והנה כמו שנתבאר לעיל בענין יחודא תתאה ויחודא עילאה, דביחו״ת בהכרח שיהי׳ ג״כ בחי׳ יחו״ע, ובאם לאו הוא בחי׳ אתר דמותא מצד אחיזת החיצונים, ונופל ממדריגתו ר״ל כו׳. כמו״כ יובן ג״כ הענין בעסק התורה. דתושבע״פ נמשלה לתאנה ותאנה היא עץ הדעת (כדעת הרשב״י במד״ר ור״נ בגמרא), ולכאורה נפלא הדבר איך שייך לומר על תושבע״פ שהיא עץ הדעת כו׳. ובאמת מבואר כן ברעיא מהימנא פ׳ נשא (דקכ״ד ע״ב) דתושבע״פ היא אילנא דטוב ורע. אמנם אין הכוונה על התורה עצמה שהיא ח״ו בחי׳ אילנא דטו״ר, אלא מצד ההתלבשות שלה, וכמ״ש באגה״ק על מא׳ רע״מ הנ״ל כי הלכות התורה נתלבשו בדברים גשמיים כו׳ המחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית, כן כל ההלכות הם בדברים הגשמיים, וכשלומד ההלכות הרי הוא עוסק בענינים גשמיים יכול להיות בבחי׳ יש ודבר ויוכל לשכוח על ה׳ נותן התורה, וישכח שהיא חכמתו ורצונו ית׳ כו׳.

ואינו דומה כמו תושב״כ שנרגש בה יותר האור האלקי, כי לא נתלבשה בלבושים גשמיים כ״כ, ובפרט שבכל ענין אומר וידבר ה׳ ויאמר ה׳ וחותם בכמה פרשיות אני הוי׳. אבל בתושבע״פ לפי שנתלבשה בלבושים גשמיים הרי הם מעלימים ומסתירים על האור, והוא מרגיש בלימודו רק הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו והוא רחוק מאלקות. ובפרט שכל ענין תושבע״פ הוא לברר בירורים, וכמו ר״י כולהו תנויי בנזיקין הוה, שמתלבש ג״כ בטענות של שקר לברר האמת מן השקר, וכן בעניני איסור והיתר להבדיל בין האסור אל המותר ובין הטמא אל הטהור כו׳. הרי שהיא מתלבשת בלבושים דטוב ורע ממש, ומשו״ז נק׳ אילנא דטוב ורע לפי שהמברר מתלבש בלבושי המתברר ונק׳ ע״ש המתברר כו׳.

ולכן צ״ל עסק התורה באהבה ויראה דוקא, וכמ״ש בתיקונים דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה׳. ולכאורה הוא תמוה מפני מה לא יכלא לסלקא ולמיקם והלא היא קדושה גמורה חכמתו ורצונו ית׳ ואיך לא יכלא כו׳, אלא שזהו מצד הלבושים בענינים הגשמיים ובעניני טוב ורע, דכשלומד בלא אהוי״ר הנה הלבושים דטוב ורע המה נדבקים בתורתו ונגררים אחרי׳, ומשו״ז לא יכלא לסלקא כו׳ ונשארת למטה כו׳. ולזאת צ״ל לימוד התורה באהוי״ר כמ״ש בספר של בינונים פל״ט ואז יהי׳ לימוד התורה שלו לשמה כמ״ש בסש״ב שם יעו״ש, היינו למלאות רצונו ית׳ וגם לקשר נפשו ולייחדה בה׳ ע״י התורה וכמש״ש ספ״ה ופמ״א.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, קונטרס עץ החיים ע׳ 37-8)

 

 

וכמ״ש הרח״ו ז״ל בהקדמתו לשער ההקדמות מהשמונה שערים וז״ל: ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם ע״מ לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיות מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות, להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים. ועיקר סיבת מעשיהם הוא מ״ש אח״כ הכתוב ונעשה לנו שם, ככתוב בס׳ הזהר פ׳ בראשית (דכ״ה ע״ב) על פסוק אלה תולדות השמים והארץ, שחמשה מינים יש בערב רב, ומין השלישי מהם הוא הנק׳ כת גבורים דעלי׳ אתמר המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה נבנה לנו עיר ומגדל וגו׳ ונעשה לנו שם בבנין בתי כנסיות ובתי מדרשות, ושוין בהון ס״ת ועטרה על רישי׳ לא לשמה אלא למעבד לון כו׳. והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, עכ״ל הרח״ו ז״ל.

