לאחר שרבנו הסביר את ענין התעניות – שבכל מקרה אינם חלק כלל ממצות התשובה, אלא עניינים נוספים, שתכליתם לפעול ולזרז את שלימות תיקון הנפש כאשר זקוקים לייסורים ח״ו (בעוונות חמורים), או לפעול את הזיכוך בלי ייסורים, או (גם בעבירות קלות) להביא למצב ש״יהיה מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״ –

מוסיף רבנו פרטים נוספים כיצד מיישמים כל דברים אלו למעשה.

והנה חכמי המוסר האחרונים, שאחרי האריז״ל, נחלקו מה לעשות במי שחטא חטא אחד פעמים רבות. דיש אומרים, שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות, כפי המספר אשר חטא.

ומביא רבנו דוגמא על כך –

[מעוון חמור, שהוא מסוג התעניות שבפרק א׳. אבל כנראה שהצומות הללו שב״תיקוני תשובה״ מהאריז״ל (המבאר בעיקר את הצומות כדי שיהי׳ ״מרוצה וחביב״) כוללים גם את הסוג של פרק ב׳, ופועלים גם שיהי׳ ״מרוצה וחביב לפניו ית׳ כקודם החטא״.

בדוגמא זו מרומז גם הטעם הפנימי למספר התעניות, לפי שלושת הדעות דלהלן. וזו הסיבה הפנימית שרבנו זקוק להבאת הדוגמא, כדלקמן],

כגון המוציא זרע לבטלה, שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז״ל על חטא זה הן פ״ד שמונים וארבע תעניות. 

ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים, על דרך משל, צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ״ד. וכן לעולם, מספר התעניות כפי מספר הפעמים שחטא.

[גם בשלושת הפרטים שבדוגמא: ״עשר״, ״עשרים״, ״וכן לעולם״ – מרומז הביאור הפנימי בשלושת הדעות, וכפי שיבואר לקמן].

הטעם (הפשוט) לדעה זו, שיש להתענות כמספר הפעמים שחטא הוא: דומיא דקרבן חטאת, כמו כאשר האדם חייב להביא קרבן חטאת על חטא שחטא, הדין הוא (בכל סוגי החטאת) שחייב להביא קרבן נוסף על כל פעם ופעם נוספת שחטא.

ולכן גם התעניות שהן במקום קרבן (גם התעניות שבפרק א׳ הם במקום קרבן, כפי שביארנו שם), גם הן צריכות להיות, לפי זה, על כל פעם ופעם.

ויש מחכמי המוסר שאחרי האריז״ל שהם מדמין ענין זה, משוים את ענין התעניות, לקרבן עולה (אבל לא לכל סוגי קרבן עולה, אלא דווקא לסוג זה של עולה) הבאה על מצות עשה

(ובפרט שבפרק ב׳ מדובר על תעניות כאלו שעניינן העיקרי הוא כמו קרבן עולה – ״דורון לאחר שריצה הפרקליט״), שהדין הוא דאפילו עבר על כמה מצוות עשה מתכפר ונרצה לפני ה׳ בשלימות בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים (ה,ב. ו,א. ז,ב). ולכן גם בתעניות, לדבריהם, די בפעם אחת על כל מספר החטאים שעשה.

[למרות שגם לדבריהם אין זה בדיוק כמו קרבן עולה, שם מתכפר בעולה אחת גם על כמה סוגי חטאים שונים, אם היו כולם ״מצות עשה״, ואילו בתעניות, ברור שצריך להתענות את מספר הצומות לכל חטא בפני עצמו, שהרי מספר הצומות הוא שונה מחטא אחד לחבירו, אלא שבחטא אחד פעמים רבות די במספר הצומות פעם אחת לדבריהם].

 

 

 

והכרעה המקובלת בזה איך לנהוג למעשה, ״הכרעה״ שהיא ״ממוצעת״

בין שתי הדיעות: להתענות – לא פעם אחת בלבד, ולא על כל פעם ופעם, אלא – ג׳ פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה.

ושוב מביא רבנו את הדוגמא הנ״ל: דהיינו, רנ״ב (מאתים חמישים ושתים, שלש פעמים שמונים וארבע) צומות על הוצאת שכבת זרע לבטלה (שמספר הצומות על פעם אחת הוא פ״ד צומות). וכן בשאר חטאים ועוונת, להתענות שלש פעמים מספר הצומות של אותו החטא. 

והטעם לכך הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש סוף פרשת נח: כיון דחב בר נש קמי קודשא בריך הוא, כאשר חוטא אדם לפני הקב״ה זימנא חדא עביד רשימו כו', בפעם הראשונה שחוטא, עושה הדבר ״רושם״ המכתים ומלכלך את נפשו. אבל ה״כתם״ לא חדר בכל נפשו ולא פגם בכולה ח״ו, אלא עשה רק ״רושם״, כמו כתם ולכלוך הנדבק על הבגד ומכתים אותו, אבל לא חדר בכל הבגד כולו.

בפעם השני׳, ממשיך הזוהר שם (ורבנו מרמז זאת ב״כו׳״), מתחזק יותר ה״רושם״ שנדבק בנפשו, אבל גם אז עדיין לא חדר הפגם והכתם בכל כולו.

אבל זמנא תליתאה, בפעם השלישית שחטא באותו חטא, אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו', מתפשט אותו כתם ופגם בכל הנפש כולה, ומלכלך ופוגם את כולה.

