ראשית הירידה, ר״ל, הוא העדר העבודה בתפלה, הכל נהיה יבש וקר, גם ה״מצוות אנשים מלומדה״ הופכים לנטל. ממהרים, מאבדים הטעם בתורה, והאוויר מתגשם, ומובן הדבר שאינו שייך כלל לפעול על הזולת.

 

(היום יום כ״ג אייר)

 

 

אדמו״ר ה״צמח צדק״ צוה את המלמדים שלמדו עם נכדיו הקטנים, אשר, מלבד לימודים הרגילים, ילמדו עמהם פירוש המילות (פירוש הפשוט) של סדר התפלה. ופעם בחודש היו באים אל ה״צמח צדק״ להבחן בזה.

 

(היום יום ח׳ טבת)

 

 

 

שלשה מיני התבוננות הם:

א) התבוננות לימודית, אחר שמבין הענין על בוריו, הוא מתבונן בעומק הענין ההוא, עד שהענין השכלי מאיר אצלו.

ב) שקודם התפלה, ענינה הרגש חיות הענין שלמד, ולא הרגש השכלי כמו בהתבוננות לימודית.

ג) שבתפלה, ענינה הרגש האלקות שבהענין שלמד.

שלש אלה הם שליבות סולם ההרגשה, ורק בחסדי השי״ת עמנו מרגישים לפעמים אלקות (״דערהערט מען ג׳טליכקייט״) בלי שום עבודה כלל. והוא מפני מעלת העצמות שיש בנשמה, אבל מצד העבודה שבכח עצמו מוכרחים שלש הנ״ל.

 

 

 

 

ביחידות ה״צמח צדק״ אצל רבינו הזקן, סיפר לו רבינו: שבת פר׳ תבוא תקכ״ח אמר מורי ורבי (הרב המגיד ממעזריטש) תורה, והתחלתה: ״ושבת עד ה׳ אלקיך״. וביאר: ״עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר הוי׳, שהוא למעלה מהעולמות, יהיה אלקיך, אלקים בגימטריא: הטבע, בראשית ברא אלוקים״. כל החבריה קדישא היו בהתעוררות גדולה מהתורה ההיא.

הרה״צ ר׳ משולם זוסיא מאניפאלי אמר, כי הוא אינו יכול להגיע למעלת תשובה כזו, ועל כן יחלק את התשובה לחלקים, כי תשובה ר״ת:

ת, תמים תהי׳ עם הוי׳ אלקיך. ש, שויתי ה׳ לנגדי תמיד. ו, ואהבת לרעך כמוך. ב, בכל דרכיך דעהו. ה, הצנע לכת עם ה׳ אלקיך.

כשסיפר לי אאמו״ר(הרש״ב נ״ע) את הנ״ל, סיים: תיבת תשובה צרופה מחמש אותיות, אשר כל אות הוא דרך ואופן בעבודת התשובה, וביאר באריכות חמשה האופנים. וכולם באים מהכח אל הפועל על ידי עבודת התפלה.

זאת אומרת אשר החמשה אופנים בעבודת התשובה, הם חמשה דרכים בדרכי עבודת השי״ת, אשר כל אחד מהחמשה דרכים הוא דרך סלולה כללי, היינו לאו דוקא בעבודת התשובה כי אם בכללות העבודה, הבא מהמעיין היוצא מבית ה׳, חכמת תורת החסידות, ומתגלים מהכח אל הפועל על ידי עבודת התפלה, שהיא יסוד הכח ועמוד הפועל, להשלים הכוונה העליונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.

 

(היום יום ג׳ תשרי, קונטרס תורת החסידות ע׳ 23)

 

 

אחד מהעילוים המפורסמים בעל כשרון גדול ועמקן נפלא, בא לליאזנא ושקד בלימוד החסידות, ובגודל כשרונותיו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה גדולה ורחבה בתורת החסידות.

