על הפסוק ״וכל העם רואים את הקולות״ דורשים חכמינו זכרונם לברכה: ״רואים את הקולות״ רואים את הנשמע ושומעים את הנראה, מאמר חז״ל זה אינו מובן די צרכו, איך אפשר לראות את הנשמע וכיצד אפשר לשמוע את הנראה? הן חושי הראיה והשמיעה פועלים כל אחד בתחומו הוא, ואין האחד נכנס בתחומו של חברו, שכן הראיה חשה רק בנראה, כשם שחוש השמיעה חש רק בנשמע, כדי שביאורם זה יהיה מחוור לנו, יש לעמוד על ההבדל העיקרי השורר בין שמיעה לראיה, ההבדל מתבטא בזה, שכח הראיה קולט את מהותו של הדבר הנראה, בעוד אשר השמיעה אינה תופסת את עצם מהותו של הענין, אלא רק את דבר מציאותו של הנושא, שנמסר   לו על ידי השני, בתוקף     חוש הראיה אני בעצמי הנני הרואה, ואילו את הנשמע אני מקבל על ידי גורם   אחר, כתוצאה מכך מאמתת הראיה את דבר מציאותו של העצם ללא צל של ספק, לעומת זאת השמיעה אינה מוודאה את דבר מציאותו של העצם, עוד נותר שמץ של ספק, אולי לא כך הוא הענין, כאן עלינו להדגיש כי בדברנו על שמיעה, הכוונה היא לאו דוקא לשמיעה מפי הזולת, אלא גם כאשר האדם הגיע להבנת הענין בכחות שכלו העצמיים גם לתהליך כזה יש לקרא שמיעה, כי על כן, גם כאן יש לנו קשר, עם גורם הזולת, אלא כאן הגורם הזולתי הוא השכל.

ולזה התכוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם: ״אינה דומה שמיעה לראיה״, באשר אינה דומה שמיעה גם במדרגתה העליונה ביותר, לראיה השטחית ביותר כנ״ל, שבעזרת הראיה האדם גופו תופס את עצם מהותו של הענין, בנגוד לשמיעה – הבנה, שאינה קולטת את מהותו של העצם, אלא את צורתו בלבד, וזה הוא הטעם שבדינים סומכין אך ורק על עדותם של עדי־ראיה ובשום אופן אין סומכין על עדי שמיעה, והיה גדול מעמדם אשר יהיה, יתר על כן מלבד אשר הראיה כשהיא לעצמה מוודאה את מציאותו של הדבר הרי עם תפיסתה את מהותו של הענין, היא מוסיפה גם להבנת הענין, ״הראיה״ תורמת תרומתה גם להבנה יותר עמוקה של הענין הנדון, כי הראי׳ מוסיפה עצמה וכח להבנתו היותר עמוקה של הנדון. אפשר לשפוט לפי העובדות הללו, שאנו נתקלים תכופות בחיינו, יש אשר שניים מרצים על אותו הנושא, האחד מכניס לתוך דבריו נשמה ורוח חיים, כאילו הנושא עומד חי לנגד עיניו, ואילו השני אף כי גם הוא מסביר את אותו הענין בהוכחות וראיות שכליות הגיוניות, אעפ״כ חסרה נשמת רוח החיים בגוף הרצאתו.

והסיבה להבדל הבולט שביניהם הוא, כי בעוד אשר הראשון לפני הסבירו את תוכן הרצאתו לשומעיו, היה משוכנע בכנות דבריו, כי על כן ראה את עצם הדבר, ומשום כך ההוכחות מלאות רוח חיים בזכות ראיתו פני הענינים, אבל זה שלא רכש את הענינים בכח הסתכלותו, אלא הגיע להבנת הענין דרך צנורות כלי שכלו והבנתו, הרי למעשה, אף כי הוכחותיו מיוסדות על אדני השכל והתבונה, בכל זאת, הוא בעצמו אינו משוכנע ואינו בטוח בכנותן השלמה, כי השכל כשהוא לעצמו, אינו מהוה גורם שיש ביכולתו לשכנע את האדם שכנוע גמור, ואם הוא בעצמו אינו משוכנע בכנות הוכחותיו, כיצד יכול לשכנע אחרים, זו היא הסיבה שחסרה רוח חיים בהרצאת דבריו.

ועתה לאחר שבררנו לעצמנו את דבר ההבדל בין ראיה לשמיעה, יתחוור לנו מאמר חז״ל האומר, שבני ישראל במעמד הר סיני ראו את הנשמע ושמעו את הנראה, כלומר, העולם הגשמי הזה שאנו חיים בו הוא בבחינת נראה ,היינו, העולם הזה נתפס על ידי חוש הראיה שלנו, הוא נראה ברור כי רואים אנו אותו, ואילו בורא עולם, רצונו יתברך, המוצא את ביטויו בתורה ומצוות, נתפסים בעזרת כחותיו הרוחניים של האדם, בכח האמונה, ההשגה, שאינם כה ברורים לאדם, כעולם הגשמי הזה, עניני רוח הם בבחינת שמיעה אצל האדם, ההגדרה הזאת נכונה היא, כל אימת שהעולם מתנהג לפי חוקי הטבע, אך לא כן היה בשעת מתן תורה, שאז נתחלפו ונשתנו הענינים מן הקצה אל הקצה, ככתוב ״וירד ה' ­על הר סיני״. ״וירד״ מתרגם אונקלוס ״איתגליה״ כלומר, נתגלה ה', כי מטבע הענינים לראות את העולם, כמציאות בפני עצמה, ואילו בורא עולם מוסתר, אך במעמד הר סיני, היה יוצר העולם המוסתר, לנראה, בני ישראל ראו אז את האמת כהויתה, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, ישראל במעמד הר סיני עלו למדרגה עלאית כזו, שהקב״ה המוסתר והנעלם, שהוא תמיד בגדר נשמע, היה בבחינת נראה, ראו את הנשמע, ושמעו את הנראה, העולם הגשמי הנתפס באופן מוחשי בבחינת נראה, בשעת מתן תורה, הוא היה נשמע, מוסתר. הם רק הבינו שקיים עולם, כי הלא מעשרת הדברות: מצוות לא תרצח, לא תגנוב, למדים מזה שקיים עולם, אבל למעשה ראו שהוא לבדו הוא ואין זולתו, הואיל ונתגלה לעיניהם האמת בכל מלאה וזהרה, שהוא לבדו ואין בלתו: