חב"ד » לומדים תניא » תניא קדישא וכוחו האלוקי

פרק ה – יחודו של ספר התניא

הקראת כתבה
יום רביעי ז׳ אייר ה׳תשע״ד
אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע״י לימוד החסידות ובפרט ע״י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.
מאת הרב משה ניסילעוויטש
סבא עם זקן
תוכן העניינים
 
 

עם התניא, התעלו רבותינו נשיאינו לעולם האצילות

 

כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע אמר בהתוועדות בליובאוויטש בשמח״ת תרס״ה:
ידוע המעשה אצל אנ״ש שאדמוה״ז אכל את הבייגל אחרי המסירות נפש שלו של ״עג עוגה״(כשהוא וחברו הרה״ק ר׳ אברהם המלאך רצו להגיע ל״כלות הנפש״, וברגע האחרון יצא אדמוה״ז מהעיגול ונתן לחברו לאכול מאכל גשמי).
לאחר מסירות נפש בדרגה כזו, אפשר להבין איזו אכילה היתה לו אז (שע״י האוכל הזה נעשה לו ה״שוב״ שלאחר ה״רצוא״ בכלות הנפש). הוא אכל את כח הגבול של עולם האצילות. את זה הוא אכל ואת זה הוא שתה ואלו היו כל עשיותיו. הוא בעצמו הי׳ אצילות, ובמילא גם מה שאכל ומה ששתה וכל מה שעשה, הכל הי׳ אלקות מאצילות. וכך אכלו כל הרביים שלאחריו. לנו יש זאת בירושה מאבותינו, עכלה״ק של אדמו״ר הרש״ב.
כאן אמר לו בנו כ״ק אדמו״ר יוסף יצחק נ״ע: ״אבא, לו היית אומר זאת אלי אחד על אחד אז הי׳ בסדר, אבל הרי עומד פה קהל גדול״. והשיב לו אדמו״ר: ״היום (שמחת תורה) מותר לדבר. זה קיבל רבינו הזקן מהבעש״ט הקדוש(בטיינע סאוויעט) בכלא שהי׳ אסור שם, בחייו לא ראה אותו, אבל שם ראה אותו בהקיץ, ואת זה הוא קיבל ממנו..״.
והמשיך כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב לבאר וזלה״ק: להבין זאת, הלא ידוע שגם הארבעה שנכנסו לפרדס, ורבי עקיבא שנכנס ויצא בשלום, עלו רק לעולם היצירה. וכן רבי ישמעאל כהן גדול, שעל ידי השם עלה רק לעולם היצירה. וא״כ איך נוכל אנחנו לעלות לעולם האצילות, שגם רבי עקיבא ורבי ישמעאל לא היו יכולים זאת.
אך זהו הכח שנתן לנו אדמוה״ז, במה שכתב את ספר התניא באופן של הבנה והשגה בשכל. כי הנה ידוע שהרמב״ם בשכלו הזך השיג גם בשכל אנושי בעולם היצירה בלי שום שמות. והיינו שבמקום אשר הד׳ שנכנסו לפרדס עלו בשמות הקדושים, עלה הוא בשכלו הזך, אף כי הי׳ שכל אנושי. ומכל שכן שבההשכלה האלקית (של חסידות חב״ד) שנתן לנו אדמוה״ז, נוכל לעלות אף לעולם האצילות, ונוכל לאכול ולשתות אלקות כמו באצילות. כשיבוא המשיח יהיו כל החסידים אוכלים כך ויהיו בדרגה זו.
 
(״תורת שלום״ ע׳ 57-58)
 
 

רק ע״י לימוד התניא אפשר להגיע להכרת המצב הרוחני האמיתי

 

החסיד ר׳ הלל פאריטשער היה עילוי מלידה, ובכוחותיו העילויים התייגע בתורה. בגיל 13 כבר היה בקי בש״ס, ובגיל 15 היה בקי בכל כתבי האריז״ל. הרבי הצ״צ אמר עליו: הכל צריכים למארי דחיטא בקבלה. דרגה כזו, גם בזמן הבהיר ההוא היתה חידוש נפלא. (ספר השיחות התש״ג עמ׳ 79).
ר׳ הלל בהיותו כבר בדרגה גבוהה מאד, והי׳ בבדידות תמיד ועוסק יומם ולילה בתורה ועבודה, ולא פסיק פומי׳ מגירסא, החשיב את עצמו למדריגת צדיק, אבל כשהביאו לו בפעם הראשונה את ה״תניא קדישא״ והתחיל ללמוד בו את הפרק הראשון, אמר על עצמו: ״צדיק אני בוודאי שלא, הלואי שאהי׳ בינוני״.
כלומר: אף שר׳ הלל הי׳ בדרגא כה גבוהה, והי׳ בקי בש״ס ופוסקים ובכל כתבי האריז״ל, מ״מ רק ע״י התניא קדישא בלבד הגיע להרגשת ולהכרת מעמדו ומצבו האמיתי ברוחניות, שאינו במדריגת צדיק. כי לפי החישובים הזכים והאלקיים של ענין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדריגת צדיקים ובינונים, המובאים בספר התניא קדישא, שהם באין ערוך יותר ובפרטי פרטיות יותר משאר כל ספרי הקדש שבעולם, הגיע הרה״ח ר׳ הלל להחלטה גמורה, שלמדריגת צדיק בוודאי שלא הגיע, והלוואי שיהי׳ה בינוני כמבואר בתניא.
אבל לאמיתו של דבר, מצד גודל ואמיתות הענווה של ר׳ הלל, הוא טעה כשאמר שאינו במדריגת צדיק, כי באמת היה במדרגת צדיק אמיתי. והוא ע״ד כמו שאמר אדמוה״ז על עצמו שהוא במדריגת בינוני, עד שאמרו לו זקני החסידים ״לא שביק מר חיי לכל בריה״ (כמו שטען אביי בשעה שרבה אמר: ״כגון אנא בינוני״), כי אם הוא בינוני הרי כולם רשעים. ומ״מ השיב אדמוה״ז ״רבה האט טאקע א טעות גיהאט און איך האב ניט קיין טעות״(רבה באמת טעה, אבל אני אינני טועה). כי יש ת״ק דרגות בבינוני.
ובפועל הרי גם אדמוה״ז מצד גודל ענוותנותו ג״כ טעה בזה, שהרי היה במדריגת צדיק גמור ממש, שעליו אמר רשב״י ראיתי בני עלי׳ה והם מועטים כו׳. ועד״ז טעה גם ר׳ הלל לומר על עצמו שאינו במדריגת צדיק והלוואי שיהי׳ה בינוני, כי ר׳ הלל הי׳ בדרגת צדיק אמיתי, ולדרגת הכרה והרגשה זו להיות בתכלית הביטול עד שאמר הלוואי שאהיה בינוני, הגיע ר׳ הלל רק ע״י התניא קדישא. והלוואי שכולם יהיו טועים רק באופן זה דוקא, ולא ח״ו באופן ההפכי.
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ פסח מאלאסטאווקער. וראה ״לקוטי
ספורים״ פרלוב הוצאה ראשונה ע׳ עד)
 
 

התניא קדישא הוא פך השמן הרוחני של המקדש

 