ביחידות הראשונה שנכנס לרבינו הזקן שאל: רבי מה חסר לי? ויענהו רבינו הזקן: ״אין חסר לך מאומה, כי ירא אלוקים אתה ולמדן, רק צריך אתה להוציא את החמץ שהוא הישות וגסות הרוח, ולהכניס מצה שהוא ביטול, וכלי שנשתמש בו בישות שנדמה לו שהוא אור כגון שפודין, שדוחקין רגלי השכינה, דאין אני והוא יכולין לדור, צריך ליבון. והליבון הוא עד שיהיו הנצוצות דהבירורים ניתזין ונכללין בהאור האמיתי״.

כשיצא התלמיד מאת כ״ק רבינו הזקן אמר: הרבי למד אותי הלכה בהלכות פסח, באופן זה כפי שלומדים בגן עדן.. ב״ה יש לי עם מה לעבוד בעבודת התפלה ואני מקווה להשי״ת שיהיה פועל ממש טוב.

התפלה היא כלי להאור דעבודה בפועל כדוגמת מוח החכמה, שהוא כלי לכח החכמה, וכדוגמת הלב שהוא כלי המדות.

זאת אומרת, אשר בכדי דכל השכלה והבנה והתעוררות טובה שבלב תאיר דרכו בחייו היום יומי, בהנהגה טובה ובמדות טובות, הוא על ידי הקדמת עבודת התפלה.. הכל הוא על ידי עבודת התפלה, להיות כי עבודת התפלה הוא יסוד הכל.

 

(היום יום כ״ז תמוז, קונטרס תורת החסידות ע׳ 21) 

 

 

הנה כל העבודה והיגיעה של עובדי ה׳ בתפלה הוא לבוא למדת האהבה, כי התפלה כללות ענינה הוא ב׳ דברים:

א) לקשר ולדבק נפשו באלקות, וזהו מה שתפלה הוא לשון התחברות וכמו התופל כלי חרס, דהיינו התקשרות והתחברות נפשו באלקות. ועל שם זה נקראת התפלה סולם, וכמ״ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואיתא בזהר סולם דא צלותא, שעל ידי הסולם דתפלה מתעלה נפש רוח נשמה שבנפשו עד שראשו מגיע השמימה, היינו התקשרות עצמות הנשמה בחי׳ נשמתא לנשמתא במקור חוצבה בעצמות אור אין סוף ברוך הוא בתפילת שמונה עשרה, שגם הנפש רוח נשמה עולים ונכללים בהתקשרות זאת..

ב) בתפלה הוא בירור וזיכוך נפש הבהמית, שזהו מה שהתפלה היא במקום קרבן וכמ״ש אדם כי יקריב מכם קרבן וכו׳, דהיינו הקרבת הנפש הבהמית כנודע..

כאשר ישים האדם אל לבו, שכל ירידתו בעולם הוא בכדי לעבוד את ה׳ למטה בגוף ונפש הבהמית, והיינו לברר ולזכך את המדות טבעיים שלו, ובהעדר העבודה מהו ענינו בעולם, והכי בשביל זה נברא להיות כמו הבעל חי לעסוק באכילה ושתיה, וכן בכלל לעסוק בעניני העולם שהן למטה במדריגה ממנו (וכמו שכתבו החוקרים שכל דבר נברא בשביל איזה תכלית, דהיינו להגיע למה שלמעלה ממנו. ותכלית הדומם הוא בשביל הצומח ותכלית הצומח להיכלל במדריגת החי, ותכלית החי להיכלל במדריגת המדבר, ותכלית המדבר הוא להגיע למה שלמעלה מהעולם כו׳). ובהעדר העבודה הרי הוא נמשך אחרי תאוות היצר הרע, שיכול גם כן להתאוות לדברים האסורים כו׳, שבזה הוא גרוע כו׳ גם מבעלי חי הטמאים כו׳ וכמו שכתוב בספר של בינונים פרק כט. וגם מילוי תאוותיו בתאוות היתר הרי זה חטא ועון, שהרי צריך להיות קדש עצמך במותר לך שהיא מצות עשה דאורייתא, כמו שכתוב בספר של בינונים סוף פרק כ״ז וסוף פרק ל.

