תפלתי להצלחתו מופלגה בהשתדלותו, ובממדים מורחבים, ועמלו בנוגע להעבר והעתיד של פרוייקט תניא ושאר הפרוייקטים שגם הם נקודתם הפנימית הפצת המעיינות, וזכות הרבים וברכת נשיאי המעיינות לדורותם מסייעת ותלווהו.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חלק טז ע׳ רנא)

 

 

כ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע כותב: ״לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט״.

וחובה על אנ״ש – התעסקות בהפצת לימוד דא״ח. והתעסקות – פירושה השתדלות שאינה פוסקת, ובאופן שבכל עניניו – גם הצדדיים – מתכוון להשגת מטרה זו. ״כמו במסחר הרי הוא עסוק כל היום בזה, לאו דוקא בעת שהוא עסוק בגוף ועצם העסק, לפי שהענין נוגע לו ביותר, אז ער איז אנגיטאן אין דעם (שמלובש בזה) בכל שעה ובכל זמן״.

ובמקום אחר יבאר בארוכה, איך כי התנאי, אשר יפוצו מעיינותיך – של כ״ק הבעש״ט – חוצה, הוא הקדמה הכנה וכלי לביאת המשיח.

תנאי זה, אשר על כל אחד מאתנו כולנו להשתדל בכל תוקף למלאותו, שלושה פרטים בו: יפוצו – ללמד תורת הדברי אלקים חיים באופן של הפצה – פיזור במרחב רב, שיגיע הלימוד לכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו.

מעינותיך – תורת הדברי אלקים חיים שמפיץ, צריך שיהיו נשמרים בה תכונות של מעיין, ושתי תכונות עיקריות במעיין: א) מימיו חיים ונובעים הם בלי הפסק מן מקור המעיין. ב) אין משגיחין כל כך על הכמות, כי המעיין ממקורו נובע טיפין טיפין. וכן הוא גם התנאי בהפצת תורה זו, אין הכמות עיקר כל כך, ובלבד שיהיה לימוד חי בחיות נפשי והתלהבות פנימית, ונובע ממקורו – מפנימיות נפש מפיץ התורה, הקשור בפנימיות לבבו בנשיאי תורת הדברי אלקים חיים.

חוצה – אל לנו להסתפק בלימוד בבית המדרש ובבית הכנסת בלבד, כי אם גם בלכתו בדרך בשבתו בחנות וכיוצא בו. וכן בנוגע למהות הלומדים – אין להתצמצם במפלגות אחדות או בסוגי אנשים מיוחדים, כי גם על הפשוט שבפשוטים מוטלת חובת לימוד תורת הדברי אלקים חיים, ואפילו הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע עד תכליתה. וגם לאלו הנמצאים מחוץ לכל המחנות, גם במקום שהכתוב מעיד עליו שהוא חוצה – גם שם צריך להפיץ המעיינות.

וזכות ההשתדלות בהפצת המעיינות חוצה, תמשיך ותהיה כלי לקבל ברכות כ״ק מו״ח אדמו״ר אשר ברך את כל אחד מאתנו – לי״ט כסליו, קודם ההסתלקות ובאמירה לנוכח: ״תתברכו מה׳ יתברך בשנה טובה בלימוד והפצת החסידות, אתם ביתכם בניכם ובנותיכם יחיו בדרכי החסידות, ואתם ובני ביתכם וכל הנלוים אליכם תתברכו כולכם בכל הדרוש לכם בגשם וברוח״.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש חלק ה׳ ע׳ מה-ו)

 

 

כל עניני העולם נלקחים מן התורה. שני הסוגים לחם מן הארץ ולחם

מן השמים (מן) ישנם גם בתורה שנקראת ״לחם״.. גליא שבתורה נקראת לחם מן הארץ. ופנימיות התורה – לחם מן השמים.

גליא דתורה נקראת לחם מן הארץ, בגלל הקושיות והמחלוקות שישנם בזה – זה קשור עם טרחה ויגיעה. פנימיות התורה נקראת לחם מן השמים – כי (בלשון הזהר ח״ג קכד,ב) ״לית תמן לא קשיא כו׳ ולא מחלוקת כו׳״..

