סיפור מרגש על אודות חג הפסח סיפרה מרת פסיה קרסיק במעשה שהיה בשנות ילדותה:

במלחמת העולם הראשונה פרץ רעב כבד בכל רחבי ברית המועצות. במדינות כגון ליטא, אפילו פת לחם לאכילה לא ניתן היה להשיג. מיליוני אנשים גוועו ברעב ונפלו בחוצות הערים כפגרי זבובים.

אני הייתי אז בת שלוש ואחותי סוניה מעט גדולה ממני. מצבנו החמיר מאוד ועמדנו ממש בסכנת חיים. הרעב ניפח את גופנו (נפוחות-כפן), והמראה היה מחריד ומזעזע.

יום אחד שאלה אותי אחותי סוניה למה קולי שלי נשמע מוזר כל-כך? הסתכלתי עליה ועניתי לה: בעוד את שואלת אותי, והלוא הפנים והשפתיים שלך נפוחות ומעוותות…

רופא ידיד הציל אותנו בכך שנתן לנו אישור שאנו חולות, וכך התקבלנו לאשפוז בבית רפואה, שם היה מעט מזון, מרק וכדומה.

הגיע ליל פסח ואנו בבית הרפואה בלי אבא ואמא. החלטנו אפוא לעזוב את בית הרפואה ולברוח הביתה כדי להשתתף בליל הסדר.

הגענו הביתה ובבית לא היה כלום! אף לא פירור מזון, חוץ מחתיכת מצה קטנה שהייתה מונחת לפני אבא ואמא על שולחן ליל הסדר הערום מחוסר כול.

כשראתה אותנו אמא, פחדה שיתפסו את המיטה שלנו בבית הרפואה ושוב לא נוכל לחזור לשם, והיא ציוותה עלינו שנשוב מיד לבית הרפואה. לפני צאתנו היא בצעה שתי חתיכות קטנות מפיסת המצה שלה ונתנה לנו.

מעשה זה, של בציעת שתי חתיכות מצה, נשאר חרות במוחי ובלבי לנצח; אהבה עמוקה ואמִתית של אם רחמנייה, הנותנת לילדותיה חלק מהחיים שלה. חתיכה מהמזון הקיומי שלה, מתוך אהבה אמִתית.

(ע"פ זיכרונות שרשם נכדה, הרב יוסף קרסיק, "גבורה יהודית במלכות הרשע")