו, לא נותנים לו עזר וסיוע מיוחד וכח מיוחד לחזור בתשובה, להיות לו שעת הכושר, לתת לו הזדמנויות מיוחדות, לעשות תשובה (ולא כפי שנותנים לחוטא רגיל עזר וסיוע וכח מיוחד והזדמנויות מיוחדות כדי לחזור בתשובה).

 

אבל אם דחק השעה התאמץ והשתדל בכל כחו, לא חיכה להזדמנות מיוחדת או לסיוע מיוחד, אלא התאמץ בכחות עצמו ועשה תשובה, בוודאי שתשובתו זו מועילה ומתקבלת, שהרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, שום דבר לא מפריע לתשובה לפעול את פעולתה, גם אם חטא בחטאים החמורים ביותר יוכל תמיד לחזור בתשובה. נמצא אם כן שיש לו אפשרות, גם כשיעבוד עבודה זרה, שהפירוד מה' יהי' רק לרגע אחד, ומיד אחר כך (לא יחכה להזדמנויות ולסיוע מיוחד, אלא) יחזור בתשובה, ואז לא יהי' נפרד מה' אלא רק לרגע אחד.

 

ואף על פי כן, למרות שיש לו אפשרות כזאת, שהפירוד מה' יהי' רק לרגע אחד, כי מיד אחרי החטא יחזור בתשובה, בכל זאת, כל איש ישראל, כל יהודי, יהי' מי שיהי', ואפילו היהודי הרחוק והנידח ביותר, מוכן ויותר מזה) ומזומן, בלי לחשוב פעמיים, כאילו ממש אין לו אפשרות אחרת, למסור נפשו על קדושת ה' שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולהיות נפרד מה' אפילו רק לרגע אחד, ולעשות תשובה מיד אחר כך.

 

מכאן שהיכולת למסירות נפש שלא להיפרד מה' אינה בגלל שהפירוד מה' הוא לזמן ארוך או אפילו לזמן קצר, שהרי אדם מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אפילו לרגע אחד.

 

והיינו – מדוע אמנם יהודי מוכן למסור נפשו שלא להיפרד מה' אפילו לרגע אחד – מפני אור ה' המלובש בנפשם, האור האלוקי המאיר בתוך נפשו של כל יהודי כנ"ל (בפרק י"ט).

 

שאותו אור אלוקי שאינו בבחינת זמן ושעה כלל, ולכן, מצידו אין שום הבדל אם זהו פירוד לרגע אחד או לזמן קצר או ארוך. אלא למעלה מהזמן, ומצד הלמעלה מהזמן כל ענין נצחי הוא, גם אם הוא "לוקח" זמן קצר מאד (אלא שאם מדובר על ענין של קליפה, הרי ע"י תשובה עוקרים ומבטלים אותו למפרע, ולכן סוף סוף אינו נשאר לנצח).

 

ויותר מזה, לא רק שהאור האלוקי הוא למעלה מגדרי הזמן, אלא גם כאשר הוא "נכנס" לפעול בתוך הזמן ובגדרי הזמן, גם אז, אותו אור שלמעלה מהזמן הריהו ושליט ומושל עליו, על הזמן, כנודע (כידוע). ואם כן, ייתכן גם שענין ש"לוקח" זמן קצר מאד יהי' נוגע אפילו יותר מענין שנמשך זמן ארוך. ולכן יהודי מוכן למסור נפשו שלא להיפרד מה' אפילו לרגע אחד.

 

ואם כן, מכיון שבכל עבירה, ואפילו הקלה ביותר, נעשה יהודי נפרד מה' ח"ו לאותו רגע בדיוק כמו בעובדו עבודה זרה, הרי בוודאי ובוודאי שיהי' מוכן לסבול הרבה פחות (את ייסורי ההתאפקות וההתגברות על היצר) שלא לעבור אף עבירה קלה כדי שלא להיפרד מה' אף לרגע, אם רק יהי' מודע לכך שבעבירה זו הריהו נפרד מה' באותה שעה בדיוק כמו בעבודה זרה.                 

 

כל זה אמור בנוגע ליראה שיש לכל יהודי בטבעו שלא להיפרד מה', שעל ידה יכול האדם שיהי' לו "קרוב מאד" שלא לעבור שום עבירה ח"ו.

 

"יגעת – ומצאת"

 

וכן גם כאשר זקוקים לאהבה, ש"תדחוף" את האדם ותתן לו חיות והתלהבות בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולהתגבר על כל המניעות והפיתויים בקשר לזה- גם לזה אפשר להגיע ע"י אותה "אהבה מסותרת".

 

והן בבחינת ועשה טוב, שיכול האדם להשתמש באותה "אהבה מסותרת" כדי להתגבר כארי, בגבורה ואומץ הלב, נגד היצר הרע, המכביד את גופו, עושה אותו "כבד" שלא להתאמץ ולהשתדל כראוי בעבודת ה', ומפיל עליו עצלה עצלות), שהיא, העצלות, מבחינת יסוד העפר שבנפשו הבהמית, (כנ"ל בסוף פרק א' שיסוד העפר, שהוא ה"כבד" מכל שאר היסודות, הוא הגורם לאדם עצלות ועצבות).                                                        

 

היצר הרע גורם, איפוא, לאדם שיהי' עצל ו"כבד" מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא עבודה שדורשת יגיעה והתאמצות) בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל.         

 

[רבינו מדבר כאן לאנשים שבדרך כלל הם לומדים תורה ושומרים מצוות ורוצים לנהוג כראוי, כך שהנסיונות שלהם הוא לא בהימנעות מקיום מצוות, לא עולה על דעתם כלל שלא לקיים מצוה כלשהי, אלא שעלולים הם להיכשל ולא להתאמץ ולהתייגע כראוי כפי שהנדרש מהם].           

 

כגון שקשה להם להתאמץ לעמול בתורה – הוא לומד תורה, אבל אינו מתייגע ועמל בלימוד התורה.

 

והרי התורה אומרת כי "לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין": כדי "למצוא" ולהצליח בלימוד התורה צריך דווקא לעמול ולהתייגע. היגיעה, היא דווקא המגלה את הכוחות הפנימיים והעצמיים של האדם, ורק כאשר יעמול ויתייגע אזי יצליח ו"ימצא" הרבה יותר ממה שעמל (שלכן כתוב "יגעתי – ומצאתי", מלשון "מציאה". שלכאורה הי' מתאים יותר הלשון "יגעתי והשגתי" וכדומה, שהרי "מציאה" לא מוצאים ע"י יגיעה אלא בהיסח הדעת! – אלא בכך לימדונו חז"ל שע"י היגיעה הוא לא רק "ישיג" לפי ערך מה שיגיע, אלא "ימצא" הרבה הרבה יותר, "כמו המוצא מציאה שאינו יודע מאין באה לו")   

 

[מסופר על רבינו הזקן, שרצה לתת לנכדו, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, במתנה את ההשגה בתורה, והצמח צדק סירב, באומרו שרוצה הוא להתייגע בעצמו כדי להשיג זאת. לאחר מכן אמר הצמח צדק שהוא מתחרט על שלא הסכים, שכן התורה היא אין סוף ובלי גבול, ואילו הי' מקבל את השגת התורה במתנה, הי' יכול להתייגע על דרגות נעלות יותר בתורה.                       

 

כן מסופר על חסיד שבא אל הצמח צדק וביקש ממנו ברכה לבנו שיזכור כל מה שראה ושמע אצל הרבי ואצל חסידים, ואז יהי' בדרך ממילא ירא שמים. אמר לו הצמח צדק: כבר למעלה מחמישים שנה שסבי (רבינו הזקן), חותני (אדמו"ר האמצעי) ואני מתייגעים על כך שחסידים לא יגיעו לשום דבר "בדרך ממילא" אלא אך ורק ע"י עבודה ויגיעה, ואתה רוצה שהוא יהי' ירא שמים בדרך ממילא!…]                    

 

עמל זה בלימוד התורה צריך להיות הן בעיון, ללמוד היטב, לא להסתפק בהבנת הדברים בשטחיות, אלא לחדור לעומקם ולהבינם היטב וביסודיות, בלי לרמות את עצמו, לדעת את כל הפרטי פרטים, ושהענין כולו יאיר ו"יחי'" אצלו.

 

וכן צריך העמל בתורה להיות גם ובפה – ללמוד בקול, להוציא את הדברים בדיבור מפורש ומפורט, כדברי חז"ל על הפסוק "חיים הם למוצאיהם" -"למוציאיהם בפה", לאלו שמוציאים אותם היטב בפה, בדיבור מפורש ומפורט ובקול שדווקא אז הם מתקיימים ונשארים אצלו (אלא אם כן אינו מדבר מפני שמעיין במחשבתו בהבנת הדברים. ראה בכל זה סוף הלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן ושם נסמן).                        

 

[רבינו נוקט את שתי הדוגמאות "בעיון, ובפה" מפני שלפעמים אחד מהם קשה יותר ולפעמים השני קשה יותר[.

 

וכן נדרש ממנו שלימוד התורה יהי' באופן של לא פסיק פומי' מגירסא, פיו אינו פוסק מללמוד, הוא אינו מפסיק מלימודו אף לרגע, אשר לשם כך דרושה,כמובן, יגיעה עצומה.

 

וכמאמר רבותינו ז"ל עבודה זרה ה, ב) לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי – כמו השור, שהעול מוטל על צווארו, וכמו החמור, שהמשא מכביד על גבו, כך צריך האדם לקבל על עצמו את עול התורה ולהכביד על עצמו ולהתייגע על כך בכל כוחו.

 

בפרטיות יותר: "כשור לעול" הוא ההתמסרות והיגיעה וההתלהבות להוסיף הבנה ועומק, לחדש בתורה וכדומה, ו"כחמור למשאוי" היא היגיעה והמאמץ שלא לשכוח מה שלמד, שכל ה"משא" יישאר אצלו).

 

וכן, כשם שנדרש עמל ויגיעה בלימוד התורה, כך גם ב"קו" הנוסף, "קו" ה"עבודה" שהיא עבודת הקרבנות, ותפילות כנגד קרבנות תיקנום, וגם התפלה נקראת בגמרא עבודה שבלב), לתפילה. אין צריך לומר שצריך להתפלל ולשים לב למה שאומרים, אלא שהתפילה צריכה להיות בכוונה, ולא רק בכוונה סתם, אלא בכל כוחו של המתפלל ממש, שישקיע את עצמו לגמרי בתפלה, בהתבוננות בגדולת ה' ולקשר דעתו באלקות עד שיגיע לאהבת ה' ויראתו. שכל זה דורש, כמובן, הרבה עמל ויגיעה.                        

 

מה נקרא "בזבוז"          

 

וכן ב"קו" השלישי, גמילות חסדים, בעבודת הצדקה – לא רק לתת צדקה, לתת "מעשר" ממה שהרויח או אפילו "חומש" ממה שהרויח (הוראת הרבי מלך המשיח שליט"א להשתדל לתת לצדקה הרבה יותר ממעשר, ויותר קרוב ל"חומש"), אלא ישנה "עבודה" מיוחדת לתת הרבה יותר מטבעו ורצונו וממה שהוא יכול:

 

גם כשקשה לו מאד, ואפילו כשצריך לשם כך ממש לחסוך לחם מפיו, ובכל זאת נדרש מיהודי לתת לשני, כאשר הלה זקוק לזה, בלי שום "חשבונות" וכמובן, לא על חשבון הזולת ח"ו, וד"ל).

 

וכן יש להוסיף בצדקה במיוחד לצורך תיקון נפשו מחטאיו, כמבואר באגרת התשובה (סוף פרק ד', ובאגרת הקודש סימן יו"ד) שבזמן הזה אין לצום ולהתענות על עוונותיו (אפילו לא על עוונות חמורים) ויש לפדות הכל בצדקה. ומסיים שם שמכיון שמספר הצומות הללו הוא גדול ועצום, לכן נהגו כל החרדים לדבר ה' לתת צדקה בלי גבול, בלי שום חשבונות.      

 

ידוע גם מאמר הבעש"ט על דברי חז"ל "המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש", שזה מדובר על מי שאצלו נתינת צדקה היא "בזבוז", והוא צריך להלחם ולנצח את עצמו ("בזבוז" גם מלשון (לשלול שלל ולבוז) בז) כדי לתת צדקה; אבל מי שיודע את ערכה הנפלא של הצדקה, מדוע לא יוכל לתת הרבה יותר, כפי שנותן עבור שאר צרכיו!

 

[המשפיע הרה"ח בעל המסירות נפש ר' מענדל פוטרפס ע"ה הי' מספר על יהודי ברוסי' בשם ר' משה שהי' נותן כמעט את כל כספו לצדקה להחזקת ישיבת "תומכי תמימים" שם בשעות הקשות ביותר. כששאלוהו: הרי כתוב "אל יבזבז יותר מחומש"! ענה אותו יהודי מיני' ובי': ומה אתם חושבים, "בזבוז" הוא מה שאני נותן עבור החזקת "תומכי תמימים"! זהו הצורך החיוני ביותר! "בזבוז" הוא מה שאני לוקח לעצמי. על זה נאמר ש"אל יבזבז", שלא אקח לעצמי יותר מחומש…

 

וכשזכה ר' מענדל ויצא מעמק הבכא ונכנס ל"יחידות" לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א הרגיש שהוא "מוכרח" להזכיר אותו יהודי לברכה אצל הרבי)]

 

רבינו מונה כאן את כל שלשת העמודים עליהם העולם עומד (אבות א, ב): תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסדים (צדקה), ואילו בנוגע למצוות לא תעשה לא פירט רבינו כלל ולא נתן כלל דוגמאות.

 

הביאור בזה: בעבירות אין שום ענין וצורך לפרט, שכן עבירה ענינה פירוד מהקב"ה ח"ו בתכלית, ואין שום הבדל באיזו עבירה מדובר, כי הפירוד באותו רגע הוא בתכלית, כנ"ל באריכות, ואילו מצוה ענינה דבקות בה', ובזה ישנן דרגות שונות עד כמה ובאיזה אופן היא הדבקות בה'.

 

שזה מתחלק בכללות לשלשת ה"קוים": ימין – חסד, גמילות חסדים, השקולה וכוללת את כל המצוות, תנועה של חיוב ושל גילוי, המשכת אלוקות למטה. שמאל- גבורה, תפילה, שענינה יציאה מעצמו, העלאה, שלילת המציאות והתרוממות למעלה לאלקות. ואמצע – תפארת, הכלולה מחסד וגבורה, לימוד התורה, שיש בה את שני הדברים: המשכת אלקות למטה, לתוך מציאות האדם, שהרי הוא צריך להבין ולהשיג בשכלו שלו, ומאידך יש בה גם יציאה מעצמו והתבטלות אל התורה שלומד. ולכן גם נאמר כאן על התורה "כשור לעול וכחמור למשאוי", ש"שור" הוא גבורה, חמימות, וחמור הוא חסד, ש"אפילו בתקופת תמוז קרירא לי'", כי התורה כלולה מחסד וגבורה (על פי "לקוטי לוי יצחק").