בדיוק כמו שה״מן״ שייך לכל היהודים, גם לרשעים, אפילו לרשעים כפשוטו, כך גם פנימיות התורה שייכת לכולם. וכמו שה״מן״ אין בו פסולת ולא הביא שום נזק, כך גם לימוד החסידות בטח יפעל אשר סוף כל סוף יעשו תשובה ויהיו לומדי תורה ומקיימי מצוות. וכהבטחת רז״ל שהמאור שבה – פנימיות התורה – מחזירו למוטב.

ולכן אסור לנתק שום יהודי ח״ו מלימוד פנימיות התורה, אדרבה, צריך להשתדל ולהביא כל יהודי ללחם מן השמים. ללמוד פנימיות התורה, כי על ידי זה הוא יגיע מהר יותר לאמת האמיתי, ירד ממנו השקר של העולם, שמכסה ומכחיש את ה״אמת הוי׳״, ועד שלא תהיה אצלו שום מחלוקת בין הנפש האלקית ונפש הבהמית, לא יהיו לו קושיות וספיקות, והוא ילך בדרך המלך מלכו של עולם..

על ידי זה שפועלים ומשפיעים על יהודים ללמוד פנימיות התורה – ״מחזירו למוטב״, מביאים אותו סוף כל סוף לתשובה. ואם מתנהגים להיפך, הרי לא רק שלא עוזרים לו להתעלות, אלא אדרבה, דוחים אותו ר״ל, שהוא ירד למצב גרוע יותר ממה שהוא נמצא עכשיו.

וכשיתבעו אצל הנדחה למה הוא כ״כ ירוד, הוא יענה: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳״, גרשו אותי מלהיות דבוק לנחלתו של הקב״ה. ויתבעו שיעשו בדיקה טובה לההוא שדחה אותו.. צריך לומר באופן ברור, כי בשעה שמונעים יהודי מלימוד התורה, תורת חיים, ובפרט כשלא נותנים לו לגשת לפנימיות התורה ״אילנא דחיי״, אז נקראים ר״ל בשם הורג נפש בדקות, קורעים אותו מדביקות באלקים חיים.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק ד׳ ע׳ 1038)

 

 

 

בודאי יתוועדו בתומכי תמימים ביום הבהיר י״ט כסלו זה ולמחרתו, וישתדלו ככל האפשרי להמשיך גם תלמידי שאר הישיבות שהרי קרובים הם יותר מאשר חוצה כפשוטו. ובפרט לאחרי ההתבוננות בהשתדלות רבינו הזקן (נוסף על השתדלות שאר תלמידי המגיד), לרכוש בני תורה ובעלי כשרון לתורת החסידות, וגם השם מורה – חב״ד דוקא. וכמבואר בכמה שיחות מכ״ק מו״ח אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, שמזה מובן שצריכה השתדלות יתירה בנקודה זו של רכישת בני תורה. ובודאי גם בזה יקוים פסק דין של מעלה, אשר בגלל המסירות נפש הלזו(של רבנו הזקן) על תורת החסידות, הנה בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות, תהי׳ יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק יו״ד ע׳ 247)

 

 

 

מורנו הבעש״ט הראה איך צריכים לעבוד את השי״ת, ומורנו רבינו הגדול נ״ע הראה איך אפשר, לעבוד את השי״ת, והוא סלל מסילה רחבה בדרך עבודת השי״ת כהוראת מורנו הבעש״ט, והכניס את עצמו ומכניס את עצמו בטובתו של איש יהודי ואפילו גס ובעל עבירה, מייסרו ומוכיחו, מעוררו וממציא לו מזור ותרופה עד שמושיבו בהיכל המלך..

״אנן פעלא דיממא אנן. צריך להאיר, ולהאיר אפשר רק ע״י אור החסידות. אור החסידות הוא אור עצמי שנתגלה ע״י מסירות נפש בפועל״. מאמר זה אמר הוד כ״ק ה״צמח צדק״ במענה על התאוננותו של הרה״ק הרה״ח ר׳ הלל מפאריטש, כי כמה חדשים בשנה הוא טרוד בנסיעות ונע ונד, ובדרך ממילא מתבטל מתורה ועבודה..

