בפרק זה בא רבנו להסביר את הסוג השני שבקליפה, קליפת נוגה, שיש בה קצת אור, ״נוגה״, ממנה באה הנפש הבהמית, וכל הדברים המותרים שבעולם הזה. רבנו מבאר כיצד בכוחו של האדם להעלותם לקדושה לגמרי, או להורידם לקליפות הטמאות לגמרי. ולפי זה תובן יותר פחיתותם של ״לבושי״ הנפש הבהמית על הנפש עצמה וכוחותי' הפנימיים, גם כאשר ה״לבושים״ שקועים בדברים המותרים (ראה לעיל סוף פרק ו').

אך נפש החיונית הבהמית שבישראל (משא״כ בגויים, כנ״ל שגם הגוף וגם הנפש של הגוים נלקחו משלוש קליפות הטמאות) שמצד הקליפה, המלובשת בדם האדם כנ״ל, כפי שהוסבר בסוף פרק א׳, שחמימות הדם היא ה״רוחניות שבגשמיות״, שבתוכה שורה ״נפש הבשר״ ה״גשמיות שברוחניות״, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה.

[בקשר ל״גופם״, שרבנו לא מזכיר כלל, כותב כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע שאולי זהו משום שהוא נלקח מ״אור הסובב כל עלמין״, שהרי רק הוא ביכולתו לברוא גוף גשמי יש מאין. כלומר: הגוף הגשמי לא ״נלקח״ בהשתלשלות ממדרגות רוחניות, כי אפילו ״רבוא רבבות צמצומים״ לא יועילו לעשות יש גשמי ממש מדבר רוחני, אלא שזהו כוח אלוקי מיוחד, שהוא אין סוף ובלי גבול, ובכוחו לברוא גם ״יש מאין״.

ומבאר כ״ק אדמו״ר שליט״א את הדברים, שבבעלי חיים הטמאים, הרי הקליפה מעלימה ומסתירה כל כך על החיות האלוקית הזו, עד שהיא ״נחשכה״ לגמרי, והפכה כאילו בעצמה להיות ״רע״, כנ״ל בפרק ו'. משא״כ בבעלי חיים טהורים, אין קליפת נוגה מעלימה כל כך על החיות האלוקית, ונמצא שחיות גופם ״נשאר״ כמו שהוא, מאור הסובב כל עלמין. אך הרבי נ״ע נשאר ב׳צריך עיון׳ אם אכן כן הוא, כי אין הדברים כה פשוטים לומר שבקליפת נוגה אין הקליפה מסתירה כלל על החיות האלוקית שבגוף דווקא וכו']

וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה – גם ב״דומם״ יש ״חיות״ נוסף ל״קיום״ (בנוגע ל״צומח״, ראה לעיל סוף פרק ו׳), שכן, נוסף לעצם מציאותו הגשמית והחומרית, יש בכל דבר גם תוכן רוחני כלשהו, עניינו ותפקידו בבריאה, שזה כאילו ה״נפש״ שבו.

למרות שאין זו ״נפש״ במובן של רצון וכו', ואפילו לא ״תנועה״ של צמיחה, כמו בצומח, אך הרי גם זו ״רוחניות״, ולא רק ״קיום״ של המציאות הגשמית בלבד (ומה גם לפי מה שגילו חוקרי ה״מדע״ לאחרונה, שגם ב״דומם״ ישנן כל הזמן ״תנועות״ של ה״אלקטרונים״ וכו'. ולפי זה גם ב״דומם״ יש ״חיות״ באותו אופן כמו בצומח וחי. אלא שאין זה בגלוי ובפשטות, ולכן מבואר בדרך כלל שב״דומם״ לא נרגש כלל ה״חיות״ והוא נראה ״מת״ וכו', אך ביחד עם זה, מבואר שגם בו יש ״חיות״ ולא רק ״קיום״).

וכן קיום וחיות (ראה לעיל סוף פרק ו') כל המעשה דיבור ומחשבה בענייני עולם הזה, שאין בהם שום צד של איסור, לא שורש ולא ענף משס״ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, ואעפ״כ הם ״שייכים״ ו״נלקחו" מהקליפה, כמבואר לעיל בפרק ו', שכל דבר שאינו בטל לקדושה בגלוי, הינו ״סטרא אחרא״ וקליפה – רק שאינן לשם שמיים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאוותו.

ואפילו הן צורך הגוף, וקיומו וחיותו ממש, שהגוף זקוק להן בהכרח כדי שיוכל לחיות ולהתקיים, אלא שכוונתו אינה לשם שמים, כדי לעבוד את ה׳ בגופו; שאם הייתה כוונה כזו, הריהם עולים לקדושה, כדלקמן, אך כשלא היתה – לא עדיפי מעשה דיבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה.

ואדרבה, יבואר להלן שהן אף גרועים ופחותים ממנה, וכנ״ל. ולא רק כאשר הן אך ורק למילוי תאוות נפשו כדלקמן, אלא אף כשעושה אותן ״סתם״, מאחר שאינן קדושה, הן פועלות בו ״הגשמה״ יותר ממה שהי׳ לפני שעשאן. אלא שכאן ״לא נחית״ רבנו לחילוקי הדרגות בפרטיות, ונקט רק ד״לא עדיפי״ מהנפש הבהמית עצמה, מכיון שהן עדיין ״בערכה״ של הנפש הבהמית (כלשון כ״ק אדמו״ר הצמח צדק נ״ע), מאחר שלא ירדו לשלוש קליפות הטמאות (וכאשר עושה אותן לשם תאוה אזי הן יורדות לקליפות, כדלקמן). והכל כאשר לכל, כל הפרטים שנימנו לעיל, נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית, הנקראת קליפת נוגה.

״קליפת נוגה״ נמצאת בכל העולמות הנבראים, החל מ״עולם הבריאה״, אלא שיש הבדל במידת ה״רע״ שבה.