ולבד זאת הרי אינו משלים הכוונה שבשביל זה נברא. דאמיתית כוונת בריאתו למטה הוא בכדי להעלות את הנפש הבהמית וכל עניני העולם, וכמו שכתוב ב״תורה אור״ דבור המתחיל ״להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם כו׳״. וכמו שכתוב אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם, והאדם עליה ״בראתי״ בגמטריא תרי״ג, לקיים תרי״ג מצוות לתקן בהם ועל ידם את העולם כו׳.

 

(קונטרס העבודה ע׳ 43,10,4)

 

 

 

ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה, לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ״כ, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים או הסמוכים על שלחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר (בהתבוננות בגדולת ה׳) ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה ע״פ הגורל או ע״פ ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שלחן אביהם או מלמדים, שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא.

אך בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה׳, ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז, כמו שכתוב בשלחן ערוך אורח חיים, וכמו שכתוב בתורת משה ששת ימים תעבוד כו׳ ויום השביעי שבת לה׳ אלקיך דייקא, כולו לה׳. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב על פי הגורל או בריצוי הרוב, כמ״ש אשתקד.

וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי״ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל, יהי׳ נידון בריחוק מקום, להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא״ח. ומכלל לאו אתה שומע הן. ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה וכו׳.

 

(תניא – אגרת הקדש ע׳ קג)

 

 

 

הנה לא טובה השמועה, שמעתי ותרגז בטני, אשר עם ה׳ מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ״ש שבמקדש מעט הזה של אנ״ש. כמארז״ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם, ואחד מהם המאריך בתפלתו.

ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר, וא״א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש״ץ הזה, הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, ואונס רחמנא פטריה. והש״ץ מוציאו ידי חובתו, אף שלא שמע כאילו שמע, שהוא כעונה ממש, וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו״ע עצמה בחזרת הש״ץ, כאלו שמעו ממש וגם קדושה וברכו בכלל.

והנה זאת חקרנוה כן הוא, אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא, שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפלתם. ומכש״כ עתה הפעם בעקבות משיחא שאין תורתנו קבע מצוק העיתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה, כמ״ש הרח״ו ז״ל בע״ח ופע״ח, מכש״כ וק״ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש למביני מדע, תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ב״ה בפסוקי דזמרה, ושתי ברכות שלפני ק״ש יוצר ואהבה, לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחי׳ גילוי בהתגלות הלב בשעת ק״ש עצמה. שזאת היא  

מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו׳ בכל לבבך כו׳ הנמנית ראשונה בתרי״ג מצות, כמ״ש הרמב״ם ז״ל שהיא מיסודי התורה ושרשה, ומקור לכל רמ״ח מ״ע. כי על אהבה המסותרת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל, ודעת לנבון נקל כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודנה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחי׳ גילוי לנפש החיונית אזי היא בהתגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית.

וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע״ח ופע״ח גבי תפלה, שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו׳, שהוא בחי׳ אתהפכא או אתכפיא של נפש החיונית לנפש האלקית. כנודע כי הדם הוא הנפש כו׳, והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו׳. משא״כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך, היה הבירור נעשה כרגע בק״ש לבד וברכות שלפניה ופסד״ז בקצרה וכו׳ וד״ל.

הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים. ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה, במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה, להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה, וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה ה׳ ישמרנו. ועיקר הסיבה וגרמא בנזקין הוא מהיורדים לפני התיבה, שהוא הפקר לכל הרוצה לפשוט רגליו החוטף אפרתי, או מחמת שאין גם אחד רוצה וכו׳.

