בשני ענינים אלו (ארץ ישראל ומתן תורה) מוצאים אנו את מעלת הנשים: בענין חיבת הארץ אמרו רז״ל שאצל הנשים היתה חיבה יתירה על פני האנשים, וכך גם בענין מתן תורה, שתחילתו הם הדברות דאנכי ולא יהי׳ לך, הנה גם בזה מוצאים אנו את מעלת הנשים שהיו חזקות יותר בענין דאנכי ולא יהי׳ לך, שלכן לא רצו למסור את נזמיהן לעגל, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש, זאת למרות שהערב רב אשר יצאו ממצרים יחד עם בני ישראל הראו כמה אותות ומופתים כדאיתא בזהר ובכמה מדרשים, אף על פי כן נשי ישראל לא התפעלו מכך והתחזקו באמונתן באנכי ולא יהי׳ לך.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, שיחת יו״ד שבט התשכ״ב)

 

 

 

כאשר נתערבו בעם ישראל אנשים מצריים, וביניהם בעלי כישוף כו׳, שבגללם נתפשו כמה מישראל, לרגע קטן, ועשו את עגל הזהב, הרי נשי ישראל הם שעמדו בתוקף האמונה ולא נתרצו בשום אופן להשתתף בדבר.

ויתירה מזה, כששמעו שעומדים לבנות משכן לקב״ה, היו הן הראשונות להביא את הנדבות למשכן, ורק לאחר נדבת הנשים באו האנשים.. ובנדבת המשכן גופא, לא הסתפקו הנשים בנתינת נדבה מכסף, או משאר דברים הנותרים, אלא התנדבו מהדברים הכי יקרים שלהן – מהתכשיטים שמיפין אותן והם מתכבדות בהן, וכיוצא בו, כדי שעי״ז יבנה המשכן, וייעשו אבני שוהם ואבני מילואים שאותם ישא הכהן הגדול על ליבו במשכן, ולאחרי זה הכהנים הגדולים בבית המקדש, וגם הכהן הגדול שיהיה בבית המקדש השלישי במהרה בימינו ממש.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, שיחת ר״ח סיון התשמ״ו)

 

 

 

דובר כמה פעמים בנוגע למעלתן של נשי ובנות ישראל, עפ״י מה שאמרו חז״ל ״בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים״, והרי כך יהי׳ בגאולה העתידה כמ״ש ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. שלכן הרי ראו בעבודתו של נשיאנו בעל ההילולא דיו״ד שבט, השקעה והשתדלות מיוחדים בענין נשי ובנות ישראל, וכידוע שעוד בהיותו בריגה, ששם היתה תחנתו הראשונה בצאתו מהמדינה ההיא, הוא הפעיל שם כיתה של בנות שהחלו ללמוד חסידות, ואח״כ המשיך בזה גם במשך השנים שלאח״ז באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, וכפי שהרבי אמר שהדפסת ה״לקוטי דיבורים״ באידיש, מטרתה כדי שזה יגיע לא רק לאנשים שאינם מדברים לה״ק, אלא גם לנשים ובנות (שבאותה תקופה דיברו באידיש ולא ידעו לשון הקודש).

והנה, הסיבה לכך שרק לאחרונה החלו בהשתדלות זו עם נשי ובנות ישראל, היא דוקא משום שיש בהן חשיבות מיוחדת. וכשם שכאשר צומחים מגרעין תבואות ופרות ככל שעובר יותר זמן מהזריעה, הפרי יוצא נעלה וחשוב יותר, ולכן גם צריכים להמתין לפרי זה זמן רב יותר מאשר לפרי פשוט, כך מובן גם בעניננו, שבהשתדלות זו ישנו עילוי מיוחד ומעלה מיוחדת אפילו לגבי עניני היהדות שהשתדלו עד עתה להביאם לאנשים פשוטים, כי כאמור כמה פעמים סיבת ההתעכבות עד עתה הינה דוקא מפאת חשיבות הענין.

וע״ד מה שהי׳ בגלות וגאולת מצרים, כפי שהגמרא מפרשת על הפסוק ״זה א-לי ואנווהו״ ש״הם הכירוהו תחילה״, שהכוונה בזה אינה לזקני ישראל, אלא דוקא התינוקות שגידלו וחינכו אותם במצרים ע״י ההשתדלות של נשים צדקניות שהעמידו ״זרע ברך ה׳״, ולא נבהלו מכך שנמצאו במדינה שיש בה גזירה ד״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״. ודוקא הנשים הצדקניות הם העמידו מבני ישראל את צבאות השם, ובזכותן דוקא ״נגאלו אבותינו(אפילו זקני ישראל) ממצרים״.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, שיחת יו״ד שבט התשכ״ג)

 

 

 

ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בדורנו זה, וכמדובר כמה פעמים שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקינו.

ובענין זה יש שליחות מיוחדת לנשי ובנות ישראל, כמבואר במדרשי חז״ל, שכשם שהגאולה ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כך תהי׳ הגאולה העתידה בזכות נשים צדקניות שבדורנו זה, ובפרט ע״פ המבואר בכתבי הארז״ל שדור האחרון של הגלות (ודור הראשון של הגאולה), דורנו זה, הוא הגילגול של הדור שיצא ממצרים, שבזה מודגש יותר הקשר והשייכות שבין נשי ישראל הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים, עם נשי ישראל הצדקניות שבדורנו זה, שבזכותם תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תנש״א חלק ג׳ ע׳ 248)

 

 

 

והנה ענין לימוד התניא נוגע גם לנשי ובנות ישראל, כמדובר כמה פעמים שגם הנשים חייבות בלימוד החסידות – שהרי ישנם שש מצוות שחיובן תמידי, אמונת ה׳, ויחודו ואהבתו כו׳, וגם נשים חייבות במצוות אלו, וקיום מצוות אלו בפועל נפעל ע״י לימוד החסידות, כמ״ש הרמב״ם (ריש פרק ב׳ מהל׳ יסוה״ת): ״האיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם כו׳״, הרי פס״ד מפורש בדברי הרמב״ם 

שנשים חייבות בלימוד תורת החסידות, ועל אחת כמה וכמה שהן חייבות בלימוד ספר התניא, שעי״ז יודעים כיצד לעבוד את ה׳ באופן ד״קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״(כפי שמעיד אדמוה״ז בדף השער דספר התניא, שענינו של הספר הוא ״לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בעזה״י״). כלומר, שספר התניא קשור עם כללות התורה ומצוותיה, ובזה חייבים אנשים ונשים בשווה, בלי שום חילוק כלל.

 

(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1246)