לפיכך אם חזר על אותו חטא בפעם רביעית וחמישית וכו', למרות שכמובן בכל פעם נוסף עוד לכלוך ופגם, אבל כללית לא נשתנה המצב, כי כבר מהפעם השלישית הנפש כולה פגומה ומוכתמת, כך שכאילו ״אין הרבה מה ללכלך״ בה, מכיון שכבר ״הכל מלוכלך״ ח״ו. וכמו שאין דבר טמא הנוגע בדבר שכבר נטמא מוסיף עוד טומאה, וכמו ש״אין איסור חל על איסור״.

ולכן, כשצריך לתקן את הפגם והלכלוך על ידי התעניות, צריך גם כן בעיקר לתקן את עיקר הפגם והלכלוך בנפש, שנעשה בעיקר בשלושת הפעמים הראשונות שחטא בחטא זה. לכן צריך מספר הצומות גם כן ג׳ פעמים וכו'.

 

 

להבין בעומק יותר את הסיבות הפנימיות לשלושת הדעות, אם להתענות פעם אחת, שלוש פעמים, או כפי מספר הפעמים שחטא (והרי סוף סוף ״אלו ואלו דברי אלוקים חיים״, ובפרט בפנימיות התורה): בכל חטא ופגם שהאדם פוגם בנפש ישנם, בעצם, שלושה סוגי פגמים:

א. עצם החטא. בכך שהאדם חטא נגד ה׳ הוא כאילו פרק מעליו את עול מלכות שמים, ומרד ח״ו בהקב״ה (גם באי קיום מצוות עשה, כנ״ל בפרק א׳). מבחינה זו החטא הוא ״נקודה״ אחת – מעבר (״עבירה״) ממצב של התקשרות בה׳ למצב של פירוד ח״ו.

ב. כל מצוה היא כנגד אבר מסויים של הנפש (וקשור גם עם אבר מסויים בגוף – שלכן כאשר יש איזו שהיא בעי׳ באבר שבגוף עונה הרבי (שרק הוא יודע איזה ״אבר״ ומה וכיצד צריך לתקן) הרבה פעמים להיזהר ולדייק יותר במצוה מסויימת). ואם כן, בכל עבירה הוא פוגם באותו ״אבר״ פרטי שבו נעשתה העבירה.

ג. מכיון שכל ״אבר״ בגוף ובנפש כולל בתוכו גם את שאר האברים, וכן כל מצוה כוללת גם את שאר המצוות (שזהו הטעם הפנימי ש״העוסק במצוה פטור מן המצוה״) – לפיכך כל חטא פוגם גם בשאר ה״אברים״ של הגוף והנפש.

בפרטיות יותר, גם בפגם הפרטי שבכל ״אבר״ פרטי, ישנם גם כן שלושה פרטים:

א. הפגם בעצם מהותו של ה״אבר״, שהוא ״נקודה״ אחת.

ב. הפגם בשאר פרטיו של ״אבר״ זה (הכולל בתוכו עוד עניינים (מ״אברים״ אחרים) נוסף לעצם מהותו).

ג. הפגם בשאר האברים על ידי ש״אבר״ זה ״מתפשט״ ופועל גם בשאר האברים, והפגם בו פוגם בכולם.

ולכן:

א. הפגם בעצם המהות, שהוא ״נקודה״ אחת – נפגם בעיקר בפעם הראשונה שעבר על החטא, וכל הפעמים שאחר כך אינם אלא ״תוספת״ על ה״נקודה״ שנפגמה בה. זהו הטעם של הדיעה הראשונה, שהתעניות, שבאו לתקן את הפגם, די שיהיו פעם אחת בלבד, שכן העיקר הוא לתקן את הפגם של הפעם הראשונה.

ב. הפגם בשאר פרטי ״אבר״ זה, הרי הובא בפנים מה״זוהר״ שבפעם השלישית הוא כבר חודר מצד לצד (״דורך און דורך״), ומה שאחר כך הוא רק ״תוספת״ – זהו הטעם של ״ההכרעה המקובלת״ להתענות שלוש פעמים בלבד.

ג. הפגם בשאר ה״אברים״, הרי אף פעם אינו פוגם לגמרי(משום שעיקר הענין של ה״אברים״ האחרים לא נפגם כלל, שהרי לא חטא בחטאים שכנגד אותם ה״אברים״). ומסתבר לומר שבכל פעם נוספת שחטא, הוא מוסיף לפגום בהם עוד ועוד – זהו הטעם לדעה השניה להתענות על כל פעם ופעם.

נמצא ש״אלו ואלו דברי אלוקים חיים״, ואכן יש עניין אמיתי בכל אחת מדעות אלו.

וזוהי הסיבה שרבנו מביא את הדוגמא מהוצאת זרע לבטלה(שלכאורה, הענין מובן היטב גם בלי אותה דוגמא), ולא עוד אלא שמציין את מספר הפעמים שחטא (״עשר״, ״עשרים״ ו״לעולם״. ואח״כ ״רנ״ב צומות״) – כי בחטא זה מודגשות כל שלושת נקודות אלו במיוחד, ומזה נלמד גם כן לשאר חטאים:

א. שהחטא פוגם ב״עצם המהות״ – ה״נקודה״ של טיפת הזרע היא ה״נקודה״ של עצם הנפש, שלכן נולד מזה בן שיש לו את כל עצם מהות האב, ועד שיכול להיות ״יפה כח הבן (יותר) מכח האב״ (וגם זה מעצם מהותו של האב, ״מכח האב״. ראה ד״ה שמח תשמח תרנ״ז עמוד 93 ואילך ועוד). אם כן מודגש בחטא זה הפגם בעצם המהות. 