בעולם הבריאה המצב הוא ש״רובו טוב ומיעוטו רע״. שכן, בעולם הבריאה, ״מדברים באותה שפה״ של עולם האצילות, שהוא אלוקות ממש. גם ב״בריאה״ מורגש ש״אין עוד מלבדו״, אלא ששם כבר ישנו ״הרגש״. (אמנם, הרגש של ״אין עוד מלבדו״, אבל) בעצם העובדה שישנו ״הרגש״, זו כבר ״קליפה״ בדקות – אם אכן ״אין עוד מלבדו״, הרי מושלל לחלוטין כל ״הרגש״ שהוא!

זה הפירוש ש״בריאה״ היא ״חומר בלי צורה״, שכן הצורה והתוכן הוא של ״אין עוד מלבדו״ ורק ה״חומר״, עצם ה״הרגש״ הוא ה״רע״.

אך מכיון ש״הרגש״ זה הוא של ״אין עוד מלבדו״, נמצא ש״רובו טוב״ ורק ״מיעוטו רע״.

בעולם היצירה, שם כבר נרגש מציאות היש הנברא, יש לו כבר ״צורה״ של ״יש״ ונברא נפרד מאלוקות. אלא שביחד עם זה הוא מרגיש את האור האלוקי המחיי־הו ומקיימו, ולכן הוא בטל אליו בתכלית. הוא אינו יכול שלא להיות בטל אליו, והיינו שהביטול הוא בכל עצם מציאותו, אבל זהו רק ״ביטול היש״ – כבר לא מורגש בהחלט ש״אין עוד מלבדו״. ולכן קליפת נוגה שם היא ״מחצה טוב ומחצה רע״.

בעולם העשי׳ יצא כבר ה״יש״ להיות מציאות גלוי׳ ומוחלטת בפני עצמו. פה כבר ייתכן ״יש״ שאינו בטל כלל לאלוקות. ואם כן, גם כאשר ה״יש״ יהי׳ בטל לאלוקות, אין זה מצד עצם מציאותו, אלא מפני שהוא הבין והרגיש כך ו״הסכים״ להתבטל. לכן קליפת נוגה כאן היא ״רובו רע״.

אבל, בדרגות העליונות של עולם העשי׳, בעולם העשי׳ הרוחני, עדיין מכירים בגדולת ה׳ ובטלים אליו (למרות שהביטול הוא מצד שהם ״מסכימים״ להתבטל, כנ״ל, אבל סוף סוף בפועל ישנו ביטול). ואילו קליפת נוגה שבעולם הזה, הנקרא עולם העשי׳, רובו ככולו רע, שכן בעולם הזה לא ניכר ונרגש כלל מציאות ה׳, ונדמה לנברא כי הוא מציאות בפני עצמו, בלתי תלוי בשום דבר (וזאת, בה בשעה שכל מציאותו היא אך ורק האור האלוקי, המחי׳ ומקיים אותו בכל רגע ורגע ממשי).

רק מעט טוב מעורב בתוכה גם בעולם הזה, כי עדיין אפשר להכיר, ע״י התבוננות וכדומה, בכך שה׳ ברא את העולם ומחי׳ אותו וכו'. היינו שישנו עדיין כאן ״קצת״ גילוי אלוקות. הביטוי לזה בנפש הבהמית הוא בכך [שממנה, מקליפת נוגה, באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, משא״כ בגויים, כמו שנתבאר לעיל] בסוף פרק א׳.

והיא, קליפת נוגה, בחינה ממוצעת – שנמצאת ב״אמצע״, וכוללת בתוכה משני הצדדים – בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי, ובין בחינת ומדרגת הקדושה. הטוב שבה אינו טוב גמור כמו בקדושה, והרע שבה אינו רע גמור כמו בשלוש קליפות הטמאות.

ולכן בדרך כלל ״קליפת נוגה״ היא רק כל זמן שהדבר נשאר כמו שהוא, ״סתם״ בעולם הזה. ברגע שהשתמשו בו לצורך כלשהו, מיד הוא ״עולה״ או ״יורד״ – ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות – אם השתמשו בה שלא לשם שמיים, אלא למלאות תאוות נפשו הבהמית, כפי שיבואר להלן [כמו שכתוב בעץ חיים שער מ״ט ריש פרק ד בשם הזהר].

ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה. דהיינו כשהטוב המעורב בה – ה״ניצוץ״ האלוקי המחי׳ את קליפת נוגה, כמו בכל דבר שנמצא בו כוח אלוקי, המחיי־הו ומקיימו. אלא שבקליפות הטמאות הניצוץ האלוקי ״נחשף׳ לגמרי, כנ״ל בסוף פרק ו', ואילו בקליפת נוגה יכול הניצוץ האלוקי ״לצאת״ מהרע המעורב בו. ובלשון החסידות, כשהוא, הניצוץ האלוקי, נתברר מהרע שבקליפת נוגה, שהוא (הרע) אינו יכול להתעלות כלל, אלא שהטוב יוצא מתוכו, וגובר על הרע ועולה ונכלל בקדושה.

כגון, דרך משל, האוכל לא רק מאכלים הכרחיים, כמו לחם ומיים, אלא אפי׳ בשרא שמינא דתורא, בשר שמן של שור, ושותה יין מבושם. אך אינו עושה זאת למלאות תאוות נפשו הבהמית, אלא להרחיב דעתו לה' ולתורתו – כדי שתהי׳ דעתו רחבה ומוכנה להתבונן ולהתעמק בגדולת ה׳ ובעומק התורה, כדאמר (כמו שאמר) רבא חמרא(יין) וריחא(ריח טוב של ״יין מבושם״) כו', ״פקחין״, מפקחין דעתו של האדם לה׳ ולתורתו.

