חב"ד » לומדים תניא » תניא קדישא וכוחו האלוקי

פרק י – סדר לימוד התניא

הקראת כתבה
יום רביעי ז׳ אייר ה׳תשע״ד
הוראת הרבי היא שיש צורך לעורר על ההתחזקות בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות, כולל גם לימוד הפרקים הראשונים, ומהתחלת הספר – ״תניא״. כולל גם לימוד ההקדמה כו׳, וכ״ז נוסף על לימוד התניא בשיעורי חת״ת, ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.
מאת הרב משה ניסילעוויטש
את הבניין
תוכן העניינים
 
 

לימוד פרק תניא בכל יום

 
חוק קבוע יהי׳ ללמוד בכל יום ויום פרק תניא בין מנחה למעריב, או תיכף אחר תפלת ערבית.
 
(כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, אגרות קודש ח״ב ע׳ תשכ)
 
 

שלא יעברו ג׳ ימים בלא לימוד התניא

 

לפלא שאינו מזכיר בלימודים הנלמדים ברבים, גם לימוד תניא בכל יום, ועכ״פ ביום ב׳ וה׳ נוסף על השבת קודש, שכלשון רז״ל לא יהי׳ שלושה ימים בלא תורה – פנימיות התורה.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חלק ט׳ ע׳ רפ)
 
 

סדר קבוע בלימוד תניא ברבים היא תקנה נפשית

 
במענה על מכתבו מכ״ד טבת העבר בדבר קביעות סדר בלימוד תניא ברבים ״היא תקנה נפשית״, בזה הנוסח זכיתי לשמוע מהוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק – בעת התחילו ללמוד עימי שיעור תניא בכל יום – בשם הוד כ״ק אביו אאזמו״ר הרה״ק המהר״ש בלויית סיפור פנימי מהוד כ״ק אביו אאזמו״ר הרה״ק הצמח צדק. ותוכנו, אשר המקיפים דנשמה, היינו מדריגת חי׳ יחידה, מרגישים את הלימוד, וע״י עבודת התפלה וניגון חסידי פנימי בכלל ובעת התוועדות חסידית בפרט, מחוררים ומנקים את הסתימה, כך שזה נרגש בראש ובלב, ופועל הנחה פנימית ששוברת וממרקת את החלודה שצמחה, ומתגלית הפנימיות האמיתית היפה, הנקיה והנפשית, ואור הנשמה.
 
(כ״ק מוהריי״צ נ״ע, אגרות קודש חלק ט׳ ע׳ שצה – תרגום מאידיש)
 
 

יש לחזור תמיד על הלימוד בספר התניא

 
ישנם חסידים אמיתיים, שמסתפקים בכך שכבר למדו את ספר התניא בשנים שלפני זה, ולכן לומדים ענינים חדשים בחסידות, ועל אחת כמה וכמה לא את הפרקים הראשונים בתניא שלמדו כבר כמה פעמים ובודאי לא את הפרק הראשון והתחלתו, שבוודאי יודעים את זה בעל פה. ובפרט התיבה הראשונה – ״תניא״, שבזה לא שייך מציאות של שכחה, מרוב הרגילות כו׳.
ולכן, יש צורך לעורר על ההתחזקות בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות, כולל גם לימוד הפרקים הראשונים, ומהתחלת הספר – ״תניא״. כולל גם לימוד ההקדמה כו׳, וכ״ז נוסף על לימוד התניא בשיעורי חת״ת, ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תש״נ חלק ג׳ ע׳ 246)
 
 

