ישנם כאלו הטוענים שתורת החסידות הוא ענין של ״נסתר״ (דברים מכוסים ומופלאים). התשובה לדבר היא: בשעת מתן תורה ניתנה כל התורה כולה, גם החלק הנגלה וגם החלק הנסתר. ואדרבה: ״נגלה דתורה״ היה אז בנסתר, כפי שידוע שבעשרת הדברות ישנן תר״ך אותיות שבהן רמוזות תר״ך המצוות – תרי״ג מצוות דאורייתא ו-ז׳ מצוות דרבנן, שכל המצוות כלולות בעשרת הדברות רק ברמז ובנסתר. לעומת זה היה אז החלק הנסתר שבתורה – בנגלה, שכן כל בני ישראל ראו אז ״מעשה מרכבה״, והרי מעשה מרכבה הוא פנימיות התורה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ יתרו חג השבועות תשי״ג)

 

 

בטעם הדבר שתורת החסידות התגלתה דוקא בדורות האחרונים, ולא בדורות הקודמים שראשונים כמלאכים כו׳, ישנן שתי הסברות:

א) מצד החושך כפול ומכופל שנתוסף בדורות האחרונים (ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא), שלכן מוכרחים להזדקק לאור נעלה יותר שיעמוד גם נגד אותו חושך.

ב) ע״ד כמ״ש בכתבי האריז״ל (ומובא במגן אברהם ובשו״ע אדמוה״ז להלכה) שבערב שבת צריכים לטעום מהמאכלים של שבת (״טועמיה חיים זכו״), כך זה ג״כ ב״ימים״ הכלליים של ״שית אלפי שנין״, שבדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח, ב״ערב שבת״ של ״יום שכולו שבת״, נמשכת הארה(בדרך טעימה עכ״פ) מהגילוי של פנימיות התורה שתתגלה (בשלימותה) ע״י משיח צדקנו.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק ט״ו ע׳ 281 – תרגום לאידיש. וראה לקו״ש ח״ל שיחה לי״ט כסלו)

 

 

נוסף על זה שבתורת החסידות באו ביאורים לענינים שונים שבכל ד׳ חלקי התורה (שגם זה, שולל את הסברא שהחסידות באה לבאר את חלק ה״סוד״ שבתורה בלבד) –

הרי לימוד החסידות מכניס חיות בכל ענין וענין שלומדים בתורה(בכל חלקי הפרד״ס) שהענין הנלמד ״חי״ באופן אחר לגמרי, בחיות עצמי. וחיות זו, מוסיפה גם בהירות ועומק יותר בהבנת הענין.

 

 

״כל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו״(בכה״ג). והטעם לכך הוא: כמו שקדושת יום הכפורים מועילה לעבודה המיוחדת דיום כפור, כך היא פועלת גם בתמידין ובמוספין(דשבת) השייכים מצד עצמם לכל ימי השנה, שגם הם מתקדשים בקדושתו של יום הכפורים, ואינן כשרים אלא בכהן גדול.

וכן הוא גם בנוגע לתורת החסידות – בחי׳ ״שבת שבתון״ שבתורה – שהיא פועלת בכל חלקי התורה. כי ד׳ החלקים פרד״ס שבתורה, הם ד׳ הבחינות נפש רוח ונשמה חיה שבתורה, ותורת החסידות היא בחינת יחידה שבתורה, ומצד גילוי היחידה, מתעלים גם הנרנ״ח, כנ״ל.

ד׳ החלקים פרד״ס, מכיון שענינם הוא – נרנ״ח (שבתורה), אינם מבארים את ענין ה״יחידה״. ועד שמצינו יתירה מזו בזהר (אף שהוא חלק ה״סוד״ שבתורה), אשר מונה ומפרט את המדריגות שבנשמה ״נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה״ – ובחי׳ היחידה אינה נמנית, כי  

נכללת היא ב״נשמה לנשמה״ – בחי׳ חיה. אבל בחסידות – יחידה שבתורה – מבואר בארוכה ענינה של היחידה שבנפש. ומכיון שהיחידה היא בחי׳ עצם הנשמה שממנה נמשכות ד׳ הבחינות נרנ״ח, הרי הביאור שבחסידות מחיה ומבהיר גם את ד׳ הביאורים שבפרד״ס התורה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, קונטרס ״ענינה של תורת החסידות״ ע׳ ו׳-ט׳)

 

 

ישנם הטוענים, אשר מצד מיעוט ושפלות הערך של דורנו זה, אין הדור ראוי וכלי לתורת החסידות – והתשובה היא: הרי אדרבה ואדרבה, כל ענין החסידות הוא לגשר את התחתון ביותר עם העליון ביותר.