 

בלי "חשבונות"

 

וכיוצא באלו, וכן בדברים דומים בעבודת ה' ממלחמות היצר ותחבולותיו, שלכן קראו רבותינו נשיאינו ליצר הרע בשם "דער קלוגינקער" =הערמומי), משום שהוא מנסה תמיד לפתות את האדם ולהסביר לו כאילו דווקא מצד התורה והקדושה עליו להימנע מהשתדלות יתירה בעבודת ה' ו"לא להגזים".

 

רוצה היצר בתואנות אלו לקרר נפש האדם, לגרום לו לקרירות, שלא יתלהב "יתר על המידה" בעבודת ה', ולא יעשה את המוטל עליו "בלי חשבונות" ולמעלה ממדידה והגבלה.

 

[וכמו כאשר נצטוינו להפיץ בכל צורה אפשרית את בשורת הגאולה, ו"לפרסם לכל אנשי הדור שזכינו והקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא למעלה באין ערוך מאנשי הדור, שהוא יהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות וייתן עצות בנוגע לעבודת כל ישראל וכל אנשי דור זה בכל הענינים… עד הנבואה העיקרית – הנבואה (לא בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות) ש"לאלתר לגאולה" ו"הנה זה משיח בא". וביחד עם הזכות, יש לכל אחד מאנשי דורנו את האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטיך" ו"יועציך" ולציית להוראותיו ועצותיו הטובות" (ש"פ שופטים תנש"א – תרגוםחופשי) – בא היצר לקרר את ההתלהבות ולמנוע זאת בתואנות שונות וב"חשבונות" שונים.

 

אבל האמת היא ש"בין קרירות לכפירה יש רק מחיצה דקה: כתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" אלקות היא אש להבה. ללמוד ולהתפלל צריכים עם התלהבות הלב, שכל עצמותי תאמרנה את דברי ה' בתורה ותפילה" (דברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. "היום יום" טז שבט בתרגום חופשי).

 

מספרים שהבעש"ט ראה פעם עם תלמידיו גוים עומדים וחוצבים צלמים בתוך השלג והקרח. שאלו אותו תלמידיו מה אפשר ללמוד מזה בעבודת ה', ויען הבעש"ט: אין לך דבר טהור יותר ממים, המטהרים את כל הטומאות שבעולם. ואותם מים, כאשר הם קרים וקפואים, אפשר לעשות מהם אפילו צלמים של עבודה זרה…    

 

וכאשר יהודי יודע שמוטלת עליו עבודה מסויימת, גם אם היא קשה מאד ונדמה לו שלא יקבלו זאת וילעגו לו וכו' – אסור לו לעשות "חשבונות" של רווח והפסד, ולא ליבוש מפני המלעיגים (כפי שנאמר בתחילת כל ה"שולחן ערוך", בסעיף הראשון בסימן הראשון בחלק הראשון – לפני הכל), אלא לעשות את המוטל עליו בכל כוחו ובכל התוקף, "אזוי און ניט אנדערש" (=כך ולא אחרת: פתגמו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע). ותוקף זה שמצד עצם הנשמה, יפרוץ את כל ה"מחסומים" ויביא לתכלית הכל – התגלות המלך המשיח לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש].

 

"להפקיר" את הגוף – ולשמור את הבריאות

 

היצר מפתה אותו שלא להפקיר ממונו בנתינת צדקה, למשל, או בהוצאת כסף רב לצורך מצוה, כאשר הוא עצמו דחוק בפרנסה, כנ"ל, ועליו "להפקיר ממונו" ולא להסתכל כלל על גודל הסכום. וכן היצר מפתהו שלא להתאמץ ולהתייגע "יתר על המדה" בתורה ובתפילה כנ"ל שמא זה יפגע בו ויזיק לבריאותו, וצריך האדם שלא להתחשב בכך וכאילו "להפקיר" גם את בריאות גופו, ולא להתחשב בשום מאמץ כדי לעשות את המוטל עליו.

 

[כמובן, יחד עם זאת צריך להבהיר שעל פי התורה חייב האדם לשמור על בריאות גופו ואסור לו לזלזל בבריאותו,  שהרי הגוף אינו של האדם אלא "נכסיו של הקב"ה" (שו"ע רבינו הלכות נזקי גוף ונפש – "אין לאדם רשות על גופו כלל").

 

ובפרט על פי תורת הבעש"ט על הפסוק "עזוב תעזוב עמו", שצריך לעבוד יחד עם הגוף ולא לשבור את הגוף בתעניות וסיגופים. ותורת הרב המגיד ממעזריטש ש"נקב קטן בגוף הוא נקב גדול בנשמה". ובפרט בדורות האחרונים ש"נחלשו הדורות" וכל פגיעה ח"ו בבריאות הגוף עלולה לגרוע הרבה בעבודת ה'.

 

שהטעם הפנימי לכך – שכן מתקרבים יותר ויותר לגאולה האמיתית והשלימה, שאז תתגלה מעלת הגוף דוקא, ועד ש"הנשמה תהי' ניזונית מן הגוף". ולכן עתה במיוחד צריכה להיות העבודה יחד עם הגוף (ראה בכל זה באגרת התשובה פרק ג' ובביאורים שם). ועד ש"עוברים" כנשמה בריאה בגוף בריא "בלי הפסק כלל" ח"ו לחיים הנצחיים של הגאולה האמיתית והשלימה.

 

אלא שהאדם מצידו צריך להיות מוכן אפילו "להפקיר" את בריאות הגוף וכאילו אינו מתחשב בו כדי למלא את המוטל עליו. ומה שהוא שומר על בריאות הגוף אין זה משום שגופו יקר בעיניו אלא מפני שנצטוה לשמור על "נכסיו שלהקב"ה" וזה גופא חלק מתפקידו ושליחותו].

 

וכאשר היצר מנסה לפתות את האדם שלא להתאמץ כראוי למלא את המוטל עליו בדוגמאות אלו וכדומה, יכול האדם לנצחו ע"י שיעורר ויגלה אותה "אהבה מסותרת" שבנפשו שהיא עד כדי מסירות נפש.

 

שלעמוד נגדו, נגד היצר, להתנגד לפיתוייו ולא לשמוע לו, (ויותר מזה) ולכבשו, "לכבוש" את היצר, שיהי' נכנע ובטל לגמרי תחת ממשלת הקדושה ולא יעלה כלל על דעתו להרים ראש, ועד שיהפוך להיות "כבוש" לגמרי ומסייע בשרות הקדושה – כל זה קל מאד יחסית, לסבול, הרבה יותר קל מיסורי מיתה.

 

והרי ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, הי' מקבל באהבה וברצון, כנ"ל, שכל יהודי מוכן לסבול הכל, ובלבד שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך אפילו לפי שעה, אפילו לרגע אחד. ואם כן, הרי וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון את כל ה"יסורים" הכרוכים במאמץ בעמל וביגיעה הנדרשים ממנו, שיחסית ליסורי מיתה ח"ו, הרבה יותר קל לסבול אותם.

 

כדי לדבקה בו לעולם ועד

 

ולא זו בלבד שאת זה קל הרבה יותר לסבול, אלא יש כאן גם מעלה בעצם הענין, גם התוצאה תהי' הרבה יותר – כאשר הוא מוכן למסור נפשו ולא לעבוד עבודה זרה, הריהו רק לא מאבד את מה שיש לו, אינו נעשה נפרד מאלקות, ולא שנוסף לו קשר ודבקות יותר. ואילו כאשר הוא מתאמץ ומתייגע בעבודת ה', לא זו בלבד שהוא נשאר מקושר ודבוק בה' כמו קודם, אלא הוא עוד מוסיף התקשרות ודבקות נוספת, ועד התאחדות באלקות בתכלית – כדי לדבקה בו.