אך באופן כזה לא הייתה האכילה והשתי׳ עצמה מצוה, אלא שהאדם אכל ושתה לשם שמים (ולא שהאכילה עצמה היא ״שמים״). וישנו אופן נעלה יותר – או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, שאז האכילה עצמה היא מצוה, בשביל לענג את השבת או החג. 

 

 

 

[עם זאת, יש להבהיר שאצל חסידי חב״ד מקובל בשם רבנו הזקן (נמסר על ידי בנו הרב הצדיק ר׳ משה נ״ע) שאין ״להדר״ יותר מידי במצוות אלו שהגוף נהנה מהן – כי מי יכול לדעת אם אכן הוא מתכוין לשם מצוה, או לעונג כריסו…

והרי ידוע הסיפור על הבעש״ט שהראה לתלמידיו ״שור״ לבוש בבגדי שבת קודש (בנוסח אחר: חבוש ב״שטריימל״) ואוכל. הי׳ זה יהודי שאכל בשבת קודש בשר שור, כדי לקיים מצות עונג שבת, והי׳ ״מונח״ כולו בתוך בשר השור, עד ש״נהפך״ במהותו באותו רגע ל״שור״, כי ״במקום שרצונו של אדם – שם הוא נמצא כולו״. והבעש״ט, שראה את הדברים כפי שהם באמיתות ובפנימיות, הראה לתלמידיו את המהות כמות שהיא. רק ה״שטריימל״ לא נשתנה – כנראה משום שאותו אכן לבש רק לכבוד השבת…]

ואזי נתברר חיות הבשר והיין, שהי' נשפע מקליפת נוגה, ועולה לה׳ כעולה וכקרבן – כשם שהקרבנות הם אכן דברים גשמיים, אך הם עולים לה׳ ונכללים לגמרי בקדושה, כך גם חיות הבשר והיין שאכל לשם שמיים.

שתי הדוגמאות ״עולה״ ו״קרבן" (שסתם קרבן הוא קרבן שלמים) – הם בהתאם לשני הסוגים הנ״ל: קרבן עולה הוא כליל לה,, וכן האכילה שהיא עצמה מצוה, ״כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב״, כולה כליל לה', כולה ״שמים״, ולא רק ״לשם שמים״.

ואילו האכילה שהיא עצמה אינה מצוה, אלא שאוכל ושותה לשם שמים, כדי ״להרחיב דעתו לה׳ ולתורתו״, היא כמו קרבן שלמים, שרק חלק ממנו עולה לה', ואילו השאר נאכל לבני אדם, היינו שהעלי׳ לקדושה כאן אינה כל כך מוחלטת לגמרי.

 

 

 

וכן האומר מילתא דבדיחותא, דברי ״צחות״ הגורמים לשמחה ועליזות, שהם דברים שאינם מצוה, אך כוונתו היא לשם שמים, לפקח דעתו ולשמח לבו לה׳ ולתורתו ועבודתו – כדי שיהיו מוחו ולבו ״פתוחים״ להתבונן, לקלוט את הדברים ו״לחיות״ עימם, בגדולת ה', בעומק התורה ובעבודת ה', שצריכים להיות בשמחה.

וכמו שעשה רבא לתלמידיו, שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחילה קודם שהתחיל ללמוד בעיון ובעומק, אמר להם דברי ״בדיחותא״ תחילה ״לפקח דעתם ולשמח ליבם״, ובדחי רבנן, שמחו החכמים, תלמידיו, ועל ידי זה נהיו ״כלים״ לקלוט יותר טוב את עיון ופלפול התורה שלאחר מכן.

הגירסא בגמרא לפנינו היא ש״רבה״(ולא ״רבא״) עשה כן לתלמידיו. מדוע נקט רבנו על פי הגירסא שאינה נפוצה כל כך?

מבאר כבוד קדושת אדמו״ר שליט״א: על פי הכלל בתלמוד ובפוסקים ״שלא לאפושי מחלוקת״, שלא להרבות במחלוקת, מסתבר ששני הדברים אמת, שהדבר הי׳ הן אצל רבה והן אצל רבא, ובכל אחד מהם יש חידוש מסויים. וכאן נוגע יותר החידוש של רבא:

רבה הי׳ איש קדוש ביותר, כפי שהובא לעיל בפרק א', ״לא פסיק פומי׳ מגירסא, עד שאפילו מלאך המוות לא הי׳ יכול לשלוט בו״. ועד שמהשמיים ביקשו שהוא יכריע ב״מחלוקת״ שבין ״קודשא בריך הוא״ ל״מתיבתא דרקיעא״. החידוש בזה הוא שגם אדם כל כך קדוש ונעלה, ש״תורתו אומנותו״, יכול להשתמש ב״מילתא דבדיחותא״ כדי ״לפקח דעתו״ לתורה. חידוש זה אינו כל כך נוגע לנו כאן, כשמדובר על ״בינוני״, אדם רגיל, שבדרך כלל לא הגיע לדרגת קדושה כה עילאית.

מאידך, על רבא מסופר שלימוד התורה שלו הי׳ מתוך תענוג מיוחד, הוא למד בצורה מאד מעניינת, הגורמת תענוג. כפי שהגמרא מספרת שאמרו תלמידיו של רבא לתלמידיו של חברו, אביי: ״אדמגרמיתו גרמי בי אביי, תו איכלו בשרא שמינא בי רבא״ (=עד שאתם ״מגרדים את העצמות״ אצל אביי, בואו ואכלו ״בשר שמן״ אצל רבא). אופן הלימוד אצל רבא הי׳ כזה שהלימוד עצמו הי׳ מושך ומעניין וגורם תענוג – כאן הי׳ מקום לומר שאין צורך ב״מילתא דבדיחותא״, שכן הלימוד עצמו גורם תענוג. וזהו החידוש, שגם כשלומדים באופן כזה כמו רבא, גם אז זקוקים ל״מילתא דבדיחותא״. ומובן שחידוש זה נוגע גם לאנשים רגילים, ״בינונים״, עליהם מדובר בתניא. לכן נוקט רבנו את הגירסא ״רבא״.