ידוע ביאור רבינו הזקן על התגלות תורת החסידות בזמנו: משל לבן מלך שנחלה בחולי עצום, והרופאים אמרו שאין תרופה למחלתו רק בדרך סגולה, לשחוק אבנים טובות, לערבם במים וליתן לו לשתות מהמים ההם. אמנם אבנים טובות כאלו לא נמצאו גם באוצר המלך, ומצאום רק בכתר המלכות. בינתיים הורע מצבו של בן המלך כל כך, עד שהרופאים אמרו שספק אם יקבל את מי הרפואה לתוך פיו, ויאמר המלך אשר כדאי לשחוק את האבן היקרה, שבה תלויה כל חשיבות הכתר, גם על הספק, פן ואולי תגיע טיפה אחת לתוך פיו של בנו וירפא מחליו.

וכך גם תורת החסידות שהיא היהלום שבכתר המלך, מלך מלכי המלכים הקב״ה, שבלימודה והפצתה תלוי׳ה רפואתו והצלתו של בן המלך, עם ישראל.

ואם בדורות ההם הוכרחו לתורת החסידות, כל שכן בדור יתום זה שחולי הבן הוא ביתר שאת, הרי העצה היחידה שנשארה, היא אך ורק להפיץ עוד יותר את תורת החסידות בכל החוגים, וכדאי וכדאי לשחוק את האבן, אף על פי שחלק ממנה ישפך לחוץ, ובלבד שטיפה אחת תחדור לתוך לבם של ישראל, שעל ידי זה יתקרבו לאביהם שבשמים.

וכשנפיץ את מעיינות תורת החסידות חוצה, בוודאי תקויים הבטחתו של מלך המשיח שענה למורנו הבעש״ט על שאלתו אימתי קא אתי מר? ״לכשיפוצו מעינותיך חוצה״.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק ד׳ ע׳ 1256)

 

 

בקיץ תרנ״ה.. הרבה הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק, לשוחח על אודות לימוד תורת החסידות, ויבאר דברי קדשו בספורים שונים.. וסיים הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק כי המורם מכל האמור הן המה עשרה דברים:

א) תורת החסידות היא חכמה עמוקה עם שכלים עמוקים ורחבים ביותר..

ו) חיות עצמי דתורת החסידות הוא חי בעצם.

ז) חי בעצם הוא חיות להחיות.

ח) תורת החסידות מחי׳ נפשות.

ט) רבינו(הזקן) במסירות נפשו הק׳ על תורת החסידות, פעל למעלה, אשר בכל זמן ובכל מקום שילמדו תורת החסידות בספר או בעל פה, יפעל על השומעים.

י) בתנאי שישמרו דברי הרב.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, קיצור מספר המאמרים ה׳תש״ח ע׳ 292 ואילך)

 

 

נס חנוכה הי׳ דוקא ע״י שמן טהור.. וככל הדברים הנ״ל הוא בהנוגע להפצת פנימיות התורה, היא תורת החסידות מאור שבתורה, המחדירה אור וחיות בנגלה שבתורה ובמצוות התורה. וכמבואר בכמה ספרים, שהתורה נמשלה למים יין ושמן: מים נגלה דתורה, יין ושמן פנימיות התורה.

ובימינו אלו בפרט, אשר החושך יכסה ארץ, חושך כפול ומכופל, הנה רק ע״י שמן טהור פנימיות ומאור שבתורה אפשר להאיר חשכת הלילה. וכל אחד צריך להתחיל בביתו ומשם להפיץ בין אלה שעדיין הם בחוץ, לחוגים היותר רחבים, באופן של ואהבת לרעך כמוך.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חי״ד ע׳ רכז)

 

 

רבינו הצמח צדק סיפר, שפעם שאלו את הבעש״ט מה פעלה תורת החסידות יותר מספריהם של גדולי ישראל הקודמים, ה״ראשית חכמה״ והשל״ה וכו׳, שגם הם מיוסדים על קבלה. והשיב הבעש״ט במשל מגנב, שיש ב׳ אופנים איך להשמר ממנו:

1) שהבעה״ב מתחיל לצעוק והגנב נבהל ובורח, אבל אז יתכן שהוא יבוא לגנוב שוב.

2) שהבעה״ב תופס את הגנב ומשפיע עליו עד שמפסיק להיות גנב.