באחת ההתוועדיות של כ״ק אדמו״ר האמצעי עם גדולי החסידים בחג החנוכה, היתה שיחה ארוכה בענין פך השמן שמצאו במקדש, וזה לה״ק:
כל מלחמת היוונים היתה נגד אלקות, כי התנגדותם היתה רק על אלקות, ורצו להשכיח את ישראל שהתורה היא ״תורת ה׳״ והמצוות הם ״רצונו יתברך״, וכמאמר כתבו לכם כו׳ שאין לכם חלק באלקי ישראל. היינו שלחמו נגד קדושת התורה והמצוות, שזה הוא ה״שמן״ של המנורה. כי כל שאיפתם של היוונים היתה לכבות את האור האלקי שבישראל, ולעקור את האמונה מליבם. היוונים הסכימו על לימוד התורה, וכן הסכימו על קיום המצוות, רק רצו שלא יזכירו שהתורה היא תורת ה׳ ושהמצוות הם חוקי רצונו ית׳.
ולזאת כאשר נכנסו להיכל, הנה ראשית ענינם הי׳ לטמא שם את השמנים. זה היה כל עיקר חפצם, והם ידעו שבזה מתבטא נצחונם, מלחמה רוחנית זו היא תמידית בכל דור ודור, והיא בין מהגוים ובין מהיהודים המתיוונים הכופרים, וכמה מיני סוגים אחרים אפיקורסים גדולים וקטנים, שהולכים לפי שכלם ולוחמים תמיד מלחמה רוחנית לעקור אלקות מעם ישראל.
מלחמה רוחנית זו היא גם בכל אחד ואחד בפרט, מה שהנפש הבהמית מטמא ר״ל את ה״שמן״ שבתורה ומצוות. דלא זו בלבד מה שלוקח ממנו ר״ל את העונג והחיות אלקי, אלא עוד זאת שמקרר לו את כל ענין קדושת התורה והמצוות, לתפוס את הדברים ״כפשוטן״ כפי השגת שכלו הפשוט. ועבודתו אינו בביטול והנחת עצמותו, אלא אדרבה הוא יקר בעיני עצמו, ונעשה יש ומציאות, ותורתו ומצוותיו לא עולים למעלה, רק נשארים בעוה״ז עולם הפירוד, ונעלם ומתעלם ממנו האור הפנימי, שהוא בחי׳ השמן שבתורה ומצוות.
והעצה היעוצה לנצח את המלחמה כולה, הוא ע״י עבודת המח והלב, להבין ולהשיג יחודו ואחדותו ית׳ בכל הבריאה כולה. והוא דוקא ע״י התניא קדישא שבה יש אלקות בהתגלות, שהוא הוא הפך השמן הרוחני של המקדש שחתום בחותמו של כהן גדול, ובו מנצחים המלחמה כולה.
עם התניא קדישא מדליקים את המנורה האלקית שבתורה ומצוות בכל בתי ישראל. התניא קדישא צועק וקורא ״מי לה׳ אלי״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

התניא האלקי הוא המעיין הגדול שמשם שואבים רוה״ק

אדמוה״ז התוועד עם חסידים בשמחת בית השואבה, ואדמו״ר האמצעי הי' איתם. בעת ההתוועדות התבטא אדמוה״ז (בניגון הידוע כדרכו בקדש תמיד): ״ביים בעש״ט און מעזריטשער מגיד האט מען גישעפט רוח הקדש עמערס וואיס״ (אצל הבעש״ט והמגיד ממעזריטש היו שואבים רוה״ק בדליים).
באותו מעמד היה נוכח הדוד ר׳ לייבעלע אחיו של אדמוה״ז, וביקשו אותו זקני החסידים שישאל את אדמוה״ז מה נוגע לנו מה שהי׳ אצל אחרים, העיקר הוא מה נעשה היום אצלינו. והשיב שוב אדמו״ר הזקן: ״אצל הבעש״ט והמגיד ממעזריטש היו שואבים רוה״ק בדליים״. ושוב ביקשו מהנ״ל שישאל מאדמוה״ז מה נוגע לנו מה שהי׳ אצל אחרים, העיקר מה נעשה היום אצלינו. והשיב אדמוה״ז: ״תוספות מביא מהירושלמי, למה נקראת שמה שמחת בית השואבה על שם שמשם שואבים רוה״ק״.
אחרי ההתוועדות (כדרכם בקדש של זקני החסידים שלאחר ששמעו את דברי הרבי היו מתאספים כולם יחד, וחוזרים את כל מה שהרבי דיבר), הסביר אדמו״ר האמצעי בעת החזרה ואמר, שזוהי התשובה הברורה מאבא (אדמוה״ז) על השאלה ששאלו החסידים. והיינו שבזמן הבעש״ט והמגיד היו שואבים רוה״ק בדליים, כי תורתם היתה חסידות הכללית, ועדיין לא הי׳ ניתן בהבנה והשגה דשכל אנושי, ולכן היו שואבים רוח הקודש רק בדליים. אבל אצלנו שכ״ק אאמו״ר(אדמוה״ז) כבר גילה את התניא האלקי באופן ד״יתפרנסון״ בהבנה והשגה דשכל אנושי, הרי הוא הוא המעיין הגדול עצמו. ולכן השיב כ״ק אאמו״ר ״שמשם״ שואבים רוה״ק, בלי הגבלות כלל, והוא לכל הדורות ולכל ישראל.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ זלמן זעזמער)
 
 

התענוג באלקות שמגיעים אליו ע״י התניא קדישא

 
מרגלא בפומיה של הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש ז״ל: אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע״י לימוד החסידות ובפרט ע״י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)
בלימוד התניא משוחחים עם אדמו״ר הזקן
כשלומדים תניא, פירושו שמשוחחים עם הרבי(=אדמו״ר הזקן) מכיון שהוא הכתיב והכניס את עצמו בספר התניא.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 56 – תרגום מאידיש)
 
 

ספר התניא הוא ספר של יחידות, ויש בו תשובות על כל השאלות

 

אדמו״ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה״יחידות״, וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת ה׳. ובזה שהדפיס אדמוה״ז את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ״התורה היא נצחית״ ששייכת לכל יהודי. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך ומוכרח לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את ״כל התשובות על כל השאלות״, ויכול להוציא ממנו ״עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה׳״.
בזה שאדמוה״ז כתב בהקדמה ״ביודעי ומכירי קאמינא״, שהלימוד בתניא הוא במקום ה״יחידות״, הרי בזה נתן אדמוה״ז את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלומד את ספר התניא נעשה מ״יודעי ומכירי״ של אדמוה״ז; שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של ״בחשיכה יתהלכו״(ובמילא אינו יכול להוציא את ״האור כי טוב״ הגנוז בספרי היראה האחרים), פועל עליו לימוד התניא באופן של ״ראיה״: אדמוה״ז מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חכ״ו ע׳ 38 – תרגום מאידיש)
 
 

עם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו

 

חסידים נגשו לאדמוה״ז ורצו לשמוע ממנו מאמר חסידות חדש. אמר להם אדמוה״ז: גאזעטן, גאזעטן! (עיתונים, עיתונים!) חדשות אתם מבקשים. לימדו תניא. עם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר״מ ווילענקער. וראה ״לשמע אוזן״ ע׳ כו)
 