וכל זה כאשר האדם משתמש ב״קליפת נוגה״ כראוי, שאז ה״ניצוצות״ קדושה שבה עולים ונכללים בקדושה.

 

 

 

אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין, לא לשם שמים, ואפילו לא ״סתם״, אלא כדי למלאת תאוות גופו ונפשו הבהמית, שהוא עניין זה של למלאות תאוותו, נובע מבחינת יסוד המים, מארבע יסודות הרעים שבה, שממנו (מיסוד המים) מידת התאוה (כמבואר לעיל בפרק א׳), הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו, ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות. שהרי עכשיו, כשאכל לשם תאוה, נמצא שהחיות האלוקית הביאה לדבר שבוודאי אינו מבטא ומגלה את ״אין עוד מלבדו״. אדרבה, בזה האדם מתרחק יותר מאלוקות. אם כן, הרי זה דבר שהוא נגד ה׳ ממש, שלוש קליפות הטמאות.

וגופו של האדם נעשה להן, לשלוש קליפות הטמאות, לבוש ומרכבה – כמו ״לבוש״ שאין בו מטרה כשלעצמו, אלא אך ורק לצורך מי שלובש אותו, כך גוף האדם בשעה זו אינו משמש אלא לצורך הקליפה, המכסה ומסתירה על האלוקות. וכמו ״מרכבה״ שאין לה שום רצון לעצמה, אלא לכל אשר יטה אותה הרוכב, כך גוף האדם עתה, כל מציאותו הוא מילוי התאוה, שהוא רצון הקליפה. בכך שהוא ממלא את תאוותו, גם בדברים המותרים לגמרי, הריהו נעשה יותר ״יש״ ויותר רחוק מהאמת האלוקית של ״אין עוד מלבדו״!

כך היתה שגורה האימרה בפי חסידים: ההבדל בין ״אסור״ ל״מותר״ הוא -ב״איסור״ אסר לנו הקב״ה להתרחק ו״להיפרד״ ח״ו ממנו, ואילו ב״היתר״ – ״התיר״ לנו הקב״ה להתרחק ולהיפרד ח״ו ממנו יתברך!

אם נקודת המוצא היא ״אין עוד מלבדו״ – הרי כשקיימת איזושהי ״מציאות״ נוספת, המחפשת לעצמה תענוגים ותאוות, הרי זו התרחקות מה׳ בדיוק כמו איסור, שהוא נגד רצון ה׳ ממש. שהרי גם כאן האדם כאילו ״מפריד״ ומנתק את עצמו מאלוקות, ומנסה להיות יש ודבר נפרד בפני עצמו.

לאמיתו של דבר, גם על פי ההלכה הנגלית יש חיוב על האדם ״לקדש עצמו במותר לו״. כפי שלומד זאת הרמב״ן (ומונה זאת במניין המצוות, לדעתו) מהפסוק ״קדושים תהיו״, שלא יהי׳ האדם ״נבל ברשות התורה״. יש שלמדו זאת מהפסוק ״והתקדשתם והייתם קדושים״(ראה לקמן סוף פרק כ״ז ופרק ל׳), ובספר החינוך כולל זאת באיסור של ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״.

אלא שאין זה ״איסור״ מוחלט וברור – אין כאן ״חפצא״ של איסור. האיסור הוא על האדם – ה״גברא״, שלא יאפשר לתאוותו להתפשט ללא מעצורים כלל, אבל הדבר מצד עצמו אינו אסור.

גם על האדם אין כאן גדר מדויק של איסור. אי אפשר לומר על אדם שאכל משהו לשם תאוה שעבר בכך איסור (גם לא ״איסור גברא״). ולכן אפילו ה״בינוני של תניא״ שהוא במצב של ״לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם״ (כמבואר לקמן בפרק י״ב), דהיינו שאינו מסוגל כלל לעבור עבירה – בכל זאת עלול להיות שלא יוכל להתגבר על עצמו ולקדש עצמו במותר לו (ראה לקמן ריש פרק כ״ט). שכן אין כאן איסור ברור ומוחלט מה אסור ומה מותר – שהרי מותר וצריך לאכול כדי צורכו, גם כשהוא נהנה מטעם האוכל, כטבע האדם, ואפילו ״בשר שמן ויין מבושם״ יכול גם כן להיות לשם שמים.

אבל מנקודת המוצא של חסידות, של ״אין עוד מלבדו״, הרי זה איסור גמור ומוחלט, גם אם אי אפשר ״להגדיר זאת בחוק״ – כאשר האדם ״מחפש״ למלאות תאוות נפשו, הריהו בכך מפריד ומנתק את עצמו מהקב״ה, להיות ״יש״ ו״מציאות״ בפני עצמו.

 

 

 

אבל, גם כאשר ה״חיות״ של קליפת נוגה, הניצוץ האלוקי שבה, ירד לקליפות הטמאות, גם אז אינו דומה לגמרי לאיסור. זאת, לא משום שאינו נעשה נפרד מאלוקות – הוא ״נפרד״ באותה מידה כמו שלוש קליפות הטמאות, אלא שכאן ה״פירוד״ הוא רק לפי שעה.

עד אשר ישוב האדם, ויחזור לעבודת ה׳ ולתורתו, שאז תחזור גם ה״חיות״ של קליפת נוגה ותעלה לקדושה.