וכך גם בעבודת ה׳ שיש בה ב׳ דרכים: א) סור מרע, ב) ועשה טוב. המוסר הוא בעיקרו דרך של סור מרע ע״י תעניות וסיגופים. אבל החסידות מתעסקת בעיקר בהתבוננות בטוב. חסידות חב״ד מבארת את הטוב טעם באלקות, הגדלות והנעימות של הנשמה וכו׳, ובמילא אין לו שייכות לרע. וזוהי הדרך השניה שהגנב מפסיק להיות גנב.

והביאור בזה: כי ע״י העבודה של ״סור מרע״ שהיא דרך המוסר, הנה הוא עצמו לא מתרומם בנפשו, אלא נשאר במקומו. וכיון שהוא נשאר במקומו, הרי בכדי להישמר שלא יכשל ח״ו, הוא מוכרח לשבור את הגוף ע״י תעניות וסיגופים.

משא״כ בעבודה של ״עשה טוב״ שהיא דרך החסידות, הנה ע״י ההתבוננות והעמקת הדעת באלקות כו׳, הרי גופו ונפשו הבהמית הטבעית מתרוממים ומזדככים, מצד האור האלקי שמאיר בו במוחו וליבו, ואז יכול הוא לעבוד את ה׳ גם עם גופו ונפשו הבהמית.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

ועוד משל נתן הבעש״ט על ההבדל בין חסידות למוסר, לאדם שכלי דמו לקויים ולכן צצים פצעים על גופו. רופא שאינו מומחה ישים לו משחה על פצעו. המשחה אמנם תרפא, אך בהחלט עלולים לצוץ פצעים חדשים ולא תמיד ניתן לרפאם. אבל רופא מומחה יטפל בשורש המחלה, ירפא את כלי הדם, ובמילא תתבטל האפשרות לפצעים בכלל.

והנמשל: הדרכים בעבודת ה׳ שלפני החסידות מבוססים בדרך כלל על ריפוי של פרטים בלתי רצויים המצויים בהנהגתו של האדם, במדותיו ובשכלו, וטיפוח וחיזוק פרטים חיוביים שבו. הדבר בולט במיוחד בספרי המוסר שהם ספרים של גדולי ישראל הראשונים, כאשר מושם דגש על תיקון מדה פרטית: גאוה, כעס, קנאה, תאוה וכדומה. הספר מטפל ביסודיות ומכל הכיוונים באותה מדה פרטית. ומביא מדרשי חז״ל המסבירים את חומרתה ופחיתותה, מתאר את גודל השכר למתרחקים ממנה, וגודל העונש לשקועים בה וכו׳. האדם שלמד היטב את ״שער הגאוה״ למשל ישתדל להתרחק מאד מגאוה ולהתקרב אל הענוה, וכן בשאר המדות.

אלא שלמרות כל המעלות של דרך זו, הרי האדם עצמו לא נשתנה. במהותו הוא נשאר אותו הדבר, ורק תיקן פרט זה או אחר. אבל החסידות באה לטפל באדם עצמו. וכאשר תשתנה ה״נקודה״ יהיו כל הפרטים שונים ממילא.

 

(ספר פניני התניא בהקדמה)

 

 

ברשימותי ישנה רשימה ארוכה על נסיעתו המפורסמת של הרבי הגאון בעל ה״צמח צדק״ למינסק ולוילנה, וגדולי גאוני הסביבה ההיא קבלוהו בהדרת קודש. באחת ההתוועדויות המיוחדות של אותם יחידי הסגולה, שאל אחד מזקני גאוני מינסק (מבעלי המוסר הידועים) את השאלה: ״מה חידשה החסידות לגבי מוסר?״

הרבי ה״צמח צדק״ שאלו אם למד את ספר ה״תניא״? והגאון הנ״ל השיב שהוא לא למד את התניא.

ויאמר לו הרבי ה״צמח צדק״: אכן, אצלכם לא חידשה ולא פעלה החסידות כלום, ומסופק אני – האם גם תורת המוסר פעלה בכם משהו.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות ה׳תש״ב ע׳ 60 – תרגום מאידיש)

 

 

באחת ההתועדויות של הרה״ח ר׳ מרדכי יואל עם החסידים, סיפר לפניהם, שבזמן כ״ק אדמו״ר המהר״ש הביאו לפני אחד מבעלי המוסר הגדולים את ספר התניא. הוא הסתכל בו ועבר על כמה פרקים ואחרי זה אמר: ״נו, איז וואס איז דאס אזוי גרויס דער רעש, און דער וואנדערליכער אופטו מיטן תניא?, אויך א ספר מוסר, איז צוגיקומען נאך א ספר מוסר אויף דער וועלט פאר אידן״! (מהו גודל הרעש כ״כ? מהו החידוש הנפלא של התניא? הרי זה ג״כ ספר מוסר, אז התוסף עוד ספר מוסר בעולם לעם ישראל).

