קטע ממכתב כ״ק הבעש״ט זי״ע לגיסו הרה״ק ר׳ גרשון מקיטוב:

בר״ה שנת תק״ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, ואשר ראיתי ולמדתי בעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פנים אל פנים.

אך בחזרתי לג״ע התחתון, וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי, בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי חן, בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד האזן הגשמי משמוע – וגם רשעים רבים חזרו בתשובה ונמחל להם עונותיהם, באשר שהי׳ עת רצון גדול שגם בעיני יפלא מאד שכמה וכמה נתקבלו בתשובה שגם אתה ידעת אותם, והיה ביניהם ג״כ שמחה רבה מאד ועלו ג״כ בעליות הנ״ל – וכולם כאחד בקשו ממני והפצירו בי עד בוש באמרם: לרום מעלת כבוד תורתך חננך ה׳ בבינה יתירה להשיג ולדעת מענינים האלה, עמנו תעלה להיות לנו לעזר ולסעד. ומחמת השמחה הגדולה שראיתי ביניהם אמרתי לעלות עמהם, ובקשתי ממורי ורבי שלי(אחי׳ השילוני) שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו.

ועליתי מדריגה אחר מדריגה, עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים, ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד ואיני יודע לשמחה מה זו עושה. והייתי סובר שהשמחה הזו ח״ו על פטירתי מהעוה״ז, והודיעו לי אח״כ שאיני נפטר עדיין, כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה ע״י תורתם הקדושה, אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה. ושאלתי את פי משיח: אימתי אתי מר? והשיב: ״בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת״.

 

(כתר שם טוב ע׳ ב, נדפס לראשונה מכי״ק בספר ״תולדות יעקב יוסף״)

 

 

 

מכתב כ״ק אדמו״ר שליט״א לאחד הרבנים בקשר לספר שכתב:

מקרר מלימוד פנימיות התורה! ולא הייתי מאמין זה לולא ראיתי זאת בפירוש. והיאומן כי יסופר, אשר איש מקושר לגזע הריזינאי, מביא כמה פעמים בספרו דברי תורה ומופתים מהבעש״ט ותלמידיו, וא״כ בטח יודע מאגרת הקודש של הבעש״ט שהמשיח אמר לו שיבוא כשיפוצו מעיינות הבעש״ט חוצה – ואחר כ״ז כותב ומדפיס לרבים, אשר כל מי שלא הגיע לזה אשר ״יערה עליו רוח ממרום להתנהג בקדושה וטהרה ופרישות יתרה״ לא ילמוד אלא בנגלות התורה.

והגע בעצמך: האריז״ל אמר (כמו שהביא רבנו הזקן בשמו באגרת הקודש סימן כ״ו) דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה. רעיא מהימנא הוא משה רבנו אמר (זהר ח״ג קכד,ב): ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון בי׳ מן גלותא ״ברחמי״ (ועייג״כ ת״ז סוף ת״ו). הקב״ה מגלה מסתורין שלו ע״י הבעש״ט תלמידיו ותלמידי תלמידיו וגם בדורותנו אלה, ובלבד שתבוא הגאולה, חרות מיצה״ר ושעבוד מלכיות, ושכ״ז יהיה, כנזכר לעיל ברעיא מהימנא, ברחמי. וכל אשר ההשפעה בידו צריך הי׳ לצעוק בקול פנימי: אחינו בני ישראל, חוסו על עצמכם ועל כלל ישראל והפיצו תורת ודברי אלקים חיים. ולהודיע ממש״כ ר׳ חיים ויטל בהקדמתו לשער ההקדמות, שעל ידי זה הוא עכוב קץ הגאולה, היינו שמעכבין על ידי זה את עצמו, את כלל ישראל וכביכול את השכינה בגלות.

ותמורת זה נדפס, אשר לעת עתה יש לחכות ולהסתפק בלימוד הנגלה, וכשיפנה ויערה עליו רוח ממרום ויתנהג בקדושה ובטהרה ופרישות יתרה אז יתחיל בלימוד פנימיות התורה! האומנם לא די בצרות ישראל עד עתה ח״ו? ואין מספיק ח״ו הגלות? או שח״ו לא יאמנו דברי הגואל אחרון הוא משיח צדקנו, דכשיפוצו מעיינות הבעש״ט חוצה אז יבוא, והם הם דברי הגואל ראשון הוא רעיא מהימנא, דבגין דיטעמו מספר הזהר יפקון מן גלותא ?