ממאמרו של כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק הצמח צדק למדנו ששה דברים:

א) צריכים להניח את עצמו בשביל הזולת, מ׳דארף אוועק געבין דעם אייגענעם גוט, וואס זיך איז גוט, צוליב דעם צוויטן. (צריך למסור את הטוב הפרטי, את הטוב האישי, בשביל השני).

ב) עלינו המצוה והחובה להאיר. אנן פעלי דיממא אנן(אונזער ארבעט איז – מיר דארפין מאכין ליכטיג). להאיר לבביהם של ישראל ולהאיר בתיהם של ישראל.

ג) האיך לקיים מצוה זו המוטלת עלינו, כל מפלגת חסידי חב״ד, איש איש לפי מהותו וענינו, בחובת גברא, להאיר לבביהם של ישראל ולהאיר מושבותיהם של ישראל..

ד) להאיר, אומר הוד כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר הרה״ק הצמח צדק, אפשר רק באור החסידות..

ה) אור החסידות הוא אור עצמי.. זאת אומרת, אשר אור העצמי דחסידות ביכולתו להאיר גם את החושך, ונרגש הוא בכל מקום, א חסידות פלאם ווארט ווערט דערהערט אומעטום (פתגם מלהיב של חסידות נקלט בכל מקום)..

 

(מספר המאמרים ה׳תש״ח ע׳ 292 ואילך)

 

 

בקשר לפסוק ״בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו״, נאמר בזוהר (ח״א קיז,א): ״ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה״. דהיינו: בשנת השש מאות לאלף השישי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן כדי שיוכל להכנס לאלף השביעי.

שני הענינים האלה: ״תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא״.. הנה חכמתא לעילא – היא חכמת התורה, וחכמתא לתתא הם חכמות העולם.

ואכן בזמן ההוא היתה התגלות יתירה בפנימיות התורה. וכידוע מאמר אדמו״ר ה״צמח צדק״, שהקץ דביאת המשיח שאמרו גדולי ישראל לשנת תר״ח, היה העובדה, שבשנה ההיא נדפס הספר ״לקוטי תורה״ (חסידות של אדמו״ר הזקו זי״ע, שהרי התכלית של ביאת המשיח היא שאז יהיה ״מלאה הארץ דעה את ה'״). וכמה שנים לפני כן בתקצ״ז נדפס הספר ״תורה אור״ (אף הוא של אדמו״ר הזקן). וכאשר לימוד פנימיות התורה הוא דוקא באופן כזה – מתקיים מה שכתוב בתקוני זהר ״יתפרנסון מיניה״, כלומר שלימוד פנימיות התורה הוא בהבנה והשגה, ונעשה ״יפוצו״ במעיינות הבעש״ט, שהתגלותו היתה קרוב לשנת ת״ק, שזהו ההתגלות של חכמתא לעילא. וכמו כן התפתחו אז גם חכמות העולם באופן מיוחד, היינו חכמתא לתתא..

ומכך שהזוהר הק׳ מביא את שני הענינים ב״חדא מחתא״(בבת אחת) מובן, שישנה הדדיות וקשר ביניהם. שההתגלות החדשה בחכמת התורה (כהכנה לימות המשיח), גרמה להתפתחות בחכמות העולם..

דוגמא לדבר: אחד מכוחות הטבע שהיה כבר מששת ימי בראשית בכל תקפו, אבל בני האדם לא ידעו מזה, והתגלה והתפתח בשנים האחרונות, הוא, שקול אדם שמדבר ממקום מסויים ישמע תיכף ומיד בריחוק מקום, עד לקצווי ארץ (ע״י טלפון ויותר מכך ע״י רדיו). ולאחרונה התפתחה גם ראיית האדם וראיית כל תנועותיו ממרחקים..

ומכיון שהזוהר מקשר את ההתפתחות של חכמות העולם עם ההתגלות של פנימיות התורה כהכנה לאלף השביעי, הרי זה עצמו הוכחה ברורה, שזוהי כל הכוונה כולה של התפתחות חכמות העולם, בכדי להשתמש בהם בשביל ההתגלות וההפצה של פנימיות התורה בלי הגבלות, בכל העולם כולו, שעי״ז דוקא יהיה תיקון העולם לעלות לאלף השביעי.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חט״ו ע׳ 42 ואילך)

 

 

 

פעם בא אדמו״ר האמצעי לעיר האמלי ששם כיהן ברבנות הגה״ח ר׳ אייזיק האמליער. כשבאו החסידים ובעלי הבתים החשובים שבעיר לרבי, התלוננו לפניו על הרב שלהם, שלא עושה די להוסיף חסידים בעיר, אדמו״ר האמצעי קרא את ר׳ אייזיק ואמר לו: אייזשע (אייזיק) מדוע אין אתה עושה חסידים? הרי עם התניא האלקי, וע״י המס״נ שאבא הכניס בו, אפשר לעשות מהפיכה בעולם באופן של מאפילה לאור גדול.

אמר ר׳ אייזיק לרבי: הרי אין לי אפילו רגע אחד של מנוחה לעצמי בלבד, ואיך יכול אני לחשוב אודות אחרים.

והשיב לו אדמו״ר האמצעי: אייזשע אייזשע, הרי לך יש את הטבע שלי. כאשר אני רואה שאני כבר בין כך ובין כך אבוד, שממני בין כך ובין כך כבר לא יצא שום דבר, אז אני רוצה לעשות לפחות טובה ליהודים אחרים. אייזשע, עשה חסידים, פשוט בשביל טובתם העצמי. תביא את ספר התניא ליהודים ופתח את עיניהם, ולמה בחשיכה יתהלכו בעבודת ה׳. ותדע לך אייזשע, שאין זכות יותר גדול בעולם מאלו שזוכים לעסוק בהפצת מעיינות הבעש״ט חוצה, שעי״ז אתי מר דא מלכא משיחא וברחמים. התניא האלקי מעיינות הבעש״ט הוא הוא המאור שבתורה, והוא יאיר ויעיר את העולם ויכריע את כל העולם כולו לכף זכות.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, ששמע מסבו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל. ״לשמע אוזן״ ע׳ מד)

 

 

 

כללות הענין דאחדות ישראל בתכלית השלימות – נפעל ע״י התורה.. ובנוגע לתורה גופא – הרי ישנו עילוי מיוחד (בקשר לענין האחדות) בפנימיות התורה לעומת נגלה דתורה – כי בנגלה דתורה שייך כללות הענין דקושיא ומחלוקת כו׳, משא״כ בנוגע לפנימיות התורה ״אילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזהר (ש)יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי״ (זח״ג קכד, ב) – הרי ״לית תמן לא קשיא כו׳ ולא מחלוקת כו׳״, היינו, שעיקר ענין האחדות בתורה גופא (שהיא ״תורה אחת״) מתבטא בפנימיות התורה.

ולכן, היתה השתדלות מיוחדת לאחד את כל בני ישראל בכל מקום שהם ע״י פנימיות התורה – הדפסת ספר התניא בכל מקום בעולם שנמצאים שם אחינו בני ישראל.. אפילו בקצווי תבל.. וישנו עילוי בדבר שבדפוס לגבי אמירת עניני חסידות בדיבור (למרות שבדיבור ישנו העילוי דדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב). ובפרט כאשר ההדפסה נעשית בסיועם והשתתפותם של תושבי המקום, שהם עצמם משתתפים בגופם ובממונם בהדפסת ספר התניא – שאז מרגישים הם שייכות מיוחדת לספר התניא, וגודל הזכות שנפלה גם בחלקם שספר התניא יודפס גם במקומם, שזו היא זכות וטובה עבורם. וסגולה מיוחדת לעיר שבה יודפס ספר זה – סגולה שתועיל לישובה ובנינה של עיר זו.

ויהי רצון שכשם שהדפיסו את ספרי התניא עד כה, מהם יראו וכן יעשו רבים, שימשיכו הלאה להדפיס את התניא בכל מקום שנמצאים שם יהודים, ועדיין לא הודפס עד כה, ולהשתדל שהדפסת התניא תבוא לתכליתה – לימוד בספר התניא, ולכל לראש – ללמוד שיעור בספר התניא מיד לאחר ההדפסה. ומה טוב שלימוד זה יהיה במעמד עשרה מישראל, ״עדה קדושה״, ויתירה מזה – ״ברוב עם״.. עד שסוף כל סוף נעשים תושבי מקום זה בבחינת ״נרות להאיר״, היינו, שהם בעצמם עוסקים בהפצת התורה ופנימיות התורה בכל הסביבה כולה. 