בעת שהרה״ח ר׳ מרדכי יואל סיפר לפני החסידים את ענין זה, הוא ממש רעד כולו, ואמר כמה פעמים בצער גדול, איך יכול מרביץ תורה ברבים, וגם בעל מוסר גדול, לאחרי עברו על כמה פרקי תניא קדישא, להגיע בשכלו למסקנה מוטעית כזו, ובפרט עוד להוציא דעתו מפיו לרבים, שהתניא הוא ג״כ ספר מוסר.

והרחיב מאד ר׳ מרדכי יואל לדבר בזה: ספר התניא הוא לא ספר מוסר! התניא הוא המאור הגדול המחדיר אור וחיות בפנימיות המח והלב בקיום כל התורה כולה ומצוותיה. ואשרי למי שזכה ללמוד בספר זה, וככל שמתקרבים יותר ללימוד התניא ככה מתקרבים לקב״ה. וסיבת טעותם הוא, כי הנפש הבהמית והיצר הרע מסתירים על האלקות שבכל דבר בכלל, ועל אחת כמה וכמה על לימוד התניא בפרט, ובפרט על הרצון ללמוד בספר זה. ולכן טח מראות עיניהם ההפרש הגדול שבין ספרי מוסר לספר התניא, ספר שכולו אלקות, אלקות בגלוי הנראה לעין כל, לכל הרוצה באמת לראות את האור כי טוב, שאדמוה״ז הכניס בו עפ״י הוראת הבעש״ט והרב המגיד. והוא הוא המעיינות של הבעש״ט תורתו של משיח, ובו יזכו ישראל לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)

 

 

״חדוה תקיעא בלבאי״ – ממה שלומדים תניא, ו״בכי׳ תקיעא בלבאי״ – ממה שמחשיבים את התניא לספר מוסר. אם מחשיבים את התניא כספר מוסר, כספר השכלה – אינני מרוצה מכך כלל. תניא אינו ספר מוסר, תניא אינו ספר השכלה. תניא הוא תורה שבכתב, כל מלה בתניא נכתבה בזיעה של מסירות נפש.

אתם לומדים תניא, ועליכם להתבונן איך נראיתם לפני לימוד התניא ואיך אחרי לימוד התניא, מה השפיע ופעל התניא עליכם ב״עוצם עיניו ואוטם אזניו״.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות חורף ה׳ת״ש ע׳ 360 – תרגום מאידיש)

 

 

כ״ק אדמו״ר הצמח צדק שוחח פעם עם בניו ודיבר עמהם בענין הזהירות הגדולה מלימוד ספרי חקירה, שיכול ח״ו להזיק מאד. בדבריו הזכיר גם את המורה נבוכים לרמב״ם, ואמר: לרמב״ם היו ״מעיים״ בריאים וחזקים, לכן היה יכול ״לאכול נחשים ועקרבים״ ולא הזיק לו. והמשיך הצ״צ ואמר: אצלנו יש ג״כ מעיים כאלו, אבל מי שאין לו מעיים בריאים וחזקים אסור לו ללמוד שום ספרי חקירה, וגם לא את המורה נבוכים.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

דרכו בקודש של אדמוה״ז היתה לומר הכל בניגון. פעם אמר בניגון בזה הלשון: ״בנימיניקע (הרה״ח ר׳ בנימין קלעצקער) מבקש ממני לומר ביאור על קבלה. מה זה קבלה – השתלשלות, ואנו ב״ה מדברים בחסידות יותר גבוה, ויותר גבוה, ועוד יותר גבוה. לימדו תניא, כי התניא הוא יסוד כל החסידות ובתניא תמצאו הכל״.

לאחר מכן הסבירו זקני החסידים את לשונו הקדוש של אדמוה״ז: ״מה זה קבלה – השתלשלות״, שהכוונה היא לעולמות אבי״ע; ״ואנו ב״ה מדברים בחסידות יותר גבוה״ – זאת אומרת בעולמות האין סוף, בכתר; ״ויותר גבוה״ – היינו במחשבה הקדומה דא״ק; ״ועוד יותר גבוה״ – היינו באור אין סוף שלפני הצמצום. ובתניא מרומז הכל.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ בנימין קלעצקער)

 

 

ב״שער היחוד והאמונה״(תניא ח״ב) פרק ג׳, אומר כ״ק אדמו״ר הזקן: ״אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי הוי׳ ורוח פיו, לא הי׳ גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש, לגבי החיות והרוחניות שבו״.