ג. שהחטא פוגם גם בכל שאר ה״אברים״, ובכל פעם שחוטא שוב נוסף בפגם -כהמשך דברי הרמב״ם שם ״כל שתצא יותר, הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים״. היינו שזה פוגם בכל הגוף, ובכל פעם שחוטא נוסף בפגם זה.

ומכיון שבחטא זה מודגשים שלושה פרטים אלו, לפיכך נוקט רבנו דוגמא זו,

כדי להדגיש כל שלושה פרטים אלו, שמחטא זה נלמד לכל החטאים, ומזה יובן הטעם הפנימי לכל אחת משלוש הדעות.

בפרטיות יותר מרמז זאת רבנו במספר הפעמים שחטא (כפי שמבאר ב״ליקוטי לוי יצחק״, בהערה הראשונה לאגרת התשובה):

א. ״עשר״ – בגימטריא יו״ד, שהיא ״נקודה״ אחת בלבד (והיא ״כדמות טיפה״).

ב. ״עשרים״ – הוא ה״מילוי״ של היו״ד (יו״ד: י – עשר, ו – שש, ד – ארבע. סך הכל ״עשרים״), המרמז לפרטים הנוספים הכלולים בתוך האבר הפרטי, נוסף על ה״נקודה״ שלו.

ג. ״לעולם״ – הפגם שנעשה בשאר ה״אברים״, שנוסף על ידי כל פעם נוספת שחטא.

[וזו גם הסיבה שלקמן, כאשר רבנו ממליץ להתענות שלוש פעמים, בכל זאת הוא מחמיר יותר בפעם הראשונה (לצום ימים שלמים) מבשתי הפעמים הנוספות (רק חצאי ימים) – שכן אלו שני סוגי ״תיקונים״ לשני עניינים שונים שנפעלו על ידי החטא].

 

 

 

מעתה, אחרי שלמדנו על גודל העניין הנפלא הנפעל על ידי הצום, (למרות שאין זה חלק ממצות התשובה), עלולים אנו כולנו להתחיל להתענות כדי להגיע לכל המדרגות הנפלאות הללו.

מבהיר רבנו: אכן, כל זה באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים, שאז היו הגופים, בכללות, חזקים ובריאים יותר, וריבוי התעניות לא היה מזיק כלל לבריאות. 

[וגם היום ישנם יחידי סגולה, שהם בדוגמת הדורות הראשונים (ובפרט שהנשמות בדרך כלל באו בגלגול כמה פעמים בעולם, וישנם כאלו שצריכים לתקן את מצבם כפי שהיו ״בדורות הראשונים״ וכדומה) ולכן מביא זאת רבנו באגרת התשובה.

אבל, כנ״ל, אין זאת אלא ליחידי סגולה, ואך ורק כשהם בטוחים במאה אחוז שזה אכן לא יזיק להם כלל וכלל (וספק – לחומרא, שלא לצום. שזה הרי ספק סכנה החמורה מאיסור!)].

אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או לירי מיחוש חס ושלום אם יצום, כמו בדורותינו אלה, ש״ירדה חולשה לעולם״, וריבוי הצומות עלול להזיק לרוב האנשים.

במקרה כזה לא רק שאין חיוב להתענות, אלא יותר מזה: אסור לו להרבות בתעניות – ולא רק ״להרבות״ כפשוטו, אלא אפילו אם תענית אחת עלולה להזיק לו, הרי זה נקרא לגביו ״להרבות בתעניות״ יותר ממה שגופו מסוגל לסבול!

ולא רק על עבירות קלות, תעניות שבאו כדי שיהי׳ ״מרוצה וחביב״, אלא אסור להרבות בתעניות אפילו על חטאים שענשם כריתות ומיתות בית דין , (התעניות המובאות בסוף פרק א׳, שתפקידן לעזור לפעול את גמר הכפרה (שלפני ״מרוצה וחביב״), גם על כך אסור לו להתענות).

ומכל שכן שאסור לו להרבות בתעניות על מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין בהן כרת.

אלא אך ורק, מתי מותר לו להתענות, כפי אשר ישער בנפשו שבוודאי (בלי שום ספק. כי ספק לחומרא, כנ״ל) לא יזיק לו כלל.

וגם אם לא מדובר שהצום יזיק לבריאותו באופן כללי, אלא שבשעת הצום יהי׳ חלש ועייף ולא יוכל ללמוד ולהתפלל ולקיים מצוות כראוי – הרי מה שהוא ״מרוויח״ על ידי הצומות, הוא ״מפסיד״ הרבה יותר, בזה שהוא נמנע על ידי כך מתורה ומצוות ותפלה כראוי, וכדלקמן)!

וברור שבמקרה כזה אין מקום כלל לצום, והרי זה ״היפך הכוונה״ לגמרי.

 

 

 

כי אפילו בדורות הראשונים, בימי תנאים ואמוראים, כאשר המצב הכללי הי׳ שהצום לא הזיק כלל, לא היו מתענין בכהאי גוונא באופן כזה, תעניות על חטאים (ראה עוד פירוש בזה לקמן), אלא הבריאים, דמצו לצעורי נפשייהו, שהם יכולים לצער את עצמם, ואין הדבר מזיק להם כלל, לא לבריאותם ולא ללמוד ולהתפלל.

ודלא מצי לצעורי נפשי', ומי שאינו יכול לצער את נפשו באופן שזה לא יפגע בבריאות או בלימודו ובתפילתו, אם למרות זאת ומתענה – נקרא חוטא, בגמרא פרק קמא דתענית (י״א, סע״א. ועיין רמב״ם הלכות דעות רפ״ג ובנו״כ שם).

ואין מדובר שם רק על מי שאין בידו עבירות, ותעניותיו הן רק כדי להגיע למעלות נשגבות – ואפילו מתענה על עבירות שבידו, כדפירש רש״י שם שבגלל הצומות ״עוונותיו מתמרקין" (שלכן יש שם מאן דאמר ש״נקרא קדוש״, אם יכול לסבול התעניות). ואף על פי כן, אם אינו יכול לסבול התענית נקרא חוטא (לכל הדיעות בגמרא שם).

הוכחה נוספת שהגמרא שם מדברת במי שיש לו עוונות (נוסף לדברי רש״י הנ״ל) היא: וכדאיתא בגמרא, פרק קמא דזבחים, (ז,א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'. ואם כן, שלכל יהודי יש איזושהי עבירה, הרי התעניות שבגמרא שם הם לתיקון העבירות שבידו. ולמרות זאת אם אינו יכול לסבול התעניות נקרא חוטא לכל הדיעות.

[ואף שפסק רבנו הזקן בשולחן ערוך (הלכות גוף ונפש סעיף ד׳) שמותר להתענות בדרך תשובה ״אפילו מי שאינו יכול להתענות״, ומי שיכול להתענות מותר לו להתענות אפילו שלא בדרך תשובה, אלא ״למרק נפשו לה׳״ (וכן מדוייק ברמב״ם (דעות ג,א) שהמתענה תמיד (דווקא) נקרא חוטא. ומשמע קצת שאם זה (לא תמיד, אלא) בדרך תשובה, מותר) –

כנראה צריך לומר שדברי רבנו כאן הם במתענה על עבירות קלות, שזה נכלל בתעניות ״למרק נפשו לה׳״, שהותרו רק ל״מי שיכול״. ולהתענות ״בדרך תשובה״, היינו על עבירות חמורות, מותר גם ל״מי שאינו יכול״, משום ש״זו טובה גדולה לנפש״, ו״במה נחשב הוא״ מה שמצער את הגוף (ראה גם ״משכיל לאיתן״ (גרין) כאן).

ואולי זהו מה שדייק רבנו וכתב ״(לא היו מתענין) בכהאי גוונא״ – שאולי יש לומר כוונתו שזהו דווקא על עבירות קלות.

אמנם, כמובן כל זה רק ב״מי שאינו יכול״, שהצום (רק) מפריע לו ומצערו, אבל מי שזה מזיק לבריאות גופו, ודאי שאסור לו להתענות גם על עוונות חמורים, כמפורש ברברי רבנו לעיל, מדין ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, כדלקמן].

ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, אם הוא צם כאשר אינו יכול לסבול זאת, והצום מצער אותו ומפריע לו (גם אם אינו מזיק לבריאותו), שחוטא ונענש בכפליים, החטא והעונש שלו, בזה שהוא צם, הוא כפול:

נוסף לחטא של כל מי שמצער את גופו, שנקרא חוטא, כנ״ל, שהרי ״אין לאדם רשות על גופו כלל לצערו״, משום שאין גופו קניינו שלו אלא קניינו של הקב״ה (שו״ע רבנו הלכות גוף ונפש שם. וזאת גם כאשר אינו עובר על ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״), הרי הוא גם גורם לביטול תורה על ידי הצום. שזהו חטא נוסף, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי.

וכפי שהגמרא במסכת תענית ממשיכה, שתענית של ״בר בי רב״ אינה שווה מאומה (״ליכול כלבא שירותי׳״ – כאילו אכל הכלב את סעודתו, כי אין שום ערך לתעניתו), ו״אין תלמיד חכם רשאי להתענות – מפני שממעט במלאכת שמים״.

נמצא מכל זה שאסור בשום אופן לצום, כאשר אין הגוף יכול לסבול זאת, אם הצום עלול להזיק לבריאות, ומכל שכן אם הצום יגרום שלא לעסוק בתורה כראוי.

 

 

 

אבל השאלה נשאלת: ״למה עשה ה׳ ככה״ שגוף האדם יהי׳ חלש, לא יוכל לצום ולא יוכל לתקן את נפשו?

והרי העובדה שהמצב בעולם נשתנה (כמו כל פרט שקורה בעולם) נעשתה על ידי הקב״ה, ואיך ייתכן שמצב העולם, אותו מנהיג הקב״ה בהשגחה פרטית, והוא לא נברא אלא אך ורק ״בשביל ישראל ובשביל התורה״ – איך ייתכן שהוא יפריע, על פי התורה, לתורה ולמצוות, שבגלל המצב בעולם תאסור התורה על יהודי להתענות ולתקן את נפשו?

– מה שייתכן שהעולם בכלל מפריע לתורה ולמצוות, הוא אך ורק כרי להעמיד את האדם בנסיונות, שיקשה עליו לנהוג כראוי, וכאשר יגביר את נפשו וינהג כראוי, יתעלה על ידי זה עוד יותר. נמצא שסוף סוף גם זה (ההפרעה לכאורה) הוא בשביל התורה והמצוות – אבל כאן, הרי זהו מצב שהתורה אוסרת עליו להתענות, בגלל המצב בעולם ואיך זה ייתכן?

[וכדרך הקושיא בחסידות בנוגע ליום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים. שואלים על כך בחסידות: הייתכן שדחו מצוה כל כך נפלאה רק בגלל חשש קל?!

– שעיקר הקושיא היא (לא איך עשו כך חכמים – הרי ״יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה״! אלא): לא ייתכן בשום אופן שמציאות העולם תפריע להוראת התורה, עד שיהי׳ צורך לנהוג אחרת ממה שכתוב בתורה בגלל מצב העולם – הרי הקב״ה הוא ורק הוא מנהיג את העולם כולו, ו״לא בראו אלא לכבודו״, ״בשביל ישראל ובשביל התורה״!

ולכן מבואר בחסידות שבראש השנה שחל בשבת אכן אין צורך מן התורה בתקיעת שופר, כי השבת פועלת אותו ענין שפועל השופר וכו' (כמבואר בחסידות). וכן בלולב ביום ראשון של חג הסוכות שחל בשבת, וכן במגילה, בפורים שחל בשבת. אבל לא בפסח שחל בשבת (אף שגם שם יש דינים רבים, ומדוע שם לא חוששים שמא ״יילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים״?) – כי בפסח אין השבת מצד עצמה פועלת את הענין. ובאשר לחשש, הקב״ה כבר יידאג שהדברים לא יגיעו לידי כך, כי לא ייתכן שהעולם יפריע למה שצריך להיות על פי התורה, כנ״ל].

אלא מכאן מוכח שאכן בדורות האחרונים אין צורך כל כך בענין התעניות (על דרך הביאור הנ״ל בראש השנה שחל בשבת), ואפשר להגיע לכל מה שצריך גם בלי תעניות. ולכן ״מאפשר״ הקב״ה שטבע העולם יגרום לכך שיהי׳ אסור לצום.

[ומדורו של רבנו הזקן עד דורנו אנו נחלשו הדורות עוד הרבה יותר, וכיום אין מתענין אפילו תעניות המוזכרות בשולחן ערוך, ואפילו תעניות בה״ב, מלבד יחידי סגולה. ומכל שכן תעניות אלו של תשובה, ואפילו אלו שרבנו ממליץ להלן לצום (״פעם אחת״), הרי בדורנו אסור לצום גם תעניות אלו, מכל אותן סיבות המפורטות לעיל, שבדורנו זה הן הרבה יותר, כמובן].

 

 

מדוע אכן אין צורך כל כך בתעניות בדורות האחרונים (ומדור לדור יותר ויותר)?

נבין זאת על פי דברי רבנו הזקן באגרת הקודש (סימן ט׳) שבדורות הראשונים היתה עיקר העבודה בתלמוד תורה, ואילו בדורותינו אלה ״בעקבות משיחא, שנפלה סוכת דוד ער בחינת רגלים ועקביים, שהיא בחינת עשי׳״, אזי עיקר העבודה היא בעשיה, בצדקה בגמילות חסדים ובקיום מצוות.

והיינו משום שהדורות הראשונים, שהיו מבחינה עליונה יותר, הם היו נשמות גבוהות, והעולם גם הוא הי׳ נעלה יותר, אזי היתה עיקר העבודה ברוחניות ובאלוקות, שכן לא היה צורך כל כך להתמודד עם הגשמיות והחומריות.

בדורות האחרונים, כדי להשלים את הכוונה של ״דירה בתחתונים״ דווקא, ירד העולם ונהי׳ מגושם וחומרי הרבה יותר, והנשמות גם הן נמוכות ביותר, בחינת ״רגליים ועקביים״(״עקבתא דמשיחא״). ואז עיקר התפקיד הוא להתמודד עם הגשמיות והחומריות, להיכנס לתוכם, לבררם לזככם ולהעלותם לקדושה.

ולכן בדורות הראשונים הי׳ אפשר שהתיקון והזיכוך ייתבצע על ידי תעניות, על ידם מצטער הגוף ונחלש, ואור הנשמה גובר בו. אבל אין הנשמה ״מבררת״ ומהפכת את הגוף עצמו לטוב, אלא גוברת עליו ומחלישה את תוקפו, שזה הי׳ עיקר התפקיד אז, להגביר את אור הנשמה.

ולמרות שברור שגם אז הייתה הכוונה ״דירה בתחתונים״, לברר את העולם, ולכן מי שלא הי׳ יכול לסבול את הצום, הי׳ אסור לו גם אז לצום. אבל בכל זאת עיקר התפקיד אז הי׳ להגביר את אור הנשמה והרוחניות.

אבל בדורותינו אלה, ״עקבתא דמשיחא״ (וככל שמתקרבים לביאת המשיח, יורדים הדורות יותר, כדי לברר ולזכך את ה״תחתון״ עוד יותר), כאשר עיקר התפקיד הוא להתמודד עם הגוף והגשמיות, ולהעלותם לקדושה – הטביע הקב״ה בעולם, שיהי׳ במצב שבו אסור להתענות, כדי שהבירור והזיכוך יהיו ״ביחד״ עם הגוף, ולא ע״י ״שבירת״ הגוף בתעניות וסיגופים.

וכתורת הבעש״ט על הפסוק ״עזוב תעזוב עמו״ – עם הגוף – ולא לשבור אותו בתעניות וסיגופים (היום יום כ״ח שבט).

ולכן, בדורות אלו האחרונים, לא רק שאי אפשר לצום מסיבות צדדיות, אלא שאכן זוהי הכוונה האלוקית, להיות דווקא בתוך התחתון ביותר, ולבררו ולזככו דווקא על ידי פעולות שאינן ״שוברות״ אותו, אלא מעלות אותו עצמו לה׳ (כמו על ידי צדקה, כדלקמן).

