לאחר שהגדיר רבינו (בפרקים י״ב־י״ג) את מדרגת הבינוני, שאמנם לא הצליח להפוך את ליבו לטוב, אבל הצליח לפעול בנפשו "קנין הגוף לפירותיו", שיהי׳ ברור אצלו בוודאות שלעולם לא יפרוק עול מלכות שמים; ולאחר שהסביר דרגות שונות ומצבים שונים הקיימים בבינוני ־ מבהיר עתה רבינו כי דרגא זו של בינוני. היא הדרגא הנדרשת מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ובכל מצב. כל אחד יכול להגיע לזה, וכל אחד מחוייב להגיע לזה.

והנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם. מידה ומדריגה זו, של בינוני, היא המצב בו יכול וצריך להמצא כל אדם רגיל, גם מי שלא ניתנו לו כוחות מיוחדים ונשמה גבוהה. ואפילו מי שחטא ופגם וכו' (אלא אם כן הוא ״רשע באמת" ־ראה לקמן פרק י״ז), מכיון שסוף סוף יהודי הוא, "אתם קרויים אדם", על שם "אדמה לעליון", בוודאי שבכוחו להביא עצמו למדריגה זו.

(יש מדייקים את הלשון ״מידת הבינוני״ ולא ״ מדריגת הבינוני״ לומר שלמדריגת הבינוני לא שייך כל אחד, אלא רק להתנהג כבינוני באותו רגע. כן יש מפרשים (רנ״ג) את כוונת רבינו שמיהו הנקרא ״אדם״ ־ הבינוני, ואם אינו בינוני אינו "אדם" כלל… ־ אבל כנראה מהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שיל״ו לא זהו הפשט הפשוט בתניא).

ולכן, מכיון שזהו המצב בו יכול וצריך להמצא כל אחד, לפיכך זאת היא עבודת כל אחד תמיד, לחתור תמיד להגיע למדרגה זו ־ ואחריה, אחרי מדריגה זו של בינוני כל אדם ימשוך, כל אחד צריך לחתור ולעמול ״למשוך״ עצמו למצב ומדריגה זו (ויש לו גם ״הבטחה״, המרומזת במילה ״ימשוך״, שהיא גם מלשון הבטחה, שאם יעשה את התלוי בו, בוודאי יצליח ו״ימשוך״ עצמו למדריגה זו, גם אם היה תחילה בשפל המצב).

שכל אדם יכול להיות בינוני. ולא רק בדרך הרגילה (אותה ביאר רבינו לעיל בארוכה) שהיא דרך ההתבוננות בגדולת ה׳ במוחו, והתעוררות האהבה לה׳ בליבו בשעת התפילה, כך שהרושם מזה ישפיע על כל היום ־ אלא גם מי שלא הלך בדרך זו, ולא למד ולא התבונן עדיין בגדולת ה׳; וכרגע עומד הוא על פרשת דרכים, ותאוות ליבו גואות בקרבו ומפתות אותו לרדת מטה מטה, שאז אין לו הזמן והאפשרות לשבת ללמוד ולהתבונן. ובכל זאת, גם אז יכול הוא להיות בינוני, בכל עת ובכל שעה. כי גם במצב כזה יכול הוא בבת אחת להחליט ולהיות במצב של בינוני, שכל פריקת עול מלכות שמים בפועל תהיה מושללת אצלו בתכלית. כדלקמן (וגם אם חטא ופגם וכו׳ ־ הרי נתבאר לעיל שבינוני הוא זה שבמצבו עכשיו מושללת אצלו עבירה, ולזה יוכל גם הוא להגיע מיד).

כי הבינוני אינו מואס ברע, שלהיות בדרגא זו (של מואס ברע) אי אפשר לומר שכל אחד יכול וצריך להיות תמיד, משום שזהו דבר המסור ללב, והבינוני אינו *בעל הבית״ מוחלט על ליבו, כנ׳׳ל. (העובדה שהמוח שליט על הלב הוא רק בנוגע לעשיה נגד תאוות ליבו, ולא להפוך את התאוה שבלב).

ולמרות שלפעמים מצליח גם הבינוני לפעול בעצמו מיאוס ברע במידה מסויימת, (כמו בשעת התפילה, בשבת וימים טובים וכדומה), הרי זה רק לפעמים, ולא כל העיתים שוות, ופעמים רבות לא יוכל להגיע למצב של מיאוס ברע.

אלא מידתו של הבינוני היא השליטה המוחלטת ("קנין הגוף לפירותיו") על ההנהגה בפועל ־ סור מרע להיזהר בתכלית מפריקת עול מלכות שמים, ועשה טוב, קיום הרצון העליון במאה אחוז. דהיינו בפועל ממש, במעשה דיבור ומחשבה.