 

ע״י התניא וחסידות חב״ד באים לשש המצוות שחיובן תמידי

 

הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער סיפר, שהיה מרגלא בפומיה של כ״ק אדמו״ר הצ״צ בזה הלשון:
לכל לראש כולם חייבים אנשים נשים וטף, ללמוד את שש המצוות אשר ״חיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו״ (לשון אגרתו של בעל ספר החינוך, וראה רמב״ם הלכות יסודי התורה רפ״ב), ואלו הם: א) להאמין בהשם, ב) שלא להאמין לזולתו, ג) ליחדו,
ד) לאהבה אותו, ה) ליראה אותו, ו) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. שלזה באים במיוחד ע״י לימוד תורת חסידות חב״ד בכלל, וע״י הלימוד וחזרה עיונית ותמידית בספר התניא בפרט.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

״תניא קדישא״ הוסכם בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה

 

רבינו בעצמו לא קרא את שם הספר ״תניא״, ורק מן השמים הסכימו לשם זה. ורבני קראקא וזאלקווא כותבים בהסכמתם אשר פי ה׳ יקבנו ״תניא קדישא״ ומכונה בשם ספר ״תניא״. זאת אומרת, דבין בישיבה של מעלה ובין בישיבה של מטה הסכימו לקוראו בשם זה ״תניא קדישא״.
 
(לקוטי הגהות לספר התניא, ברוקלין נ.י. תשל״ד, ע׳ ב)
 
 

התניא מכריתה את הקליפה הקשה המונעת מלימוד פנימיות התורה

 

כ״ק אדמו״ר הצ״צ אמר: ישנה קליפה שנקראת בשם ״תניא״ שמנגדת ללימוד רזין דאורייתא(וההתנגדות היא, משום שהקליפה יודעת שעי״ז מקרבים את הגאולה). ובפתיחה זו(במילה ״תניא״) נתכווין רבינו הזקן (ועד״ז באידרא רבא בזח״ג קכ״ז,ב) להחליש ולבטל קליפה זו. ובמילא, לקרב ולהביא בפועל את הגאולה.
והענין הוא כמ״ש בספרי קבלה, שהקליפה הנקראת בשם ״תניא״ היא קליפה קשה ביותר ונמצאת בלב רוב לומדי התורה, וע״י לימוד פנימיות התורה כורתים אותה. ועפ״ז תובן השייכות של התניא והאידרא רבא, לפתיחה במילה ״תניא״, יותר משארי ספרים. מכיון שאת האידרא רבא הרי אמר רשב״י – המקור של פנימיות התורה, וזהו ההתחלה של פנימיות התורה, וכך גם התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות.
ולכן התחיל אדמוה״ז את הספר ב״תניא״, וכן נעשה שמו של הספר כולו, מכיוון שבזה מתבטא מהות הספר. זאת אומרת שמהותו של הספר – התורה שבכתב שבחסידות, הוא להכרית את הקליפה שנקראת בשם תניא, שהיא קליפה קשה ביותר, שכל רצונה למנוע לימוד רזין דאורייתא. והביטול שלה הוא ע״י פנימיות התורה דוקא.
ועפ״ז תובן ג״כ השייכות של התניא לי״ט כסלו. י״ט כסלו הרי קשור עם התניא, מכיוון שי״ט כסלו הוא ״ראש השנה לחסידות״, שר״ה הוא הדין ומשפט לא רק על גשמיות אלא גם על רוחניות, כמ״ש ״כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב״, משפט כמה אלקות יומשך ביעקב. והיות שהקליפה ״תניא״ היא קליפה קשה ביותר שהיא מונעת לגילוי אלקות, הנה בכדי שהדין ומשפט יהיה לזכות, הרי זה ע״י ספר התניא אשר הוא מכרית את הקליפה, במילא הרי נמשך בר״ה כתיבה וחתימה טובה ברוחניות ועי״ז גם כן בגשמיות.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, שיחות קודש ח״ה תשי״ד עמ׳ 160-162, ספר השיחות תנש״א כרך א׳ עמ׳ 189 הערה 113. וראה ספר אור הגנוז להרה״ק רי״ל הכהן ח״ב פי״ט בשם כתבי האריז״ל, ומשנת חסידים מסכת אייר פ״א מ״ז)
 
 

ה״תניא״ הוא הכלי ל״כי ה׳ אלקיך אש אכלה הוא״

 

ביום ט׳ כסליו תקנ״ד סיים אדמוה״ז לכתוב את פרק נ״ג בתניא, ואז התוועד הוד כ״ק אדמו״ר האמצעי עם החסידים כל הלילה, ותוכן השיחה היה, שמה שאמר רשב״י שהוא יכול לקבל על עצמו את כל משך הזמן מאברהם אבינו עליו השלום עד לתקופתו, וגילה ענינו של ל״ג בעומר, הוד שבהוד, פנימיות התורה – זהו הענין שהרבי, הוד כ״ק רבנו הזקן, סידר את התניא בנ״ג פרקים, שכן זהו ״גן״ נעול לחיצוניות של חסידות, וה״תניא״ הוא המעורר והכלי לקבלה ל״הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא״.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ג ע׳ 23 – תרגום מאידיש)
 
 

ספר התניא הוא דרך החיים לגדולים וקטנים

 

ספר התניא של רבינו ״ספר של בינונים״, בהסבריו השונים לדרכי החיים, כיצד צריך יהודי לחיות בענינים גופניים ורוחניים, וסוגי העצות איך למצוא מומי בני אדם ולתקנם – פתח את עיניהם של עשרות אלפי יהודים בעולם הרחב בכל תפוצות ישראל, בגולה ובארץ ישראל. ספר התניא היה לספר דרך החיים לגדולים וקטנים: איך שהגאון הגדול ביותר מוכרח להיות עובד ה׳, ואיך היהודי הפשוט ביותר יכול להיות עובד ה׳.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ב ע׳ 59 – תרגום מאידיש)
 
 

כל העניינים העמוקים בתניא התלבשו בשכל אנושי

 
התניא נכתב כענין שכלי(כלומר, שהענינים העמוקים בפנימיות התורה ירדו להתלבש בשכל אנושי). מזה שאדמוה״ז הבהיר הכל והסביר כל דבר, רואים שנכתב באופן שכלי. ואחרי כל העילויים שידועים לנו על התניא שאין למעלה ממנו, ומ״מ הוא הנהגה שכלית. מכיון שהתניא הוא היסוד של תורת החסידות, והוא לדורי דורות, וחסידות היא התלבשות אלקות בשכל, לכן כתב אדמוה״ז את התניא באופן כזה.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 114-115- תרגום מאידיש)
 
 

לשון ספר התניא מדויק באותיות

 
בספר התניא הלשון מדויק באותיות, וצריכים שימת לב מיוחדת בפירוש המלות וכוונותיהן גם כאשר ישנו כפל הענין במלות שונות.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, אגרות קודש ח״ג ע׳ דש)
 

בכל אות בתניא יש סתרי תורה

 

ידוע ומפורסם הוא, שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי סתרי התורה. אבל זה היה ידוע רק לרבותינו הקדושים.
 
(כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, אגרות קודש ח״ב ע׳ תשכ, קונטרס עץ החיים ע׳ 87)
 
 

מדיוקי הלשונות שבספר התניא לומדים הרבה הלכות

 

תורת חסידות חב״ד ענינה הלכה פסוקה בנוגע לעבודת ה׳.. כידוע שמדיוקי הלשונות דספר התניא (״תורה שבכתב״ דתורת החסידות)  
לומדים כמה וכמה עניני הלכה. וזאת – מלבד עניני הלכה שמצינו בפירוש בספר התניא, בפרט בנוגע לג׳ הקוין תורה תפלה וגמ״ח. ועד״ז הוא גם בנוגע לתורה שבע״פ דתורת החסידות, שניתנה ביחד עם תורה שבכתב, בהיותה הפירוש דתורה שבכתב.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תשד״מ ח״א ע׳ 212)
 
 

מעלתה של חצי שורה בתניא

 

שורה בתניא, ואפי׳ חצי שורה, (ואפילו במקום ש)סליק ענינא, הוא דבר נעלה, ובלבד שזה יגיע ללב, ושהלב יעלה אותו לראש, שיבוא לידי פועל.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ״לקוטי דבורים״ ח״ד ע׳ תקפא – תרגום מאידיש)
 
 

כשמסיימים את התניא נוכחים לדעת שעדיין עומדים ב אלף

 
מדוע מתחיל ספר התניא באות ת׳(״תניא״), ומסתיים (בסוף פרק נג) באות א׳? ללמדך: בטרם שלמד אדם תניא, מחזיק הוא את עצמו לאדם מושלם, ורק לאחר שסיימו הוא נוכח לדעת כי עדיין עומד הוא ב-״אלף״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם זקני החסידים)
 
 

האור שנברא ביום הראשון גנוז בתניא

 

כן הי׳ מרגלא בפומייהו דחסידי קמאי: ״אור שנברא ביום ראשון הקב״ה גנזו בתורה״ (תנחומא נ״ח ג׳), והוא האור שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה יותר האור שקודם הצמצום, ובחסד הוי׳ עלינו, נתן לנו הקב״ה את גילוי פנימיות התורה שהיא חסידות חב״ד, ובפרט התניא קדישא שנתגלה ע״י הנשמה החדשה רבינו הזקן. ועל ידי לימוד התניא – וכן אפילו ע״י אמירת התיבות והאותיות בלבד של התניא קדישא – שהרי הוא הוא התורה שבכתב של חסידות חב״ד – הנה עי״ז לוקחים את ה״עצם״ של פנימיות התורה שהוא ״האור שנברא ביום ראשון הגנוז בתורה״; וקדושת תיבותיו ואותיותיו של התניא קדישא מביאים שפע ברכה והצלחה תמיד בכל.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)
 
 

עיקר המאבק של הסטרא אחרא הוא נגד התניא

 

אדמוה״ז ידוע בכל העולם כ״בעל התניא״(פוסק בנסתר דתורה) ו״בעל השו״ע״ (פוסק בנגלה דתורה). והנה מצינו בזה דבר פלא שהשו״ע שחיבר אדמוה״ז נתקבל בכל העולם כולו, ואילו התניא קדישא עדיין לא נתקבל כל כך, ומהו טעם הדבר?
והתשובה הפשוטה והנכונה היא, כי הס״מ (השטן) לא מסכים בשום אופן על הלימוד והעסק בספר התניא, כי זה נוגע לו בבבת עינו ממש. שהרי הוא יודע שע״י התפשטות לימוד התניא תתבטל כל מציאותו.
 
(הרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב והרה״ח ר׳ ישראל נח בליניצקי)
 
 

ספר התניא נוטל את מוח העצמות של הס״מ

 
בהזדמנות מסויימת שח אדמו״ר האמצעי: ״הס״מ אמר למלאך מיכאל: בערל(כוונתו על הה״מ ממזריטש) – די פלייש פון מיינע ביינער האט ער שוין אופגיגעסן (=את הבשר מעל עצמותי הוא כבר אכל לגמרי) – איצטער נעמט ער זיך פארן אויסזייגן די קליאק פון מיינע ביינער (=עכשיו הוא מתחיל למצוץ גם את מוח העצמות שלי) – איך וועל עם באווייזן (=אני כבר אראה לו). ואז גרם הס״מ שהתחילה התנגדות עוד יותר חזקה מבעבר, נגד המגיד והחסידות שלו״.
והמשיך אדמו״ר האמצעי: ״לאחר מכן כאשר זכינו שאבא (אדמו״ר הזקן) הדפיס את התניא קדישא, והתניא התחיל להתפשט מאד – שזה היה עיקר כוונת הס״מ כשאמר על המגיד: ״עכשיו הוא כבר מתחיל למצוץ גם את מוח העצמות שלי״ – אז באמת פעל הס״מ עוד יותר הרבה. וכדבריו ״איך וועל עם באוואיזן״(אני עוד אראה לו), שכוונתו  
היתה על העתיד כלומר על ספר התניא שיצא מתלמידו של המגיד כ״ק אדמוה״ז, שאז היה הקטרוג הכי גדול למעלה, והיתה סכנה גדולה מאד, והתגברה ההתנגדות באופן מבהיל למטה, עד שהלשינו ולקחו את אבא למאסר בפעטערבורג״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

אילו ראו המתנגדים את התניא היו מתאחדים עם תורת הבעש״ט

 
באחת מהתוועדויות י״ט כסלו אצל הצמח צדק, הזכיר מה ששמע מאדמו״ר האמצעי, שפעם באו חסידים לאדמו״ר הזקן, והתלוננו שמאד כואב להם שהמתנגדים חולקים עליו. השיב להם אדמו״ר הזקן כדרכו בקודש בניגון: עלי חולקים מתנגדים?! – על הבעש״ט חלקו מתנגדים! על הבעש״ט חלקו כל בית המדרש של פראג; והם היו בעלי מדריגות גדולים, שכן במזרח לבד הושיבו מאתיים גאונים בעלי רוח הקודש, ולא היו מעמידים במזרח אלא בעלי רוח הקודש בלבד. ומובן כמה היו בכל בית הכנסת הגדול הזה. והם שחלקו על הבעש״ט.
וסיים אדמו״ר האמצעי, שאף שכולם היו גדולי ישראל, אבל התנגדותם נבעה מכך שהם לא ראו את התניא קדישא שעדיין לא היה בזמנם, ואילו ראו את התניא קדישא היו כולם מתאחדים עם הבעש״ט. כי כוונתם היתה רצויה לשם שמים וחיפשו רק את האמת.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

שמחת תורה בי״ט כסלו עם ספר התניא קדישא

 

בחג י״ט כסלו שנת תק״ס (השנה הראשונה לשמחת י״ט כסלו, לאחר גאולת רבינו הזקן ממאסרו בשנת תקנ״ט), נכנס הוד כ״ק אדמו״ר הצמח צדק (בהיותו ילד בן 11 שנים) להתוועדות החסידים במנין כ״ק אדמו״ר הזקן, דפק על העמוד והכריז: ״אום אתה הראת״ (=נתחיל בפסוקי ״אתה הראת״), ויאמר: הלא שמחת תורה היום, ויחלק פסוקי ״אתה הראת״. כשגמרו הפסוקים לקח את ספר התניא והכריז בנוסח של שמחת תורה, מכבדים את פלוני בן פלוני בספר תורה דהקפה ראשונה וכן הלאה, ושמחו ורקדו עד שעה מאוחרת בלילה.
כשסיפרו הדבר לכ״ק רבינו הזקן נהנה מאד, ויקרא את נכדו וישם את ידי קדשו על ראשו ויברכהו, שהוא יגלה את התורה שבע״פ בתורה שבכתב דתורת חסידות חב״ד.
 
