הרבי מוהריי״צ נ״ע מספר: שמעתי מכ״ק אאמו״ר הרה״ק שליט״א (=כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב) בשם הישיש מראדמיסעל, שהי׳ בין אלו שהיו מנקים קודם הפסח את הספרים והכתבים אצל כ״ק אאזמו״ר הצמח צדק זצוקללה״ה. והי׳ מונח הרבה כתבים, עלים, ואגרות בשייד (תיק). והי׳ צעטיל (פתק) אחד ארוך כי״ק כ״ק אדמו״ר הזקן זצוקללה״ה, וזה היה נכתב בו ממה שזוכר:

יש פלוגתא בין ר״א וחכמים על אברהם אבינו ע״ה, דאחד סובר דבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, וא׳ סובר בן מ״ח שנה, ועל הבעל שם טוב הכל מודים דבן ג׳ שנים הכיר. אביו ר׳ אליעזר הי׳ בן מאה שנה ואמו שרה היתה בת צ׳. ופעם א׳ גילו לו בחלום שיקדש את עצמו, כי יולד לו בן שיאיר לישראל. והתקדש ונולד הבעש״ט. ונולד שלא כדרך כל הילדים, בהיותו בן ג׳ חדשים הי׳ הולך ומדבר, ובהיותו בן שנה וחצי, הסתלק אביו ר׳ אליעזר, וקודם הסתלקותו אמר לו: אל תפחד משום אדם, כי אם מן הקב״ה בעצמו. לעת היארצייט של אביו ר׳ אליעזר מתה אמו שרה, והוא הי׳ הולך ברחובות, ומקל בידו, והיו אנשי העיר מחזיקים אותו.

הוא לא הי׳ מתיירא משום דבר והי׳ הולך ליערות. בליל שבו נגמר לו ג׳ שנים, הי׳ ליל חושך ואפילה וגשם שוטף. לקח את המקל והלך לו לילך ליער, אמרו לו בני אדם, האיך אתה הולך בליל חשך ואפילה כזו, והשיב: אין אני ירא משום דבר כי אם מן הקב״ה בעצמו. כשבא לעומק היער ראה בית גדול ומפואר והי׳ בו אור רב, ונכנס לחדר לפנים מחדר, עד שנכנס לחדר שכל הלצים שלוחי הס״מ יושבים מסובים. אמרו לו: האיך אין אתה ירא לכנוס לכאן. אמר: אין אני ירא משום דבר כי אם מהקב״ה בעצמו. אמרו לו: אינגעלע וועסטו מודה זיין (=ילד אתה מודה) שעזב ה׳ את הארץ. מיד צעק הבעש״ט: ״יתפרדו כל פועלי און״, ונתבטלו כלא היו.

עד י״ח שנה למד אתו אחי׳ השילוני. ואח״כ זכה להיות תלמידו של משיח. בהיותו בן י״ג שנה למד אותו (אחי׳ השילוני) כל השמות וכינוייהן, לבד שם א׳ שלא למדו, ושאל הבעש״ט מפני מה, והשיבו כי השם הזה גם הוא אינו יודע ומסור ביד הס״מ, כי לא רצה להחריב את הבית עד שיתנו לו שם זה במשכון, כי בשם זה תלוי הגאולה.

והתחיל (הבעש״ט) להתעסק להוציא את השם הזה, ואמרו לו מלמעלה ״הרבה השתדלו בזה וניזקו״, והשיב כי אין אני ירא משום דבר כי אם מן הקב״ה בעצמו. עד אשר הביא את הס״מ, ואמר הס״מ: טפה סרוחה לא הייתי בעוה״ז עד עתה אלא ב׳ פעמים בזמן חורבן בית ראשון ושני. ולי סיפר הישיש שהב׳ פעמים אחד בזמן עץ הדעת והב׳ בזמן.. (בהצילום שתחת ידינו, נחתכו מהגליון תיבות אחדות). והאיך העזת להביאני. והשיבו: אין אני ירא משום דבר כי אם מן הקב״ה בעצמו, ״והוציא בלעו מפיו״ (וראה להלן בדברי הרה״ח הרה״צ ר׳ הלל מפאריטש את פירוש הדברים). ובסוף היה כתוב בזה הלשון: כל זה זכיתי(אדמוה״ז) לשמוע מפי הבעש״ט בהקיץ.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ו – תש״י ע׳ 420 הע׳ 75 (וראה ״לקוטי ספורים״ פרלוב, הוצאה ראשונה ע׳ ט׳)

 

 