 

ועוד יותר, שהתקשרות ודבקות נוספת זו היא לעולם ועד, היא תישאר לנצח ולא תיפסק לעולם.

 

לעומת הפירוד שנעשה בעבודה זרה, שאינו "לעולם ועד", כי למרות שנתבאר לעיל שהוא למעלה מהזמן וגם ענין שהוא רק לרגע אחד נוגע בדיוק כמו דבר שנמשך זמן רב ואפילו יותר, אבל בענינים של קליפה, הרי כאשר האדם חוזר בתשובה הריהו מבטל בכך למפרע את מה שעשה, ונמצא שהענין סוף סוף אכן יתבטל לגמרי ע"י התשובה, ואילו בקדושה ההתאחדות והדבקות אכן תישאר לעד ולעולמי עולמים.

 

וזוהי הסיבה שהעולם כל הזמן מתקדם יותר ויותר לקראת הגאולה, כיון שנוספים כל הזמן עוד ועוד לימוד תורה וקיום מצוות ומעשים טובים וכו'. שלכאורה אפשר לשאול: הרי נוספים בעולם גם הרבה עבירות ודברים בלתי רצויים ולמה אין הדבר גורם ל"נסיגה" והתרחקות ח"ו מהגאולה!

 

אך לפי הנ"ל, שהטוב שנוסף הוא נצחי ונשאר לעד, ואילו הרע אינו נשאר לנצח כי הוא יכול להתבטל ע"י תשובה (וסוף סוף הרי בוודאי יתבטל, שהרי הובטחנו ש"לא ידח ממנו נידח" ומוכרח שהכוונה האלוקית תתקיים), אם כן מובן שהעולם מתקדם כל הזמן לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, המגיעה תיכף ומיד ממש.

 

ושתי נקודות אלו – שכאן נעשית דבקות נוספת, ועוד, שזה לעולם ועד – מבאר עתה רבינו.

 

תחילה את הנקודה הראשונה, שכאן נעשית דביקות נוספת נעלית ביותר: דהיינו, כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו (עמל בתורה, תפילה בכוונה בכל כוחו, עבודת הצדקה וכדומה) למרות ה"יסורים" של העמל והיגיעה הכרוכים בכך, אזי יתגלה בה, בעבודה זו, פנימית רצון העליון.

 

שהרי עבודה זו היא רצונו יתברך – אם במצוה, שזהו קיום הרצון העליון, ועוד יותר בלימוד התורה, שהוא קולט במוחו את הרצון העליון עצמו (כנ"ל בפרק כ"ג). ואם כן, ע"י עבודה זו מאיר אצלו הרצון העליון כמות שהוא בבחינת פנים (ולא רק "בבחינת אחוריים" וחיצוניות, כמו בעולם בכלל ובקליפות בפרט) וגילוי רב (ולא בהסתר, כמו בעולם בכלל ובקליפות בפרט).

 

והרי כל מה שהעולם מרגיש כאילו הוא מציאות נפרדת מאלקות הוא אך ורק בגלל ה"הסתר פנים", ואם כן וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון, אזי, נעשית אמנם תכלית ההתאחדות באלקות, שאלקות הוא הכל והכל הוא אלקות, אין שום דבר נפרד כלל וכלל מאלקות להיות יש ודבר בפני עצמו.

 

ולזאת, ומכיון שכן, תהיינה נפשו האלקית (ולא רק היא, אלא גם) והחיונית, גם הנפש החיונית, המחי' את הגוף (שהיא, בכללות, הנפש הבהמית), ולבושיהן, המחשבה הדיבור והמעשה של שתי הנפשות, תהיינה כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא, כנ"ל בפרק כ"ג.

 

(וכפי שנתבאר שם ישנם אופנים שונים זה למעלה מזה עד כמה הוא היחוד באלקות בתכלית: במצוות – כ"מרכבה" וכ"גוף לנשמה", בתורה – התאחדות בתכלית בנפש האלוקית ולבושי', ו"מרכבה" בנפש הבהמית ובגוף. אבל בכללות – כולן מיוחדות בתכלית באלקות).                    

 

התורה נצחית כשם שהקב"ה נצחי

 

וממשיך רבינו לבאר את הנקודה השני', שהדבקות כאן היא "לעולם ועד" –  ויחוד זה, העובדה שנפשו של יהודי מתאחדת לגמרי באלקות ע"י עבודת ה' למעלה (מצד האלקות ובעולמות העליונים) הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו הינם למעלה מהזמן, ואם כן כאשר "מגיעים" אליו יתברך ומתאחדים עמו, "מגיעים" בכך לנקודה שלמעלה מהזמן, כך שיחוד זה קיים לעולם ולעולמי עולמים.

 

ולא זו בלבד שהרצון העליון עצמו הוא למעלה מהזמן, אלא וכן גם גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, גם כפי שהרצון העליון "יורד" ומתגלה בדיבורי התורה, שאז הוא נמצא למטה בעולם הזה, גם אז הוא נצחי.

 

(בכלל, "נצחי" שייך לומר רק על מי שבתוך גדרי הזמן ושם הוא נמשך ללא הגבלה, כי מי שלמעלה לגמרי מגדר הזמן, לא שייך בכלל לומר עליו "נצחי" כי אינו "נמשך" בכלל שהרי אינו תחת גדרי הזמן).

 

וכמו שכתוב (ישעי' מ, ח) ודבר אלקינו יקום לעולם – פירושו של דבר הוא לא רק שלעולם יצטרכו לקיים את דבר ה', אלא שהדיבור עצמו נמשך וקיים לעולם, כי מכיון שדבר ה' שבתורה הוא בעצם למעלה מהזמן הרי גם בהיותו בתוך הזמן הוא נמצא כל הזמן, "יקום לעולם".

 

וכמו שאומרים בתפילה (בברכה שאחרי קריאת שמע) ודבריו חיים וקיימים כו' – לא רק שצריכים לקיים את דבריו תמיד, אלא שהדבורים עצמם חיים וקיימים לעד.

 

ולכן אמנם (כפי שאומרים בפיוט "יגדל") ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו' – אחד מעיקרי האמונה הוא ש"זאת התורה לא תהי' מוחלפת", חוקי התורה לעולם לא ישתנו.

 

שלכאורה (כפי ששואלים המפרשים), למה לא ייתכן לומר שאחרי שיעברו כך וכך שנים בו העולם יזדכך ויתעלה יותר ויותר, ישנה הקב"ה עצמו את התורה (ח"ו) וייתן לנו מצוות חדשות ואיסורים אחרים (כשם שילד קטן, כאשר הוא גדל ומתפתח, נותנים לו הוראות חדשות כיצד לנהוג, כי ההוראות שניתנו לו בקטנותו אינן מתאימות לו למצבו עתה)

 

והדבר כל כך מושלל, עד שעניין זה הופך להיות מעיקרי האמונה, ואם לא מאמינים בזה זוהי כפירה בעיקרי האמונה – מדוע?            

 

אלא שבכך באה לידי ביטוי האמונה במהותה של התורה (ראה גם לעיל פרק ד'): אילו הי' אפשר לשנות ח"ו את חוקי התורה (אפילו לומר שהקב"ה עצמו ישנה אותם) הי' פירושו של דבר שחוקי התורה אינם אלא הוראות לאדם כיצד עליו להתנהג בהתאם למצבו שלו, וכשחל שינוי במצבו יחול שינוי בהוראות שקיבל.