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכד)
 
 

ספר התניא הוא מקור מעיין מים חיים המטהר

 
ספר התניא כולו תשובות על שאלות שנשאל רבינו הזקן ביחידות, והוא מקור מעיין מים חיים המטהר.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ״לקוטי דבורים״ ח״א ע׳ 140)
 
 

״ראש השרביט״ דא רשב״י, אבל אבא לקח את ״כל השרביט״

 
בעת שאמר כ״ק אדמו״ר האמצעי מאמר בפורים והגיע לפסוק ״ותיגע בראש השרביט״, (אסתר ה,ב) הפסיק קצת ואמר: ״ותיגע בראש השרביט דא רשב״י(=זה רבי שמעון בר יוחאי), אבל אבא לקח את כל השרביט״, והמשיך באמירת המאמר.
גדולי החסידים ביארו את כוונתו, שרשב״י מדבר בזהר הקדוש בכללותו רק בסדר ההשתלשלות – אבי״ע, שהוא סוף הקו, שזהו ותיגע ״בראש״ השרביט; והביטוי של אדמו״ר האמצעי ״אבא (רבינו הזקן) לקח את כל השרביט״, הכוונה שספר התניא וחסידות חב״ד מדבר גם בעולמות האין סוף, אור הקו שהוא ה״שרביט״, ועוד למעלה יותר באור אין סוף שלפני הצמצום שהוא ״כל השרביט״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)
 
 

הס״מ מעדיף גמרא מחסידות, וחסידות מתניא, ותניא מעבודה שבלב

 
מקובל מכ״ק אדמו״ר הצמח צדק, שהס״מ אומר: עדיף בשבילי שתלמדו ז׳ דפי גמרא, ובלבד שלא תלמדו דף אחד ״לקוטי תורה״ (חסידות חב״ד של אדמו״ר הזקן).
וממשיך: עדיף שתלמדו ז׳ דפים לקוטי תורה, ובלבד שלא תלמדו דף אחד בספר התניא (כי הוא המשפיע על העבודה שבלב בפועל).
ואח״כ ממשיך עוד ואומר: עדיף שתלמדו ז׳ דפים תניא, ובלבד שלא תעסקו אף שעה אחת בעבודה שבלב באריכות ההתבוננות בגדלות הוי׳ בתפלה (שזהו התכלית של לימוד התניא).
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

פגישת שני הצדיקים ברחובות אניפולי בהתלהבותם מספר התניא

 

כשהביאו שלוחיו של אדמו״ר הזקן את קונטרסי התניא (בכתב יד) לאניפולי, אל רבי יהודא לייב הכהן ורבי זושא, כדי לקבל את הסכמותיהם להדפסת התניא, הם השאירו בידם את הקונטרסים למשך הלילה, כדי שהצדיקים יעיינו בהם. כשעיין רבי יהודא לייב הכהן בתניא, הוא נכנס להתפעלות עצומה ולהתלהבות רבה, ומבלי יכולת לעצור בקרבו את ההתרגשות הגדולה, החליט ללכת אל רבי זושא (שניהם גרו באניפולי) ולשתף אותו בהתלהבותו מספר התניא. אותו הדבר אירע גם אצל רבי זושא, שגם הוא לא היה יכול לעצור בקרבו את ההתרגשות הגדולה שאחזה בו, והחליט ללכת אל רבי יהודא לייב הכהן – וכך בהלכם אחד לקראת השני, הם נפגשו על הגשר המקשר את שני חלקי העיירה אניפולי, והתחילו לרקוד שם מרוב שמחה עד ש״אניפולי כולה בערהו״.
 
(שעורים בספר התניא, מאת הרה״ח ר׳ יוסף ווינברג שי׳, ומכמה מקורות)
 
 

״ורוח קדשך״ זהו ספר התניא קדישא

 
אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תיקח ממנו(תהלים נא, יג). ״ורוח קדשך״ – זה ספר התניא קדישא, וזוהי הבקשה שלא יהיו העלמות והסתרים על לימוד חסידות חב״ד בכלל, ועל ספר התניא בפרט.
 
(הרה״ח ר׳ שמואל נוטיק בשם חסידים גדולים)
 
 

הזכויות מסייעות לקליטת התניא בנפש

 
פעם שלח אדמו״ר מהר״ש את אחד החסידים המקושרים שלו לדייטשל אחד (=יהודי מגרמניה, שהי׳ מהצדיקים הנסתרים בדורו), לקבל ממנו הדרכה בעבודת ה׳. החסיד נסע אליו והשתדל מאד לעקוב ולשים לב אחרי כל הנהגותיו והדרכותיו כפי הציווי של הרבי מהר״ש.
פעם הי׳ צריך החסיד לנסוע לאיזה מקום עם טראמוואי (=רכבת עירונית), ראה הדייטשל מבעד החלון איך שהטראמוואי זז כבר ממקומו והתחיל לנסוע, והחסיד רץ מהר מאד והספיק לקפוץ עליו. לאחר שחזר הביתה הוכיח אותו הדייטשל על כך שסיכן את עצמו בקפיצתו על הטראמוואי בעת שכבר נסע, והזכיר לו מה שאמרו חז״ל (תענית כ, ב) על מי שעושים לו נס שמנכים לו מזכויותיו.
וביאר בזה, שהכוונה ב״מנכים״, היינו שמורידים מנפשו כוחות רוחניים, וזה נזק גדול מאד ברוחניות בכלל, ובשביל השגת פנימיות התורה בפרט. דכאשר לומד ענין בלקוטי אמרים תניא, הנה כאשר לומד הענין בטרם שנעשה לו הנס ועדיין לא נוכו לו זכויותיו, אזי אותם הזכויות עוזרים לו להרגיש אלקות בהענין שלומד בתניא בקלות יותר ובהרחבה יותר, וגם הענין נקלט בנפשו יותר חזק, אבל כאשר לומד אותו הענין עצמו בתניא, לאחר שנעשה לו הנס, אזי אף שלומד אדעתא דנפשיה, חסרים לו הזכויות שניכו ממנו, שבכוחם הי׳ זוכה להנחה וקליטה פנימית (״א דערהער״) יותר בנפשו.
 