כאשר האדם יחזור בתשובה, יתחרט על שמילא את תאוותו, ויגמור בליבו להקדיש את כל כוחותיו רק לה׳ לבדו, לתורתו ועבודתו: ויעשה כן בפועל, שיתפלל וילמד בכח האכילה שאכל קודם למלאות תאות נפשו – הרי בכך הוא חוזר ומעלה את החיות של קליפת נוגה לקדושה, מאחר שעתה נוסף על ידה בגילוי ה׳ בעולם, שהרי בכוח מה שאכל הוא עתה לומד ומתפלל ומקיים את המצוות.

כי לפי שהי׳ בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו (עם האדם, כאשר הוא עולה) בשובו לעבודת ה׳.

שזהו לשון היתר ומותר (בניגוד ל״איסור״, כדלקמן), כלומר, שאינו קשור ואסור בידי החיצונים כמו ״איסור״, שלא יוכל לחזור ולעלות לה', אלא ה״היתר״ יכול לחזור ולעלות לה׳.

אבל גם אז, כשחזר לעבודת ה׳ והשתמש בכוח האכילה לתורה ותפילה, עדיין לא תיקן את העניין לגמרי. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, רושם מהעובדה ש״חיות הבשר והיין״ הי׳ בקליפות הטמאות נשאר בתוכו. וכפי שיבואר לקמן (פרק ח׳. ועיין במה שנתבאר שם מדוע לא ביאר זה רבנו כאן בפרק ז׳) ״להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו״. נמצא שבאותו רגע שאוכל למלאות תאוות נפשו, כבר הפך ״משהו״ מאותה ״חיות״ ל״דם ובשר מבשרו״, חלק מגופו הגשמי, ודבר שכבר הפך להיות דבר גשמי, אי אפשר שוב להפכו לקדושה (כפי שיבואר לקמן שם).

ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר – שאחרי פטירת האדם מהעולם הזה, נרקב גופו והרימה אוכלת בו. אין זה ״עונש לשם עונש״ ח״ו, כמבואר לקמן, אלא אך ורק כדי לתקן ולזכך את הגוף ולהפריד ממנו את ה״קליפה״ המצוי׳ בתוכו, בגלל שאכל למלאות תאוות נפשו כמו שיתבאר לקמן (בפרק ח׳). ולכן אלו שאכלו אמנם אך ורק לשם שמים, וכלל לא למלאות תאוות נפשם – נשאר גופם שלם גם שנים רבות אחרי פטירתם, כידוע הרבה סיפורים בזה.

וכן החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו בתאוה בהמית, שלא קידש עצמו בשעת תשמיש עם אשתו טהורה (על פי ״לוח התיקון״). גם כאן, למרות שבשעת מעשה ירדה החיות לקליפות הטמאות, אפשר אחר כך לחזור בתשובה ולהעלות זאת לקדושה, מאחר שהי׳ זה בהיתר.

זהו ההבדל בין ״איסור״ ל״היתר״, למרות ששניהם ירדו לשלוש קליפות הטמאות. ״היתר״ יכול לחזור ולעלות אחר כך לקדושה, כנ״ל. מה שאין כן ״איסור״.

 

 

 

מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אותם אי אפשר לחזור ולהעלות לקדושה. גם אם האדם חזר בתשובה, וה׳ סלח לו על עוונו, הרי העובדה שבגופו נשארו ״קליפות״ לא השתנתה בכך. את ה״חיות״ שבשלוש קליפות הטמאות אי אפשר להעלות לקדושה. הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם.

עד כי יבוא יומם, ויבולע המות לנצח – כאשר תתבטל כל המציאות של רע מן העולם לחלוטין, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומייד ממש, אזי ״תצא״ החיות האלוקית, שהיתה בגלות בתוך הקליפות, ו״נחשכה״ להיות כמותן, ורק כאשר הקליפה תתבטל לגמרי, ״תצא״ החיות האלוקית ותעלה שוב למקומה האמיתי בקדושה, כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

אבל גם לפני זה יש אפשרות, על ידי פעולה מיוחדת, ״להוציא״ את החיות מהקליפות.

או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך, שזדונות נעשו לו כזכויות ממש. ישנה תשובה מיוחדת, לא רגילה, שבכוחה להעלות גם את הניצוצות האלוקיים שב״זדונות״ לקדושה, עד שה״זדונות״ (היינו החיות האלוקית שבזדונות) ייהפכו לזכויות ממש.

כיצד – שהיא תשובה מאהבה, מעומקא דליבא (מעומק הלב), באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה׳ כארץ עייפה וצי׳ -הוא ״צמא״ ומשתוקק כל כך להידבק בה', כאדם הנמצא במדבר צי׳ ושממה, עייף ויגע, צמא ו״מיובש״, וכולו צמאון ותשוקה למים חיים שישיבו את נפשו, כך נמצא האדם בתשוקה נפלאה לברוח מהרע ולהידבק בה׳ – תשובה כזו, בכוחה להפוך גם את ה״זדונות״ לזכויות.

מדוע – להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי׳ וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה׳ בתכלית. ולזאת, דווקא לכן, בגלל שהי׳ כל כך ״רחוק״, ״נידח״ ו״נפרד״ מקדושה, דווקא לכן צמאה נפשו לה׳ ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים. נמצא שדווקא הריחוק העצום של ה״זדונות״, הוא שגרם לו את התשוקה הנפלאה להידבק בה׳.

כמאמרם ז״ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ – צדיקים גמורים (לא רק שאינם עומדים, אלא אפילו) אינם יכולים לעמוד שם. והיינו שמדרגת האהבה של הבעלי תשובה היא הרבה יותר נעלית ונשגבה ממדרגת הצדיקים, כי הצמאון אצלם הוא בתשוקה נפלאה ו״יוצאת מגדר הכלי״ לגמרי, מאחר שהיו לפני כן רחוקים ונידחים כל כך. ולכן זו גם ״מהות״ אחרת של צמאון לאלוקות.