דהנה, ע״י ספר התניא – שייך כללות הלימוד דפנימיות התורה לכל אחד ואחד מישראל, מאחר שלימוד ספר התניא בא באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת שבנפש כל אחד ואחד מישראל, ובאופן ד״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו׳״; וכאשר ספר תניא זה יהיה רכושו ונכסיו של כל אחד ואחד (באופן שזה יהי׳ ״חיי נפשו״) הרי על ידי זה נפעל ענין האחדות דכל בני ישראל שלומדים את ספר התניא, ואחדותם של כל בני ישראל הנמצאים באותם מקומות שבהם הודפס ספר התניא בכל קצווי תבל – באופן עמוק ופנימי ביותר.

 

 

 

 

הגאולה העתידה תהי׳ באופן ״שאפילו יהודי אחד בלבד לא ישאר בגלות״. מובן איפוא, שגאולתו של כל אחד ואחד מישראל נוגעת לגאולה דכלל ישראל. ולכן, צריכים להשתדל לפעול אצל כל אחד ואחד מישראל שיהי׳ מוכן לגאולה. וענין זה נפעל ע״י הפצת התורה בכל מקום שנמצאים יהודים, ועד למקום שלא נמצא בו אלא יהודי א׳ בלבד, ובפרט ע״י הפצת פנימיות התורה(״יפוצו מעיינותיך חוצה״) בכל מקום ומקום.. ובכדי ש״המעיין״ עצמו יבוא ״חוצה״ (ולא רק ההתפשטות של מי המעיין).. יש להדפיס את ספר התניא תורה שבכתב של תורת החסידות בכל מקום ומקום.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תשד״מ ח״ב ע׳ 1038)

 

 

 

בזכות הפצת מעיינות חסידות חב״ד חוצה, ובפרט בזכות הפצת ספר התניא קדישא לרבים, זוכים שנעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה. כמו שאדמוה״ז מבאר בתו״א בתחילתו(א,ב) את הפסוק (משלי יד,לו) ״וצדקה תרומם גוי״, שע״י נתינת הצדקה נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה, ואין כוונת אדמוה״ז לומר זאת בדרך גוזמא ח״ו, אלא כך הוא הענין ממש בפשטות לאמיתתו. וכמו שהוא בנתינת צדקה של מעות, כן הענין ממש גם בצדקה רוחנית שעוסקים בעסקנות ציבורית, ובפרט בהפצת המעיינות, שתהי׳ לו הצלחה מרובה הן בלימודו בעצמו בהבנה והשגה, וגם בכל שאר עניניו, שבמקום יגיעה של אלף שעות תספיק לו יגיעה של שעה אחת בלבד. כי ההתעסקות בעילוי וטובת הרבים – ובפרט ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה וכל שכן בהפצת התניא קדישא ״שעולה על כולנה״ – הרי זה מזכך את מוחו וליבו אלף פעמים ככה כפשוטו.

 

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ביחידות עם הרה״ח ר׳ דובער יפה)

 

 

 

פעם בא איש אחד אל כ״כ אדמו״ר האמצעי והתאונן לפניו שכבר עברו הרבה שנים מאז נישואיו ואין להם ילדים ר״ל. הכניס אדמו״ר האמצעי את שתי ידיו לשני כיסיו בבגד שהי׳ לבוש בו, ואמר: ״באוצר שלי יש לי עוד שתי נשמות, תפיצו שניכם, אתה וזוגתך, את התניא ברבים, ואז תוושעו בשני ילדים״. והוציא את שתי ידיו מכיסיו והגביהם ופתחם ונתן להם, כאדם הנותן משהו לתוך ידי השני, ואמר: ״נאט אייך זיי אוועק״(הנני נותן אותם לכם). ואכן החסיד הזה וזוגתו התחילו מאז להפיץ מאד את התניא ברבים, וב״ה נתברכו בשני בנים חסידים יראי שמים ולמדנים.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ בנימין קלעצקער)