(הרה״ח ר׳ שמואל נאדל, ששמע מאחיו שהיה חסיד ישיש של הרבי מוהר״ש)
 
 

התניא הלהיב את הצדיק, שהחליט להיות חסיד ולא אדמו״ר

פעם יצא אדמוה״ז לחסידים וחילק משקה ואמר: ״היינט האב איך מבטל גיווען א פוילעשן גוטן אידן, און א גרויסן״ (=היום ביטלתי אדמו״ר פולני גדול). וביאר אדמו״ר הזקן את דבריו ״היום נעשה ר׳ ברוך מרדכי באברויסקער לחסיד. אם הוא לא הי׳ מתקשר להיות חסיד, הי׳ נהי׳ ממנו אדמו״ר פולני גדול״. והמשיך אדמוה״ז: ״הראתי לו את התניא וקרא בו כמה פרקים בעיון ומיד התלהב ממנו, ואמר ״יהי חלקי עמכם״, והחליט מיד להתמסר לחסידות, להתקשר ולהיות חסיד״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

בזכות התניא זכה ליחידות עמוקה ונפלאה

הרה״ח ר׳ מרדכי יואל הי׳ תלמיד מובהק של הרה״ח ר׳ איזיק האמליער. במשך השנים הוא היה כו״כ פעמים ביחידות אצל אדמו״ר הצ״צ. באותה התקופה היה סדר הכנסת החסידים ליחידות, בידי המשרת ר׳ חיים בער העומד ליד הדלת.
פעם עלה בדעתו של ר׳ מרדכי יואל ע״ה, מדוע עליו להכנס תמיד ליחידות לרבי באמצעות המשרת דוקא, אולי ע״י המשרת הממוצע יש איזו התלבשות רוחנית של המשרת וזה משפיע על היחידות, לכן אולי כדאי, פעם אחת עכ״פ, להיכנס לרבי בלי המשרת הנ״ל. והחליט בדבר סופית שיעשה כן, אבל היה לו ספק מתי יהיה זה יותר נח עבור הרבי, עד שהחליט שכדאי לנסות זאת בשעה מאוחרת מאד בלילה.
ר׳ מרדכי יואל הכין את עצמו כמה זמן לפני זה כנהוג אצל החסידים: הרהר בתשובה, נתן צדקה, התפלל בכוונה יותר מהרגיל וכו׳, וכאשר הגיעה השעה, לקח אתו את התניא שלמד בו הרבה שנים, כי בלי התניא לא זזים לשום מקום, ואפי׳ בשביל להכנס ליחידות לרבי. וניגש לדלת של הרבי הצ״צ באימה ופחד, וב״ה לא נמצא אף אחד בחדר הסמוך לג״ע העליון, וברגע שהרים ידו לדפוק בעדינות הכי גדולה בדלת של הרבי והתניא בידו, הנה בטרם שנגע בדלת נפתחה הדלת פתאום והרבי עומד לפניו, ובפנים שוחקות הראה לו בידו הקדושה להיכנס, באומרו פעמיים: ״קענסט אראינגיין, קענסט אראינגיין״ (יכול אתה להכנס, יכול אתה להכנס).
ר׳ מרדכי יואל נכנס לרבי ברעדה פנימית, והשתהה ביחידות זמן ארוך. למחרת נתגלה הדבר לחסידים עפ״י השגחה עליונה, והם תפסו אותו וחקרוהו איך ומה היה ביחידות מיוחדת כזו, אבל כמה שהתחננו לפניו לא הסכים ר׳ מרדכי יואל לספר שום דבר לאף אחד, רק דבר אחד אמר לחבריו, שעד היום לא היתה לו יחידות עמוקה ונפלאה כזו, ושמרגיש בנפשו שבודאי כל זה הוא בזכות התניא בלבד.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, מפי סבו ר׳ מרדכי יואל. וראה ״לשמע אוזן״ ע׳ רטז)
 
 

לימוד התניא מוציא את האדם מכל טעויותיו וספקותיו

ישבו חסידים בהתוועדות, וביניהם גם החסידים המפורסמים, ובעת השיחה ביניהם (כנהוג אצל החסידים שמוכיחים זה את זה להטבה ולהנהגה במדות ישרות. והתוכחה היא בעדינות הכי גדולה ומתוך אהבה), אמר הרה״ח ר׳ יצחק מתמיד לחברו, אחי יקירי דו ווייסט אז דו בלאנדזשעסט?(האם אתה יודע שהנך תועה ונבוך?), והשיב לו חברו בידידות הכי נאמנה: אני מסכים איתך שאני תועה בדרכי, אבל מי לא תועה ונבוך עתה, הרי בזמן הזה כולנו נבוכים, ומה יש לעשות כנגד זה?
והשיב לו הרה״ח ר׳ יצחק מתמיד: הן אמת שכולנו נבוכים עתה, אבל יש שני סוגים של אנשים תועים והפרש גדול ביניהם, ובהפרש הזה תלוי הכל. לדוגמא, שני אנשים נכנסו כל אחד בנפרד ליער גדול ונורא של חיות רעות דורסות, ותעו בדרכם, אלא שאחד מהם יודע שהוא טעה ביער, והוא מחפש כל הזמן את הדרך הנכונה, רץ קצת לפה וחוזר, רץ קצת לשם וחוזר, עד שסוף סוף הוא עולה על הדרך הנכונה וניצול. אבל השני שלא יודע שטעה בדרכו, והוא רגוע ובטוח בעצמו שנמצא על הדרך הנכונה, הרי הוא ממשיך ח״ו בהליכתו ביער הגדול הזה, ונכנס בו עוד יותר עמוק ועוד יותר עמוק ר״ל, וכן הוא הדבר הזה ממש בתועים ונבוכים ברוחניות.
ומה שאתה שואל אחי יקירי, מה לעשות שלא להיות נבוכים, הנה ראשית כל היא הביקורת התמידית על עצמו לדעת שנמצא במבוכה, וכאשר יודעים שתועים, אז ורק אז מחפשים אח״כ את הדרך הנכונה.
והעצה היעוצה לזה היא להוסיף ולהתחזק בלימוד בספר ה״תניא קדישא״, שהוא הוא המגלה לו להאדם תמיד שיכיר וירגיש את האמת אם הדרך שבה הולך היא נכונה ואמיתית, או שח״ו תועה הוא בדרכו. כאשר חיים עם ספר התניא אי אפשר בשום אופן להיות מוטעה בנפשו, אבל בלי התניא יכול אפילו גדול בישראל הבקי בש״ס ופוסקים ובכתבי האריז״ל להיות תועה בדרכו בעבודת ה׳, וכל שכן אנשים פשוטים.
כאשר הלימוד בתניא הוא אדעתא דנפשיה בהבנה והשגה טובה, יוציא אותו התניא מכל הספיקות והטעויות, ויעמידו על הדרך הנכונה היא דרך ה׳ לילך בה בטח ותמיד, כי אין הדרכה כהדרכת התניא קדישא.
במשך השנים שיהודים התפללו(על הגאולה), האבן אידן אויס גיבעטן (פעלו למעלה) שנתנו לנו את ה״תקע בשופר גדול״ שהוא התניא הקדוש, ובו יקובצו נדחי עמו ישראל מארבע כנפות הארץ.
 