 

אך מכיון שאנו מאמינים שהתורה היא "מן השמים", והיינו לא זו בלבד שהקב"ה נתן אותה "מן השמים" אלא שבמהותה היא "שמים", (ענין של) הקב"ה עצמו (ולא רק הוראות עבורנו), "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", וכמו שאומרים "שנתן לנו את תורתו", התורה שלו. לכן, כשם שהקב"ה אינו שייך להשתנות ח"ו, כך גם התורה לא שייך בשום אופן שתשתנה.

 

נמצא אם כן שהתורה היא דבר ה', שגם בהיותה למטה היא (ענין של) הקב"ה עצמו, ולכן היא נשארת למעלה מהזמן, נצחית, גם בהיותה בתוך גדרי הזמן והמקום. לא רק שאין שום אפשרות לשנות את הוראותי' וחייבים לקיימם תמיד, אלא דיבורי התורה עצמם קיימים לנצח, כי הם למעלה מהזמן בעצם (וזו אכן הסיבה שבשום אופן אי אפשר לשנותם).

 

[נקודה זו, שנצחיות התורה היא לא רק בכך שההוראות הן לתמיד וחייבים לקיימם תמיד, אלא שהדיבורים עצמם הם נצחיים, ובלשון הגאון הרוגטשובי "הוא דבר הנמשך ופועל תמיד" (צפע"נ למכות יא, א), נוגעת גם להלכה למעשה:

 

ההלכה אומרת שכאשר אדם "מתפיס" בדבר הנדור (כלומר, הוא אומר על חפץ מסויים שיהי' כמו חפץ אחר עליו עשו נדר שיהי' אסור) נאסר גם החפץ השני. וכן כשאדם "מתפיס" בשבועה (אומר שהדבר ייאסר עליו בשבועה כמו אותה שבועה שנשבע פלוני) חלה השבועה. אבל אם כבר התירו את הנדר או השבועה הקודמים, לא חלו הנדר או השבועה שנשבע עכשיו, שכן הדבר כבר התבטל ואין במה "להתפיס".

 

ולמרות זאת נפסק להלכה שאם אדם "מתפיס" בשבועתו של משה רבינו ליתרו (שנשבע לו "שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו", כמו שכתוב (שמות ב, כ"א) "ויואל משה", לשון אלה ושבועה) חלה השבועה, אף ששבועה זו של משה ליתרו הותרה לאחר מכן ואינה קיימת עוד – כי מאחר ששבועה זו נאמרה בתורה הרי היא נצחית וקיימת לעד, עד שאפשר "להתפיס" בה].

 

נמצא, לעניננו, שכאשר יהודי מתאחד עם הקב"ה ע"י תורה או מצוה, הריהו מתרומם בכך אל ה"למעלה מהזמן", וה"למעלה מהזמן" נמצא גם בתוך הזמן, ואם כן זהו ענין נצחי לעולם ועד.

 

(ומה שאמרו חז"ל (סוטה כא, א) "עבירה מכבה מצוה" – היינו רק לגבי שכר המצוה ולגבי פעולתה בנפש, אבל עצם המצוה – מציאותה והתאחדותה עם נפש האדם, זה נצחי לעולם ועד).

 

רק "למעלה"

 

אלא שכל זה הוא רק "למעלה", לגבי הקב"ה ובעולמות העליונים, שם נשאר הענין לעולם ועד. אבל בהרגשת האדם שלמטה, שנמצא בעולם הזה, הוא, היחוד עם הקב"ה, הינו תחת הזמן, מכיון שהאדם נמצא תחת הגבלות הזמן, ולכן יחוד זה עם הקב"ה הוא אצלו רק ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה.          

 

כי אחר כך, אחרי שגמר לעסוק בתורה או במצוה, אם עוסק בדבר אחר ו"יוצא" מהמצב של יחוד מוחלט עם הקב"ה, אזי הוא נפרד מהיחוד העליון, מכיון שהוא למטה, ואצלו, בהרגשתו, "נגמר" היחוד ועתה הוא עובר לעסוק בדבר אחר ובכל זאת, גם אז נשאר היחוד "למעלה" לעולם ועד, ומצד הקב"ה הרי גם למטה נשאר הענין לעולם, כנ"ל, אבל האדם בהרגשתו נפרד עתה מהיחוד).

 

במה דברים אמורים – כאשר הוא, בהנהגתו, אחרי שגמר את התורה או המצוה, אכן מפסיק את היחוד עם הקב"ה, בכך שהוא עושה דברים שהם נגד היחוד:

 

והיינו אפילו אם אינו עושה עבירות ממש, אלא כשעוסק בדברים בטלים לגמרי, שאין בהם צורך כלל לעבודת ה', שזהו דבר המנגד ומפריע ליחודו עם ה'. ולכן בשעה זו אינו "כלי" לאותו יחוד עם הקב"ה, ובהרגשתו הוא נפרד מהיחוד.

 

אבל אם הוא מפסיק ללמוד ולקיים מצוות מפני שצריך לעסוק בצרכי הגוף לשם שמים, כגון לאכול או לעסוק בפרנסתו וכדומה, שאז אינו עושה שום פעולה נגד היחוד, אזי גם "למטה" וגם בהרגשתו, הריהו נשאר מאוחד עם הקב"ה בתכלית גם לאחר מכן, לעולם ועד (כל זמן שלא יעשה שום דבר נגד היחוד).

 

ואף על פי כן, גם אם עסק בדברים בטלים ונפרד למטה מהיחוד, הרי כשחוזר בתשובה ושב לעבודת ה' אחר כך – אחרי שעסק בדברים בטלים התחרט על כך, חזר בתשובה, ושב לעבודת ה', לתורה ולתפלה. ורוצה הוא לחזור ולהתאחד עם הקב"ה, לחזור למצב של יחוד נצחי (גם למפרע, כי בכח התשובה גם לתקן את העבר), למצב שלא יהי' שייך שוב פירוד אפילו לרגע אחד.

 

ובכדי לתקן את הפירוד שהי' באמצע, כדי שהיחוד יהי' אכן "בלי הפסק כלל", הריהו מבקש מחילה מה' על שהי' אפשר לו לעסוק אז (באותו זמן שעסק בדברים בטלים) בתורה ולא עסק – אזי וה' יסלח לו, והוא אכן חוזר ומתאחד עם הקב"ה בתכלית, באופן שה"הפסק" הקודם התבטל למפרע וכאילו לא הי' מלכתחילה, כך שהיחוד הוא שוב למעלה מהגבלות הזמן, לעולם ועד.

 

כמאמר רבותינו ז"ל (יומא פו, א) עבר על מצות עשה ושב, וחזר בתשובה, אזי לא זז משם עד שמוחלין לו. ויכול הוא מיד לחזור ולהתאחד עם הקב"ה בתכלית, ולבטל את ה"הפסק" למפרע כאילו לא הי' כלל.

 

(מה שאין כן אם עשה עבירה ממש, נעשה פגם בנפשו ולמעלה, ועד שיתקן את הפגם כליל ביום הכיפורים, ע"י יסורים, ע"י תשובה עמוקה יותר וכדומה) נשאר בו עדיין פירוד כלשהו מאלקות גם אם חזר בתשובה רגילה).

 

"סלח לנו" כל הזמן

 

ולזה – ולכן, מפני שבקשת המחילה פועלת מיד, ומיד הוא חוזר ליחוד הנ"ל, אותו יחוד נצחי לעולם ועד שאינו מאפשר להיפרד אפילו לשעה קלה, לכן תקנו חכמים בתפילת שמונה עשרה, שכל יהודי חייב לומר ברכת סלח לנו שלש פעמים בכל יום, בתפילות שחרית מנחה וערבית, ולבקש שוב ושוב סליחה מה' על שחטאנו.