ואי לזאת זאת העצה היעוצה ותקנה קבועה חוק ולא יעבור עוד ח״ו. דהיינו לבחור אנשים קבועים הראוים לזה עפ״י הגורל או בריצוי רוב המנין. דהיינו שמתפללים מילה במילה בדרך המיצוע בקול רם, ולא מאריכים יותר מדאי ולא מקצרים וחוטפים ח״ו. ועליהם מוטל חובה לירד לפני התיבה כל אחד ואחד ביומו אשר יגיע לו, ולאסוף אליו סביב סמוך כל המתפללים בקול קצת עכ״פ, ולא בלחש ולא חוטפים ח״ו, וכמבואר בתקנות ישנות בכמה עיירות. ועתה באתי לחדשן ולחזקן ולאמצן בל ימוטו עוד לעולם ח״ו. (גוואלד גוואלד) עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה׳ ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה, ויטהר לבנו לעבדו באמת. חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה׳.

 

 

 

 

והנה הצעירים אשר עוד לא למדו דא״ח (חסידות) כל צרכן, לידע פרטי עניני ההתבוננות על בורים.. זאת תהי׳ עבודתם בתפלה לאחר הכנה כללית, שנתבאר לעיל(פרק י״א) בסעיף א׳ להסיר הטרדות כו׳, יתפללו בקביעות מקום מתוך הסידור, במתינות גדולה, ולכוין פירוש המילות, ויהי׳ התפלה בקול קצת ובדיבור מבורר שיצאו התיבות היטב, ויהיו התיבות חיים ומאירים להם מהרגש פירוש התיבות.

וכן הגדולים שאי אפשר להם להיות תמיד בעבודה בבחינת גדלות המוח והלב שנתבאר לעיל, יהי׳ לעתים התפלה באופן הנתבאר לעיל, אמנם לא יפטרו עצמם בזה כי ההכרח הוא להיות במוח ולב כנתבאר לעיל.

הא) מצד עצם העבודה שצריך לעבוד את ה׳ בעבודה שבלב, לעורר אהבה ויראה אמיתיים בלבו, לקיים המצות עשה לאהוב את ה׳ ולירא מפניו כו׳. והוא על ידי התבוננות והעמקת הדעת כנ״ל.

הב) שזה נוגע לכללות קיום התורה והמצות. דאהבה מקור הרמ״ח מ״ע ויראה מקור שס״ה מצות לא תעשה, שבלעדן אין להם קיום אמיתי כמ״ש בספר של בינונים. ובזה דוקא יתקיים בו אור התורה וידיעת האלקות, שיוקלט ויוחקק במוחו ולבו כו׳ כנ״ל.

והג) שעל ידי זה דוקא יברר ויזכך את המדות טבעיים דנפש הבהמית. שבהעדר העבודה דתפלה אינם מזדככים ומתתקנים כלל וכלל, ונשאר הרע בתקפו כנ״ל באורך. שתיקונן הוא בהעבודה האמיתית דתפלה דוקא, אשר על זה תכלית בואו לעולם הזה לברר ולזכך את הנפש הבהמית כו׳)..

הנה ביארתי לפניכם הכרח העבודה בתפלה, הנוגע מאד לכל אחד ואחד בחיי נפשו ממש. ואיך ומה הוא אופן העבודה בתפלה על פי תורת אמת אשר הנחילנו כ״ק אבותינו אדמו״ר זצוקללה״ה נבג״מ זכותם יגן עלינו. ואתם אהובי אחיי ורעי, שימו לבכם היטב אל כל הדברים הנתבאר לעיל, ותחוסו על נפשכם ללמוד לדעת את ה׳ בלימוד הטוב בעיון לידע הדברים על בוריים היטב. אבל יהי׳ הלימוד על מנת לעשות דוקא היינו לעבוד את ה׳ בלימוד הזה בעבודה אמיתית שבמוח ולב בתפלה, לפעול ישועות בנפשם לברר ולזכך את המדות טבעיים ולהוסיף אור וחיות בקיום התורה ומצוות.

 

(קונטרס התפלה ע׳ 28-31)

 

 

 

אך כדי שיוכל האדם לעורר דיבור העליון כביכול על ידי קולו ודבורו, צריך לקשר נפשו האלקית תחילה.. לה׳ אחד בקריאת שמע שחרית וערבית ברעותא דלבא, שיהי׳ לבו חפץ באמת לדבקה בו..

