פעם ראה הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש איך שאחד ממתפללי ביהכ״נ יוצא ממקומו ונגש לשלחן חברו, ולקח ממנו את ספר התניא וחזר למקומו ולמד בו.

הבחין ר׳ הלל שאצל חברו על שלחנו לא נשאר תניא אחר. אחרי כמה ימים התוועד ר׳ הלל עם החסידים ודיבר בענין זה באריכות גדולה, שאין רשאין לקחת תניא המונח על יד חברך אם אין תניא אחר נשאר בסמוך לו, כי בלקיחתך מאתו אתה לוקח ממנו חלק מחיותו וקיומו ברוחניות וגשמיות, אף שאינו מקפיד בזה, ואף שאינו צריך אותו עכשיו, או שאינו יודע בכלל שלקחו אותו ממנו.

אתה צריך את התניא? קח אותו מהמקום הקבוע בארון שמוכן שם תמיד כמות המספיקה לכל הקהילה כולה. ואפילו אם חברך עוד לא החליט בכלל ללמוד תניא וכו׳, כי עדיין לא זכה (דערהערן) להכיר ולהרגיש גודל הקדושה שבו, וסגולתו ותועלתו הנפלאה, מ״מ אין לקחת את הספר ממנו, כי אסור לגרום שיהודי ישאר בלי תניא בסמוך לו אפילו לרגע. כי ספר התניא אפילו אם הוא נמצא רק בסמיכות מקום, יש לאדם בזה הרבה טובה אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה (והוא ע״ד שכתוב בתניא סוף פ״ב והפושעים ומורדים בת״ח יניקת נפש רוח ונשמה שלהם כו׳).

וסיים ר׳ הלל: ״עס מוז ווערן פארפלייצט און פארטרונקען מיט תניא׳ס די גאנצע וועלט״ (ספרי התניא צריכים להיות מופצים בכל העולם) כמים לים מכסים, עד שלא תשאר פינה אחת בעולם שבו נמצאים יהודים שאין שם ספרי תניא.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)

 

 

בקשתיו למסור.. הספר תניא לסגולה שיהא מונח בסמיכות מקום בחדר בו נמצא רוב זמנו, וצריך היה להשתדל שיעטפו את התניא כלי בתוך כלי, אם בחדר זה עושים גם ענינים כאלו הדורשים זה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חלק י״א ע׳ שה)

 

 

 

בחור ישיבה מאוסטרליא נסע לרבי לניו יורק בלי היתר יציאה מהצבא, וכשהגיע זמנו לחזור לאוסטרליא דאג וחשש מאד שמא יעצרו אותו בעת ביקורת הדרכונים, והחליט לספר זאת לרבי ושאל את עצתו הק׳ מה לעשות?

הרבי ענה לו: לא היית צריך להתנהג כך, ובדיעבד מכיוון שכך עשית, תלך עם ספר התניא ביד ותצליח, וכן עשה והצליח דרכו.

 

(מחברי המזכירות)

 

 

פעם באו הורים לכ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע בתחנונים, היות שבנם היחיד משרת בצבא בעיר קייב, והזמן עכשיו אינו רגוע, והם ובנם כל הזמן בפחד גדול אם תהי׳ מלחמה ח״ו. ובקשתם מהרבי שיתן להם ברכה להרגעה, ושיחזור בנם בשלום הביתה.

והשיב הרבי רש״ב נ״ע: חיילים חייבים להיות תמיד בשמירה והגנה, אפילו לא בזמן מלחמה, ואפילו בזמן הכי רגוע, והעצה היעוצה והנאמנה לזה היא, שאתם תשלחו לבנכם את ספר התניא, ושיהיה תמיד סמוך אצלו בבסיס, ובכל יום ויום יפתח אותו ויקרא בו כמה שורות, והתניא ישמור ויגן עליו בעזרת ה׳, בכל המקומות ובכל הזמנים, ויחזור בעזרת ה׳ יתברך הביתה בשלימות, וגם אתם תהיו רגועים.