 

שלכאורה: מדוע מבקשים סליחה (וכל יהודי חייב לבקש זאת) פעמים כל כך תכופות        

 

התשובה היא: על עוון ביטול תורה, על שהי' אפשר לו לעסוק בתורה ועסק בדברים בטלים. עוון זה שאין אדם ניצול ממנו בכל יום, שאדם רגיל כמעט ואינו מצליח לעמוד בדרישה זו (אף כי, עקרונית, הדבר בידו וברשותו, אלא שקשה לעמוד בזה) שיהי' כל רגע ורגע מנוצל בצורה המקסימלית אם ורק ללימוד התורה.

 

(ואף אם יכול לעסוק בתורה בעיון ועוסק בה רק בשטחיות, גם זהו ביטול תורה בדקות. כדמוכח ממאמר חז"ל "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה", שכן אף שגם קריאת המגילה היא תורה, נחשב הדבר לביטול תורה (צריך "לבטל תורה" לשם כך) משום שאפשר לעסוק אז בתורה בעיון, ו"קריאה" בלבד נחשבת לגבי זה ביטול תורה בדקות).

 

והרי קורה כמעט לכל אחד במידה מסויימת ביטול תורה (לרגעים אחדים וכדומה) במשך היום, ומכיון שהאדם אינו רוצה להיפרד מהיחוד עם ה' אף לרגע, הריהו חוזר מיד ומבקש מחילה, כדי לחזור ולהתאחד עם ה' בתכלית, ולבטל כליל למפרע את ה"הפסק" שהי' בינתיים באותם רגעים של ביטול תורה.

 

(והצדיקים, שאינם חוטאים כלל, חייבים גם הם באמירת "סלח לנו", מפני ה"ערבות", ש"כל ישראל ערבין זה לזה", ועבירה של אחד פוגמת גם בשני (ראה מצות אהבת ישראל בסהמ"צ להצמח צדק) – אבל אילו הי' זה דבר שאינו רגיל ברוב האנשים, לא היו חז"ל מתקנים שכולם יאמרו זאת).

 

וכמו קרבן התמיד שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים בכל יום, בשחרית ובין הערביים, שהי' מכפר (כמו כל קרבן עולה) על מצות עשה. ולכן ציוותה התורה להקריבו פעמיים בכל יום, כדי לכפר בעיקר) על עוון ביטול תורה, שכמעט ולא קורה שאין אדם נכשל בו. והרי "תפילות כנגד תמידין תקנום" – ולכן גם תקנו "סלח לנו" בכל תפילה כדי לכפר מיד על עוון ביטול תורה ולחזור ולהתאחד עם ה' בתכלית בלי הפסק כלל.

 

אלא שכאן נשאלת השאלה: אם מבקשים "סלח לנו" שלש פעמים בכל יום, ויודעים בתפילת מנחה שבעוד כמה דקות יבקשו שוב על כך בתפילת ערבית, כלומר, שברור לו שתוך אותן כמה דקות הוא יחטא שוב ויבקש שוב מחילה, וכך שוב ושוב – הרי זה לכאורה מצב של "אחטא ואשוב", שהוא שוב ושוב חוטא וחוזר בתשובה על מנת לחטוא שוב, והרי אמרו חז"ל (יומא פה, ב) ש"האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ואיך תיקנו חכמים דבר כזה?

 

לכן ממשיך רבינו: ואין זה, בקשת המחילה שלש פעמים בכל יום אינה ענין של אחטא ואשוב, אלא אם כן מתי זה נקרא "אחטא ואשוב", רק אם שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא – באותו מקרה שאילולא היתה לו אפשרות לחזור בתשובה לא הי' חוטא, ורק בגלל שיש לו אפשרות לחזור בתשובה, הוא מרשה לעצמו לחטוא. במקרה כזה, הרי התשובה גרמה לו לחטוא, ואין התשובה יכולה לעזור לו לתקן את החטא (כי "אין קטיגור נעשה סניגור"), ולכן אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (וגם אז, אם "דחק ונכנס" מועילה התשובה, כנ"ל בתחילת הפרק).

 

אבל בנדון דידן, הרי אינו חוטא כלל וכלל בגלל התשובה, אלא שהוא נכשל בחטא פעמים רבות מאד, משום שקשה לו להתגבר על עצמו ולנצל בתכלית כל רגע ללימוד התורה. ומכיון שכאן אין התשובה גורמת לו לחטוא (כי אינו חוטא בגלל התשובה), לכן אין זה "אחטא ואשוב", ובוודאי ש"מספיקין" בידו לעשות תשובה, כמו שנתבאר במקום אחר (באגרת התשובה פרק י"א).

 

נמצא מכל זה שהיחוד שע"י כל ענין של תורה ומצוה הוא נצחי לעולם ועד. ואם כן, אם האדם מוכן למסור נפשו שלא להיפרד מה' אף לרגע, בוודאי ובוודאי (אם רק יהי' מודע לכך) שיהי' מוכן לסבול יסורים הרבה יותר קלים, כדי להגיע (לא רק שלא ייפרד מה', לשמירה על היחוד הקיים, אלא) ליחוד נוסף, יחוד בתכלית עם הקב"ה, ויחוד שיהי' לנצח, לעולם ועד. ולכן "קרוב אליך הדבר מאד" לכל יהודי בכל עת ובכל שעה לעמוד נגד יצרו לכבשו ולעבוד את ה' כראוי בתכלית.

 

מסירות נפש דרושה תמיד

 

ובזה יובן (אין הכוונה רק לקטע האחרון, אלא) על פי כל מה שנתבאר לעיל

 

– ש"קרוב הדבר מאד" לכל יהודי בכל עת ובכל שעה להתגבר על יצרו, להידבק בה' בכל כוחו בתורה ובמצוות בדחילו ורחימו, ולא להיכשל אפילו בעבירה קלה, ע"י שיעורר בעצמו את כח המסירות נפש, ו"יכניס" אותו אל תוך "הכוחות הגלויים", השכל והרגש שלו, בידיעה שכל ענין של תורה ושל מצוה הוא תכלית הדביקות בה' וכל עבירה היא תכלית הפירוד בה' –

 

לפי כל זה נבין למה ציוה משה רבינו עליו השלום במשנה תורה (דברים ו, ז),

 

שציווי זה אמרו משה רבינו לפני פטירתו, במשנה תורה, אותו התחיל משה לומר בראש חודש שבט שלפני ז' אדר יום הסתלקותו. ואם כן נאמר ציווי זה – לא לדורו של משה, דור המדבר, וגם לא לדורות הבאים בלבד, אלא בעיקר ובמיוחד – לדור שנכנסו לארץ (וראה לקמן הדיוק בפרטים אלו – דוקא משה רבינו, ודוקא במשנה תורה).

 

לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום, כפי שנאמר בפרשת "שמע" (דברים ו, ד ואילך) אותה מצוה משה רבינו לישראל: "ודברת בם .. ובשכבך ובקומך"=פעמיים בכל יום).

 

ענינה של קריאת שמע הוא לקבל עליו מלכות שמים במסירות נפש, לקבל על עצמו את מלכותו של הקב"ה, לדעת ולהצהיר כי הוא מוסר ונותן את כל כולו לה' עד כדי מסירות נפש. וכידוע שצריך "למסור נפשו באחד", בשעת אמירת "ה' אחד" צריך האדם לחשוב עד כמה העולם ומלואו (ח' – ז' רקיעים וארץ, ד' – ד' רוחות העולם) בטלים לגמרי, ואין להם שום מציאות ושום תפיסת מקום כלל וכלל לגבי הקב"ה (א' – אלופו של עולם). "ואל יוציא אדם עצמו מן הכלל" (כדלקמן פרק מ"ג) וגם הוא מבטל את כל כולו לה' עד כדי מסירות נפש.