שבהם, במעשה דיבור ומחשבה, הבחירה (בשכל, ראה לעיל תחילת פרק י׳) והיכולת (ברצון הפשוט) והרשות (בפועל ממש) נתונה לכל אדם, לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות ליבו, והפכה ממש.

כלומר, גם במצב שלא התבונן בגדולת ה׳ ולא הביא עצמו למצב שהתאוה תהיה מושללת, וכעת התאוה בוערת בליבו, גם אז בכוחו להתגבר על אותה תאוה שבליבו, ולעשות להיפך ממנה ממש, ועד להביא עצמו למצב ומדריגה שהדבר יהיה מושלל אצלו בתכלית.

 

 

 

כי גם בשעה זו עצמה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמית, בהיתר או באיסור חס ושלום ־ כלומר, לא רק אם יש לו תאוה לעשות דבר המותר, אלא שאינו לשם שמים ורק למלאות תאות נפשו, אלא אפילו אם יש לו תאוה לעשות איסור. שזהו "שד משדין נוכראין", יצר הרע של גוי, שאינו שייך כלל ליהודי מצד עצמו (גם מצד נפשו הבהמית, כנ׳׳ל בפרק ח׳), אלא שהאדם הוריד עצמו (על ידי ריבוי תאוות היתר, כנ׳׳ל שם) והביא עצמו למצב שגם תאוות איסור יתעוררו בקרבו, גם אז יכול להתגבר, ולהסיח דעתו ממנה לגמרי.

[בכללות, מבואר עניו זה לקמן בתניא (פרקים י״ח־כ״ה), אלא שכאן הביא זאת רבינו בדרך אגב, כדי לבאר כיצד כל אדם, ובכל עת ובכל שעה, בידו וברשותו להיות בינוני, ומחוייב בזה].

כיצד יוכל האדם להתגבר גם בשעות כאלו ־ באומרו ללי־בו ־ כאשר אין פנאי להתבונן, והלב בוער בתאוה, אזי אין פנאי להסברים ופלפולים, אלא צריך לומר לו בקיצור ובבירור (כדי להיות "סור מרע״ בתכלית), אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, אפילו לרגע אחד. מדוע ־ כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן. שכן יהודי אני, ובעצם מהותי קשור הנני עם הקב״ה, הי אחד, ש"אין עוד מלבדו". יהודי איננו יכול ואיננו רוצה בשום אופן להיפרד ח"ו מה׳, אפילו לרגע אחד, משום שזו הינתקות ופירוד מעצם מהותו. אין אדם יכול להפסיק מלהיות ״הוא״ מה שהוא באמת לאמיתו, אפילו לרגע אחד.

״עבירה״ תוכנה הינתקות ופירוד מה׳ אחד ח״ו, כדכתיב (ישעי׳ נט, א) עוונותיכם מבדילים וגו' (ביניכם לבין אלוקיכם). על ידי העוונות, איזו עבירה שתהיה, נעשה האדם נפרד ומורד ח״ו בה׳ אחד, כאשר הוא עושה במפורש נגד ציווי המלך (כמבואר בפרטיות לקמן בפרק כ״ד, וראה גם אגרת התשובה פרקים ה־ו ועוד).

וגם בתאוות היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא־נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (מה גם, שכמאמר רבותינו ז״ל ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך (וכששומע בקול יצרו בדברים המותרים, עלול הוא להגיע ח״ו) עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳. ואם כן, גם תאוות היתר הם תחילת הכניעה ליצר, והפירוד ח״ו מאלוקות).

[רבינו לא מדגיש את החשבון השכלי: הרי אני ״בן אדם״ ואיך אלך שולל אחרי שרירות ליבי וכדומה ־ הן משום שבשעה של מלחמה אי אפשר להתבונן ולא די בחשבון זה, ועוד ועיקר שבכלל אי אפשר ואסור ״לבנות״ על השכל ועל הרגש תוקף מהותו, שכן השכל גם הוא ״יש״, ואף עלול הוא להטות שמאלה וכו'. ובפרט בעקבתא דמשיחא, כדברי כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע: ״גם האנשים בעלי מוחין הנמצאים עתה, צריכים להניח שכלם ולא לילך אחרי הטעם ודעת, כי יכולים להטות על פי שכלם כו׳ עד כי מרה תהי׳ באחרונה כו'. וזהו העיקר בזמן הזה בעקבות דמשיחא, שלא לילך אחרי השכל וטעם ודעת, כי אם לקיים התורה והמצוות בתמימות ואמונה פשוטה באלוקי ישראל״ (היום יום י״ב טבת)].