ואזי אותה פני׳ שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחי׳ גלות בתוך הקלי׳ לפי שעה עד שיעשה תשובה כו׳, וכ״ש אם לא נטהרה נפשו עדיין וגופו ונפשו מלוכלכים בחטאות נעורים ובמחשבות רעות, אשר הלבושים הצואים האלו מתלבשים בתורתו ומורידים אותה בעמקי הקליפות ר״ל. ובכ״ז ודאי תורתו היא בבחי׳ סמא דמותא ממש ר״ל, הן מצד עצם הלבושים הנ״ל שהתורה חוגרת שק עב מאד והיא בגלות בתוך הקליפות ר״ל והן מצד הישות, דכאשר עסק התורה הוא לשום איזה פני׳ כנ״ל, ובפרט בלבושים הצואים הנ״ל נעשה יש גדול מאד ע״י עסק התורה שלו בגאוה וגסות הרוח ביותר, ומתעבה ומתגשם מאד בנפשו וגופו כי היא המביאה אותו להתענג בתענוגי בנ״א (מה שבאפשרו להשיג) מצד הישות ומצד שחשוב הוא בעיני עצמו), והוא ההיפך לגמרי מאמיתית ענין לימוד התורה שצריך להיות בביטול, וחכ׳ דקדושה עיקרה הוא בחי׳ הביטול.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, קונטרס עץ החיים ע׳ 39-40)

 

 

 

חובת מצוה וחובת חובה הוא ללמוד ג״כ פנימיות התורה, כמ״ש באגה״ק שם שהיא מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כו׳. ומי שאינו לומד פנימיות התורה ה״ה מתחייב בנפשו, כי גם בעסק התורה יפול הנופל כו׳ כנ״ל באורך. ולא זו בלבד שלא יברר בירורים אדרבה כו׳. וכ״ש מי שאינו רוצה בלימוד הזה כ״א בלימוד הנגלה לבד, הרי הוא מתדבק באתר דמותא כו׳ וכמ״ש בזהר דויחי שהובא לעיל. ורק בה ועל ידה יזכה לאור החיים כי היא היא בחי׳ עץ החיים, ועל ידה יבוא לידי אהוי״ר וחי בהם בעסק תורתו לברר בירורים להעלות נפשו ומקור נפשו ולייחדן ביחודו ית׳ כו׳..

וזהו וזאת התורה אשר שם משה, וזאת דוקא בוא״ו לחבר עץ הדעת

בעץ החיים. וזהו ג״כ מה שדרשו על פסוק זה זכה נעשה לו סם חיים, זכה לחבר את התורה בעה״ח והיינו שעסק התורה שלו היא באהבה ויראה ולשמה שזהו ע״י העסק בפנימיות התורה כנ״ל פי״ג, נעשה לו סם חיים. לא זכה שאינו מחברה בעה״ח שאינו עוסק בפנימיות התורה, וממילא אין לו אהוי״ר, ולומד תורה סתם בלי אהוי״ר ולא לשמה, נעשה לו סם מות ר״ל. כי יורד ונופל עי״ז שנעשה יש ודבר גדול ומתגשם ביותר כו׳ כנ״ל באורך..