 

(גם בהמשך קריאת שמע מדובר על מסירות נפש – על "ובכל נפשך" אמרו חז"ל "אפילו נוטל את נפשך" – אבל המסירות נפש ב"אחד" נעלית יותר – ראה שרש מצות התפילה פרק מ"א).

 

ולכאורה תמוה, למה הי' אז צורך לצוות להם על מסירות נפש תמידית:

 

והלא באותו דור ("דור שנכנסו לארץ") לו נאמר הציווי לא הי' שום צורך במסירות נפש תמידית, שהרי הבטיח להם, הקב"ה הבטיח לאותו דור בתורה שאין להם מה לחשוש מן הגוים כי "(לא יתייצב איש בפניכם) פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלוקיכם על כל פני הארץ אשר תדרכו כאשר בה כאשר דיבר לכם" (דברים יא, כה). מדוע, איפוא, הי' צורך לצוות להם על מסירות נפש תמידית?

 

אלא שציווי זה אכן לא הי' על מסירות הנפש בפועל (בשעת המלחמה וכדומה), אלא על מסירות הנפש בכח, על הנכונות למסור נפשו כדי להידבק בה' ולא להיפרד ממנו בשום אופן. ובכך הי' גם אז צורך והכרח, כדי שתהי' להם היכולת להתגבר על יצרם תמיד ולעבוד את ה' כראוי.

 

משום שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה, בכח המסירות נפש, שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, להידבק ביחוד ה' ולא להיפרד ממנו ח"ו בשום אופן.

 

שיהי' ענין זה, זכרון והתעוררות כח המסירות נפש, קבוע בלבו תמיד ממש לא רק בזמנים מסויימים כמו "תמיד" שנאמר בקרבן התמיד, שהי' רק פעם בבוקר ופעם בין הערביים, אלא תמיד ממש, בכל רגע ורגע ממש, יומם ולילה, במשך כל היום ובמשך כל הלילה. וענין זה, הנכונות למסור נפשו, לא ימיש לא "יזוז" אף לרגע אחד מזכרונו.

 

מדוע זה נחוץ כל כך – כי בזה, בזכרון והתעוררות כח המסירות נפש, ע"י קריאת שמע פעמיים בכל יום, יוכל לעמוד נגד יצרו, המנסה להסיטו מן הדרך, שלא ינהג כפי הנדרש ממנו בתכלית.

 

ועי"ז יוכל לנצחו, לנצח את היצר, תמיד, בכל עת ובכל שעה גם במצבים הנמוכים ביותר, כשמלחמת היצר היא בכל תוקפה.

 

וכמו שאכן הי' "בדור שנכנסו לארץ", אחרי פטירתו של משה רבינו, שעל תקופה זו נאמר (דברים לא, טז) "הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוקי נכר הארץ";

 

וכן בכל אדם, גם במצב כש"אין לו ראש" להתבונן, ומוחו ולבו "סתומים" מלקבל אור אלוקי –

 

גם בזמן כזה ובמצבים כאלו יוכל לעורר את כח המסירות נפש שקיים בנפשו תמיד, ובכך לנצח את יצרו ולנהוג לגמרי כרצון ה' כנ"ל באריכות, שע"י זכרון והתעוררות כח המסירות נפש, יוכל תמיד, בכל זמן ובכל מצב, להתגבר על יצרו לנצחו ולעבוד את ה' כפי הנדרש ממנו במילואו.

 

רק ע"י התקשרות למשה רבינו

 

רבינו מדייק כאן שציווי זה נאמר: א) ע"י משה רבינו. ב) במשנה תורה. ג) לדור שנכנסו לארץ. ולכאורה, לשם מה נחוצות הדגשות אלו?

 

אמנם מובן מדוע מדגיש רבינו שהציווי נאמר "לדור שנכנסו לארץ", משום שדווקא אז נשאלת השאלה מדוע הי' צורך במסירות נפש, שהרי באותו דור לא הי' צורך במסירות נפש בפועל, כנ"ל. אבל מדוע ההדגשה שהציווי נאמר ע"י משה רבינו, ובמשנה תורה.

 

ומאידך, אם כבר נכתב שהציווי הי' ע"י משה רבינו ובמשנה תורה – הרי מובן שזהו "לדור שנכנסו לארץ" ומדוע צריך להדגיש זאת.            

 

אלא שבכך רוצה רבינו להדגיש כמה נקודות עיקריות בענין זה של זכרון והתעוררות כח המסירות נפש כדי לנצח את היצר (ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' שטז):

 

א. "משה רבינו" – הכח לעורר בעצמו את המסירות נפש הוא אך ורק ע"י הביטול וההתקשרות למשה רבינו, ול"משה רבינו" שבכל דור ודור.

 

שכן האדם מצד עצמו הוא "מציאות", ועד כמה שלא יעורר את הביטול והמסירות נפש שבנפשו, הרי בכוחות עצמו לא יוכל להגיע לזה.

 

רק ע"י הביטול וההתקשרות למשה רבינו, שאמר על עצמו "ונחנו מה", שהוא נמצא בתכלית הביטול לה', ואין לו מציאות בפני עצמו כלל, עד כדי כך שגם כשהוא מדבר אין אלו דיבורים שלו אלא "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – דווקא ע"י הביטול וההתקשרות אליו בתכלית, תוכל להתגלות נקודת הביטול וכח המסירות נפש שקיימים בעצם בכל יהודי.

 

וכנ"ל (בסוף פרק ב' בארוכה), שה"רבי" – "ראש בני ישראל" – הוא כמו ה"ראש" והמוח, שדווקא ע"י הקשר עמו יכולים כל האברים לקבל את חיותם, ובלעדי זאת אין להם שום אפשרות לקבל חיות מהנפש. ואפילו "הפושעים ומורדים" בו מקבלים גם הם אך ורק ממנו ועל ידו (אלא שהם מקבלים "מבחינת אחוריים").                                                 

 

ב. ב"משנה תורה" – בזה מודגש עוד יותר עד כמה נוגע הביטול וההתקשרות למשה רבינו עצמו.

 

שהרי במשנה תורה אמר משה רבינו את דברי התורה לא רק בתור שליח ה' (כמו בחומשים הקודמים), אלא "מפי עצמו" (מגילה לא, ב. ופירש רש"י) "וברוח הקודש". "דהיינו שזה נתעצם בהשגתו" (לקו"ת שה"ש כ,ג).

 

כלומר, משה רבינו לא הי' כאן רק שליח ה' להעביר את התורה לישראל בלי "עירוב" מציאותו שלו, אלא התורה "נכנסה" כאן בתוך ה"מציאות" וההשגה של משה רבינו עצמו, והתעצמה שם עמו, באופן שה"מציאות" שלו חדורה כל כולה באלקות, וע"י כך יכלו ישראל לקבל ממנה.

 

ואם כן, הרי בכך מודגש עוד יותר עד כמה נחוץ ונוגע שיהי' הביטול והתקשרות דווקא למציאותו של משה רבינו עצמו, ודווקא ע"י כך אפשר להתבטל ולהתקשר עם הקב"ה.

 

וכפי שנתבאר לעיל (בסוף פרק ב'), שדווקא בגלל שהרבי הוא בשר ודם, חלק מן העם, לכן אפשר להם להידבק בו, וע"י הדבקות עמו להידבק בשכינה. כשם שהמוח והראש, דווקא בגלל היותו בשר ודם, חלק מן הגוף, יכולים האברים לקבל את חיותם ממנו (כי הנפש שלמעלה מהמוח "גבוהה מדי" מכדי שהאברים יקבלו ממנה אילולא המוח).                     