וזה שכתוב ואהבת את ה׳ אלקיך, פירוש שתאהוב ותחפוץ שה׳ יהיה אלקיך, ואתה תהא מרכבה ובטל לו מחשבתך למחשבתו ודבורך לדבורו. וכן לבטל ולהפך כל המדות למדותיו יתברך כנודע, שאז הוא אלקיך ובקרבך קדוש..

וזהו ענין כללות התפלה כולה שהוא ביאור הקריאת שמע, להתגלות שם הוי׳, המורה על יחודא עילאה. כי להיותו מהוה הכל מאין ליש תמיד בכל רגע, לזאת כולה קמיה כלא ממש, והוא היה הוה ויהיה בלי שום שינוי כו׳. וזהו ענין כל ברכות השחר ופסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע ותפלה דרך כלל.

ודרך פרט הוא מבואר במלת ברוך לשון ברכה והמשכה מהעולם עד העולם, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הנקרא אתה. ורופא חולי עמו ישראל, ומברך השנים על דרך משל, הוא הכלי שבו מתגלה אלקותו יתברך שמו למטה בגשמיות, כשנותן חיים ובריאות לחולים וברכה על פני האדמה כו׳ (וכמ״ש בזהר דלית ברכתא שריא באתר ריקניא). דהיינו התפלה כולה שכל כוונתה היא בקשת גילוי אלקותו יתברך, צריך לומר בקשה זו מעומקא דלבא. כמ״ש ממעמקים קראתיך ה׳, פירוש קראתיך כאדם הקרא את חברו לבוא אליו על דרך משל.

אך עצה היעוצה להיות קריאה ובקשה זו מעומקא דליבא, להיות ממארי דחושבנא בכל לילה (בתיקון חצות או) בקריאת שמע שעל המיטה, לטעום מרירות בנפשו מכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו אשר לא לה׳ המה מיום היותו. ויוסיף דעת והתבוננות בגדולת ה׳ יוסיף מכאוב בנפשו, על אשר בהבל בא ובחשך וצלמות ילך רוב הזמן כו׳.

 

(סידור תורה אור בהקדמה ע׳ ד׳)

 

 

 

בשם אדמוה״ז: להתראות עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא הוא רק בתוך התפלה.. וזו היא הסיבה שמאריכים בתפלה, ומחכים בתוך התפלה בשביל להתראות עם אור אין סוף ב״ה.

בזמנים הקודמים היו בונים מנין עם ״חדר שני״ (עבור המאריכים בתפלה), שהיו קוראים לו ״חב״דניצע״. בזמן אדמו״ר האמצעי בנו מנין בעיר מקוליענע סמוך לליובאוויטש, בלי חב״דניצע. ואמר אדמו״ר האמצעי שלא יתפללו שם, מנין בלי חב״דניצע אסור לומר שם קדושה וברכו. אם כן מתפללים באריכות או לא, אבל חב״דניצע צריך להיות.

 

(ספר השיחות התש״א, תרגום מאידיש, ע׳ 42)

 

 

 

יש פתגם אצל חסידים, כי יש שלוש ״שנית״: נפש השנית, חדר שני, ופסח שני.

א. נפש השנית – הנשמה האלקית, שאדמוה״ז גילה בפ״ב בתניא.

ב. חדר שני – כידוע שבתי הכנסת של החסידים היו בונים עם חדר שני הנקרא חב״דניצע (שבו מתפללים באריכות ההתבוננות בגדולת ה׳). בשביל מי בנו זאת? בשביל חסידים בעלי בתים. הם ידעו שצריכים להיכנס להתפלל בחב״ד׳ניצע.

ג. פסח שני – שענינו הוא, שאין דבר אבוד. תמיד אפשר לתקן, אפילו מי שהיה טמא, ובדרך רחוקה ואפילו לכם (שירד ונתרחק ברצונו הטוב), ומכל מקום אפשר לתקן.