אין זה רק בגלל מעלת הטוב, אלא בעיקר בגלל הרצון לברוח מהרע, כאדם הבורח ממוות.

ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכויות, הואיל ועל ידי זה דווקא על ידי ה״זדונות״, בא לאהבה רבה זו. נמצא שה״זדונות״, ודווקא בגלל עצם העובדה שהם כל כך רחוקים ונידחים, זה עצמו גרם שיהי׳ הקירוב והדבקות בה׳ ביתר עז, ובלי זה אי אפשר הי׳ לו להתקרב לה׳ כל כך! לפיכך הופכות ה״זדונות״ ל״זכויות״, למצוות שעניינן (״מצוה״ מלשון צוותא וחיבור) להתקרב ולהידבק בה׳ בתכלית, ועתה גם ה״זדונות״ הביאו לקירוב ודבקות לה׳. לפיכך אפשר ״להוציא״ את החיות האלוקי שבהן ולהעלותו לקדושה כנ״ל.

אך זהו דווקא בתשובה מאד מיוחדה ולא רגילה, כשהאדם הגיע לדרגה נפלאה כזו, להיות למעלה באין ערוך מצדיק גמור, דווקא בגלל שהי׳ קודם רחוק ונידח. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה, וה׳ יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכויות, ואין עולים מהקליפה לגמרי, עד עת קץ, שיבולע המוות לנצח. בדרך הרגילה אי אפשר לתקן ולברר את האיסורים, עד שיגיע הזמן, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

 

 

 

ישנו, אבל, חטא מיוחד, שאף כי הוא משלוש קליפות הטמאות לגמרי, ואף שבכמה פרטים הינו חמור אף יותר מהעוונות החמורים ביותר, כדלקמן; אך בפרט זה, של תיקון ובירור החיות והעלאתה לקדושה, תיקונו קל יותר משאר העוונות. ובעניין זה יש לו דמיון, במידה מסויימת, ל״חיות״ של ״היתר״ שירדה לקליפות, אותה אפשר לתקן ביתר קלות.

[ככלל, נהוג בחב״ד (ובפרט עם בחורים לפני חתונתם) שלא להאריך ולעסוק הרבה בעניינו של חטא חמור זה, הנקרא גם ״חטאת נעורים״(בניגוד לנהוג בחוגים אחרים להאריך ולהדגיש בכל הזדמנות בחומרת העוון והחטא, ובתיקונים עליו) – זאת, על פי המקובל, בשם כבוד קדושת אדמו״ר הצמח צדק נ״ע, שעצם העיסוק בעניין זה, ואף בזהירות ממנו ובחשש פן ייכשל בו, עלול להביא לאדם מחשבות שאינן טהורות, ולגרום ח״ו לעוון זה. אך כמובן יחד עם זה צריך לדעת את חומרת העוון בצורה החריפה ביותר, אלא שלא לעסוק בו בתמידות. [גם את ה״תיקונים״ על חטא זה, כשח״ו יש צורך בהם – מורה כ״ק אדמו״ר שליט״א לדחות לאחרי החתונה בשעה טובה ומוצלחה].

אפילו כשנופלות מחשבות שאינן טהורות – העצה שנותנים רבותינו נשיאינו היא דווקא להסיח דעת, ולא לחשוב אפילו על האיסור, אלא להחליף את המחשבה מייד, ולחשוב בדברי תורה החקוקים במוחו, ובמיוחד באותיות התניא בעל פה וכדומה.

וזו עוד סיבה לגודל העניין בחזרת אותיות בעל פה (נוסף למה שהובא לעיל בפרק ד׳):

כשרוצים לבנות ״חומה״, שלא ייכנסו במוח עניינים בלתי רצויים, הרי ״חומה״ בונים דווקא מ״אבנים״, דומם, ולא (רק) משכל ורגש, חי וצומח. השכל והרגש הם אמנם ״יפים״ ומעניינים יותר, אך אינם ״קשים״ וחזקים די.

דווקא דבר ״קשה״ וחזק כאותיות התורה בקבלת עול מלכות שמים (ללא השכל והרגש שבהם), הם הם ה״חומה״ העוצרת את כל העניינים הבלתי רצויים מלהיכנס למוח. והם הם גם ה״יסוד״ הקשה והחזק, עליו אפשר ״לבנות״ את כל ה״בנין״ של היהדות, המורכב, כמובן, הרבה מאד גם מהשכל והרגש וכו', אבל ה ״יסוד״ הוא קבלת עול.

וכמובן שאם ישנו חשש שמא מאי ידיעת חומרת העוון עלולים להיכשל בו – צריך לעשות הכל, ואף להרעיש ולפרסם על כך, ובלבד להציל נפש בחורי ישראל מרדת שחת ח״ו].

 

 

 

אך החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו לבטלה, למרות שחטא זה הוא חטא חמור מאד – הוא ״מעכב את הגאולה״, יש בו משלושת העוונות החמורים ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, נאמר בזהר שאין תשובה מועלת לתקן את הנפש מחטא זה (ומבואר באגרת התשובה בשם ה״ראשית חכמה״ שתשובה תתאה לא מועלת, ורק תשובה עילאה), אבל בנוגע לפרט זה של העלאת החיות האלוקית ש״נפלה״ ונמצאת בתוך טיפות הזרע, כאן תיקונו קל יותר: אף שירדה החיות ונכללה בשלוש קליפות הטמאות, הרי זו עולה משם בתשובה נכונה, בתשובה ״רגילה״(לא רק ב״תשובה מאהבה רבה״ שבכוחה להעלות גם את ה״זדונות״ ולהפכם לזכויות).