התבוננות קצרה זו של ״אינני רוצה להיות רשע״ היא כדי שלא להכשל ב״סור מרע״. וכדי להלהיב ליבו ל״ועשה טוב״ ממשיך רבינו רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי, אשר דביקות הנפש בה׳ אפשרית אך ורק על ידי תורה ומצוות (כנ״ל בארוכה בפרק ד׳), בהתלבשן, כאשר הנר״נ שלי יתלבשו בשלושה לבושיו יתברך, שהם מעשה דיבור ומחשבה בה׳ ותורתו ומצוותיו (ה״נפש״ שייכת בעיקר למעשה, ה״רוח״ ללב, וה״נפש״ למעשה, כנ״ל. וזהו גם הדיוק ״בה'״ ־ התבוננות במחשבה, ״ותורתו״, שמצוותה בעיקר בדיבור, ו״מצוותיו״ במעשה).

שכל זה נובע מאהבה מסותרת שבליבי לה', כמו בלב כללות ישראל, שנקראו (תהילים ה, יב) אוהבי שמך. בליבו של כל יהודי קיימת אהבה לה',

הנובעת מעצם מהותו (״מסותרת׳׳ למעליותא, מאותה בחינה החבוי׳ ונסתרת בעומק נפשו), גם אם היא ״מסותרת" (לגריעותא) ׳׳בלבוש שק דקליפה׳׳ על ידי הנהגה בלתי רצויה וכדומה, (כדלקמן פי׳׳ח ואילך), כי שום דבר אינו יכול לכבות את אש האהבה העצמית של יהודי להקב׳׳ה.

 

 

 

ואפילו קל שבקלים, שאפילו בעיני ה׳׳קלים״, המזלזלים במצוות, הוא נחשב ל׳׳קל׳׳, גם הוא יכול למסור נפשו על קדושת ה', וכפי שראינו בכל הדורות, גם ביהודים רחוקים (בגלוי) לגמרי מה׳ ותורתו ומצוותיו, שגם הם מוכנים למסור נפשם בפועל ממש על קידוש ה׳, שלא לעבוד עבודה זרה ח׳׳ו (כדלקמן פרק י׳׳ח).

ולא נופל אנכי ממנו בוודאי. אם אפילו אותו יהודי, שנחשב "קל שבקלים", יכול להתגבר במסירות נפש, "ובכח אותו רצון ש"אי אפשר כלל״ להיפרד מאלוקות, על אף כל תאוותיו, בוודאי שבכוחי, שאינני ״קל שבקלים׳׳, להתגבר במסירות נפש על תאוותי שלי.

ומה שאותו יהודי נכשל בעבירות, למרות שגם עבירות קלות פועלות "ניתוק" ופירוד ח׳׳ו מאלוקות כנ׳׳ל, אין זאת אלא, שנכנס בו רוח שטות, כמאמר רז׳׳ל (סוטה ג, א) ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו, ואין נשמתו מובדלת מאלוקי ישראל. בעבודה זרה ח׳׳ו הוא מרגיש כי בזה הוא מפריד את החוט האחרון המקשר אותו עם הקב׳׳ה, אבל בעבירה קלה, נדמה לו ש"לא קרה שום דבר נורא", והוא עודנו ביהדותו כמקודם, "והוא רחום יכפר עוון", ולא שם על ליבו שבאותו רגע שהוא עושה עבירה הריהו מורד בה׳ ומנתק ומפריד עצמו ח׳׳ו מאלוקות באותו רגע לגמרי בדיוק כמו בעבודה זרה (כדלקמן פרקים כ׳׳ד־כ׳׳ה).

ונוסף לטעות ול׳׳שטות׳׳ ה״אידיאולוגית׳׳, השכלית, האומרת ש׳׳עבירה קלה ־ זה לא נורא כל כך, נוסף לכך, אותה רוח שטות פשוט משכיחה ממנו את התקשרותו לה׳ והיותו מוכן למסור נפשו שלא להפרד ח׳׳ו מאלוקות ־ וגם שוכח אהבתו לה׳ המסותרת בליבו, אינו חושב על כך, ודוחק זאת מן ה׳׳מודעות״ שלו הצידה, כך שזה לא ׳׳מפריע׳׳ לו להתנהג כפי שרירות ליבו (רש׳׳ג מציין שה׳׳שטות׳׳ הראשונה גורמת בעיקר שלא יהי׳ "סור מרע", מכיון שנדמה לו ש״זה לא נורא כל כך". וה״שטות" השניה גורמת בעיקר שלא יעשה טוב, מכיון ש׳׳שוכח׳׳ על אהבתו לה׳. אך ברור שבכל עבירה ובכל אי קיום מצוה ישנם שני העניינים).