הנה כאשר לוקחים את הנפש השנית, ונכנסים איתה לתוך החדר השני, אז נעשה הפסח שני, היינו שעי״ז מתקנים את כל הפגמים.

 

(ספר השיחות תש״א עמ׳ 114)

 

 

 

זהר מתפשט בקבלה. קבלה מתפשטת בחסידות. חסידות מתפשטת בעבודת התפלה באריכות ההתבוננות בגדולת ה׳.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

 

כידוע שהרה״ח ר׳ ניסן נעמענוב היה תמיד מתלהב בלימוד ספר התניא, כמו החסידים הגדולים הקודמים. הוא גם היה דורש מכולם להיות בקיאים בספר התניא, ובעיקר לחיות איתו.

בגמר מלחמת עולם השניה בבואו מברית המועצות, הנה ביחידות הראשונה שלו אצל כ״ק הרבי מוהריי״צ נ״ע, היתה שיחה ארוכה מאד אודות יהודי ברית המועצות בכמה ענינים ברוחניות ובגשמיות, עד שהגיעו לשיחה בהכרחיות של פנימיות התורה.

ואמר לו הרבי: הגם שכבר ב״ה יצאתם משם מן המיצר אל המרחב, והרי אתם יכולים להפוך עולמות (״מקען דאך איבער קערן וועלטן״), הנה אסור לנו לשכוח ח״ו אפי׳ לרגע אחת על אחינו יהודי רוסיה הנמצאים עדיין שם, וחייבים לחשוב אודותם תמיד גם על יהדות נשמתם שחסר להם שם. ואחד הדברים הנחוצים מאד, שהיו צריכים בינתיים להוציא קונטרסים בתניא בשפה הרוסית, לפחות פרקים אחדים, ולהעבירם לשם. וכאשר תופשים במקצתו תופשים בכולו, כי ישנו כבר בהמקצת את כל המעלות והסגולות כולם וכו׳. ופרק אחד תניא בע״פ, ובכל השפות, מביא ג״כ שפע ברכה והצלחה.

והרבי המשיך: צריכים תמיד לחפש דרכים איך להגיע לאחינו בני ישראל שם. וכאשר מצליחים בזה אפי׳ במעט מזעיר, יכול הדבר להתפשט שמה בהשגחה פרטית, ויהודים נושעים ברוחניות וגם בגשמיות, כי גופא בתר רישא גריר.

והרי אפי׳ התניא הראשון בלה״ק, הי׳ ג״כ מתפשט בתקופה הראשונה בקונטרסים בלבד. וזה שהרה״צ ר׳ יהודא לייב הכהן אמר: ספר התניא הוא קטורת לכל המגיפות הרוחניות דעקבות משיחא (סור מרע), והרה״צ ר׳ זוסיא אמר: עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקינו(עשה טוב), הם בטח כיוונו גם על התניא׳ס שיצאו אח״כ בכל השפות, כי התורה ניתנה בשבעים לשון. ואני מבטיח לך ניסן, כי על ידי לימוד התניא אדעתי׳ דנפשיה, יגיעו ישראל להיות חסידים ועובדי ה׳ בעבודה שבלב זו תפלה ובאמת.

וצריכים לזכור תמיד, שעל התניא היו מקטרגים והעלמות והסתרים גדולים מאד. ובדורות האחרונים כשהתחילה התגלות התניא קדישא גם בשפות אחרות התחילו העלמות והסתרים גם עליהם, כי הקליפה והסט״א מרגישה טוב שע״י התניא דוקא תהיה מפלתה. ולכן צריכים כל אחד ואחת מישראל להתגבר במסירות נפש ממש על כל המניעות ועיכובים, ולעסוק בהפצת התניא בכל הדרכים. ואשרי חלקו של מי שיזכה ויקדים להשתתף בתעמולה זו, כי ע״י התניא התורה שבכתב של חסידות חב״ד יבוא משיח בחסד וברחמים.