ומכיון שהקב״ה הוא שקבע את הסדר והטבע כנ״ל, בוודאי שבדורות אלו אפשר להגיע לשלימות הבירור והתיקון גם בלי תעניות. וכנ״ל שבדורנו זה אסור מאותן הסיבות גם להתענות את התעניות עליהן ממליץ רבנו (לדורו) לקמן (פעם אחת וכו׳). ונמצא שמי שינסה לצום בכל זאת, לא רק שאינו ״מהדר במצוות״, אלא הוא עושה ״היפך הכוונה״!

ומה שבכל זאת יש מעלות נשגבות דווקא בתעניות, הרי (נוסף למה שיפדה אותן בצדקה, כדלקמן) ״העוסק בתורת עולה – כאילו הקריב עולה״ (שו״ע רבנו סוף סימן א׳), והעוסק בלימוד ״אגרת התשובה״, בה מבואר ענין התעניות וכו', ״יש לו״ בכך את כל העניין כאילו (או כאילו ממש) צם כל התעניות וכו׳ (מאחר שאסור לו, על פי התורה, לקיימן בפועל).

[ובאותו אופן ״יש לו״ בשלימות גם אותן דרגות נעלות ביותר בתשובה, המבוארות ב״אגרת התשובה״, שלא קל כל כך להגיע אליהן בפועל, נוסף למה שהלימוד מביא לידי מעשה לקיימן בפועל]

והתשובה כשלימות שעל ידי זה, בוודאי ״תביא רפואה לעולם״, כמאמר רז״ל,

וכן תביא מייד את הגאולה האמיתית והשלימה, שהרי ״הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין״ (רמב״ם תשובה ז, ה) – תיכף ומייד ממש. 

 

 

 

טוען, אבל, אותו יהודי: אם אסור לי לצום, כיצד אתקן את נפשי שתהי׳ ״לרצון לפני ה׳״(ובפרט בעוונות חמורים, שזקוקים לתעניות בכדי לפעול את שלימות הכפרה על החטא).

עונה לו רבנו: אלא מאי תקשי', מהי תקנתו של אותו אדם, כיצד יתקן את נפשו שתהי׳ ״לרצון לפני ה׳״ – כדכתיב (דניאל ד,כד) וחטאך בצדקה פרוק, את החטא שלך פדה בצדקה. תן צדקה תמורת התעניות, ונחשב לך כאילו צמת ותיקנת את כל מה שצריך.

וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח״י שמונה עשרה גדולים פוליש וכו' מטבעות שהיו בפולין שנקראו בשם ״גדולים״, שמונה עשרה מטבעות כאלו הם ערך יום תענית.

(כמובן המדובר, כדיוקו של רבנו, רק בתעניות של תשובה – מי שנדר להתענות, חייב לקיים את נדרו, ולא יועיל לו שום פדיון!)

זהו הסכום המינימלי, עבור יום תענית. והעשיר יוסיף ויתן סכום גדול יותר עבור כל יום תענית לפי עשרו וכו'. וכמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית (או״ח סתקס״ח סקי״ב ובהנסמן שם).

[מקור דברי רבנו לשיעור ״ח״י גדולים פוליש״ הוא בהגהות הרמ״א בשו״ע (או״ח שלד, כו) ״ואם ירצה לפדות התענית, ייתן בעד כל יום י״ב פשיטים לצדקה״. וכתב שם במגן אברהם (בשם הלבוש) שכל ״פשיט״ הוא כמו מטבע וחצי מה״גדולים״ שבמדינת פולין. נמצא ש״י״ב פשיטים״ הם ״ח״י גדולים פוליש״.

[ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב ששיעור זה תלוי במחיר הכבשים באותו זמן, והוא משתנה לפי הזמן והמקום. אלא זהו שיעור שווה בכל זמן ובכל מקום (הוכחה פשוטה לכך – מה שכתבו הפוסקים שיעור זה בהפרשים של מאות שנים ובמקומות שונים!)].

ושיעורם בזמננו – שני שליש סלע של תורה (על פי מה שכתב רבנו בשו״ע סו״ס של״ד ש״ח״י פשיטים״ הם סלע של תורה, וא״כ ״י״ב פשיטים״ הם שני שליש מזה), ש״סלע״, הוא חמישית מפדיון הבן (שנפדה בחמישה סלעים), ששיעורו ידוע בכל מדינה, ומשתנה מזמן לזמן, לפי ערך הכסף וכו'. (ואין להחמיר בזה כל כך. אבל בין כך אין זה נוגע למעשה כל כך, כיון שהיום נוהגים להרבות ״מאד מאד״ בצדקה, כדלקמן בסוף הפרק]

הטעם לשיעור זה דווקא, י״ל בשני אופנים:

א) מספר תעניות של תשובה הוא, בכלל, ארבעים תעניות (ראה גם לעיל פרק ב). היות ורצו חכמים לקבוע שיעור קבוע, הסמיכו זאת על דבר שכתוב בתורה מעין זה – קנס שלושים שקלים על הריגת עבד (כיון שהתענית היא כאילו במקום מיתה, שלא יתקיים בו ״הנפש החוטאת היא תמות״ ח״ו. ובפרט על פי המבואר בספר המצוות להצמח צדק מצות ייעוד אמה עברי׳, עיין שם). והחשבון של שלושים שקלים עבור ארבעים תעניות, יוצא שלושת רבעי שקל לתענית, שהם (בערך. ולפי המגן אברהם בדיוק) ״י״ב פשיטים״, ״ח"י גדולים פוליש״.