הארכתי בזה לגודל צער הענין. ואם יהיו תוצאות מכתבי זה, אשר בהקדם היותר אפשרי יתקן את הנ״ל, דיינו.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, אגרות קודש ח״ג ע׳ קנט)

 

 

 

ידוע מאדמו״ר האמצעי, ש״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ כבר התחיל בדורות האחרונים על ידי התניא קדישא. ורואים במוחש, שהרבה יהודים בעולם אפי׳ במדינות הכי רחוקות שהיו תחילה מהאובדים בארץ אשור ומהנדחים בארץ מצרים כפשוטו רחמנא ליצלן, התעוררו בתשובה, על ידי לימוד התניא קדישא. כי הוא הוא התקיעה בשופר גדול שלפני ביאת המשיח.

 

(הרה״ח ר׳ ישראל נח בעליניצקי והרה״ח ר׳ ניסן נעמנוב)

 

 

 

אחד מגדולי החסידים של אדמו״ר האמצעי, התלונן אצלו ביחידות, על מצבו ברוחניות שאינו יכול להיפטר מהרגשת הישות שלו, וכמה שנלחם עם יצרו הוא מתגבר עליו בכל יום. הרבי כדרכו בקודש תמיד, השיב לו בניחותא: מלאך המוות בעת שנתמנה על מלאכתו, בא למעלה  

והתלונן שהשם שקראו לו מפחיד מאוד, וכולם בורחים ממנו. והשיבו לו שמהיום לא יקראו לך ״מלאך המות״ אלא ה״שטן״. אחרי זמן בא שוב בטענה שהשם שטן ג״כ מפחיד את כולם, ולא שומעים בקולו, והשיבו לו שמעכשיו יקראו לך ״יצר הרע״(זאת אומרת שיש יצר טוב ויצר הרע, וזה כבר לא נורא כ״כ), וישמעו בקולך ובעצתך. אחרי זמן שוב בא המלאך בטענה שגם עכשיו שמו מפחיד, ולא רוצים לשמוע ליצר הרע. והשיבו לו א״כ תהיה נקרא בשם ״יש״, ושוב בא לאחר זמן ואמר, שגם עכשיו לא מצליח כ״כ להפריע לאנשים מקיום התומ״צ, והחליטו למעלה להקל עליו עוד יותר שיקרא מהיום בשם עדין ביותר והוא הרגשת הישות. ומיד המשיך הרבי בדבקות נפלאה ואמר לו: הוא הרגשת הישות, הוא היש, הוא היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות.

וסיים אדמור האמצעי: על ידי העסק הגדול דכל ישראל אדעתא דנפשיה בהתניא קדישא, וכ״ש בהפצתו לרבים חוצה, ינצלו מכל הנזכר לעיל, בביטול כל מציאותה של הקליפה כולה לגמרי, כי התניא היא תורתו של משיח, ועם התניא האלקי יזכו ישראל לביאת המשיח ברחמים שהוא ״השופר הגדול״. ועל ידו יקויים היעוד ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״.

כאשר סיים אדמו״ר האמצעי את דבריו נפל החסיד בהתעלפות חזקה, וכשעוררו אותו רץ מיד והתמסר כולו לספר התניא קדישא כל ימי חייו, הן לעצמו והן לרבים.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ זלמן זעזמער)

 

 

 

גודל ההכרח והחובה (והזכות) להפיץ את המעיינות חוצה, כי מלבד הנקודה העיקרית שבזה, שכן היא פקודת המלך, מלך מלכי המלכים הקב״ה, לגלות את תורת החסידות בכדי לרפאות ולהציל נפש בנו יחידו, נוסף לזה – מאחר שכבר שחקו את האבן הטובה, הנה באם לא יתנו את סמי המרפא לבן, הרי שחיקת האבן טובה וכו׳ היא ללא תועלת ח״ו.