לעיל הובא מכתי״ק אדמוה״ז שזכה לשמוע מפי הבעש״ט בהקיץ, שבעת הבר מצוה של הבעש״ט עד י״ח שנה כבר למד איתו אחי׳ה השילוני וכנראה שלא גילה לו שמו. ואח״כ זכה הבעש״ט להיות תלמידו של משיח, ובתחילה גם לא גילה שנה שלימה לבעש״ט מיהו. וכן מובא ב״כתר שם טוב״ ובכמה מקומות המכתב הידוע, שאלת הבעש״ט את פי המשיח אימתי אתי מר, והשיב משיח בזאת תדע בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת. והרי משיח בעצמו אומר לבעש״ט ״מה שלמדתי אותך והשגת״. ועל פי זה יש לומר, שגם הסיפור הקודם הכוונה למשיח צדקנו שלימד את הבעש״ט.

 

(הרה״ח ר׳ דובער יפה, ששמע ביחידות אצל הרבי הריי״צ נ״ע)

 

 

הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער התוועד בליובאוויטש, וביאר באריכות גדולה את הענין של ״והוציא בלעו מפיו״, שהכוונה בזה היא שהבעש״ט הכריח את הס״מ והוציא ממנו את ״השם שבו תלויה הגאולה״, שהוא הענין דלידת הנשמה החדשה של אדמו״ר הזקן לעוה״ז הגשמי, וגילוי תורת חסידות חב״ד על ידו. ובפרט התגלות התניא האלקי, תורה שבכתב של פנימיות התורה, שהוא גילוי אלקות בהבנה והשגה דוקא, הן בשכל אלקי של נפש האלקית, והן בשכל האנושי של נפש השכלית, ועד גם השכל של נפש ״הבהמית״ דכל ישראל, שבזה דוקא תלוי׳ה הגאולה, וברחמים.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער. וראה ״לקוטי ספורים״ פרלוב הוצאה ראשונה ע׳ ט׳)

 

 

משרת הבעל שם טוב סיפר שפעם אחת העיר אותו הבעש״ט באמצע הלילה ואמר לו: ״קום בוא איתי אל הנהר כי צריך אני דחוף לטבול״. – כבר היה אז חורף אמיתי, על פני הנהר היה קרח עב, ויקח המשרת קרדום לשבור את הקרח ונר להאיר.

הטבילה נתארכה זמן מסוים עד שכבה הנר, אמר לו הבעש״ט: קח נר של קרח והדלק אותו, אבל תטבול אותו תחילה במי הנהר ואח״כ תדליקו, וכן עשה המשרת הטבילו ואח״כ נדלק, ונר הקרח דלק והאיר עד שגמר הבעש״ט את טבילתו. ואמר הבעש״ט בהתעוררות גדולה: ״ברגעים אלו ירדה לעולם הזה נשמה כזו שמקרח תעשה אש״(וכוונתו היתה על אדמוה״ז בעל התניא).

בטבילה זו סייע הבעש״ט לירידת הנשמה החדשה של אדמוה״ז עד למטה לעוה״ז הגשמי. שעיקר תכליתה של נשמה זו, הוא גילוי התניא קדישא בעולם והמשכה בתורת חסידות חב״ד של רבותינו נשיאינו, שהיא היא ההכנה לביאת המשיח.

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ משה ווילענקער והרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

כל נשמה טרם ירידתה משרשה ומקורה, למטה, צריכה הכנה שנה אחת. נשמה חדשה צריכה הכנה של שלש שנים. שלש שנים לפני לידתו של רבינו הזקן, ידע מורנו הבעש״ט שנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם הזה. אך מי יזכה לנשמה חדשה, זאת לא ידע, ויחפשה בהיכלות.

כשנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם הזה, מעלימים זאת אפילו ממלאכי מרום, שלא תשלוט בה עין קנאה. מורנו הבעש״ט ידע מה זאת נשמה כמו שהיא למעלה, הוא ידע גם איך הנשמה יורדת בהתלבשות למטה, אך איך הוא עם נשמה חדשה – זאת רצה הבעש״ט לדעת. מורנו הבעש״ט ידע שבשנה זו תרד נשמה חדשה לעולם הזה, אבל היכן, ואצל מי – לא ידע.

אביו של רבנו הזקן הצדיק ר׳ ברוך, היה מאנשי הבעש״ט, אחד מהצדיקים הנסתרים. כשעברה שנה מהחתונה והרבנית רבקה עדיין לא נפקדה, נסעו ר׳ ברוך וזוגתו הרבנית רבקה, בחודש אלול, אל הבעל שם טוב, לבקש את ברכתו שיפקדו בבן קיימא. הבעל שם טוב ברכם והבטיח שבשנה החדשה, תק״ה, יפקדו בעזה״י בבן חי וקיים. את העובדה, שהבן שבו ברך מורנו הבעל שם טוב את הצדיק ר׳ ברוך וזוגתו הרבנית רבקה, יש לו שייכות וקשר לנשמה החדשה שצריכה להיוולד בשנת תק״ה – העלימו גם מהבעל שם טוב.