והמשיך הרבי הרש״ב נ״ע: הייתי מייעץ מאד לעשות זאת לכל חיילי ישראל בכל מקום שהם משרתים בצבא, ע״י משפחותיהם ומכיריהם, שיזכו את החיילים שיהי׳ איתם עימם ספר התניא קדישא תמיד.

 

(הרה״ח ר׳ דובער יפה)

 

 

בשנת תער״ב בעת שנבנתה הספינה הגדולה, שקראו לה בשם ״טיטניק״, היה מזה רעש גדול בעולם מרוב התפעלות, כי היו בה כל מיני מעלות של תענוגי עוה״ז כתיאטרון רח״ל וכדומה. והרבה אנשים רצו לנסוע להפלגה הראשונה שלה בים הגדול.

בזמן ההוא בא יהודי אחד שהי׳ לו שייכות להרבי הרש״ב נ״ע, עם החתן שלו, ואמר לרבי שהחתן החליט לנסוע עם הספינה החדשה. והשיב הרבי הרש״ב: אני לא מסכים לזה כלל, אתה לא צריך לנסוע עם ספינה זו. והשיב החתן: רבי אני מבקש מכם ברכה! ואמר שוב הרבי הרש״ב: אל תיסע עם ספינה זו, ושוב התעקש החתן, ואמר לו הרבי: נו, אם אתה מתעקש כ״כ תקח את ספר התניא איתך בנסיעה ותלמד בו בכל יום ויום.

כשיצאו מהרבי, הכין חותנו ספר תניא בשבילו ומסר לו לפני הנסיעה. החתן נסע לדרכו עם הספינה טיטניק שהיו בה כשני אלפים ומאתיים אנשים, בהתחלת הנסיעה היו כולם שמחים מאד מהתענוגים הרבים והרחבות שהיו בתוך ספינה זו, אבל באמצע הדרך יצא נגדם פתאום גוש קרח גדול מאד מתוך הים הצפוני, ופגע בספינה במכה גדולה ר״ל,  

והספינה התפוצצה כולה, ואף שבאו כוחות הצלה להצילם, אבל רוב הנוסעים כאלף וחמש מאות איש טבעו בים רחמנא ליצלן.

כששמע חותנו שקרתה הצרה הגדולה והמרה הזו ר״ל, רץ מהר אל הרבי ונכנס בבכיות גדולות וצעקות מרות: ״רבי! מדוע לא אמרתם לנו שיקרה דבר כזה, אנחנו היינו קושרים את החתן שלנו עם חבלים, ולא היינו נותנים לו לנסוע בשום אופן ואופן, ולמזלו הרע הוא גם שכח בביתו ולא לקח את התניא קדישא שהכנתי בשבילו ושהרבי אמר לו לקחת איתו בספינה״.

מיד עמד הרבי רש״ב על רגליו, ובצער גדול התחיל לדבר ואמר בזה״ל: ״זהו זה, אחד גורר את השני. כשלא שומעים מה שמבקשים, שוכחים אח״כ גם את התניא בבית. חבל חבל, מה עשה. תאמינו לי! לומר לחסיד תעשה כך וכך ואם לא, יהי׳ כך וכך, זה הי׳ רק לפעמים ברשותם של הבעש״ט והמגיד ממעזריטש, די ומספיק מאתנו שיש לנו רשות לומר תעשה כך וכך, אבל כאשר אנו אומרים צריכים לשמוע לנו״.

(וביארו חסידים, כי לאחר שנתגלתה תורת החסידות בשכל אנושי שהוא חסידות חב״ד, אז נתוספו הגבלות מלגלות ענינים בעולם).

 

(הרה״ח ר׳ שמואל נודל, ששמע מאחיו שהיה חסיד ישיש של הרבי מוהר״ש. וראה ״לשמע אוזן״ ע׳ צח, ״שמועות וסיפורים״ הוצאה ראשונה ח״א ע׳ עח, ״לקוטי ספורים״ פרלוב הוצאה ראשונה ע׳ ריט)

 

 

 

הרבי התבטא פעם שהטעם לכך שהורה להדפיס גם ספרי תניא קטנים בפורמט כיס, הוא בכדי שאם למישהו יש איזו בעיה יוציא התניא מכיסו וילמד מתוכו כמה שורות, ויאמר ״רבי תעזור לי״.

 

(מחברי המזכירות, ראה שיחות קודש תשי״ד ע׳ רטז, ו״היכל מנחם״ ח״ב ע׳ רח)

 

 

כדאי שיהיו באוטו שלו(במקום המתאים) סידור, תהילים, תניא וגם קופסת צדקה (=צדקה פושקע) – וכדאי לפרסם.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק כג ע׳ 402)

 

 

מספר הרה״ח ר׳ חיים פארו שי׳ שליח הרבי במאנצ׳סטער שבאנגליה, ששמע את הסיפור מפיו של בעל המעשה עצמו:

הרה״ח ר׳ א׳. סוחר מפורסם שמושבו בארה״ב, לא עשה שום צעד, גדול או קטן, ללא הסכמתו וברכתו של הרבי כדרכם של חסידים.

יום אחד, כששהה בסאן-פרנציסקו, נמסר לו לפתע, שעליו לצאת ליפן הרחוקה. כדרכו, נחפז להתקשר למזכירות, לבקש ברכה להצלחה לנסיעה הארוכה שיועדה לו. התשובה לא אחרה לבוא, אולם לברכה ה׳שגרתית׳, הוסיף הרבי הוראה מפתיעה: ״אל תצא לדרך לפני שתקבל חבילה ששלחנו אליך מניו יורק. ושם ביפן, כבר תדע מה לעשות״. למחרת הגיעה החבילה. הוא מיהר לפותחה ומצא בה שני עותקים של ספר התניא.

עם בואו ליפן, ארץ זרה לו לחלוטין, יצא את בית המלון והחל לחפש כתובת יהודית. לאחר חיפושים ממושכים הגיע למקום שמשמש לעיתים בית כנסת. הדלת היתה פתוחה והוא נכנס פנימה. בכניסתו לאולם הבחין כי בפינת החדר יושב מישהו ועל פניו ארשת מאד עצובה. כשניגש אליו, כמנהגם של יהודים, עם ״שלום עליכם״, החלה להתפתח שיחת נימוסין ותוך כך שח לו היהודי גם את המעיק עליו:

כסוכן מכירות של חברה ידועה, הוא נוסע הרבה סביב כדור הארץ, באחד הסיבובים אירעה תאונה מחרידה בין שני מטוסים שבאחד מהם היה הוא עצמו. רבים מנוסעי שני המטוסים נספו, ואילו הוא, תודה לה׳ היה בין הניצולים. אלא שמאז, כך מספר היהודי, יש בו פחד עמוק מפני טיסה. ככל שניסה להתגבר על הפחד, לא הצליח. הוא מצא עצמו רועד מפחד כל אימת שהיה אמור לצאת לנסיעה נוספת. הנסיעות פסקו לגמרי וכל פרנסתו הועמדה בסכנה חמורה.

״ידידים טובים״, מספר היהודי, ״יעצו לי לבקש עצה וברכה מהרבי מליובאוויטש, וכך עשיתי, כתבתי לו ושטחתי את צרתי, תשובתו של הרבי, שקבלתי במכתב כעבור שבועיים, היתה, שהוא מברך אותי להתגבר על הפחד וכי כדאי שאקח איתי, בכל נסיעותי, את ספר התניא. מאז, כמובן, קיימתי את ההוראה, ואמנם התגברתי על הפחד והמשכתי בעבודתי הקבועה, כמו בעבר״.