(הרה״ח ר׳ ישראל נח בליניצקי והרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב)
 
 

התניא מגלה אפילו את הרע הנעלם ומתקנו

 
כאשר נכנס פעם הרה״ח ר׳ יצחק מתמיד ע״ה לבית הכנסת יחד עם חברו, קמו לפניו אנשי בית הכנסת, ור׳ יצחק מתמיד הראה להם בידו שיואילו לשבת והתישבו.
אחרי התפילה שאל החבר מר׳ יצחק, ר׳ יצחק יקירי, איך עלה בדעתך 
שקמו אנשי ביהכ״נ לפניך, אולי קמו לפני?(ואני הייתי צריך לרמז להם בידי שאין לקום), ולמה רמזת בידך שלא צריך לקום לפניך, זאת אומרת שהיה אצלך הרגשה טבעית שבשבילך קמו. והרי ידוע לנו מהתניא ומחסידות שההרגשות שמרגישים בנפשינו בפשטות(מצד טבע הגוף עצמו), הרי הם מקליפת נוגה ומסוד חטא עץ הדעת טוב ורע.
(שיטת חסידי חב״ד לא להעלים עיניהם זה מזה בעניני עבודת ה׳ ותיקון המידות, ואדרבה מוכיחים אחד את חבירו, ואפילו אחד גדול מהשני בידיעה ובמדריגה וכו׳. ומדברים מתוך אהבת רעים בזהירות הכי גדולה בעת ההוכחה בתיקון הענינים, ואפילו(בלשון החסידות) – ב״דקות הרע״. והשני אפילו הוא גדול מהמוכיח מקבל זאת תמיד באהבה וחיבה והחזקת תודה).
והנה בשמוע ר׳ יצחק מחברו מילים אלו, הודה לו מפנימיות לבבו על שפתח עיניו בענין זה, וקיבל ממנו ברצינות אמיתית את הערתו הנכונה בזה. ר׳ יצחק התבונן כמה דקות בעמקות מחשבתו בדקות הענין ואמר לחברו: אתה צודק וצודק, עכשיו אני רואה שלא עבדתי מספיק על פרק למ״ד בתניא, כי בכל ענין ותיבה שבתניא צריכים להתבונן מאד בעמקות הדעת בתפילה (ע״ד שכתוב בפרק למ״ד ״עבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה׳ בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש״). ולא קיימתי זה, כי הרי בפירוש כתוב בהתחלת אותו פרק בדיוק במה שנכשלתי, ״עוד זאת ישים אל ליבו לקיים מאמר רז״ל והוי שפל רוח בפני כל האדם, והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש״, ולכן איך עלה בדעתי והרגשתי שקמו בשבילי ולא בשבילך, הרי אתה חשוב ממני בהרבה דברים, וגם בעל מדות טובות הרבה יותר ממני וכו׳. וא״כ למה עוד לא הונח אצלי(נישט אפגילייגט) בעומק נפשי ובהחלט גמור שכולם טובים ממני. ולכולם מגיע הכבוד חוץ ממני, ובפרט אחרי ביאור ארוך ובפירוט כזה בפרק כ״ט בתניא בענין להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס וכו׳. אין זה אלא רק מה שנקרא בחסידות חב״ד בשם ״רע הנעלם״, שקשה מאד להכירו ולהרגישו, וצריכים עבודה רבה בזה.
(כי יש רע הגלוי ורע הנעלם, וגם כאשר האדם פעל בעצמו שאינו מרגיש בנפשו רע כלל, יתכן שעדיין נשאר בו רע בהעלם. והוא ע״ד שאמר ריב״ז ״איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי״, וזאת על אף שלא הניח דבר גדול ודבר קטן וכל המעלות שמנו עליו חז״ל. והוא מאחר שכחות הגלויים אינם ראיה למצב עצם הנפש).
מיד אחרי זה התוועד ר׳ יצחק כל הלילה עם חסידים, וכל שיחתו היתה שרק עם התניא אפשר להכיר ולהרגיש האמת לאמיתו בכל פני׳ ותנועה וכו׳, ואפילו ברע הנעלם (הרגשת ישות הצפון וטמון בתוך עמקות הסמפונות של נפש הבהמית). ובכוחו של התניא למצוא אותו, ולעקור אותו אפילו משם, ועם כל השרשים. כי אין עוד ספר בעולם כמו ספר התניא שיפרט ויבאר כ״כ כל חלקי העבודה באדם בפרטיות ובפרטי פרטיות, הן על הנפש האלקית והן על הנפש הבהמית, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובכל חלקי הגוף, ועניני העולם.
אין דעם ספר התניא מוז מען זיך ווייקן תמיד דעם גאנצן לעבן, דאמלסט דוקא גייט מען זיכער בעזהש״ית בכל זמן ובכל ומקום, אויף א גיזונטן און א שטארקן בריק (בספר התניא חייבים להיות שרויים תמיד כל החיים, ואז דוקא הולכים בטוחים בעזהי״ת בכל זמן ובכל ומקום, על גשר בריא וחזק).
 
(הרה״ח ר׳ דובער יפה, שהשתתף בהתוועדות זו של הרה״ח ר׳ יצחק מתמיד)
 
 

דין וחשבון על כל רגע ורגע בזכות התניא קדישא

לפני פטירתו של הרה״ח ר׳ זלמן זעזמער – שהי׳ מגדולי החסידים של אדמו״ר הזקן – הרים את ידיו ואמר לפני מושפעיו, שעל שבע השנים האחרונות של ימי חייו, הוא יכול ליתן דין וחשבון על כל רגע ורגע, ולולא התניא קדישא שזכה ללמוד, ולהיות דבוק בו תמיד לא הי׳ יכול בשום פנים ואופן להגיע לזה.
 
(הרה״ח ר׳ דובער יפה, בשם הרה״ח ר׳ פנחס רייזעס)
 
 

אילו היו יודעים את כוחו של התניא לא היו זזים ממנו אפילו לרגע

 

באחת ההתוועדויות של הרה״צ ר׳ אייזיק האמליער עם החסידים, סיפר מה שזכה לשמוע מכ״ק אדמו״ר הצ״צ כשנכנס אליו ליחידות, וזלה״ק של הצ״צ:
״די וועלט האט קיין שום השגה ניט אין דעם הייליקן תניא״(ל״עולם״ אין שום השגה כלל בספר התניא קדישא). והרי זה אך ורק מעשה שטן בלבד כידוע, כי ע״י ספר התניא יכולים להפוך את כל העולם כולו לכף זכות. התניא קדישא הוא הוא האבן היקרה שבכתר המלך מלכו של עולם, כידוע המשל מהסבא (רבינו הזקן). גדלותם וכוחם של הבעש״ט והמגיד נ״ע מתגלית בעיקר, בספר התניא קדישא, הכולל את תורתם ועבודתם. אילו היו יודעים העולם את גודל הזכות, ומה אפשר לפעול עם כוחו של ספר התניא קדישא בעולם, הן ברוחניות והן בכל עניני העולם פשוט בגשמיות, וואלט מען פון דעם תניא קיין מאל נישט אפגיטראטן אויף א רגע ניט (=לא היו זזים מהתניא לעולם אפילו לרגע)״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

קבלת החיות מהקדושה ע״י התניא האלקי

 