ואמר כ״ק אדמו״ר מהר״ש: הכוונה במלים ״אילו ניתנה רשות לעין

לראות״ היא לכך, שהעין תראה אלקות בלי ״עבודה״, כשם שהיא רואה כל דבר, אבל ע״י עבודת ה׳ בדרך החסידות, אמנם מסוגל כל אחד לראות בראייה מוחשית אלקות ממש.

 

(״התמים״ חוברת ג׳ עמ׳ כז)

 

 

פעם יצא אדמוה״ז לחסידים באומרו, וזה לשונו הקדוש: ״למעלה יש רעש גדול, היות שהגהנום הישן בער ובער עד שנשרף לגמרי, והתחילו לחשוב מה לעשות, עד שבאו להחלטה, להפוך את הגן עדן הישן לגהנום, ולבנות גן עדן חדש״. זו היתה כל השיחה של רבינו הזקן, והסבירו החסידים הגדולים, שרמזים עמוקים רמז בזה לנו רבינו הגדול, והפירוש בזה הוא כדלהלן:

א) היות ונתגלה התניא קדישא וחסידות חב״ד בעולם, שהוא אלקות בהבנה והשגה בשכל אנושי, שזהו פנימיות התורה באופן ד״יתפרנסון״, ויהודים עוסקים בזה אדעתא דנפשי׳, ומתרוממים ע״י עבודתם במצבם הרוחני, הרי ממילא הם כבר לא שייכים לגהנום הקודם של העונשים הקשים ר״ל, ולכן הגהנום נשרף. זאת אומרת שכבר לא צריכים אותו.

ב) ואלו שמאיזה סיבה שתהי׳, עדיין לא זכו ללימוד פנימיות התורה באופן ד״יתפרנסון״, וקיום התורה ומצוות שלהם בעוה״ז היה ללא שהשיגו תחילה השגת אלקות במוחם ולבם ע״י פנימיות התורה, אלא רק מצוות אנשים מלומדה, שהוא העבודה החיצונית במחשבה דיבור ומעשה בלבד – הנה קבלת השכר והתענוג שלהם למעלה הוא בגן עדן הישן הרגיל, כמו שהי׳ לפני התגלות החסידות. והיות ששמה הוא עלמא דקשוט, ויודעים ומשיגים שם את האמת, שאיבדו את האפשרות הנפלאה שהיתה להם בימי חייהם בעוה״ז, לעסוק בהתבוננות בגדולת ה׳ ולהגיע לאהבה ויראה, ע״י התניא קדישא וחסידות חב״ד, שכולם שייכים לזה והם לא עסקו בזה, לכן יש להם לנשמות אלו הנמצאות בג״ע הישן – צער גדול מאד מזה, – וע״ז אמר אדמוה״ז, שהחליטו למעלה לעשות את הג״ע הישן לגהנום. כי אפילו התענוג של הג״ע הישן לנשמות אלו נחשב להם לעונש גדול מאד, כי כבר שומעים ויודעים את התענוג הגדול באין ערוך שמקבלות הנשמות עבור העבודה הרמה והנשאה, שע״י פנימיות התורה הבלי גבולי, והם לא שייכים לזה ומשתוקקים לזה. וצמאון וצער זה הם עבורם ענין של זיכוך גמור, ולגהנום ממש יחשב להם אפי׳ בהיותם בגן עדן.

ג) ומה שאמר רבינו שהוחלט למעלה על בניית גן עדן חדש, הכוונה בזה היא, לאלו שזכו ללימוד ועבודה של התניא קדישא וחסידות חב״ד, שהוא פנימיות התורה שבאופן ד״יתפרנסון״, והוא הוא התענוג הנפלא שבאין ערוך שהנשמות מקבלות בעולמות העליונים, בג״ע התחתון ובג״ע העליון להתענג על ה׳, עבור עבודתם בהשגת אלקות כל חד וחד לפי מדריגתו והתעוררות אהבה ויראה. שעל ידי זה דוקא הוא קיום התורה ומצוות באמת לשמה בכל משך חייהם בעלמא דין. כמ״ש בפרטיות בספר התניא קדישא ובאריכות, שהוא הוא העבודה הפנימית בעשר כחות נפשם. והתענוג שבאין ערוך הוא הנקרא בניית הגן עדן החדש.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)