והיינו דחיצוניות התורה תורה הנגלית היא בחי׳ לבושי התורה, והנשמה בהם היא בחי׳ פנימיות התורה. וכמו שהנשמה מחי׳ את הגוף כמו״כ פנימיות התורה מחיה את חיצוניות התורה, וכשלומד פנימיות התורה אז יש לו חיות בלימוד התורה הנגלית וחי בהם (בבחי׳ חיות דקדושה ולא מסטרא אחרא ח״ו) וממילא הלימוד כאשר הוא בחיות הרי הוא מתאים אל הכוונה האמיתית בלימודו כו׳, משא״כ כשאינו לומד פנימיות התורה הרי לימוד התורה הנגלית שלו היא כגוף בלא נשמה, והרי הוא כגוף מת בלי שום חיות דקדושה, וממילא גם כוונת הלימוד אינו כדבעי כו׳.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, קונטרס עץ החיים ע׳ 43 ואילך)

 

 

 

ימים יבואו ודור הצעיר יבוא בתביעה נפשית אל כל מנהיגיו, ובפרט אל מנהלי הישיבות וראשיהם, לאמר:

מפני מה לא הוכחתם אותנו על דרכנו. מפני מה לא אמרתם לנו את האמת, אמתה של תורת אלקים חיים, במילואה. מפני מה לא הוריתם לנו את דרך החיים בחיים היום יומים, לאמר: איך עלינו להתפלל בכל יום לפני אבינו מלך מלכי המלכים הקב״ה. איך עלינו ללמוד את תורתו, וכמצווה עלינו ״באימה ביראה ברתת ובזיעה״. איך עלינו לקיים מצותיו, וכמצווה עלינו ״בשמחה ובטוב לבב״ אשר עבודה גדולה היא (רמב״ם סוף הל׳ לולב).

ומה נאמר ובמה נצטדק ביום ההוא?

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ, קונטרס עץ החיים ע׳ 5-6)

 

 

 

פעם התוועד רבינו הצמח צדק עם החסידים בי״ט כסלו, ובין שאר הענינים אמר:

ישנה קבלה מאדמו״ר האמצעי שקיבל מאדמו״ר הזקן, שמי שלבו לא מושכו כלל ללימוד התניא, הרי זו הוכחה ברורה שנשמתו לא עברה את יסורי הגהנום למרקה ולזככה מהעבר בגלגול הקודם כשהיתה בעולם הזה, וע״פ הפסק דין של בית דין של מעלה – מטעם הידוע להם – פסקו לשלוח בחזרה את הנשמה, כמו שהיא עם כל מעשי׳ ולבושי׳ הקודמים, עוד הפעם לעוה״ז הגשמי. ולכן קשה עליה בגלגול הזה הענין של פנימיות התורה – נשמתא דאורייתא, ומטעם זה הנה נשמה זו אינה נמשכת ללימוד התניא. ולכן עיקר העבודה של נשמה זו צריכה להיות להתגבר על טבעה ורצונה ולהתמסר דוקא ללימוד פנימיות התורה חסידות חב״ד בכלל והתניא קדישא בפרט, ע״ד שאמרו בגמרא (שבת קיח,ב) ״אבוך במאי הווה זהיר טפי״. והטעם שנזהרו בענין פלוני ביותר הוא לפי שזה היה היפך טבעם, ובמניעות ועיכובים רבים מאוד, לכן היו מתגברים על עצמם להיות זהירים דוקא בזה ביתר שאת וביתר עוז.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)

 

 

 

בהתוועדות של רבינו ה״צמח צדק״ עם חסידים בי״ט כסלו, דיבר הרבה על החובה הנפשית של כל אחד ואחד ללמוד חסידות, ולהתפלל אח״כ באריכות בהתבוננות בגדולת ה׳, והזכיר את פתגם זקנו רבנו הזקן, שאמר בזה הלשון:  