 

הסבר נוסף, בדרך הפשט, מהי ההדגשה "במשנה תורה": ישנו מדרש (ר"פ קרח) שקרח שאל את משה רבינו אם "בית מלא ספרים" פטור ממזוזה. מזה מוכח שהציווי על מזוזה (שהיא הפרשה של קריאת שמע) הי' גם לפני כן (בזמנו של קרח, הרבה לפני "משנה תורה" שנאמר סמוך לפטירתו של משה). ולפי מדרש זה יוצא שציווי זה נאמר גם לדור המדבר (ולא רק "לדור שנכנסו לארץ"). ומכיון שרבינו אינו רוצה להיכנס כאן למחלוקת זו (אם הציווי נאמר גם קודם או לא) הוא מדגיש שכאן הוא מדבר (לא על הציווי בכלל, שייתכן שהי' גם קודם, אלא) על הציווי שנאמר לישראל "במשנה תורה", שציווי זה נאמר, לכל הדעות, "לדור שנכנסו לארץ".                                      

 

ג. "לדור שנכנסו לארץ" –  בזה מרומז הביאור (מצד פנימיות הענינים) מדוע אמנם לא נאמר ציווי זה לדור המדבר (לפי הפשט, שהציווי לא נאמר אלא במשנה תורה, ולא לפי מה שמשמע מהמדרש הנ"ל).

 

שלכאורה, לפי מה שמבואר עד כאן, הרי גם דור המדבר זקוקים לכח המסירות נפש כדי שיהי' אצלם "קרוב אליך הדבר מאד"?

 

אלא שאצל דור המדבר היתה האלוקות בבחינת ראי' ולא בבחינת שמיעה וזהו שאמר משה רבינו במשנה תורה (דברים י, יב) "ועתה ישראל – שמע", מכיון שאין אתם יכולים להגיע לראיי' באלוקות, לכן לפחות שמעו והבינו בבחינת שמיעה. ומכיון שהם היו בדרגא כה נעלית של ראי' באלוקות, אין הם זקוקים לכח המסירות נפש כדי להתגבר על יצרם, שהרי הם רואים ממש אלקות, והיצר לא שייך בכלל להפריע לכך. ורק "הדור שנכנסו לארץ" והדורות שאחריהם שהיו "בבחינת שמיעה", והיו להם מלחמות קשות עם היצר, הם זקוקים לכח המסירות נפש, המתבטא בציווי של קריאת שמע.

 

לקשר את כל ה"פרטים" אל ה"נקודה"

 

לסיכום: בפרקים אלו, מפרק י"ח עד כאן, ביאר רבינו הזקן את הדרך כיצד להגיע לכך שיהי' "קרוב אליך הדבר מאד", למי ש"דעתו קצרה" ולא יוכל להגיע לכך בדרך ההתבוננות בגדולת ה' (שנתבארה בפרק י"ז כסיכום הפרקים שלפני כן).

 

לשם כך מבאר רבינו (בפרקים י"ח וי"ט) שיש לכל יהודי "אהבה מסותרת" המתבטאת במסירות נפש שלא לעבוד עבודה זרה ח"ו.

 

וכדי להפנות מסירות נפש זו על ה"נקודה", שתתבטא גם ב"פרטים" של התורה והמצוות, לשם כך מבאר רבינו לאחר מכן (בפרקים כ' וכ"א) את מהות האמונה בה', שאין שום מציאות כלל חוץ ממנו ממש, ולאידך (בפרק כ"ב) מהי כפירה בה', מי שמחשיב עצמו "מציאות", ואפילו יודה במציאותו ובמרותו של הקב"ה.

 

ולכן (בפרק כ"ג) כל מצוה, ובפרט לימוד התורה, היא תכלית הדבקות בה', וכן (בפרק כ"ד) כל עבירה היא תכלית הפירוד מה'. ומכאן (בפרק כ"ה) שבאותו כח המסירות נפש שיש לכל יהודי להידבק בה' ולא להיפרד ממנו ח"ו, יכולים להשתמש בכח זה להתגבר על היצר עד שיהי' "קרוב אליך הדבר מאד".

 

במילים אחרות, בפרקים אלו מקשר רבינו את ה"פרטים" עם ה"נקודה", הן בקודשא בריך הוא, הן באורייתא והן בישראל:

 

הן בקודשא בריך הוא, שכל פרטי העולמות והנבראים אינם נפרדים ממנו יתברך ח"ו, אלא כולם מיוחדים עמו בתכלית, "נקודה" אחת (ורק בגלל ה"הסתר פנים" הם מרגישים עצמם כמציאות נפרדת).

 

הן באורייתא (בתורה), שכל פרטי התורה והמצוות אינם אלא פרטים של "נקודה" אחת – דביקות מוחלטת בה' ואי פירוד ממנו יתברך כלל ח"ו. כי כל פרטי התורה והמצוות הם פרטים בדבקות ה', וכל פרטי איסורי התורה אינם אלא פרטים כיצד לא להיפרד ממנו יתברך.

 

והן בישראל, שכל פרטי הנפש וכוחותי' השונים אינם אלא פרטים מן ה"נקודה" האחת, "יחידה שבנפש" ועצם הנפש, שהיא "חבוקה ודבוקה בך, יחידה ליחדך".

 

וכאשר יהודי יקשר את כל ה"פרטים" אל ה"נקודה", כאשר יתבונן כי כל פרטי העולם והנבראים אינם נפרדים מאלקות, כי כולם אינם אלא נקודה אחת, הנקודה של "אין עוד מלבדו" – עי"ז יגיע להכרה שכל פרטי התורה והמצוות באים כולם לבטא את הנקודה של הכל, תכלית הדבקות בה'. ואז תתגלה בו ה"נקודה" של ה"יחידה שבנפש" ועצם נפשו גם בכל כוחות הנפש, שכולם יהיו חדורים בנקודה האחת והיחידה, שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו ממש, ועד ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש.                          

 

ו"נקודה" זו מתגלית ע"י משיח צדקנו, שהוא ה"יחידה הכללית" של עם ישראל כולו, והוא המגלה את ה"נקודה" בכל יהודי.

 

וע"י התקשרות כל ה"פרטים" אל ה"נקודה", אל הרבי, ראש בני ישראל, ה"נקודה" של ישראל, "יחידה הכללית" וה"עצם" של ישראל, הקשורה ומאוחדת ממש, ע"י ה"נקודה" של התורה והמצוות, עם ה"נקודה" של קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו – עי"ז מגיעים לגאולה האמיתית והשלימה, שעניינה הוא ההתגלות לעין כל כיצד "ישראל (גם בהיותם "בתחתונים" בעולם הזה הגשמי) אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש.

 

וכפי שנאמר בסיום שיחת שבת פרשת משפטים תנש"א תרגום מאידיש: "והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי', כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" = הפרק של הרבי לפי מספר שנותיו בשנת הפ"ט. עכשיו דרושה רק קבלת מלכותו ע"י העם, וההתקשרות בין המלך ובין העם (=קישור כל ה"פרטים" עם ה"נקודה", שזה יהי') בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה".

 

שזה בא לידי ביטוי באותה קריאה והכרזת הקודש, המבטאת את קבלת מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א וההתקשרות המוחלטת של כל ה"פרטים" עמו, ועל ידם עם עצמותו ומהותו יתברך, שלכן זה מביא ומגלה את התגלותו השלמה לעיני כלבשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!