הרה״ח ר׳ אייזיק מהאמיל זצ״ל סיפר בהתוועדות עם חסידים, שהמגיד ממעזריטש קרא פעם לאחד מתלמידיו ואמר לו: ״פאר אין אמדור, און צינד אן א ליכט״ (תסע לעיירה אמדור ותדליק שם נר), ולא אמר לו עוד פרטים בזה. התלמיד לא שאל מרבו כלום, ומיד שכר עגלון ונסע לאמדור בבטחון מלא שהרבי מדריך אותו בודאי בדרכו הנכונה, ושיצליח בשליחותו הקדושה.
בבואו לאמדור, ירד מהעגלה וחשב לאן ללכת, כי לא הכיר כלל את העיר, ומיד החליט שיהודי צריך ללכת לבית המדרש. בבואו לביהמ״ד ישב לחזור את התורה ששמע מרבו. בעת חזרתו הוא רואה שני אברכים יושבים ולומדים גמרא ביחד בהתלהבות גדולה. הוא הרגיש בהם שמתענגים מאד בלימודם, והחליט לגשת אליהם ולשוחח איתם קצת. כששאלם אם חושבים הם שתורתם היא תורה לשמה? השיבו שניהם בפשיטות: ״בודאי שתורתנו היא תורה לשמה איך יתכן אחרת״.
שאל מהם תלמידו של המגיד שוב, הנה תנן באבות (ו,א) ״רבי אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו׳.. ומגלין לו רזי תורה וכו׳״. ואני שואל אתכם, אם אתם לומדים תורה לשמה בטח מגלין גם לכם רזי תורה? והשיבו לו בקול נמוך שאין מגלין להם שום רזי תורה בכלל. כששניהם התעמקו בשאלתו הוסיפו לו: אכן, שאלתך היא שאלה נכונה ועמוקה, ואין לנו מה להשיב לך, ואחרי ששאלת שאלה כזו אולי יש לך גם תשובה ועצה לזה?
הואיל התלמיד לענות להם: לפי תשובתכם נראה שקיים ספק אם ה״חיות״ שלכם בעת הלימוד היא אהבה ויראה אמיתית? וא״כ ספק גדול אם תורתכם היא תורה לשמה באמת, כי תורה לשמה תלוי דוקא באהבת ה׳ ויראת ה׳. ובדורות האחרונים הרבה טועים בזה, ולפעמים ר״ל כך עובר כל חייהם בטעות נוראה זו, שהם מרגישים התלהבות גדולה בעת לימוד התורה, וחושבים שזוהי האהבה ויראה הנדרשת. ובאמת כל חיותם ותענוג נפשם בעת לימודם יכול להיות שלא מצד הקדושה כלל, אלא משום התענוג השכלי שבזה, או מפני איזו פניה לכבוד עצמם כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, ואז חיותם היא מהקליפה וסט״א, ותורתם היא שלא לשמה ממש, ונשארת בגלות למטה בעוה״ז הגשמי.
היות שאברכים אלו היו פנימיים ויראי שמים ומחפשי האמת, הנה בשמעם זאת שאלו ממנו א״כ מה לנו לעשות שתהא תורתנו תורה לשמה? וענה להם: ״פארט אין מעזריטש וועט איר דארטן דערוויסן וואס הייסט תורה לשמה באמת״ (סעו למעזריטש ושם תוודעו מה נקראת תורה לשמה באמת).
מיד קמו האברכים ונסעו למעזריטש ונעשו לתלמידי הרב המגיד, ואחד מהם הוא מהתלמידים המפורסמים ר׳ חיים חייקל אמדורער, והוא הנר שהמגיד כיוון להדליקו כאשר שלח את תלמידו לעיירה אמדור.
והמשיך הרה״ח ר׳ אייזיק: אברכים אלו היו בדורו של המגיד, דור שהיו בו הרבה גדולי ישראל מחנכי ומדריכי העם, וגם האברכים היו מאד מצויינים, שעבדו על עצמם לזכך נפשם וגופם להתקרב לאלקות, ומ״מ אחרי כל זה לא היו יכולים להגיע בעצמם לדרגת ״תורה לשמה״ בלי רבי, עד שהוכרחו לבוא למגיד שיעמידם על דרך האמת שהיא דרך החסידות.
ובפרט עכשיו לאחר שהדורות האחרונים זכו להתגלות ספר התניא האלקי, ספר היחידות, המדריך האמיתי והמופלא של עם ישראל כולו, הניתן לנו על פי ה׳ ביד רבינו הגדול, הרי ניתוסף המאור הגדול של ובחרת בחיים, נתינת כח והכנה לעבודה להיות בוחרים על ידו בחיים האמיתיים. ובכל מקום ובכל זמן אפשר לכל אחד ואחד מישראל להגיע ע״י העסק בו תמיד ״אדעתא דנפשיה״ וע״י ההתקשרות לנשיא הדור ממלא מקומו של המגיד ואדמוה״ז, להיות חיותו חיות מהקדושה שהיא אהבה ויראה אמיתית כל חד וחד לפום שיעורה דילי׳, ובמילא גם תורתו תהי׳ תורה לשמה באמת, כי הא בהא תליא, ותורתו עולה למעלה.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)
 
 

בא רבינו הגדול והעמידן על אחת

 

בהתוועדות של רבינו הצ״צ בי״ט כסלו עם חסידים, וביניהם היו הרה״ח ר׳ אייזיק מהאמיל, הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש ועוד מגדולי החסידים, הפליג הצ״צ מאד בגודל כוחו של התניא עד שהתבטא בזה הלשון:
בתניא פרק ג״ל עיני והביטה נפלאות מתורתך, נתבאר בארוכה: ״כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה׳ האמיתי אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים. וזה שאמרו רז״ל תרי״ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, כלומר כאילו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה יבוא לקיום כל התרי״ג מצוות״.
והמשיך הצ״צ: ובדורותינו אלה יש לנו לשמוח על הירושה הגדולה שנפלה לנו הון עתק נוסף שלא עמלנו בו, שהנחילנו הסבא רבינו הגדול, בזה שגילה לנו את ספר התניא שהוא הוא המגלה והמחדיר את האמונה הטהורה והנאמנה בפנימיות לבבם ונפשם של כל ישראל ביחודו ואחדותו יתברך ״שהכל הוא אלקות״, ובפרט בדורות האחרונים של נשמות הכי נמוכות דעקבתא משיחא, והתגברות הקליפות ביותר.
והעיקר הוא הפצתו של התניא בכל האופנים ובכל הדרכים, עד להעמיד שלחנות למשפיעים בחוץ ברחובות העיר לשיעורי לימוד ברבים לכל העוברים ושבים. על דרך שעשו בימי עזרא שקראו בתורה ברחוב דוקא, מפני שאז היתה התגברות הקליפות ביותר כידוע, לכן קראו בתורה ברחוב בכדי להכניע את הרע הגמור דג׳ קליפות הטמאות.
הסבא רבינו הגדול בא ״והעמידן על אחת״ שהוא ה״תניא קדישא״ שבו ועל ידו יבואו כל ישראל לתכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אלקות בעוה״ז הגשמי, וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו.
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער) 
 

פרסום תגובה חדשה

test email