הפגישה הראשונה עם חסידות צריכה להתחיל מהתניא

 
אחד מגדולי החסידים הרה״ח ר׳ ברוך מרדכי מבאברויסק, חזר פעם בהשכמה מאדמוה״ז, והניח הטלית ותפילין שלו בביהכ״נ. החסידים כשנודע להם שהוא צריך להגיע, חיפשו בשקית של הטלית ותפילין שלו מאמר חדש שהביא מהרבי, בכדי ללמוד בו לפני התפילה. אבל חיפשו חיפשו ולא מצאו. ר׳ ברוך מרדכי הכיר בשקית שהחסידים חיפשו שם משהו. אחר התפלה שאל אותם מה חיפשו, והשיבו כל האמת. ואז ענה להם ר׳ ברוך מרדכי:
אצלנו כשאנו שומעים מאמר מהרבי מיד חוזרים אנו אותו בע״פ ומכניסים אותו כולו לתוך הראש, ולא מביאים את המאמר על נייר.
כי עיקר פעולת החסידות על השכל והמדות היא, כשקובעים את הענינים המובנים והמושגים של המאמר במח הזכרון דוקא, ולא בלימוד שטחי בלבד.
במיוחד צריכים לזכור ענין זה בלימוד התניא, שהוא כולל ריבוי ענינים מאד ובקצרה, ולכן חשוב בו עוד יותר ענין העלאה והחקיקה במח הזכרון לפי האפשרות של כל אחד ואחד. וכן היו עושים החסידים הקודמים שהיו עוסקים בעיקר בספר התניא, ורק אח״כ היו מתמסרים על לימוד מאמרי החסידות שבאריכות גדולה, ובהתבוננות בתפלה.
איזו צורה יש לחסיד הלומד חסידות אם אינו בקיא בספר התניא תחילה. הפגישה הראשונה עם חסידות חייבת להיות מספר התניא דוקא. הפגישה הראשונה עם התניא, עשתה אצלי מהפיכה גדולה ועצמית מן הקצה אל הקצה בכל החיים שלי. והרבי עשה לי את הטובה הנפשית הזאת.
 
(הרה״ח ר׳ אליהו לוין מפאריטש)
 
 

החשיבות המיוחדת בקביעות של לימוד התניא

 
אחד המשגיחים בישיבת תומכי תמימים בליוובאוויטש, הביא לפני כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע שאלה שנקרתה לפניו: היות כי אחד מתלמידי הישיבה, נצטווה ע״י רופא לעסוק בהתעמלות שעה מסוימת בכל יום בשביל בריאותו, ושאלתו היא, שאותו תלמיד לא מוצא את הזמן במשך היום בשביל ההתעמלות, כי כל הלימודים מסודרים בזמן קבוע ביום ובלילה, הן בנגלה והן בחסידות. ולכן שאלתו היא אולי בערב כשלומדים תניא, הנה במקום לימוד התניא יעשה התעמלות (כי על התניא חוזרים תמיד). כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע נרעש מרעיון זה, והשיב מיד בהתרגשות: אדרבה, התניא הוא העיקר, שיעשה את ההתעמלות בזמני הנגלה או בזמני החסידות, אבל לא בזמן המועט המוקדש ללימוד התניא.
 
(הרה״ח ר׳ דובער יפה)
 
 

השעור היומי החדשי בתניא קדישא של חסידי אדמו״ר הזקן

 
הרה״ח הרה״צ ר׳ הלל מפאריטש היה מספר בשם מורו הרה״ח ר׳ זלמן זעזמער, שהיו מזקני החסידים הגדולים של אדמוה״ז, שחילקו את ספר התניא ללימוד יומי בכל יום ויום תמידין כסדרן. וכך הי׳ סדר החלוקה:
את ה״לקוטי אמרים״ חלק א׳ של התניא חילקו לל׳ יום. ונהגו ללמוד בו שיעור חוק קבוע, והיו גומרים אותו בכל חודש וחודש (ובחודש של כ״ט יום, היו לומדים ביום כ״ט את שני השיעורים של כ״ט ולמ״ד). בשבתות היו מוסיפים על הנ״ל גם את חלק הב׳ של התניא קדישא ״שער היחוד והאמונה״, שגם אותו חלקו לה׳ שבתות והיו גומרים אותו בכל חודש וחודש. כמו כן היו מורים ללמוד שיעורים אלו בתניא קדישא גם לתלמידיהם ולאחרים.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער)
 
 

לימוד התניא ק״א פעמים

 
סיפר כ״ק אדמו״ר האמצעי: זכינו לשמוע מאדוני אבי מורי ורבי (אדמוה״ז) כמה פעמים בזה הלשון: אי אישיר חילי הייתי מתקן ד׳ דברים בנוגע ללימוד התניא:
א) שכולם ילמדו לקוטי אמרים ושער היחוד והאמונה שיעור קבוע בכל יום, ויסיימו בכל חודש וחודש, ולפי האפשריות בהבנה והשגה.
ב) בנוסף לזה צריך ללמוד גם לעיונא, וזה צריך להיות ״ק״א פעמים״, כפי שמרומז בספר התניא פרק ט״ו, שעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת.
ג) שני הדברים הנ״ל, שיהיו תמיד כפי האפשר בעשרה. כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל, על ידי עסק התורה והמצוות בעשרה – ״עדה קדושה״.
ד) לפני לימוד התניא שינגנו ניגון.
והוסיף אדמו״ר האמצעי, שבנוגע להלימוד ק״א פעמים, זכינו גם לשמוע מכ״ק אדמוה״ז, שידוע ומפורסם לכל, אשר הגאון האמיתי אדוננו מורנו ורבינו המגיד הקדוש ממעזריטש, לגודל ועוצם חריפותו שהי׳ נעלה מכל גאוני בני דורו, הנה העובד אלקים הזה קודם התקשרותו לרבינו הבעש״ט הק׳, לא הניח דיבור משום ספר בנגלה ונסתר אשר נמצא במדינתנו, אשר לא חזר אותו ק״א פעמים.
והוסיף הצ״צ שהק״א פעמים שהיה לומד הרב המגיד, לא הי׳ בשביל הזכרון, כי בלמדו ענין חדש פעם א׳ בלבד היה כבר נחקק במח זכרונו לעולם ועד, אבל עבודתו ללמוד כל ענין ק״א פעמים, היה מטעמים אחרים.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

הפרד״ס שבתניא האלקי

 
באחת מהתוועדויותיו של הרה״ח ר׳ ישראל נח בליניצקי ז״ל עם החסידים, הפליג והפליא מאד בגודל הזכות שזכה עם ישראל בגילוי התניא האלקי, ע״י הנשמה החדשה של אדמו״ר הזקן. דבהיותו נשמה דאצילות פה למטה בעוה״ז הגשמי, היה בכוחו להכניס בספר התניא חידושי תורה וסודות עמוקים בלי גבול, בד׳ אופני לימוד פרד״ס(פשט, רמז, דרוש, סוד), בפנימיות התורה גופא, בהבנה והשגה.
איך שלומדים תניא בפירוש ה״פשט״ לבד בעולם הזה עולם העשיה, ואיך שלומדים תניא לפי פירוש ה״רמז״ בעולם היצירה, ואיך שלומדים תניא לפי פירוש ה״דרוש״ בעולם הבריאה, ואיך שלומדים תניא לפי פירוש ה״סוד״ בעולם האצילות, ובלימוד בקבלת עול במסירה ונתינה אמיתית, הנה כל אחד ואחד יכול להגיע בהבנה והשגה בשכל האנושי שלו מנפש השכלית, ובפרט בשכל האלקי דנפש האלקית, להשגת ענינים גבוהים מאוד בתניא.
וחסידים הגדולים בדורותיהם, ע״י עבודה, כבר היו שייכים לזה, והיו משתוקקים בצמאון נפשי ידיעה בפרד״ס התניא כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳, והיו מקבלים לפי הוראתם של רבותינו נשיאנו הקדושים את מה שהיה דרוש להם בזה. אבל התחלת הלימוד הוא לעולם מהפשט בלבד.
 