אבל אני, היודע את האמת, שגם עבירה קלה מפרידה ח׳׳ו את ההתקשרות עם הקב׳׳ה ואינני ׳׳שוכח׳׳ את האהבה לה', אינני רוצה להיות שוטה כמוהו, לכפור האמת. ולכן בוודאי שלא אכשל גם בעבירה קלה, ואעשה את כל המצוות בכל המסירות, כדי שלא להיפרד ח׳׳ו מה', אלא להידבק בו תמיד. ובכח החלטה זו יכול כל אדם בכל עת ובכל שעה להיות במדריגת הבינוני, שעשיית הרע תהיה מושללת בתכלית, וקבלת עול מלכות שמים תהיה מלאה בו בתכלית.

 

 

 

מה שאין כן בדבר המסור ללב, לא בנוגע למעשה, שם הבינוני יכול להיות ״בעל הבית" מוחלט, ״קנין הגוף לפירותיו" כנ״ל, אלא במה שתלוי בהרגש הלב עצמו. דהיינו, שיהא הרע מאוס ממש בלב, ושנאוי בתכלית שנאה, כמו אצל צדיק גמור, או אפילו שלא בתכלית שנאה, כמו אצל צדיק שאינו גמור, שיש לו שנאה לרע, אלא היא אינה בתכלית (ומכאן שנשאר ״איזה שמץ אהבה ותענוג לשם", כנ״ל בפרק י׳) ־

הנה, זה אי אפשר שיהי' באמת לאמיתו. שהרי האדם בטבעו מתולדתו נמשך ומתאווה לתענוגי העולם הזה, וכדי להגיע למצב של מיאוס ושנאה לכך, אין דרך אחרת, אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה׳ בבחינת אהבה בתענוגים דווקא, להתענג על ה׳ מעין עולם הבא.

וכפי שנתבאר לעיל (פרקים ט־י) שכל זמן שלא טעם האדם את התענוג האלוקי, וכאשר האהבה שלו אינה אלא צמאון וכיסופים לדבר שאין לו (כאדם שנמצא "בארץ ציה ועיף" וצמא ומשתוקק למים, אבל לא טעם עדיין את טעמם של המים) ־ אין זה משפיע כלל על הנפש הבהמית, המרגישה את טוב העולם הזה ומתאווה אליו. כל זמן שהיא לא תקבל ״תחליף", דבר שהיא תרגיש (ולא ש״יספרו לה סיפורים׳׳ על כך) שהוא גורם תענוג גדול יותר ־ היא לא יכולה להפסיק להתאוות לכך. לפיכך רק אהבה בתענוגים (בשלימות, בצדיק גמור או לא בשלימות בצדיק שאינו גמור), רק כאשר היא תרגיש תענוג באלוקות, רק אז היא יכולה להתהפך לאהוב את ה׳ ולשנוא ולמאוס ברע.

ולהגיע לדרגא זו של "אהבה בתענוגים״, אין זה בכוחו של כל אחד, למרות כל מה שיעמול ויתייגע.

ועל זה, על דרגא זו, אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח, ז) עולמך תראה בחייך כו'. ״עולמך״, העולם העיקרי שלך, העולם הבא, שהוא העולם הנצחי העומד לעד (מה שאין כן העולם הזה הוא חולף ועובר); אשר אותו אי אפשר ״לראות״ ולהרגיש בדרך כלל אלא אחרי צאת הנשמה מהגוף והנפש הבהמית, שאז היא משתחררת מהרגשת העולם הזה ותענוגיו, ויכולה היא להתענג על ה׳ בגן עדן; ורק על יחידי סגולה נאמר שיכולים הם ״לראות״ את עולמם זה בחייהם בגוף הגשמי בעולם הזה.

ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קבול שכר, להרגיש ו״לראות״ את האלוקות אין זו ״עבודה״ במובן המקובל, אלא קבלת שכר על העבודה, הרגשת מה שפעל ועשה על ידי עבודתו. ולכך זוכים בדרך כלל רק בעולם הבא, כמאמר רז״ל ״היום לעשותם ־ ולמחר לקבל שכרם״.

וכדכתיב (במדבר יח, ז) עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'. לכם, הכהנים יחידי הסגולה, יש עבודה שהיא בבחינת ״עבודת מתנה״, עבודה הניתנת מלמעלה, אליה לא מגיעים בכוחות עצמו אלא ב״מתנה״ מלמעלה. לעבודה זו שייכים רק הכהנים, ואילו ה״זר הקרב״ אין לו שייכות כלל לעבודה זו. כמו שמבואר במקום אחר (ראה לקמן פרק מ״ג, ב"הערה לתיקון חצות", ב"חינוך קטן" ועוד).

 

 

 

לפי זה, שרק יחידי סגולה יכולים להגיע למדריגת "אהבה בתענוגים״ ולהיות אכן צדיקים, ואין כל אחד יכול להגיע לכך, לפי זה יתורץ מה שהובא בפרק א׳ ממה שאמר איוב (בבא בתרא טז, א) ״בראת צדיקים, בראת רשעים״. והקשה רבינו שם שהרי יש לאדם בחירה חפשית מוחלטת, וכאשר הוא יוצא לאויר העולם אין המלאך הממונה על ההריון קובע אם יהי׳ צדיק או רשע ("צדיק ורשע לא קאמר"), לפי שזה תלוי בבחירתו החפשית בלבד. אם כן מה היתה טענתו של איוב "בראת צדיקים״?!

 אך לפי הנ״ל יובן, שאמנם יש לאדם בחירה חפשית אם להתנהג כצדיק או כרשע, אבל גם אם יעשה כל התלוי בו, אין שום וודאות שיגיע למדריגת צדיק, שכן רק יחידי סגולה נבראו באופן כזה שביכולתם (בעבודתם) להגיע למדריגת צדיקים (על ידי שיקבלו מלמעלה את האהבה בתענוגים). ולכן אמר איוב בראת צדיקים כו'. (ואילו רוב האנשים, גם אם יעבדו ככל יכלתם, יישארו במדריגת הבינוני שהוא ״כרשע״, כדלעיל פרק י״ג. ועל זה אמר איוב ״בראת רשעים״, כדלקמן פרק כ״ז).

וכדאיתא בתיקונים כמו שכתוב בתיקוני זוהר(בהקדמה א, ב. ע״פ גירסת הכס״מ) שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדריגות ובחינות. אשר חילוקים אלו אינם לפי עבודתם, (ובוודאי יכולים הם לבחור בההיפך, ולהיות רשעים גמורים ח״ו), אלא לפי מדרגת נשמתם. חסידים (שנשמתם ממידת החסד), גבורים, המתגברים על יצרם (שהם ממידת הגבורה), מארי תורה (בעלי תורה, שהם ממידת התפארת, ״התפארת ־ זו מתן תורה״), נביאים כו' (שהם מבחינות הנצח וההוד, ״תרין ירכין״ (שתי הירכיים), שמשם נלקחה מדרגת הנבואה), צדיקים כו' (ממידת היסוד (והמלכות) שנקראת צדיק (והמלכות נקראת ״צדיק תחתון״)) עיין שם.

ומזה מובן בענייננו, שגם ״צדיק״ היא מדריגה בנשמה, ולא רק ענין התלוי בעבודת האדם. והיינו כנ״ל שלא כל אחד יכול להיות צדיק, למרות כל עבודתו, ורק יחידי סגולה זוכים לכך, ורק ״מידת הבינוני היא מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך״.

 

 

 

עתה חוזר רבינו לבאר את הברייתא בה פתח את ספר התניא: ובזה יובן כפל לשון השבועה, במאמר רבותינו ז״ל (נדה ל, ב) שמשביעים אותו, את התינוק טרם צאתו לאויר העולם, תהי צדיק ואל תהי רשע, דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק, הרי ברור שאם יהיה צדיק לא יהיה רשע, ואם כן למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע?

אלא משום שהשבועה ״תהי צדיק״ אינה חיוב והכרח גמור שיהיה צדיק, שהרי רוב האנשים לא יוכלו להגיע למדריגת צדיק למרות כל מאמציהם.

שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, אפילו אם יעמול בכל כוחותיו. ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך (אמנם יש לו ״קצת״ בחירה גם בזה, כפי שיבואר לקמן, שעל ידי השתדלות יוכל להגיע, לפחות במידה מסויימת, לדרגת צדיק, ולפחות שנשמת איזה צדיק תתעבר בו ־ אבל בכללות, רוב האנשים אינם שייכים כלל להגיע למדריגת צדיק, ואין זה תלוי בבחירתם כל כך).

שכן עניינו של צדיק הוא להתענג על ה' באמת ־ ששייכותו לאלוקות תהי׳ לא רק של כיסופין והשתוקקות כרשפי אש, אלא כאדם שכבר הגיע אל הטוב אליו הוא שואף והוא מתענג עליו, ולהגיע לכך באמת. וכן עניינו של צדיק הוא ושיהי׳ הרע מאוס ממש באמת, לא רק באופן שהרע מפריע לו להתקרב לאלוקות ולכן הוא נלחם בו (באופן של ״התגברות״), אלא שהרע עצמו מאוס אצלו באמת. הוא מרגיש שהרע אין בו שום נקודה חיובית וכל כולו שלילה (לא רק משום שהוא מנגד למשהו אחר) ־ ולכך קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי לאנשים רגילים להגיע.

נמצא אם כן שהשבועה "תהי צדיק" אינה חיוב והכרח גמור, אלא חיוב להשתדל להיות צדיק, ולעשות כל אשר ביכולתו, גם אם ברור שלא יגיע לכך. ולכן משביעים שנית שבועה נוספת, לא רק להשתדל שלא להיות רשע, אלא אל תהי רשע על כל פנים ־ בכל מקרה ובכל מצב. על כך אסור להתפשר ו״להשתדל״. זה חייב להיות מוחלט במאה אחוז.

וזה אכן ביכולתו של כל אחד, שבזה משפט הבחירה נתונה לכל אדם, גם מי שנברא באופן שלא יוכל להיות צדיק, למשול, באופן של ״ממשלה״ ושליטה הכרחית, ברוח תאוותו שבליבו, ולכבוש יצרו, גם כאשר יש לו תאוה בלב, ויצרו בוער בקרבו, בכוחו לשלוט בהם, שהרי ה״מוח שליט על הלב״, ובעיקר בכח המסירות נפש של יהודי כנ״ל.

שלא יהי׳ רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בלי פשרות, ובהחלט, ולא רק ״להשתדל״ בזה. וזאת, בין בבחינת סור מרע, שעשיית עבירה תהי׳ מושללת אצלו בתכלית, בין בבחינת ועשה טוב, שיהי׳ מוחלט אצלו שתמיד יקיים במילואו את הרצון העליון. ואפילו בדברים הקשים ביותר לקיום, כמו הזהירות מביטול תורה, שהיא מעבירות ש״אין אדם ניצול מהן בכל יום״, ובכל זאת, בכוחו וביכולתו שהטוב יהי׳ מוחלט אצלו גם בכך, ואין טוב אלא תורה (אבות ו, ג; ברכות ה, א), דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן, שגם בכך יהי׳ שלם בהחלט גמור, ויהי׳ מופרך אצלו לגמרי להכשל ח״ו בביטול תורה.

 

 

 

אלא שלפי זה נשאלת השאלה: אם כן, מדוע משביעים בכלל את רוב האנשים ״תהי צדיק״ ־ והרי הם אינם מסוגלים להגיע למדריגת צדיק כלל?

מבאר רבינו שעל כל אחד לשאוף להגיע למדרגת הצדיק, ולעשות כל מיני פעולות שיקדמו אותו למדריגה זו (ונוסף לכך שזה יסייע לו להשאר במדריגת בינוני, נוסף לכך), וייתכן שעל ידי מאמץ רב, יוכל גם הוא להגיע, מבחינה מסויימת, לכך, כדלקמן.

אך אף על פי כן, גם מי שלא יוכל להגיע למדרגת צדיק, צריך לקבוע לו עיתים גם כן לעשות מאמצים כדי להגיע למדריגת צדיק.

ומכיון שבצדיק ישנם שני פרטים עיקריים (האהבה לה׳ בתענוגים, והמיאוס ברע), צריך כל אחד להשתדל בשני פרטים אלו.

תחילה, במה ש״קרוב״ יותר, יחסית, לשית (לשים, לתת) עצות בנפשו להיות מואס ברע, לעורר בנפשו רגש של מיאוס ברע.

כגון בעצת חכמינו ז״ל (שבת קנב, א. בגמרא שם מופיעים הדברים כקביעת עובדה ולא כ״עצה׳׳, אך רבינו מפרש שחז"ל באו לתת לנו בכך עצה כיצד למאוס ברע) אשה, תאוות נשים, שאנשים מתאוים לכן מאוד, מייעצים לנו חז"ל להתבונן שבעצם אינה אלא חמת, (כלי, שכולו) מלאה צואה כו', ואילולא גזירת הבורא, לא הי׳ ראוי כלל להתאוות לכך. וכהאי גוונא, וכדומה.

וכן כל מיני מטעמים ומעדנים, שאדם מתאווה לאוכלם וליהנות מטעמם הערב לחיך, עליו להתבונן שהתענוג מהם אינו אלא לרגע, וברגע הבא, אחרי לעיסתם ובליעתם, נעשים כך חמת מלא כו' (צואה, דבר מאוס). שזה מורה שהתענוג מהם אינו דבר אמיתי, אלא שהם "קורצים" ומושכים את האדם להתאוות לדבר שאין ראוי להתאוות לו כלל, שהרי תיכף יהי׳ ממנו דבר מאוס.

וכן במובן כללי יותר, כל תענוגי עולם הזה ־ נוסף לשני התענוגים שנפרטו כאן, תאוות נשים ותאוות האכילה, שהם עיקר התאוות והתענוגים בעולם הזה, כמו כן כל התענוגים בעולם הזה, כמו התאווה לצבור הון, לקבל כבוד ושררה וכדומה, בכל אלו החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה, וסוף סוף לא יישאר מהם מאומה, כי אם רקבון ומיאוס, ואם כן יש להבין שגם עכשיו אינם שוים מאומה.

התבוננות בכל זה תביא אותו למאוס קצת ברע, ולפחות להבין שבעצם הרע הוא מאוס, ולרצות למאוס בו, גם אם לא בשלימות.

 

 

 

וההיפך, ולצד השני, להכיר בתענוג הנפלא שישנו באלוקות, להתענג ולשמוח בה', על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו. לנסות להגיע ל׳׳אהבה בתענוגים׳׳, לא רק לכיסופין והשתוקקות, אלא "לטעום״ וליהנות מגדולת אין סוף ברוך הוא, על ידי ש״ייכנס״ כל כולו לזה יותר ויותר, עד שבמידה מסויימת ייקבע הדבר בנפשו.

אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו, כי אם בדמיונות ־ הוא מכיר את עצמו, ויודע שאינו שייך למאוס ברע באמת (בעצם, ולא רק מפני התגברות הטוב), ובוודאי שאינו שייך להתענג על ה' באמת, אלא רק ב׳׳דמיונות׳׳. ואם כן, לשם מה כל ההתבוננות?

אומר לו רבינו ־ ׳׳חשבון״ זה אינו צריך להיות החשבון שלך. ״בהדי כבשי דרחמנא מה לך״. אתה עשה מה שנצטוית, והקב״ה יעשה מה שיעלה ברצונו (וכפתגם הידוע: ״מ׳דארף טאן. ניט אויפטאן״ ־ יש לעשות, ולא ״לחפש״ מה ייצא מכך).

אף על פי כן, הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה׳ יעשה הטוב בעיניו, אם יצליח בעבודתו להיות צדיק או לא.

ולהעיר, שגם ״דמיונות״ אינם מושללים לגמרי בחסידות (אם רק אינם ״דמיונות שוא״. ראה לעיל סוף פרק ג׳). וכדברי רבינו (בפרק מ״ד) ״ואף אם נדמה לו שהוא כח דמיוני, לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו״. ועצם הענין שאדם ״מעמיד את עצמו״ במצב מסויים (ובפרט ״שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו״), גם אם אין הוא שייך לזה באופן פנימי כל כך, הרי זה מרוממו להיות אכן שייך קצת לאותו מצב, ובפרט אם זה בקביעות ובהרגל, כדלקמן. וזה נותן לו כח בעבודתו בפועל במלחמה עם הרע, כאשר הוא יודע שבאמיתית הענין הרע אין לו ״מציאות״ כלל והכל הוא אלוקות, גם אם אין הוא מרגיש זאת לגמרי בפנימיות.

וכמבואר בקונטרס עץ החיים (ס״ז ואילך) שצריך האדם להתבונן ב״יחודא עילאה״, ש״אין עוד מלבדו״ והכל אלוקות ממש, אף שרוב האנשים אינם שייכים להרגיש זאת באמת בתכלית ־ אך דווקא על ידי זה יוכל להחזיק מעמד בעבודה של ״יחודא תתאה״ אליה הוא שייך, להרגיש שהקב״ה הוא ״בעל הבית״ היחיד בעולם והכל בא ממנו וכו'. ובלא העבודה של ״יחודא עילאה״, מכיון שהעולם ״תופס מקום״ אצלו, לא יוכל ״להחזיק״ גם בעבודה של ״יחודא תתאה״.

ועוד, נוסף על כך שהוא צריך לעשות את שלו, גם אם לא יהיו לכך תוצאות,

יש לומר שאכן יהיו לכך גם תוצאות מסויימות, שההרגל על כל דבר שלטון, כאשר אדם מתרגל לעשות דבר מסויים ומתמיד בו ללא הרף, הרי הדבר הופך להיות שולט עליו, ובהכרח נהיה ״חלק מחייו״, ונעשה טבע שני, אמנם לא כמו טבע שבא מתולדתו, אך גם זה נהיה אצלו ״טבע״, חלק מחייו.

ולכן, וכשירגיל למאס את הרע ־ יהיה נמאס קצת באמת, על ידי ריבוי ההרגל לחשוב כל הזמן שכל תענוגי עולם הזה הם מאוסים ונבזים, הרי נקבע בנפשו קצת על כל פנים ההכרה שהם באמת מאוסים ונבזים.

 

 

 

וכשירגיל לשמח נפשו בה', על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך

הוא ־ כאן הדבר קשה יותר, שהרי אין לו שום תפיסה מוחשית בגדולת ה׳ ואין ל״הרגל״ זה במה ל״היתפס״ (מה שאין כן במיאוס הרע, הרי ההתבוננות הנ״ל ״שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה״ מוחשית אצלו, ויכולה להביא תוצאות גם בכוחות עצמו במידה מסויימת), ובכל זאת ־

הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, על ידי ההתעוררות שלמטה (של האדם) נוצרת התעוררות למעלה, וייתכן שיקבל ב״מתנה״ את ה״אהבה בתענוגים״.

וכולי האי, כל כך הרבה השתדל, ואולי יזכה על ידי כך כי יערה עליו רוח ממרום, אף כי מצד עצמו' אינו שייך לזה כלל (שהרי הוא בכלל ״בראת 

128

רשעים״ כנ׳׳ל). ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק, שתתעבר בו, ואותה "רוח" של צדיק, השייך מצד עצמו להתענג ולשמוח בה', נותנת סיוע לנשמת הבינוני (אף כי אינה הופכת אותה, והבינוני מצד עצמו גם עתה אינו שייך לזה. ולכן אין זו סתירה ל"בראת צדיקים") להגיע, בכח רוחו של הצדיק, ש״נכנסת״ בו ומתאחדת עמו בתכלית (עד שאינו מרגיש כי יש כאן עוד "רוח" נוספת, כי הם התאחדו לגמרי), להתענג ולשמוח בה׳.

[שכן, כשם שישנו עניו ה"גלגולים״, בנשמה שלא גמרה את תיקונה ושלימותה בהיותה בעולם הזה, והיא באה ב״גלגול" פעם נוספת בגוף כדי להשלים את תפקידה כידוע בספרי הקבלה ־ כך ישנו גם ענין ה״עיבור', שנשמה אחת "מתעברת" ומתמזגת כאילו בתוך נשמה אחרת. אם לצורך הנשמה העליונה, שזקוקה היא להשתתף, שיהי׳ לה חלק במעשה הנשמה התחתונה, או, כמו בנדון דידן, לצורך הנשמה התחתונה, כדי שתוכל להגיע למדריגות שאינה יכולה להגיע אליהן בכח עצמה. וכפי שמציין ה"צמח צדק" לספר שבחי האריז״ל, בו מסופר שפעם קם האריז׳ל לפני מחבר הספר "מדרש שמואל" שהיה מתלמידיו, באומרו כי התלבשה בו נשמת התנא רבי פינחס בן יאיר],

על ידי כך, יכולה נשמת הבינוני, בכח רוחו של הצדיק, לעבוד ה' בשמחה אמיתית, שמחה ותענוג בה', הבאה רק כאשר מרגישים ו״טועמים' ונהנים מאלוקות, דבר שאינו שייך אלא בצדיקים, כנ׳ל, כדכתיב (תהלים צז, יב) שמחו צדיקים בה', שרק הצדיקים הם שיכולים לשמוח ממש בה׳. [וכאשר הבינוני, בכח רוח הצדיק שבו, מגיע גם הוא לשמוח בה', הרי זו שמחתם של "צדיקים" לשון רבים, שמחת הצדיק ושמחת הבינוני, שגם הוא כרגע בדרגת צדיק, בכוח רוחו של הצדיק],

ותתקיים בו באמת, לא רק ב"דמיונות", ולא רק בכך ש״הוא יעשה את שלו״ וישתדל וכו', אלא שבאמת יגיע למדריגת צדיק, ויקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק בפועל ממש. ואז תצא נפשו מגלותה בגוף ונפש הבהמית, המעלימים ומסתירים ואינם מניחים לו להרגיש אלוקות, ויאיר בו אור ה׳ בנפשו. ומהגאולה הפרטית, לגאולה האמיתית והשלימה על ידי הרבי מלך המשיח שיל״ו, ותיכף ומיד ממש.