לפני נסיעתם של הצדיק הגאון ר׳ ברוך ואשתו הרבנית רבקה נ״ע ממזיבוז, נכנסו אל הבעש״ט לקבל ברכת הפרידה. הרבנית הצדקנית רבקה שהיתה במצב רוח של התעוררות גדולה, אמרה למורנו הבעש״ט: כשהשי״ת ימלא ברכתו הקדושה של מורנו הבעש״ט בבן זכר חייא וקיימא – היא תקדישו לתורה ועבודה בדרכו של מורנו הבעש״ט.

לאחר שנולד אדמו״ר הזקן אמר מורנו הבעש״ט: ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, ירדה נשמה חדשה שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות ותצליח עד ביאת המשיח.

ליום הכיפורים שנת תק״ו, נסע הצדיק ר׳ ברוך אל מורנו הבעל שם טוב. כשנכנס אליו הזהירו מורנו הבעל שם טוב, שלא יספר לאף אחד שנולד לו בן, ולא יגלה את השם שנתנו לו. וכן נתן לו סדר הנהגה איך להתנהג עם הילד.

מורנו הבעש״ט היה מזכיר את הילד רבנו הזקן שלש פעמים בכל יום בכל תפלה, ונתן לו סדר הנהגה לשנה שלימה בשביל הילד, והזהירו מאד על שמירת הילד מעין רואים, ושלא לספר על ״חכמותיו״ כמנהגם של הורים מסויימים, ולא לדבר לאחרים שום דבר אודות הילד.

ביום הרביעי, ח״י באלול, תק״ח, באה הרבנית רבקה וגיסתה הרבנית דבורה לאה עם הילד למזיבוז אל מורנו הבעל שם טוב, ומיד אחרי שמורנו הבעש״ט חינך את הילד בפיאות הראש בחדרו וברכו בברכת כהנים, הזהירן לנסוע מיד חזרה לביתו ושישמרו עצמם שלא ידעו מהם, ושלא ידברו ביניהם על מקום היותם.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ה ע׳ 127-131- תרגום מאידיש)

 

 

לטעם וכוונה מיוחדת אגלה לכם ענין פנימי ועצמי, מהוד כ״ק רבנו הזקן כשהי׳ בפעם הראשונה אצל מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש.

מורנו הבעש״ט גילה להרב המגיד ממעזריטש בשם מורו הבעל ח״י, אשר במשך הימים בא יבא אליו ר׳ שניאור זלמן בנו של הצדיק נסתר הרב ברוך, והוא בעל נשמה חדשה וילך לו, ואח״כ ישוב אליו ויסתדר אצלו, ואז יגלה לו מי הוא, ודבר השליחות אשר נמסרה לו להורות דרכי החסידות. ואף כי הדרך מסוכן מאד בתחלתו, אמנם אחריתו ישגה מאד. וסיים הבעש״ט: מורי הבעל ח״י ואני נעורר רחמי שמים עליו ועל מקושריו לדורותיהם עד כי יבוא משיח צדקנו.

ויצו לו – להרב המגיד – אשר בבואו אליו ימסור לו הדברים בלשונו בדיוק, מהם לא יגרע ועליהם לא יוסיף. ואשר ימסור לו – להוד כ״ק רבינו הזקן – דרכי הזהירות והשמירה, אשר איש לא ירגיש במעלתו העצמית ובשליחות הנמסרה לו ביחוד, ויכפול וישלש להזהירו כי בנפשו הוא.

הוד כ״ק אאזמו״ר הרב הקדוש הצ״צ אומר להוד כ״ק אאזמו״ר הרב הקדוש מוהר״ש: הסבא (רבינו הזקן) הי׳ 40 שנה מקבל פנימי ועצמי, שכל מה שהי׳ מקבל באתגליא ובנסתר, הכל נתעצם אצלו, ואז התחיל לגלות את ״התניא״ במאמרים בשבת מברכים ובימי המועדים.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר המאמרים ה׳תש״ח ע׳ 174 ואילך)

 

 

 

הבעש״ט מסר לתלמידו הרב המגיד, את פך השמן הרוחני, למשוח בו את רבינו הזקן לנשיאות לדורותיו.

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר המאמרים ה׳תש״י ע׳ 163- תרגום מאידיש)

אדמוה״ז זוכה ב״ראשו כתם פז״

מסופר שהאריז״ל בעת הטהרה שלו כשהכניסו גופו למקווה, הרכין עצמו עם ראשו לטבול מעצמו – (כן הוא בהקדמת נגיד ומצווה ובשבחי האר״י). ומסיפורי חסידים הראשונים, אשר בטהרת הרב המגיד הגדול ממעזריטש על פי הגורל, זכה רבינו הזקן בראשו כתם פז, והובילו את הרב המגיד נ״ע למקווה לטבול, ואמר רבינו הזקן הנה אמרו רז״ל גדולים צדיקים במיתתן כו׳ על כן יניחו את מורנו שיטבול בעצמו, וכן הי׳ שהניחוהו וטבל בעצמו ג׳ פעמים.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חלק כ׳ ע׳ פא)

 

 

הבעש״ט ותלמידו הרב המגיד, היו רואים מסוף העולם ועד סופו, ממש באופן של ראיה (מיט אזעענדיק אויג), והיינו ע״י שהי׳ גלוי לפניהם האור שנברא ביום הראשון שהשי״ת גנזו בתורה, וכמו״כ היתה גם הראיה של אדמוה״ז.

״אור שנברא ביום הראשון״ הוא האור שלמעלה מהשתלשלות – ועוד גבוה יותר האור שקודם הצמצום, ושם גופא – האור שלגלות עצמותו. ואצל אדמוה״ז ניתוסף לגבי הבעש״ט, שהאור הזה האיר אצלו בהתיישבות – ״קולע אל השערה״. כי בהתגלות פנימיות התורה ע״י הבעש״ט והמגיד, לא הי׳ העולם יכול לקבל זאת, ולכן הגם שזהו מדריגה גבוה ונעלה במאד, מ״מ אין זה עדיין התגלות עצם פנימיות התורה, ורק כשבאה החסידות בהתלבשות בהשגה ע״י אדמוה״ז הנה בזה נמשך עצם פנימיות התורה.

אלא שענין גילוי הבעש״ט והרב המגיד, היו הכנה לגילוי עצם פנימיות התורה שנתגלה ע״י רבינו הזקן, וזהו בדוגמת עבודת האבות(״ריחות״) שהיו הכנה לגילוי העצמות דמתן תורה.

ע״י לימוד חסידות חב״ד לוקחים את הענינים הכי גבוהים עד ל״אור

הגנוז״ ועוד יותר גבוה, וזה בא בשכל דנפש האלקית – באופן של ״התיישבות אור בכלי״ – עד להבנת השכל של נפש הבהמית.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ ח״ד ע׳ 1138)

 

 

כשם שהוא בנוגע לתורה שבכתב ותורה שעל פה בכלל – שהתורה שבכתב כוללת לא רק את כל התורה שבע״פ – ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא שנתגלתה אח״כ, אלא כלולים בה גם הענינים בתורה שנלמדו קודם מ״ת.

על דרך זה הוא בנוגע לספר התניא, שבו נכללו כל הענינים של תורת החסידות, לא רק ענינים אלו שגילו אדמוה״ז ונשיאי חב״ד לאחר ספר התניא, אלא גם אותם הענינים שאדמוה״ז גילה קודם כתיבת התניא.

ויש לומר עוד יותר: מכיון שהבעש״ט והמגיד לא כתבו את תורתם – אלא היא היתה רק בבחינת תורה שבע״פ שנכתבה אח״כ ע״י תלמידיהם – הנה באמצעות תורת חסידות חב״ד, הביא אדמוה״ז בספר התניא גם את הענינים של החסידות הכללית בהבנה והשגה.

מכל הנ״ל מובן גודל הענין והעילוי וכו׳ של לימוד ספר התניא – שהוא תורה שבכתב של תורת החסידות – שע״י לימוד זה, בתוככי לימוד החסידות בכלל, נזכה בקרוב ללימוד תורתו של משיח – שענינה פנימיות התורה. דגילוי הבעש״ט והרב המגיד היו הכנה לגילוי עצם פנימיות התורה שנתגלתה ע״י רבינו הזקן, בדוגמת עבודת האבות שהיתה הכנה לגילוי העצמות דמתן תורה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ ח״כ ע׳ 183-184, ובהגהה שם – תרגום מאידיש)

 

 

התניא שייך לבעש״ט, שכן גילוי תורת הבעש״ט הוא בחסידות חב״ד

ובתניא בפרט. כידוע הרמז בהסכמת הרה״ק ר׳ יהודה לייב הכהן לספר התניא ״וכעת ישמח ישראל בהגלות דברי קדשו״ – ש״ישראל״ רומז על הבעש״ט.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ ח״ב ע׳ 307 – תרגום מאידיש)