ונקודה נוספת בזה: על פי פסק הדין שהודיע הבעש״ט אשר ביאת המשיח תלויה ותהיה לכשיפוצו מעיינותיו חוצה, הרי מובן שמיום ליום צריכה להיות יותר גם הפצת המעיינות, שעי״ז דוקא ייתי מלכא משיחא.

ומה שחוששים שדורותינו אלה מצד מצבם וכו׳ אין ראויים לתורת החסידות – הרי זה הוא היפך מענה מלכא משיחא להבעש״ט, והיפך דברי רבותינו נשיאי תורת החסידות, אשר בודאי ובודאי ידעו וראו מה שיהיה במשך הדורות עד לדורו של מלך המשיח, ואמרו וכתבו והדפיסו אשר לכשיפוצו מעיינותיך חוצה דוקא – ייתי מלכא משיחא, בקרוב ממש.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ״לקוטי שיחות״ חלק ו׳ ע׳ 287)

 

 

 

הרה״צ ר׳ זוסיא מאניפולי אמר: ״עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקנו״ (ובודאי שלא היתה כוונתו הקדושה שילכו עם התניא ביד בלבד, אלא בהבנה והשגה במוח ולב).

 

(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכה)

 

 

 

״יפוצו מעיינותיך חוצה״ (הפצת המעיינות דתורת החסידות) – הוא התוכן דביאת המשיח וגאולת השכינה ובני ישראל. כי, התוכן דהפצת המעיינות חוצה הוא שמתגלה בעולם ידיעת אלקות, וככל שהולך ונתווסף יותר בהתגלות ידיעת אלקות בעולם, הולכים ומתקרבים יותר ל״אותו הזמן (ש)לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.. כמ״ש – כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״(ישעי׳ יא,ט).

אשר אז לא זו בלבד שהעולם לא יסתיר על אלקות (גלות השכינה), אלא אדרבה, שהעולם יהי׳ מכוסה לגמרי ב״דעה את ה׳״ (תכלית השלימות דגאולת השכינה). ועל אחת כמה וכמה בני ישראל, ש״יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם״ (רמב״ם בסיום וחותם ספרו משנה תורה), שזוהי תכלית השלימות בהקירוב דישראל להקב״ה..

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ספר השיחות ה׳תשנ״ב ח״א ע׳ 169)

 

 

ידועה שיחת כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע (שנאמרה בשמח״ת תרס״א) בקשר להתיסדות ישיבת ״תומכי תמימים״ – בענין ״כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו״, שתכלית ומטרת התיסדות ישיבת תומכי תמימים היא – להעמיד ״חיילי בית דוד״ שהם יצאו ל״מלחמת בית דוד״, היינו, שיהיו ״נרות להאיר״ בכל העולם כולו, ויחזקו את האמונה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בזמן ד״עקבות משיחא״, שאז ישנם אלו ״אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך״. ולהלן תוכן השיחה בקיצור:

״בית דוד״ – קאי על גילוי אורו של מלך המשיח, משיח בן דוד. ו״מלחמת בית דוד״ – היא העבודה דהפצת המעיינות חוצה, שעי״ז פועלים את ביאת משיח צדקנו, כמענה מלך המשיח לבעש״ט על שאלתו ״אימתי קאתי מר״ – ״לכשיפוצו מעיינותיך חוצה״, כאשר המעיינות דתורת החסידות (תורת הבעש״ט) ודרכי עבודתו יפוצו בעולם.

והצורך בענין של מלחמה – מכיון שישנם אלו שמנגדים לכך, ובלשון חז״ל: ״אם ראית דור אחר דור מחרף, צפה לרגליו של משיח, ומאי טעמא, אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך״. כלומר, ישנם ב׳ דרגות – ב׳ דורות של מחרפים: דור ראשון ״אשר חרפו אויביך ה׳״, אלו שאינם מאמינים בה׳, בתורתו ומצוותיו. ודור שני ״אשר חרפו עקבות משיחך״, שבסוג זה יכולים להיות אפילו בני תורה, אלא שחלשים הם באמונת הגאולה בביאת המשיח. והיובל בו משיח בן דוד בא, אז הוא הזמן של ״חרפו אויביך ה׳ חרפו עקבות משיחך״.

מלחמת בית דוד צריך שיהיה לה תכסיס משלה, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. חיל וכח הם מוסר ותוכחה, ורוחי – זה פנימיות התורה, חסידות, השגה אלקית בעבודה שבלב. תמימים הם אלה, שצריכים לשרת במלחמת בית דוד, הם הנם אלה, שצריכים להציל את המצב של כלל ישראל ביובל דעקבות משיחא מידי אויבי ה׳, חברת מפיצי ההשכלה והתלמידים של החדרים המסוכנים ותלמידי תלמידיהם, המחרפי ה׳ ומחרפי עקבות משיחיך. וזהו תפקידם של חיילי בית דוד, לצאת למלחמת בית דוד, מלחמה שמתנהלת ״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי״ – גילוי והפצת פנימיות התורה, תורת החסידות, וחיזוק האמונה בגאולה השלימה ע״י משיח צדקנו.

עד כאן תוכן השיחה בקיצור. והנה, אף ששיחה זו נאמרה לתלמידים שלמדו את תורתו בד׳ אמות שלו, בישיבת ״תומכי תמימים״ שבליובאוויטש, אמנם, בשנים שלאח״ז, לאחרי שישיבת תומכי תמימים התרחבה והתפשטה בכמה וכמה מקומות עד להתפשטות ברחבי העולם כולו, בד בבד עם התפשטות והפצת תורת החסידות במקום ה״חוצה״ – הנה לאחרי כל מה שפעלו במשך שנים אלו, נעשתה עבודה ושליחות זו שייכת גם לאלו שהם בציור של ״בעלי בתים״, שגם הם צריכים להיות ״נרות להאיר״, וגם עליהם מוטלת השליחות דמלחמת בית דוד.

ומזה מובן שהתיסדות ישיבת ״תומכי תמימים״, הוא גם ענין כללי השייך לכל בני ישראל, דלהיותה קשורה עם ביאת המשיח וגאולת עם ישראל, הרי היא ענין כללי ששייך לכל אחד ואחת מישראל וכלל ישראל. וכידוע שהחידוש דהגאולה העתידה לבוא לגבי הגאולות שלפני זה, שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות, כי, אצל כל בני ישראל ממש, האנשים והנשים והטף, עד לקטני קטנים, יהיה שינוי עיקרי ממצב של גלות למצב של גאולה אמיתית ושלימה. ומכיון שתובעים זאת – הרי בודאי ניתנו לכל אחד ואחת כל הכוחות הדרושים לכך, ובלשון חז״ל: ״איני מבקש כו׳ אלא לפי כוחן״, שכן, עפ״י תורה אסור לתבוע דבר שאין בכוחו של האדם לעשותו.

לסיכום הדברים: מכיון שנשיא דורנו צוה להדפיס להפיץ ולפרסם שיחה הנ״ל – הרי מובן, שכל פרטי השיחה, כל תיבה ותיבה שבה, שייכים לכל אחד ואחת מישראל שנמצאים בדור זה. שיחה זו נאמרה אמנם בשנה מסוימת, במעמד ומצב מיוחד, בהתוועדות מיוחדת וכו׳, אבל אעפ״כ בדורנו זה שייכים כל פרטי הדברים לכל אחד ואחת מישראל ובכל מצב.

ופשיטא שכל זה, צריך להיעשות בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל באופן של מלחמה, היינו, שהולך בתוקף, וללא כל פחד, ועד שאינו חושב ומהרהר כלל אודות סכנת המלחמה, כדי שלא יבוא לעבור על הציווי ד״אל ירך לבבכם וגו׳״ (כפס״ד הרמב״ם), וביחד עם זה בדרכי נועם ובדרכי שלום, ואז מצליחים לפעול באופן המתאים.

והמעשה הוא העיקר: כאשר פוגשים יהודי – צריכים לדעת שכל הענינים שהוא חושב אודות תכלית ומטרת הפגישה, הרי ספק אם אכן זה הוא העיקר. אבל מה שברור ללא כל ספק הוא, שצריך לפעול עתה אצלו ובאמצעותו את הענין דהפצת המעיינות חוצה!