״היום״ – מספר היהודי ועל פניו עולה שוב ארשת ייאוש עמוקה – ״אבדתי את התניא שלי ואיני יודע כיצד אוכל לעלות למטוס. איך אשיג עכשיו ספר תניא? ממי? מנין? האם עלי להישאר כאן, ביפן, הרחק מביתי ומעירי עד שאשיג ספר אחר?״

אין צורך לתאר את האושר והשמחה שהתפשטו על פניו של האיש, ברגע שהאורח ר׳ א. הוציא מאמתחתו ספר תניא, תוך שהוא מספר ליהודי את השליחות המוזרה מהרבי לפני הנסיעה, עם ההוספה של הרבי ששם, ביפן, כבר יידע מה לעשות בחבילה.

כשליח נאמן, דיווח לרבי על ביצוע השליחות, וגם שאלה בפיו: ״מה עלי לעשות בתניא הנוסף?״ התשובה היתה: ״הוא מיועד עבורך, כשכר טירחה״.

 

(״ורבים השיב מעוון״ ע׳ 174)

 

 

אחד מחשובי הרבנים בארה״ב הרה״ג ר׳ פנחס טייץ ז״ל, שהי׳ רגיל לנסוע לברית המועצות גם בתקופה הנוראה של השלטון הקומוניסטי וה-ק.ג.ב. – סיפר את אשר אירע עמו באחת מנסיעותיו: יום אחד לפני נסיעתי לרוסיה, הגיע אלי מישהו בשליחות הרבי ונתן לי ספר תניא קטן, ואמר משמו של הרבי ״שלא אתן את התניא לאף אחד, רק אקח אותו עמי בנסיעתי לרוסיה״.

והנה ביום השלישי לשהותי במוסקווה, כשיצאתי אחר תפלת ערבית מביהכ״נ הגדול, ופסעתי כמה רחובות, נגשו אלי לפתע, בסימטה חשוכה, שני צעירים, והכניסו אותי מיד לתוך מכונית מבלי שהספקתי לפצות פה. כמובן שבתחילה מאד נבהלתי, אבל לאחר סגירת דלת המכונית הם הציגו עצמם לפני כשני צעירים חב״דיים שמעונינים לשוחח עמי על עניין סודי ודחוף מאד, והדרך היחידה להביאני בלי חשד לביתם, היתה בחטיפה כזו. הם אמרו לי שבררו עלי והם יודעים שאפשר לסמוך עלי, וזו היא בקשתם: להעביר דרכי לרבי שתי שאלות מאד בוערות.

המבוגר ביקש לשאול את הרבי: היות שנודע לו ממקור מהימן שה-ק.ג.ב. מחפשים אחריו, ולכן מצד אחד חייב הוא מיד לברוח ממוסקבה לעיר אחרת, אלא שאז תתבטל כל הפעילות המחתרתית הגדולה שלו(שהרבי יודע עליה) וא״כ מה לעשות?

הצעיר רצה לשאול: היות וכמה יהודים הגישו לאחרונה בקשות לקבלת אשרת יציאה מברית המועצות כדי לעלות לארץ, האם להגיש בקשה כזו? (אבל אז הוא מסתכן באיבוד מקום עבודתו כמהנדס בכיר, שכן הם עלולים לפטר אותו ברגע שיגיש את הבקשה, ויתכן שבקשתו בכלל לא תאושר וכך ייצא קרח מכאן ומכאן)?

ואז, כשנתארכה השיחה בינינו וזרמו הניגונים והדמעות, סיפרתי להם על ספר התניא שהרבי נתן לי לפני נסיעתי הנוכחית, תוך בקשה שאשא זאת עמי בעת הביקור. ״וזה נמצא עכשיו אצלך״? – שאלו אותי שניהם בהתרגשות גדולה. ״כן״ – עניתי להם והוצאתי מכיס מעילי את התניא.

״זה התניא שהרבי עצמו נגע בו השבוע בידיו הקדושות!״ – חזרו ומלמלו הצעירים לעצמם בהתרגשות רבה, תוך שהם ממשמשים שוב ושוב את הספר. לפתע פרץ אחד מהם בצעקה, ומצביע לי על אחד העמודים שהי׳ מקופל בצורה מוזרה, והמלים הראשונות של העמוד הזה (קונטרס אחרון ע׳ קסב) הן: ״שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין״.

״הנה תשובה ברורה לשאלתי״ – ״הרבי אומר שעלי לברוח מיד ממוסקבה, ואינני יכול להמתין״.

התחילו לחפש אם יש עוד סימן, ו.. כן, הי׳ בספר הזה עוד עמוד א׳ מקופל (ע׳ לח) ב״לקוטי אמרים״, והמלים הראשונות בעמוד זה היו ״להיכנס לארץ״..

״הנה תשובה ברורה גם על שאלתי״ – אמר הצעיר השני בהתרגשות גדולה. הספק אם להגיש בקשה לאשרת יציאה הותר במקום.

כאשר סיפר הרב טייץ סיפור זה בסוד להרה״ח ר׳ אהרן דב הלפרין שי׳ עורך ״כפר חב״ד״, העלה אותו השומע על הכתב ושלחו אל הרבי ביום י״ז מנחם אב תשד״מ. בו ביום הגיע מענה קדשו ״נתקבל ותשואות חן, ובוודאי לא יפרסמנו (וכיו״ב) לעת עתה״. רק לאחר שנשתנה המצב ברוסיה, הותר הסיפור לפרסום.

 

(״ורבים השיב מעוון״ ע׳ 178)

 

 

אחד מגדולי החסידים ר׳ מרדכי יואל ע״ה דוכמן, ביקש לפני הסתלקותו שיטמינו עמו בקבר את ספר התניא שלמד בו, וכן עשו. וכשספרו את זה לפני הרש״ב נ״ע אמר: היה מספיק בשבילו לעולם הבא, שיניחו עמו בקבר אפילו את דף השער של התניא בלבד.

(נכדו הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן)

בזכות התניא זכתה לגילוי שמואל הנביא

ידוע בקבלה רבי מפי רבי מה שהיה נהוג אצלם בהצנע לכת, שבליל ט׳ של הרבניות, היו לוקחות איתן אל בית הט׳(לפי הוראות הרביים) את התניא קדישא, והיו מניחות אותו בחדר הסמוך, ומיד בצאתן היו נוטלות את התניא והולכות עמו בחזרה הביתה.

פעם בעת חזרת הרבנית של הצמח צדק עם התניא קדישא בידה הביתה, נראה לה בדרך מישהו שצורת פניו מאירה ביותר, היא נבהלה מאד והתחילה ללכת מהר, ונכנסה הביתה בבהלה גדולה. מיד פגשה הצמח צדק ושאלה ממה נבהלת כ״כ? וענתה ראיתי מישהו הולך אחרי ופניו מאירות מאד, ואמר לה הצמח צדק: ״בזכות שהתניא היה איתך זכית לראות עכשיו את פניו של שמואל הנביא״. ואז ירדה נשמתו של הרבי מהר״ש (ששמו שמואל) לעולם.

ומקובל, שפעם אמר הצמח צדק הפטרה בביהכ״נ, ובניו היו עומדים על הבימה סביבו, וכשהגיע בהפטרה לתיבות ״אל הנער הזה התפללתי״ (שמואל א׳ א,כז) הטה את ראשו הקדוש לכוון המהר״ש, וכולם ראו זאת ונתפעלו מאד.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ הלל פאריטשער. וראה ״מגדל עוז״ ע׳ ריב)

 

 

 

בביתו של הרה״צ ר׳ זושא מאניפולי היה המנהג בסוכות, שלאחר הליכתו של ר׳ זושא לביהכ״נ, היתה זוגתו הרבנית באה לסוכה עם ילדיהם, ואליהו הנביא היה בא לסוכה ומשחק עם הילדים, עד שחזר ר׳ זושא מבהיכ״נ והיה הולך לסוכה לעשות קידוש. גם היה נהוג אצלם, שכשהרבנית היתה באה עם הילדים לסוכה היתה באה עם ספר התניא בידה ומניחתו על השלחן.