 

(הרה״ח ר׳ ניסן נעמענוב סיפר כל זה להרה״ח ר׳ ישראל נח בליניצקי)

 

 

במענה על מכתבו בו מבאר סדר היומי שלו, ומסיים בשאלה, כי מפני רגילותו להתפלל לאט לאט, הנה חסר אצלו ענין התפלה בצבור, ולפעמים גם זמן התפלה:

מענה: ידוע בזה הנהגת החסידים ולפעמים תכופות הי׳ זה עפ״י הוראת נשיאינו רבותינו הקדושים, אשר בענין תפלה בצבור נהגו בשמיעת ברכו, קדושה (וקריאת התורה) בהמנין, ואח״כ התפללו במתינות ולפעמים גם באריכות.

(אגרות קודש כ״ק אדמו״ר מה״מ חלק ד׳ ע׳ תעח)

להזהר מלבטל את התפלה באריכות, אפילו אם יש בה יוהרא

במה שכותב במכתבו בענין הנהגת התלמידים.. שי׳, שאין דעתו נוחה כ״כ מהאריכות שלהם בתפלה וכו׳ כיון שאין זה מתאים להנהגתם בשאר הענינים, וחושש הוא ליוהרא וכו׳. הנה אולי צודק בטענותיו, אבל ידוע הוא מהמוחש הנראה לכל המעיין בטיב הנוער בדורנו זה, אשר בשבילם ביחוד הוא תקופת משבר, ולכן צריך להיזהר ביותר מכל ענין שיוכל להחליש את כח ההתנגדות להרוחות הנושבות בתבל. ואם גם יש ענינים כאלו שמצד מצבם עתה הרי עוד לא באה העת והזמן בשבילם להתעסק בכמו אלה, הנה כיון שעכ״פ זהו ענין המוסיף עוד פרט אחד לעמוד בתוקף נגד הרוחות המנשבות ברשות הרבים, אחריות הוא להסיר לבטל או להחליש את הענין. ואם לדעתו יש סתירה בין האריכות בתפלה והנהגתם בשאר הענינים, הרי צריך להשתדל בניחותא אבל בתוקף שייטיבו דרכיהם בשאר הענינים, אבל לא לבטל ענין האריכות בתפלה וכו׳, כיון שסוף סוף הרי זה מוסיף יראת שמים און אפגעטראגינקייט פון וועלטישע תענוגים (התרחקות מתענוגי עולם הזה), ולו גם יהא בדרך מקיף.

 

(אגרות קודש כ״ק אדמו״ר מה״מ חלק ה׳ ע׳ שכה)

 

 

פעם בא אחד לפני כ״ק אדמו״ר ה״צמח צדק״, והתלונן על אחד החסידים המתפלל באריכות, שאין זה אמיתי אצלו, כי הוא לא שייך לזה כלל, והוא פשוט צבוע, ומתפלל באריכות בשביל יוהרא.

והשיב הצ״צ: ״בענין הצבעים האנשים אינם דומים זה לזה. כל אחד נמשך לצבע אחר, ובוחר לעצמו צבע מסוים. ולדוגמא, אני אוהב צבע זה דוקא, שיהודי מתפלל באריכות ואף שהוא צבוע ואינו שייך לזה כלל ואפילו רחוק מזה לגמרי״.

 

(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)

 

 

 

התבוננות לפני התפלה על כל פנים איזה רגעים לפני מי הוא הולך להתפלל. ומה נכון שילמוד ג״כ בעל פה מהתחלת ריש פרק מ״א בתניא עד תיבת המלך (בעמוד ב׳). ולפני התפלה יחזור ע״ז בדיבור או במחשבה בתוכן הדבר, וכן בימות החול קודם התפלה יפריש איזה פרוטות לצדקה.

 

(אגרות קודש כ״ק אדמו״ר מה״מ חלק יז ע׳ קיא)

 

 

 

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, והוא כי אף שהיראה היא שורש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אעפ״כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב״ה כנ״ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ״פ. דהיינו להתבונן במחשבתו עכ״פ גדולת אין סוף ב״ה ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכמ״ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה׳ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך.