הקדמה לדיני דם בתולים

מדין תורה דם בתולים [שלרוב שותת בביאה ראשונה] אינו מטמא, כיון שאינו מהרחם, אלא דינו כדין דם פצע חיצוני. אבל חז"ל טימאו דם בתולים [באשה בוגרת שמצוי אצלה וסת], מחשש שאולי התערב בתוך דם הבתולים דם מהרחם.

יש כמה הסברים מדוע חששו לכך ומדוע החמירו בזה יותר מכל דם של פציעה ומכה ששם לא חששו שמא נתערב דם מהרחם (בהבא להלן – ראה ב"י סי' קצג משו"ת הרשב"א ח"ז סי' קסא):

יש שהסבירו, שחכמים חששו שמא בביאה, עקב התשוקה לתשמיש [הראשון], ראתה גם "דם חימוד", שהוא מהרחם, בנוסף לדם הבתולים, משא"כ בדם מכה רגילה אין חשש של דם חימוד.

יש שביארו, שבדם מכה רגילה לא גזרו לאסור מחשש שמא נתערב דם גמור, כי אולי זה ימשך לאורך זמן, ונמצא שתיאסר על בעלה לזמן רב או לתמיד, משא"כ דם בתולים שותת זמן קצר אחר הנישואין ויש אפשרות להחמיר בו [כן מובא בשוע"ר סי' קפז סקנ"ה].

ונחלקו פוסקי זמננו (ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד סי' פז. שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נח. שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה. שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קיט. שו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' י) מה הדין באשה שהסירה בתוליה ע"י חיתוך רפואי אחר נישואיה [עקב היות הקרום אצלה קשה ועמיד לחדירה] האם תיטמא בכך, כי לפי הטעם שהאיסור הוא מחשש דם חימוד הרי אין כאן דם חימוד, כיון שזה לא ע"י תשמיש. אך לפי הטעם השני יש לדון האם אסרו רק בדם בתולים שיוצא ע"י ביאה או בכל מקרה שיצא דם בתולים גם ע"י טיפול רפואי וכיו"ב וע"כ במקרה כזה יש לשאול רב.

ביאת מצוה

א. הביאה הראשונה נקראת "ביאת מצוה" ויש להשתדל לבצעה בליל הנישואין[1].

ב. באם בליל החתונה חלה גם עונת חשש וסתה, אסורים בתשמיש אך מותרים להיות לבדם בבית – גם במצב יחוד.

ואם היא נוטלת כדורים להסדרת זמני וסתה וכבר הוחזקה שלש פעמים שמקבלת וסת ביום מסויים וכד', הרי שלא מתייחסים לעונת החשש אלא רק ליום שמקבלת בו לפי הכדורים, ויכולים לשמש אז.

ואם לא הוחזקה בכך שלש פעמים – נחלקו בזה הפוסקים אם מתבטלים עונות החשש ע"י הכדורים. ועל כן אם יש עונת חשש וסת בליל הנישואין – ישאלו רב אם יכולים לשמש ולהסתמך על הכדורים[2].

דם בתולים

ג. טומאת דם בתולים מתחילה מהרגע שהבעל פורש ממנה, אבל במהלך התשמיש אין כל טומאה גם אם הדם שותת ויורד, ויכול להאריך בתשמיש גם אם יצא דם בתולים ורק כשיפרוש, היא נחשבת טמאה (כמפורט לעיל בפרק ג).

ומאז נוהגים כל האיסורים כמו בנדה פרט לשני דברים, שיתבארו להלן בהלכה ו[3].

ד. טומאת דם בתולים היא אם אכן יצא דם בתולים או אפילו אם לא נמצא דם בתולים אבל הבעל הכניס את כל האבר בפנים – גם בלי פליטת זרע, כיון שחוששים שיצא מעט דם ולא ראוהו, כי כיסתהו שכבת זרע או שנספג בגוף.

אך אם נכנס חלק מהאבר בפנים ויצא ללא הימצאות דם, אז על האשה לבדוק עצמה וגם הבעל ינגב אברו בבד לבן, ואם לא נמצא דם אזי היא טהורה ומותרת לו, ואם נמצא דם היא טמאה.

אם יש ספק האם הגוון שנמצא בבדי הבדיקה נחשב דם – יש להביאם לרב לבודקם. וכן יש לשאול רב במידה ולא יצא דם אך מסתפקים אם נכנס כל האבר [וראוי להשתדל לבצע ביאה מלאה, כי יש פוסקים שמחמירים גם בכניסה חלקית של האבר][4].

ה. אשה שראתה דם בתולים בביאה שניה [אחר טבילתה] או בביאה שלישית – נטמאת כמו בדם בתולים בפעם הראשונה וכן נוהגים בה הקולות דלקמן הלכה ו[5].

ו. בטומאת דם בתולים מקילים בשני דינים: א) מותר לבעל לישב ולשכב במיטתה אחר שהאשה יצאה ממנה; ב) ממתינה ארבעה ימים עד הפסק טהרה [ולא חמישה ככל אשה נדה][6].

ז. קולות הנ"ל הן רק אם לא ראתה דם נדה בנוסף לדם בתולים. אבל אם ראתה גם דם נדה – אין לה קולות הנ"ל, דהיינו, שמזמן שראתה דם נדה אסור לבעלה לישב או לשכב על מיטתה וגם עליה להמתין חמישה ימים עד שתפסיק בטהרה. ומתחילה למנות החמישה ימים מתחילת הזמן שנטמאה [בדם בתולים], כגון שנטמאה בדם בתולים באור ליום ב' וקיבלה וסת ביום ד', הרי יכולה להפסיק בטהרה ביום ו' סמוך לשקיעה, שהוא היום החמישי מטומאת דם בתולים[7].

ח. הוזכר לעיל, שאשה שראתה דם בתולים בביאה שניה או שלישית נטמאת כמו בפעם הראשונה, אבל אינה צריכה לבדוק עצמה בפעם השניה לברר האם יש לה דם בתולים. ויש פוסקים שהחמירו, שאם מרגישה כאבים בפעם שניה או שלישית עליה לבדוק את עצמה ואם תמצא דם – טמאה [ונהוג להקל בזה][8].

בדיקות לפני ואחרי תשמיש

ט. אחר שנגמר דם הבתולים, אם היא משמשת בזמן שאפשרי שתראה בו דם – עליה לבדוק עצמה לפני תשמיש וכן מיד אחר התשמיש. וכן הבעל ינגב עצמו בבד לבן, לברר שאין עליו דם. וכך יעשו שלש פעמים כשישמשו בזמן שעלולה לראות דם, בין אם הם בימים סמוכים, או שחלק מהבדיקות יהיו בחודש אחר כך או אפילו שלש פעמים בלילה אחד [כמפורט לעיל בפרק ח פרטי הדינים בזה][9].