(הרה״ח ר׳ ישראל נח בליניצקי והרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב)
 
 

הסדר בלימוד התניא – להתחיל מ״שער היחוד והאמונה״

במה שכותב שהתחיל ללמוד תניא עם כיתה של מבוגרים והתחיל בפרק הראשון בספר התניא – הנסיון הראה, שבהנוגע לכמה סוגים, מצליחים יותר, כשמתחילים בחלק ב׳ דתניא ואח״כ חלק א׳.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חכ״א ע׳ תיג)
 
 

ההבדל ביו שער היחוד והאמונה – לספר של בינונים

 
לאחרי שרבינו הזקן החליט להדפיס את ״שער היחוד והאמונה״ כחלק שני – השאיר רמז ברור שכוונתו הראשונה היתה להתחיל את התניא משער היחוד והאמונה. שלכן, כאשר מציין בסוף חינוך קטן למש״כ ב״ספר של בינונים״, כתב ״כמו שיתבאר״(בלשון עתיד), וגם אח״כ לא שינה זה, ל״שנתבאר״, להורות שספר של בינונים הוא ענין שני, אות בי״ת, הבא לאחרי הקדמת ענין הראשון, אות אל״ף, שער היחוד והאמונה.
וכאן רואים שסיפור של חסידים (ובפרט סיפור שחזרו עליו גם רבותינו נשיאינו) יש בו עמקות כו׳ הרבה יותר ממה שמשערים. ובנידון דידן שתוכן הסיפור הוא על דרך ובדוגמת התחלת התורה באות בי״ת, להורות שלפני זה ישנו האל״ף, ״אנכי״.
וביאור הענין בנוגע לספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות: כי שער היחוד והאמונה שבו נתבארו פרטי הענינים ד״יחודו ואחדותו יתברך ויתעלה״ – הוא על דרך ובדוגמת הענין ד״אנכי״, ואילו ספר של בינונים, שבו נתבארו פרטי הענינים דעבודת האדם במחשבה דיבור ומעשה (״מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד כו׳״) – הוא על דרך ובדוגמת הענין ד״בראשית״.
וזהו הטעם שאדמוה״ז רצה להתחיל ב״שער היחוד והאמונה״ דוקא, כי סדר עבודת האדם הוא, שבכדי להגיע לאהבת ה׳ ויראת ה׳(שזהו התוכן של חלק הראשון שבתניא), צריך להיות מקודם ״האמונה הטהורה והנאמנה ביחודו ואחדותו ית׳״ (התוכן של שער היחוד והאמונה), כמבואר בחינוך קטן בסופו.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות שנת תשמ״ז ח״ג ע׳ 533. ״לקוטי שיחות״ חכ״ה ע׳ 200)
 
 

יתכן שלימוד התניא צריך להיות עוד לפני לימוד השלחן ערוך

 
ספריו העיקריים של אדמוה״ז – שנתפרסמו ונתקבלו בכל תפוצות ישראל – הם ספר התניא והשלחן ערוך, ועד ששמו של אדמוה״ז שבו נקרא בפי כלל ישראל – הוא ״בעל התניא והשלחן ערוך״.
והנה בנוגע ל״סדר״ הלימוד בשני ספרים אלו – הרי בפשטות הסדר הוא שבתחילה לומדים את השלחן ערוך ואח״כ את ספר התניא, כי לכל לראש צריכים לדעת את המעשה אשר יעשון – על ידי לימוד השו״ע, הל׳ השכמת הבוקר, הל׳ נטילת ידים, הל׳ ברכות השחר וכיוצא בו, ואח״כ באים ללימוד ספר התניא, שבו מבואר דרך העבודה, אשר ״קרוב אליך הדבר מאד״ וכיוצא בו.
אמנם יש מקום לומר, שלימוד התניא צריך להיות עוד לפני לימוד השו״ע – שהרי לפני לימוד הל׳ השכמת הבוקר, נט״י וכיוצא בו, צריך להיות אמירת ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים כו׳ רבה אמונתך״, שזהו תוכן הענינים המבוארים בספר התניא: ״רבה אמונתך״ – ענין האמונה, ״חי וקיים״ – חידוש ההתהוות מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע,  
ו״מודה אני לפניך מלך״ – ההכרה שהקב״ה הוא המלך שלו, שזה כללות ענין העבודה.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדיות תשד״מ חלק ב׳ ע׳ 786)
 
 

המכין מצעדי גבר מתחיל עם התניא

 
אחד מגדולי הסוחרים מחסידי כ״ק אדמו״ר הריי״ץ, היתה לו תקופה שהיה רוב זמנו בנסיעות ארוכות. בכל נסיעה נסיעה היה מודיע תחלה לרבי, לאן ולכמה זמן בערך נוסע, והיה מבקש ברכתו הק׳ שיצליח דרכו, ויסע לשלום ויחזור לשלום.
פעם לפני נסיעתו נכנס לרבי ליחדות, ובעת דברו אמר לו הרבי: הרי אתה בנסיעות הרבה, תדע לך, תמיד בשעה שאתה עולה על המטוס, כדאי מאד שתגיד תניא, באופן שצעדיך הראשונים על המטוס יהיו באמירת האותיות שבתניא. וכך גם תעשה בכל פעם בעת שהמטוס מתחיל להמריא מן הארץ, וכן בעת הנחיתה, וכן בעלייתך על הרכבת. כך עושים חסידים, וכך עושה גם אני תמיד בכל נסיעותי.
בזה אתה מתחיל בכל פעם ובכל מקום, את המכין מצעדי גבר שלך עם התניא. ואין הכוונה ח״ו שזה מספיק שרק ההתחלה תהיה עם התניא, אלא התניא קדישא צריך ללוות כל אדם בכל עניניו תמיד, מתחילתם ועד סופם הן ברוחניות והן בגשמיות. אבל בנוסף לזה, טוב מאד שהתחלת כל דבר יהיה עם התניא, ובפרט במקום שצריכים סייעתא דשמיא יתירה.
 
(הרה״ח ר׳ אליעזר ננס בשם הרה״ח ר׳ יצחק מתמיד)
 
 

לכל אחד, אפילו לילד קטן, יש אחיזה ומקום בתניא לפי שכלו

 
בנועם קבלתי את מכתבו בו מודיע ע״ד התייסדות שיעור לימוד תניא בבית הכנסת שלו, ושלומד עמהם – כפי שכותב במכתבו – לפי שכלו. וגודל הזכות בזה שמקרב את בני ישראל ללימוד דא״ח פנימיות התורה אין לשער ואין להעריך, ומובטחים אנו בהמשכת תוספת ברכה עי״ז בכל עניניו של הלומד וגם של המעורר ללימוד הנ״ל.
ומה שכותב – ״לפי שכלו״, הנה ידוע מה שכתוב וששמענו גם בע״פ כמה פעמים מכ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, אשר ספר התניא הנקרא תורה שבכתב של חסידות חב״ד, הוא ע״ד לימוד תורה שבכתב, שאפילו הגדול שבגדולים אינו יכול לרדת לסוף תכליתה, ואפילו הקטן שבקטנים יכול להתחיל ללמוד בה, וכמאמר רז״ל (סוכה מב, א) קטן משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה וכו׳, והוא הדין בלימוד התניא, שכל אחד לומד לפי שכלו, כי לכל אחד יש אחיזה ומקום בו, ואין שייך בזה נפילת רוח באיזה דרגא שימצא את עצמו, כי אפילו הגדול שבגדולים עדיין לא בא עד תכליתו..
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש ח״ז ע׳ קנח)
 
 

בכח כל אדם להביו הפשט בתניא

 
ועתה יקירי, באשר כאח אתה לי וכבן אחשבך וטובתך נוגע אלי, אבקשך שתתחיל ללמוד ספר של בינונים הנקרא תניא, המלמד לאדם דרכי החיים לחיות בחיי אלקי.. וידעתי אשר תבינהו אי״ה, אם כי באמת עמוק עמוק הוא מאד מי ימצאנה, אך על פי הפשט בכח כל אדם להבינו. ויותר אינו נצרך למתחילים כי אם לידע את הפשט והמבוקש בכל ענין.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, אגרות קודש ח״ג ע׳ לה)
 
 

התניא הוא ספר לימוד לכל ישראל, ו״יגעת ומצאת״

 
ידוע הפתגם מנשיאי חב״ד אודות ספר התניא, אשר אפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע לכל העמקות שבו. ולאידך, יכול כל יהודי לקחת מספר זה משהו. כי הכוונה של המחבר היתה, שיהי׳ זה ספר שכל יהודי יוכל ללמוד בו, וצדיק גוזר והקב״ה מקיים. והרי ידוע ש״יגעת ומצאת״, שכל מה שמתיגעים בזה יותר, כך מקבלים ומבינים יותר את הענינים המתבארים בתניא.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש ח״ט ע׳ פג – תרגום מאידיש)
 
 

התניא פתח היכל חדש במתיבתא דרקיעא

 
שח כ״ק אדמו״ר האמצעי: באמצעות ספר התניא פתח אבא היכל חדש במתיבתא דרקיעא עבור החסידים הפשוטים שהיו אומרים התיבות והאותיות של ספר התניא, ועי״ז התגלה אצלם האיתן שבנשמה בקיום המצוות, ומכש״כ אצל בעלי הידיעה והשגה.
 
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכד – תרגום מאידיש)
 
 

גם יהודי פשוט יכול להגיע ע״י התניא להיכלות העליונים

 
מפני ענין מסויים שפעל כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, לקחו אביו, אדמו״ר מהר״ש נ״ע, להיכלות עליונים, עד למדריגה מסויימת שאליה הי׳ באפשרותו של אדמו״ר הרש״ב להצטרף לאביו, ומשם המשיך המהר״ש להתעלות לבדו. בינתיים, הבחין אדמו״ר הרש״ב נ״ע בהיכל מואר ביותר, שבו ישב יהודי שלכאורה מצד מדרגתו, לא הי׳ שייך שימצא בהיכל זה. כשחזר אדמו״ר מהר״ש, שאלו אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע כיצד מגיע יהודי זה לאותו היכל? השיב לו אדמו״ר מהר״ש, שהלה הוא אמנם יהודי פשוט, אלא שהי׳ בקי בתניא ונהג תמיד לחזור תניא בע״פ, ומשום כך זכה לגילוי זה.
וההוראה הנוגעת לנו מסיפור זה בנוגע ללימוד ספר התניא היא – שגם בשעה שחסר בענין ההבנה וההשגה, בכל זאת יש ללמוד תניא כפי שיכול, ועי״ז מאיר לו אור, ונמצאים בהיכל מואר כו׳. אבל כדי שלא לישב שם ״בעיניים קשורות״ היינו, שרואים ולא יודעים מה רואים, שומעים ולא מבינים מה שומעים – יש צורך ללמוד ולהבין בהבנה והשגה, ואז נמצאים במעמד ומצב של עיניים פקוחות ואזניים פקוחות.
 
(מסיפורי חסידים) 
 
 

אופן לימוד השיעור היומי בתניא

 
ביחס לשיעור לימוד תניא שצריך להיות בכל יום ויום – אין מדובר על הבנה עמוקה בלימוד זה, אלא פשוט לומר וללמוד את האותיות של שיעור התניא. כן יש להוציא שני רעיונות משיעור התניא בכל יום, ולעבור איתם את כל היום, וזה אמור גם לבעל עסק וגם ליושב אוהל.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ה ע׳ 97 – תרגום מאידיש)
 
 

מותר להוסיף ביאורים בתניא בעניני עבודת ה'

 
הוד כ״ק אאמו״ר הרה״ק שאל פעם את הסבא – הוד קדושת אאזמו״ר מהר״ש – מה בקשר לביאורים על ה״תניא״. ענה לו הסבא אדמו״ר מהר״ש: אם לומדים זאת לשם השכלה, אפשר הדבר שלא הוא יודע מה״תניא״ ולא ה״תניא״ יודעת ממנו. אך אם יוצא לו לדבר בעניני עבודת ה׳, הרי גם אם אין זה כוונת התניא, מכל מקום כדי לעורר את הזולת – יכולים לדבר אפילו במשך כל שבעים שנות האדם.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ב ע׳ 83 תרגום מאידיש. אגרות קודש שלו ח״ג ע׳ תט)
 
 

ללמוד הוראה מכל פרק בתניא

 
מכל פרק תניא צריכים ליקח תוכן הענין אם יש בו דרך עבודה או התבוננות פרטית או עצה פרטית.
 
(כ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע, אגרות קודש ח״ב ע׳ תשכ. קונטרס עץ החיים ע׳ 88)
 
 

עיקר הלימוד בתניא הוא בקבלת עול

 
ובדבר לימוד ספר התניא שכותב שלומד אף שלא הכל משיג בהבנתו, והיינו שלימודו הוא בדרך קבלת עול, הנה כן הדבר כמבואר בדא״ח, שהקבלת עול שצריכים ללמוד פרק תניא, הוא העיקר, וההבנה טפל.
 
(כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע, אגרות קודש ח״י ע׳ קכד)
 
 

גם בתניא הסדר הוא ״ליגרס והדר ליסבר״

 
כבר מלתי אמורה לכמה מהשואלים בכגון דא, אשר לפלא מפני מה בלימוד התניא משנים הם מאופן הלימוד של שאר חלקי תורתנו. כשנגשים ללימוד תורה שבכתב חומש, משנה וגמרא, פשוט ומובן שבלימוד ויקרא ובראשית אין מבארים להמתחיל פירוש רש״י ועאכו״כ פירושי שאר המפרשים, כ״א מוסרים לו תוכן הכתוב בכלל ופירוש האמור כפשוטו בפשטות הכי גדולה.. והיפך השכל הוא לעשות אחרת, וכהוראת חז״ל (שבת סג,א וש״נ) ״ליגרס אינש והדר ליסבר״.. אשר אפילו לבעלי שכל ובעלי ידיעה רחבה, בערך להליסבר שלהם, צריך להיות הענין דלמיגרס יותר ויותר. ומזה מובן שגם בלימוד תורת החסידות צריך להיות באופן כזה דוקא, שבפעם הראשונה קולטים כללות הענין, אחרי כן לומדים אותו בשטחיות, ומפעם לפעם נכנסים בעומק יותר ובפרטיות יותר.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חט״ו ע׳ רצב)
 
 

כדי להבין את ספר התניא זקוקים לנגינה

 
בשנת תקנ״ח באה קבוצה של חסידים אל הוד כ״ק רבנו הזקן, וטענו שאין הם מבינים את התניא. ענה להם הוד כ״ק רבנו הזקן: חצי דבר לא לוקחים, כדי להבין את ספר התניא זקוקים לנגינה.
בפעם הראשונה שאדמו״ר הזקן חזר ממעזריטש שאלוהו מה הוא קיבל שם, והוא ענה שקיבל שם שלושה דברים: מהו הקב״ה; מה הם ישראל – ישראל וקוב״ה כולא חד; ומהו ענין הניגון.
באמצעות ניגון יוצאים מעצמו(מהאנוכיות העצמית) ונמשכים למקום גבוה יותר, מקום שבו צריכים להמצא..
מכיוון שחפצו של אדמוה״ז הי׳ לקרב גם את האנשים הפשוטים, המציא את ענין הניגון, שכן באמצעות ניגונים יתגלה בהם שרש נשמתם.
נשמת רבינו הזקן הרי היתה חכמה דאצילות, ולכן הוא חיבר את עשרת הניגונים שהם מסודרים על פי חכמה דאצילות. עשרת הניגונים הם כנגד עשר הספירות.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות ה׳תש״ד ע׳ 93, ה׳תש״ו ע׳ 23, 27, 28)
 
 

הכשרה ללימוד התניא ע״י סיפורים חסידיים

 
כשאבי החל ללמוד עמי תניא, הוא אמר לי שרצונו שהלימוד יכנס ויחדור אצלי בפנימיות, וכדי שהוא אכן יקלט בפנימיות, הוא רוצה בתחילה להכשיר אותי לכך, וההכשרה יכולה להיות על ידי כמה סיפורים שיספר לי. והזהיר אותי, שכל סיפור אחזור היטב ביני לבין עצמי עד שיוקלט אצלי. הסיפורים האלו העמידו אותי על הרגליים החסידיות.
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות קיץ ה׳ש״ת ע׳ 115, – תרגום מאידיש)
לימוד שיעורי חת״ת (ואפילו במחשבה)
נתקבל הפ״נ.. וכשאהי׳ על הציון של כ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע אזכירו לרפואה קרובה.. ויקח על עצמו בלי נדר לשמור את שלושת השיעורים השוים לכל נפש.. בחומש תהילים ותניא כידוע, ואם קשה עליו עתה הדיבור, הרי אפשר אם הרופאים יסכימו על זה, שיאמרם במחשבה..
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חי״ט ע׳ 443)
 
 

לחשוב חסידות ותניא בטלית ותפילין קודם התפלה

 
המחשבה בדא״ח (״דברי אלקים חיים״ = תורת החסידות) בטלית ותפילין (לפני התפלה), פועל הרבה בתפלה שאח״כ, ובההנהגה בכל היום.. ולזאת ההכרח גדול ללמוד דא״ח ועיקר תניא לפני התפלה, ולחשוב בטלית ותפילין ולהתפלל אח״כ בענין זה.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, אגרות קודש ח״א ע׳ כד-כה)
 
 

ההתקשרות לרבי ע״י חזרת תניא כשהולך בחוצות העיר

 
אברך אחד בעת היותו ב״יחידות״, שאל את הרבי מה עליו לעשות כדי להיות מקושר אליו, והשיב לו הרבי: ״כשאתה הולך בחוצות העיר תחזור פרקי תניא בדיבור או במחשבה ובזה תהי׳ מקושר אלי, שכן גם אני עושה כך״.
 
(הרה״ח ר׳ מנחם מענדל פוטרפס, – ר׳ מענדל ע׳ 108)
 
 

ללמוד פרק תניא לפני השינה

 
בלילה – בזמן החושך והגלות – צריכה להיות האמונה המתבטאת בהתמסרות. ובכדי שתהי׳ ההתמסרות לאלקות כדבעי, יש ללמוד פרק תניא לפני השינה – לימוד שהוא עם פנימיות, בעבודה פנימית, בעבודה עם עצמו.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 242, – תרגום מאידיש)
 
 

להרהר בתניא אחרי אמירת ברכת המפיל לפני השינה

 
מובא במדרש(ב״ר ספי״ד), שבעת השינה הנשמה עולה למעלה ושואבת לה חיים. אצל חסידים זה מתבטא בהבנת אימרה בתניא. בהתאם לכך הורה לי אבי (כ״ק אדמו״ר מהורש״ב) להרהר בשיעור התניא אחרי אמירת ברכת המפיל לפני השינה, ולשקוע בשינה תוך כדי הרהור זה.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ה ע׳ 16- תרגום מאידיש)
 
 

מכל אחד דורשים שיהיה בקי בספר התניא

 
הרה״ח הרה״צ ר׳ אייזיק האמליער הי׳ מגדולי החסידים עוד אצל אדמו״ר הזקן, פעם בעת התוועדות עם צעירי החסידים אמר: אצלנו, אם היה הרבי אומר שנקפוץ אפילו לתוך להבת אש, היינו מיד קופצים, ולא בכוונה שנינצל (ע״י שהקפיצה היא בשליחות הרבי), אלא בפירוש אפילו כדי להישרף בפועל. אצלנו כשהיינו בגילכם היינו קמים בכל יום באמצע הלילה, זורקים על עצמנו את החלוקים העליונים הקלים, ובעיצומו של כפור החורף, בשלג וברוחות, רצים לנהר, שוברים את הקרח, וטובלים במים הקרים. ומיד היינו רצים לביהכ״נ, לומדים עד אור הבוקר נגלה, תניא וחסידות, ואח״כ עוסקים בעבודת התפלה הרבה שעות באריכות. אמנם מכם האברכים אין אנו דורשים זאת, אבל ללמוד חסידות ולהיות בקיאים בספר התניא ולעסוק בעבודת התפלה, זאת דורשים גם מכם, והנכם מחוייבים בזה כולכם ללא יוצא מן הכלל.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם זקנו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)

פרסום תגובה חדשה

test email