וע״י ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל״קא אתי מר דא מלכא משיחא״, ובפשטות – ששומעים את ״עקבות משיחך״ בפועל ממש, והולכים לקבל פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, ״בנערינו ובזקיננו גו׳ בבנינו ובבנותינו״, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

וההכנה לזה היא – עי״ז שפועלים על כל אחד ואחת מישראל, וכללות עם ישראל, לצאת למלחמת בית דוד, ובודאי שמנצחים במלחמה זו, שהרי ״דוד מלך ישראל חי וקים״. ותיכף ומיד, בעגלא דידן – ״מיד הן נגאלין״, כפס״ד הרמב״ם, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו דוד מלכא משיחא.

רז״ל אומרים שלפני ביאת המשיח יהיו חבלי משיח, חבלי המשיח יהיו הן בגשמיות והן ברוחניות, ולפי תאורי רז״ל יהיה הזמן ההוא ״מאוים מאד״. על איש הצבא היוצא למלחמת בית דוד, להיות בריא, להיות בעל כח, שיהיה לו חוזק בעבודת ה׳ יתברך וביראת שמים, במדה כזאת שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו בתורה ועבודה, היינו בעל מסירות נפש אמיתי. ושום מונע ומעכב של הנסיונות לא יפריעוהו בעבודתו. איש צבא כזה הנו בן החיל במלחמת בית דוד, שיכול להציל – ואכן יציל – את מצב עם ישראל.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, ליל הושענא רבה תשמ״ג, כ׳ מר חשון תשמ״ה, ערש״ק ט״ו אלול תשמ״ט, וראה ספר השיחות תש״ב לה״ק ע׳ קלב)

 

 

 

ספר התניא הוא ״תורה שבכתב״ של חסידות חב״ד. בספר זה התחיל רבינו הזקן לומר מאמרי חסידות באופן של חכמה בינה ודעת, ובלשון הזהר(תקו״ז ת״ו בסופו): ״יתפרנסון מיניה״. שכן, כאשר ישנה נקודת החכמה, ההתבוננות דבינה, ועד להתקשרות דדעת, אזי מתאחד שכל האדם עם המושכל (תורת החסידות) באופן של ״יחוד נפלא״, עד שנעשה ״דם ובשר כבשרו״(כמבואר בתניא פרקים ג-ה). וכפי שרואים במוחש, שעניני החסידות שנתגלו על ידי הבעש״ט והמגיד הם באופן של ״נקודות״, לגבי ביאור הענינים שבספר התניא שהם ההרחבה בהבנה ובהשגה.

וכך פוסק הרמב״ם בסוף הלכות מלכים ש״באותו הזמן״, בימות המשיח, ״יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם.. כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. והרי העסק ד״ישיגו דעת בוראם״ הוא הוא לימוד תורת חסידות חב״ד.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תשמ״ו חלק ב׳ ע׳ 240-242)

 

 

 

כיון שלאחרי כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא, אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג ותחום מסויים ב״חוצה״ שאליו עדיין לא הגיעו ה״מעיינות״ עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל״אתי מר״(שבא כתוצאה מהפצת המעיינות חוצה)..

ועלתה בדעתי סברא, שישנו סוג אותיות הכתב, שבו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות. ישנם אנשים ל״ע, שאין ביכולתם לראות ר״ל (בהיותם ״סגי-נהור״), והמציאו עבורם כתב מיוחד שנקרא (בלשון המדינה) ״ברייל״, שבו אותיות הכתב בולטות, באופן שגם אדם סגי-נהור ר״ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי״ז לדעת מה כתוב שם.

ועכשיו ניתוסף חידוש, שבימים האחרונים הודפס ספר התניא בכתב ״ברייל״ – שעי״ז נפעל חידוש בהפצת המעיינות, שזה הגיע גם לאלו שהם ״סגי-נהור״, שזהו סוג חדש ד״חוצה״.

והגם שספר תניא זה לא הגיע לע״ע לכל בני ישראל השייכים לזה, הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב״ברייל״, זה גופא מביא את ה״מעיין״ דחסידות גם בסוג זה ד״חוצה״: ונותן אפשרות שלמעיינות החסידות תהי׳ גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר״ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי׳ להם שייכות לתורת החסידות.

 

(התוועדויות תנש״א חלק ד׳ ע׳ 172-3)