אבל זאת בתנאי, שיחד עם התשובה יהי׳ עוד דבר, ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה – כוונה ״עצומה״ אין פירושו דווקא כוונות האריז״ל, או כוונות נסתרות ונשגבות, אלא שיאמר את המילים באמת, עד שיתאחד ו״יתעצם״(״עצומה״ מלשון ״התעצמות״ והתאחדות) עם המילים שבקריאת שמע שעל המיטה, כנודע מהאריז״ל. ומרומז גם בגמרא, כל הקורא קריאת שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב של שתי פיות כו' – כחרב בעלת שתי פיות, שני להבים משני הצדדים, כך שאי אפשר להתחמק ממנה.

בעומק יותר, דווקא כאן זקוקים ל״שתי פיות״: מכיון של״יניקת החיצונים״ מן הקדושה ישנן שתי אפשרויות. אחת, על ידי ריבוי הצמצומים וההעלמות והסתרים על האור האלוקי, עד שנשארת איזו ״תפיסת מקום״ גם לקליפות (כמו שנתבאר לעיל בפרק ו'). ואופן שני של ״יניקת החיצונים״ הוא דווקא מהאור האלוקי הנעלה והנשגב ביותר, מה״מקיף״, שכל מעשי הנבראים אינם ״תופסים מקום״ כלל אצלו. כמו שכתוב ״אם צדקת – מה תתן לו, ורבו פשעיך – מה תעשה לו, אם חטאת – מה תפעול בו, ומה מידך יקח״. ולכן ממנו דווקא יכולים גם החיצונים לינוק ולקבל חיות. לפיכך, כדי למנוע את יניקת החיות משני הכיוונים, זקוקים כאילו לחרב בעלת ״שתי פיות״.

להרוג גופות החיצונים, שנעשו לבוש לחיות שבטיפות – החיות האלוקית שהיתה בתוך טיפות הזרע, וירדה לקליפות הטמאות לגמרי כשהוציאו לבטלה ח״ו, ו״נולדו״ ממנה ״גופות החיצונים״ – על ידי הכוונה העצומה הנ״ל בקריאת שמע שעל המיטה, הוא ״הורג״ את גופות החיצונים, ומוציא מהם את החיות האלוקית ש״נפלה״ לתוכם כנ״ל. ועולה החיות מהן, כידוע ליודעי ח״ן, חכמה נסתרת, תורת הקבלה).

ומכיון שבפרט זה, של העלאת החיות האלוקית שבטיפות, קל יותר עוון זה, והוא משתווה במידה מסויימת לתאוות היתר שנפלו לקליפות ע״י העיסוק בהן למלאות תאוות נפשו, כנ״ל – ולכן, לא הוזכר עוון זרע לבטלה בתורה שבכתב במפורש (אף כי מדובר עליו הרבה ובחריפות בתורה שבעל פה, בגמרא ובפוסקים ובספרי מוסר וקבלה) בכלל ביאות אסורות, כשהתורה מונה את הביאות האסורות (בפרשת ״עריות״), לא נמנה עוון זה ביניהם, (המקור לחטא זה בתורה הוא רק בדרך ״סיפור״ במעשה ער ואונן בני יהודה, שמתו בעוון זה).

 

 

 

ואין זה בגלל שעוון זה קל יותר משאר ביאות אסורות. אדרבה. אף שחמור מהן – עוון זה חמור יותר מכל הביאות האסורות! יותר מהבא על אשת איש, על אשה נידה ועל כל העריות!

וגדול עוונו, בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות, שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות.

בכלל, בעוונות הקשורים בפגם הברית, יש חומרה מיוחדת משום שעניין זה קשור עם עצם מציאותו של האדם. שהרי בטיפת הזרע כלולה כל מציאותו, כל אבריו וגידיו וכל נפשו כולה, עד הכוחות שבעצם הנפש ממש, שלכן נולד ממנה בן הדומה לו ממש. ועד ש״יפה כח הבן מכח האב״, לפי שהבן נלקח מעצמותו ממש של האב (ראה לעיל ריש פרק ב׳). משום כך, כל פגם הקשור בפגם הברית (גם ביאות אסורות) פוגם בעצמיותו של האדם, ולכן הוא קשה מאד לתיקון, עד שבזהר כתוב שאין תשובה מועילה על כך לתקן את נפשו (ורק על ידי ״תשובה עילאה״ אפשר לתקן זאת, כמבואר באגרת התשובה פרק ט׳).

ונוסף לכך, יש בעוון זה, חטאת נעורים, חומרה מיוחדת, יותר גם מכל ביאות אסורות.

 

 

 

כשם שבקדושה, כשישנם ״אורות״ ו״כלים״, הרי ה״אור״ מטבעו הוא ״פשוט״ ובלתי מוגבל כלל, וכל ההגבלה נוצרת דווקא על ידי ה״כלי״, המכניס את העניין למסגרת מצומצמת ומוגבלת. וכאשר ישנו ״אור״ שאינו ״נכנס״ ב״כלי״, הרי תוקף ועוצמות ה״אור״ הוא לאין ערוך יותר מהאור ש״נכנס בכלי״.

(לדוגמא, מי שחש התלהבות לעניין מסויים, ואין שום דבר פרטי שבו תבוא ההתלהבות לידי ביטוי, הרי הסערה והרעש וההתלהבות גדולים הרבה יותר, ממי ש״מכניס״ את כל ההתלהבות ב״כלים״ של עשי׳ שקטה מוגבלת ומבוקרת).

כך גם, להבדיל, בקליפה. אותה ״קליפה״ רבת עוצמה המלובשת בטיפה זו, הרי בחטאת נעורים אין ״כלי״ שיקלוט אותה ויבנה אותה. כשם שבגשמיות אין גוף של ״נוקבא״ המקבלת וקולטת טיפה זו (שלא כמו בשאר ביאות אסורות), כך גם ברוחניות, ה״אור״ של קליפה זו הוא בלי קליטת והגבלות ה״כלי״, ולכן תוקף ועוצמת הקליפה היא לאין ערוך יותר, ״בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות, שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה, יותר מביאות אסורות״.

אבל מאותה סיבה עצמה, מאחר שה״אור״ הוא בלי ״כלים״, הרי הוא יכול להתבטל ו״להגמר״ הרבה יותר מהר (כמו בדוגמא הנ״ל, שהתלהבות ללא ״כלים״ מתאימים בוערת אמנם בסערה גדולה, אבל עלולה לדעוך הרבה יותר מהר). ולכן קל יותר ״להרוג גופות החיצונים״, להעלות ולהחזיר את החיות האלוקית לקדושה, מאחר שהחיות לא ״נקלטה״ עמוק בתוך הקליפה (משא״כ בנוגע לתיקון הנפש, כבר הובא לעיל ש״אין תשובה מועלת״, אלא רק ״תשובה עילאה״ וכו'). ובכך גרועים יותר ביאות אסורות, שם קשה מאד (וכרגיל אי אפשר) להעלות את החיות. רק שבביאות אסורות מוסיף כוח וחיות בקליפה טמאה ביותר – הוא ״נכנס״ יותר ב״עומק״ הקליפה – עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה.

וכפי שמבאר רבנו ב״הגהה״(מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה -״יסוד״ עניינו כח ההתקשרות. ספירת ה״יסוד״ בדרך כלל עניינה הוא התקשרות המשפיע אל המקבל בשביל להשפיע (ראה אגרת הקדש סימן ט״ו), ולכן המשל לזה בגוף האדם הוא ״יסוד – סיומא דגופא, אות ברית קודש״. אבל גם ל״נוקבא״, למקבל, יש ״יסוד״, שעניינו ההתקשרות של המקבל אל המשפיע בכדי לקבל. ה״יסוד דנוקבא״ הוא הקולט ומקבל את ההשפעה מהמשפיע, ועל ידו מקבלת וקולטת ה״נוקבא״ כולה את ההשפעה. היא המקבלת וקולטת החיות מהקדושה.

מה שאין כן בזרע לבטלה, שאין שם בחינת נוקבא דקליפה, כשם שבגשמיות אין גוף של ״נוקבא״ המקבל את הטיפה, כך גם ברוחניות אין הטיפה נקלטת בעומק הקליפה. רק שכוחותי׳ וחיילותי׳ מלבישים לחיות שבטיפות, ולכן קל יותר להוציא מהן את החיות, כנ״ל, כידוע ליודעי ח״ן) עד כאן ה״הגהה״.

אבל בביאות אסורות שנקלטה החיות בעומק הקליפה, ב״קליפה טמאה ביותר״, אי אפשר להעלות ממנה את החיות על ידי תשובה ״רגילה״, אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך, עד שזדונות נעשו לו כזכויות, וכפי שנתבאר לעיל בארוכה.

 

 

 

ובזה יובן – על פי הסבר זה, שמידת אפשרות התיקון והעלי׳ של החיות האלוקית תלוי׳ במידת הקליטה והקבלה שלה בקליפה, יהי׳ אפשר להבין את מאמר רבותינו ז"ל: איזהו מעוות שלא יוכל לתקון – זה שבא על הערוה והוליד ממזר.

לכאורה תמוה: על פי ההלכה אין שום הבדל אם נולד ממזר מעבירה זו, או שלא נולד מזה מאומה. החטא הוא בדיוק באותה מידה. אם כן, לכאורה, הפגם בנפש והירידה לקליפות גם היא אותו הדבר. מדוע אם כן אמרו רבותינו ז״ל שדווקא כשנולד ממזר אי אפשר לתקן שוב את החטא – מה ההבדל אם נולד או לא נולד ממזר?

אך על פי הנ״ל יובן היטב. מאחר שמידת התיקון והעלי׳ של החיות לקדושה תלוי׳ במידת קליטתו וקבלתו בקליפה, הרי כשנולד ממזר, הקליטה היא הרבה יותר – שאז, גם אם יעשה תשובה כל כך, תשובה מאהבה רבה, שעל ידה מתקנים ומעלים גם את החיות של ״ביאות אסורות״, הרי אם הוליד ממזר, לא תעזור גם תשובה כזו, אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה. זאת משום שחיות זו נקלטה ונתקבלה בקליפה כל כך חזק, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם, ודבר שכבר הפך לעובדה קיימת בגשמיות, קשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי לחלוטין ״להוציאו״ משם ולבטלו.

אף על פי כן מבואר ומסופר (בהקדמה לספר ״פוקח עוורים״ לכבוד קדושת אדמו״ר האמצעי נ״ע עיין שם באריכות) שישנה תשובה עמוקה עוד יותר, שבכוחה ״להוציא את החיות״ גם מגוף הממזרים (הגויים) שנולדו מביאות אסורות, עד שתוך כדי תשובה נסתלקה החיות שבגוף הממזרים הגויים, קרה להם אסון ומתו. כך תוקן החטא בשלמות, והחיות האלוקית חזרה למקומה לקדושה.

בכל אופן, ה״מסר״ המרכזי של פרק ז', בקשר להמשך העניינים בספר התניא, הוא העובדה שה״לבושים״ של הנפש הבהמית, גם כאשר משתמשים בהם לדברים המותרים בלבד, הם מורידים את הנפש לשלוש קליפות הטמאות לגמרי, וזו ירידה עצומה הרבה יותר מהנפש הבהמית עצמה וכוחותי׳, שהן מקליפת נוגה. (ואגב כך ביאר רבנו את החילוק בין קליפת נוגה לשלוש קליפות הטמאות, את ההבדל בין ״היתר״ ל״איסור״, את האופנים לתקן גם את ה״איסור״ בתשובה מאהבה רבה, ואת העוון הידוע, היוצא מכלל האיסורים, ובפרט מסויים דומה ל״היתר״).