פעם קרה, ששכחה לקחת עמה את התניא לסוכה, ולחזור הביתה לא רצתה, שכן איך היא יכולה לעזוב את הסוכה כשאליהו הנביא עומד  

להגיע לשם בכל רגע, והצטערה על זה מאד ששכחה לקחת את התניא לסוכה, בינתיים הם עמדו וחיכו לאליהו הנביא אולם עבר זמן רב והוא לא בא, עד שהרבנית הבינה שמשהו כנראה איננו כשורה, ולקחה את הילדים וחזרה הביתה.

ר׳ זושא בא מביהכ״נ – ותמיד כדרכו היה ממהר לסוכה והי׳ עובר בדרכו דרך פתח ביתו, כי הבית הי׳ בתחילת החצר והסוכה היתה בנוי׳ עמוק בתוך החצר – אך הפעם לא הלך מיד לסוכה רק פנה ונכנס לביתו, ומצא את כולם בבית.

שאל ר׳ זושא את זוגתו הרבנית מה אירע? וסיפרה לו הכל. אחר כך שאלה היא מר׳ זושא: מדוע אתה שינית ממנהגך ונכנסת לבית ולא לסוכה כרגיל? והשיב לה: תמיד, מיד כשאני נכנס לחצר, לבי מושכני להיכנס מהר לסוכה, אולם בשנה זו הרגשתי שאין לבי מושכני להכנס לסוכה, התרגשתי מאד מזה וחששתי שמא אירע כאן משהו שלא כשורה, ולכן פניתי תחילה לבית אולי נמצא מי שהוא כדי לברר מה קורה.

אחרי כל זה התבונן הרה״צ ר׳ זושא בפרטי הענינים, שקרו להם בסוכה בשנה זו ג׳ ענינים פלאיים בבת אחת: א) שזוגתו הרבנית שכחה לקחת את התניא כרגיל. ב) שאליהו הנביא לא בא לשחק עם הילדים בסוכה.

ג) שלבו לא משכו כלל להיכנס לסוכה כתמיד, והחליט ר׳ זושא לאכול בפעם הזו עם משפחתו בסוכה אחרת בשכנותם, וכך עשה. אבל היות שדאג מאד, החליט לשאול שאלת שמים, והשיבו לו, כי במקום שבנו את הסוכה בשנה זו היה שם לפני הרבה שנים בית הכסא, ולכן נתהוו אצלם כל המניעות הנ״ל.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

 

היה זה לפני כעשרים שנה, כאשר הרבי הורה להדפיס את ספר התניא קדישא בכל מקום ומקום בו מתגוררים יהודים. הכוונה היתה לכבוש את העולם עם תורת החסידות, דבר שגם להתעוררות רוחנית כבירה.

הרב שמואל פ. חשב גם הוא כיצד יוכל לסייע בענין, בסופו של דבר עלה רעיון מיוחד במחו להדפיס מהדורת תניא בפורמט כיס, באופן שיוכלו לטלטלו לכל מקום, דבר שבודאי יוסיף בזיכוך האוויר ע״י לימוד התניא בנסיעות ובדרכים. הרב פ. החליט להקדיש את המהדורה הזאת לרבי במתנה.

באותה שנה החליט הרב פ. לנסוע אל הרבי ולהיות במחיצתו. כשהגיע ל-770 הכניס מכתב ובו סיפר על אודות בואו, והעלה שאלה חשובה שהיתה לו בעבודת ה׳. לאחר זמן קצר ביותר קיבל תשובה מהרבי ע״י המזכירות, שיפנה אל הגה״ח ר׳ זלמן שמעון דבורקין רב השכונה של הרבי. תוך כדי שיחה עם הרב שפך הרב פ. לפני הרב דבורקין את המעיק על לבו על כך שלא קיבל כל תגובה מהרבי על מהדורה זו של התניא. כששמע זאת הרב דבורקין, חייך ואמר שברצונו לספר לו סיפור שבדידו הוה עובדא, וכך סיפר:

סטודנט יהודי שלמד רפואה באוניברסיטה בארה״ב, התקרב ליהדות ונעשה שומר מצוות. לאחר שעבר את כל המבחנים בהצלחה כדי לקבל את התואר, הודיעו לו כי השלב האחרון הוא לערוך ניתוח בגופת מת, אך הסטודנט נזכר שהוא כהן, וכהנים אסור להם לעסוק עם מתים. לאחר התיעצויות נודע לו שבברוקלין יושב הרבי מליובאוויטש, וכדאי לשאלו מה לעשות?! הוא שלח מכתב, והתשובה היתה לפנות אל הרב דבורקין. כשבא אל הרב, יעץ לו, כי כדאי שיעשה הסבה מקצועית מרפואה רגילה לרפואת שיניים. היה זה נסיון לא קל עבורו אך החליט ועשה. לאחר שנתיים נוספות של לימודים כשעבר את כל המבחנים בהצלחה, הודיעו לו, שגם כדי לקבל תואר זה עליו לבצע ניתוח של פה ולסת על גולגולת מת. שוב פנה הסטודנט אל הרב ושאל מה לעשות. הרב דבורקין הרגיש שהדברים הם לא פשוטים ויש כאן נסיון מן השמים. הוא יעץ לו שביום קבלת התעודות יספר ליו״ר האוניברסיטה את היותו יהודי, ועל היותו נמנה על השבט המובחר הלא הם הכהנים, ולכן אינו יכול בשום אופן לעשות את הניתוח. הרב דבורקין אמר לו שבסוף דבריו יאמר ליו״ר האוניברסיטה: ״אם אתה רוצה, תן לי אישור לדוקטורט בלי הניתוח, ואם לא – אז לא״, ובמילים אלו יראה ליו״ר שהוא יוצא מן החדר. הסטודנט שמע להוראתו של הרב, וכך עשה וקיבל תשובה שלילית, ופנה לצאת לדרכו, ואז פתאום קרא לו הפרופסור לחזור ואמר שמוכן לאשר לו זאת, ובו במקום חתם לו על שתי תעודות גמר – רפואה כללית ורפואת השיניים.

כחודש לאחר מכן התקשר הסטודנט אל הרב דבורקין וסיפר לו שהוא עומד להנשא בקרוב, ורוצה שהרב דבורקין יערוך לו את החופה וקידושין. הרב הסכים ואכן בא לחתונה והחלו בהכנות לחופה. לפתע הגיע טלפון ממזכירות הרבי, והמזכיר הודיע לחתן כי הרבי מבקש שימתינו עם החופה, כיון שהוא רוצה לתת מתנה לחתן ולכלה. המזכיר הוסיף עוד כי השליח כבר יצא לדרך.

כמובן שכל הקהל המתין לבואו של השליח. והוא אכן הגיע תוך זמן קצר ובידו מתנה לחתן ולכלה – תניא בפורמט כיס, אותו הורה לו הרבי להחזיק מתחת לחופה. ״ספר תניא זה״ – הוסיף השליח להסביר את חשיבותו – ״היה מונח כל העת במגירה האישית בשלחנו של הרבי״. זו היתה מתנתו של הרבי לחתן שמסר את נפשו על קדושת הכהונה..

את הסיפור הזה סיפר הרב דבורקין לרב פ. ואמר לו: ״הרבי רצה שאספר לך את הסיפור שאני הייתי עד לו, כדי שתדע עד כמה הדפסת התניא בפורמט כיס גרמה לו נחת רוח, עד שמצא לנכון לתת ספר זה כמתנה לחתן ולכלה״.

 

(שבועון ״בית משיח״ גליון 414 ע׳ 28)