ב) זהו סכום שווי הסעודות שאוכל כאשר אינו מתענה – שלוש סעודות, שכל סעודה שווה לפחות דינר (בבא בתרא קמו, א) ושלושה דינרים היינו שלושת רבעי שקל, שהם (בערך) ״ח״י גדולים פוליש״.

(טעם זה מקובל כיום בין הרבנים, וקובעים פדיון תענית – כמובן אך ורק במקרה שאין חיוב לצום – על פי סכום שווי הסעודות באותו זמן. ולפי זה הדבר משתנה לפי הזמן והמקום וצ״ע).

 

 

 

ומכל מקום, למרות כל מה שנאמר קודם, שבדורותינו אלו אין להתענות, ויש לפדות את התענית בצדקה; אף על פי כן יש מעלה נפלאה דווקא בתענית כפשוטה, שהיא ממש הקרבת חלבו ודמו לה׳, כנ״ל (וכל ה״תחליפים״ אינם ממש כמו התענית עצמה). לפיכך ממליץ כאן רבנו לצום לפחות חלק מינימלי מן התעניות, רק על עוונות חמורים, ורק פעם אחת וכו'.

[וכפי שהודגש לעיל – כל זה אמור בקשר לדורו של רבנו הזקן. כיום, שנחלשו הדורות הרבה יותר, ורוב הציבור אינו מתענה אפילו תעניות של מנהג המוזכרות בשולחן ערוך (כגון תעניות עשרת ימי תשובה, תעניות בה״ב וכו׳), בוודאי שמאותן סיבות המפורטות לעיל אסור בשום אופן להתענות גם את התעניות עליהן ממליץ כאן רבנו הזקן. ומה שצריך תיקון – בוודאי נותן הקב״ה את הכוחות לפעול זאת בלי תעניות, ובפרט על ידי לימוד עניינים אלו בתורה, כנ״ל].

כל בעל נפש, מי שנפשו יקרה בעיניו, והוא מוכן ומעוניין להתאמץ בכדי לתקנה, החפץ קרבת ה׳, שלכך אפשר להגיע במיוחד על ידי תעניות, הקרבת חלבו ודמו לה׳. והוא מעוניין ורוצה לתקן נפשו שחטאה

(דיוק הלשון בדרך כלל ״נפשו״ – ולא ״נשמתו״ וכדומה – כי ״דווקא הנפש (שהיא הדרגה התחתונה בנשמה) היא החוטאת״, והיא הזקוקה לתיקון, כמבואר בכמה מקומות), להשיבה אל ה׳, בתשובה מעולה מן המובחר, 

ואפילו אם חיוב המיתה על עוון זה הוא בידי שמים בלבד – גם אז חשוב וכדאי להתאמץ, כדי לתקן את נפשו בשלימות.

כגון, להוצאת זרע לבטלה, כדאי להתאמץ ולהתענות פ״ד (שמונים וארבעה) צומות, שזהו מספר הצומות לתקן נפשו שנפגמה בעוון זה: ולכל הפחות יצום מספר צומות זה פעם אחת בימי חייו כפי הדעה השני׳ שבתחילת הפרק, שדי בתענית פעם אחת גם אם חטא הרבה פעמים.

[וכפי שנתבאר שם שזהו מפני ״עצם המהות״ של הפגם שנעשה בחטא בפעם הראשונה. ולכן מביא רבנו את הדוגמא מעוון זה דווקא, שבו מודגש ענין זה, כמבואר שם בארוכה]

 

 

 

וכדי להקל עליו, שהצומות לא יזיקו לבריאותו, ולא יפריעו כל כך לסדר חייו, נותן רבנו עצות איך להקל את התעניות:

ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף, שאז יצום פחות שעות, והצום יפריע פחות.

כדי להקל עוד, ״יפזר״ את התעניות, ולא יצום ימים רצופים זה אחר זה, אלא – ויתענה כעשר תעניות, על דרך משל, בחורף אחד.

ואם גם זה קשה, אפשר גם פחות מזה – או פחות מעשר תעניות בחורף אחד.

ויגמור ממספר הפ״ד צומות בט׳ (בתשע) שנים (לפי החשבון של עשר צומות לחורף), או יותר, כפי כוחו, שהרי צריך לדאוג שהצומות לא יזיקו לו כלל, שאז אסור לו לצום, וגם את הצער והחלישות יש למעט, עד כמה שאפשר, ובוודאי שאסור שהצום יגרום לו שלא לעסוק בתורה כראוי.

עצה נוספת: (וגם יכול לאכול מעט כג׳ (בערך שלוש) שעות לפני נץ החמה, ואף על פי כן נחשב לתענית אם התנה כן). 

עצה זו מצינו בעצם בשולחן ערוך (תקס״ד, א): ״כל תענית שאוכלים בו בלילה, בין ציבור בין יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא יישן (שינת קבע) אבל אם ישן (שינת קבע) אינו חוזר ואוכל ולא שותה, אלא אם כן התנה לאכול או לשתות״.

אלא שרבנו אינו כותב כאן שאפשר לאכול ״עד עלות השחר״, אלא ״כג׳ שעות לפני נץ החמה״ (שזה לכאורה הרבה לפני עלות השחר).

[וי״ל טעמו (ראה בכל הבא לקמן בית יוסף על הטור או״ח סתקס״ד ובהנסמן שם):

בגמרא נחלקו עד מתי אוכל ושותה (בליל התענית) – רבי אומר עד עלות השחר, ור׳ אלעזר ברבי שמעון אומר עד קרות הגבר. הפוסקים פסקו כרבי, על פי הכלל ״הלכה כרבי מחברו״, וזה יסוד הפסק בשולחן ערוך.