חייבים ללמוד חסידות חב״ד, וההתחלה היא דוקא מהיסוד והתורה שבכתב של החסידות שהוא ספר התניא. שנינו באבות(פ״ה מכ״ב): ״בן בג בג אומר הפך בה והפך בה״ – קער זיך אהער אין נגלה קער זיך אהין אין נגלה (תפנה לפה בנגלה תפנה לשם בנגלה) ותראה ״דכולה בה״ שכל סודות התורה גנוזים בה. אבל אף על פי כן: ״ומינה לא תזוע״ – בלימוד הנגלה לבד בלי פנימיות התורה נשמתא דאורייתא – לא תזוע – לא תצליח עי״ז להזיז את הנפש הבהמית ממקומה. משום ״שאין לך מידה טובה הימנה״ – כלומר שמלימוד הנגלה לבד בלי לימוד החסידות, לא תגיע למדות הטובות של אהבת ה׳ ויראת ה׳, ולקיום התורה והמצוות באמת.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

 

על גאונינו מדריכי עם הקדש, לשום לב להתייעץ עם מנהלי הישיבות, ולבוא לידי החלטה גמורה בדרכי חיי הבני תורה, להדריכם במעגלי החסידות, להכניסם בהיכלי החכמה בינה ודעת, להסבירם דרכי העבודה ביושר המדות, עפ״י ההתבוננות בהשכלה והבנה המבוארת בתורת החסידות, ואז נוכל בעזה״י לקוות לדור דעה.

ועל דבר שאלתו, בהכרח לימוד תורת החסידות, ושואל לתומו, כי לחיזוק ביראת שמים די בלימוד מוסר, וזולת זאת אין לנו בעולמנו אלא לשגשג (שטייגין) בתורה, בלימוד הבבלי והירושלמי ראשונים ואחרונים, ואין לנו עסק בנסתרות..

ראוי הוא הדבר, למען קיים עצת חז״ל ״ומעמידו על האמת ומעמידו על השלום״, שלא לענות לו על שאלתו זאת, עד אשר תחלה ילמוד את הקונטרס עץ החיים, שהנני שולח לו בזה, ובטוהר צחות הבנתו, הנה כאשר ישקוד בלימודו בו, הנה בעזרתו ית׳ יעמוד על בורין של דברים, ואז אקוה כי גם מצד השכלי, ידאוג ויצטער על עצמו, איך עברו ימיו ושנותיו עד עתה – יאריך השי״ת ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים – בלא בינות אדם, בפרט בהנוגע ליראת שמים, ויוכח לדעת כי פנימיות התורה דוקא היא העושה את הגליא לסם החיים, ואשר לימוד תורת החסידות מביא לידי קיום מ״ע של אחדות הבורא, אהבה, ויראה, ובלבבו יתעורר הצער והחמלה על עצמו ועל כל אלו שלא קיימו מצות אלו כהלכתן, בסיבת העדר ידיעתו אמיתת דבר ה' בפנימיות התורה. ויקח לו מורה דעת ויקבע לו עת ללמוד תורת החסידות, וישוב אל ד׳ וירחמהו ויתן לו לב מבין בתורתו ית׳.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, אגרות קודש חלק ב׳ ע׳ תלד. קונטרס ״עץ החיים״ ע׳ 13)

 

 

 

בלימוד התורה מרגישים בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא. שבלימוד התורה הנגלית יכול להיות שילמדו שישים שנה ולא יהי׳ לו שום שייכות כלל לאלקות, לאור אין סוף שבתורה. ואפילו זה שהוא יהודי ישר ירא שמים בלימוד תורתו, מכל מקום אין לו שייכות לאלקות, והוא מונח אך ורק בהשכל והסברות שבדברי אביי ורבא, ולאלקות אין לו שייכות כלל, כי תורה הרי זה שכל ושכל מעלים על אור.

אבל בחסדי הוי׳ עלינו, הרי הוא נתן לנו פנימיות התורה, שבאמת הרי פנימיות התורה הוא ג״כ שכל, שהרי זה בא בהשגה, מכל מקום הרי שכל זה הוא סוג אחר לגמרי, גבוה מאד, ההשגה של פנימיות התורה היא אחרת לגמרי, ולכן ע״י פנימיות התורה יכולים להרגיש את האור אין סוף גם בתורה הנגלית, וזהו הפירוש של ״גנזו בתורה״.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 110)