אמנם אם ישן שינת קבע אסור לו לאכול. אלא שכתבו הפוסקים, על פי הירושלמי (פ״ק דתענית), שתנאי מועיל. ואף שיש סוברים שהבבלי חולק על זה, הכריעו הפוסקים לקולא.

והנה בירושלמי (תענית פ״א ה״ד) נחלקו באותה ברייתא רבי ורבי שמעון בן גמליאל (ולא ראב״ש, כבבבלי). והרי ישנו כלל, לכמה פוסקים (הובא ב״יד מלאכי״), שהלכה כרשב״ג לגבי רבי, וא״כ לפי הירושלמי צריך לפסוק שמותר לאכול רק עד קרות הגבר.

וסובר רבנו, דמאחר וכל ההיתר שתנאי מועיל אינו אלא מהירושלמי, א״כ אי אפשר להקל יותר מהירושלמי, והרי לפי הירושלמי אפשר לאכול רק עד קרות הגבר ולא עד עלות השחר!

וזמן ״קרות הגבר״, כתב ה״מפרש״ במסכת תמיד (כו, א) שהוא שליש הלילה אחרי חצות הלילה. והרי דעת רבנו בסידורו שהיום נחשב עד הנץ החמה. נמצא א״כ ש(בערך) ״כג׳ שעות לפני נץ החמה״ הוא שעת קרות הגבר.

ולפי זה נמצא חידוש גדול, שלדעת רבנו הזקן אסור לאכול גם בתענית סתם אלא רק עד ״כג׳ שעות לפני נץ החמה״ (וחולק על פסק השו״ע ונו״כ בסתקס״ד הנ״ל – דאין סברא להחמיר ב״תענית של תשובה״ יותר מבתעניות שחייבים בהן מן הדין!), וצ״ע למעשה, ולכאורה צריך להחמיר כן.

יש להדגיש גם שרבנו מדבר כאן רק מצד הדין של תענית. ואינו מדבר מדין איסור אכילה קודם התפילה, שאיסור זה אינו אלא מעמוד השחר. וכן אינו מדבר על האיסור של ״תוספת כח בסטרא אחרא״ (אם אוכל אז) שיש אומרים שהוא מתחיל מחצות הלילה, אם קם משנתו אז (ומשמעות דברי רבנו בשו״ע ספ״ט ס״ה לא כך) – שהרי ישנם כמה אופנים שמותר לאכול לפני התפילה (ואז אינו ״מוסיף כח בסטרא אחרא״, כמובן), לרפואה או לכוין דעתו וכדומה. וכפי הפתגם המפורסם (היום יום יו״ד שבט) שמוטב לאכול כדי להתפלל מלהתפלל כדי לאכול].

 

 

 

כל זה עבור הפ״ד צומות, שהם רק פעם אחת, אבל הרי נתבאר לעיל שה״הכרעה המקובלת״ היא להתענות שלוש פעמים. לכך ממשיך רבנו: ולתשלום כדי להשלים את רנ״ב צומות כנ״ל, מאתים חמישים ושנים הצומות, (שהם שלוש פעמים פ״ד) יתענה עוד ד' ארבע פעמים פ״ד עד אחר חצות היום בלבד – כדי להקל עליו עוד יותר יצום רק חצאי ימים, כך שהדבר כמעט ולא יפריע לו. דמיחשב, צום של חצי יום, נחשב גם כן תענית בירושלמי (נדרים ח, א).

ואף שנפסק בשו״ע (סתקס״ב עיי״ש) ״כל תענית שלא שקעה עליו החמה, דהיינו שלא השלימה עד צאת הכוכבים, אינו תענית״, בכל זאת, לגבי תענית של תשובה, (שאינה חיוב גמור) מסתמך רבנו על דברי הירושלמי והפוסקים שפסקו כן. ובפרט שלגבי כמה פרטים נוהגים גם אנו להחשיב ״תענית שעות״ כתענית, כמו באמירת ״עננו״ ביחיד (הגהת הרמ״א ס״א שם) ועוד (ראה שם סי״א).

ומה שצריך לצום עוד ארבע פעמים פ״ד, היינו משום: וב׳ (ושני) חצאי יום נחשבים לו ליום אחד, לענין זה של מספר הצומות לתיקון החטאים.

[מה שציין רבנו ל״ירושלמי״, אף שאין דרכו לציין ״מראי מקומות״

(ובוודאי אינו רוצה להדגיש שהבבלי חולק על זה, שא״כ הרי בזה מודגש שאין הלכה כירושלמי, והרי רבנו רוצה להדגיש כאן את ההיפך, ש״תענית שעות״ כן נחשב לתענית) –

הוא כדי לרמז בזה שענין זה של ״תענית שעות״ הוא מופיע ונלמד מה״ירושלמי״, וא״כ הוא קשור עם הדרגא של ״ירושלים״ – ״שלימות היראה״ (ראה תוד״ה הר – תענית טז, א). ועוד, שהוא קשור עם דרך הלימוד המיוחדת של ה״ירושלמי״, שהוא בדרך ״אור ישר״, בלי קושיות ובלי מחלוקות ופלפולים כל כך כמו בבבלי, שזה בדוגמת תורתו של משיח צדקנו, פנימיות התורה, שאין בה ״לא קושיא ולא מחלוקת״.

וא״כ כשמתענין ״תענית שעות״ נוסף בזה הזכרת ״זכות ירושלים״, ״שלימות היראה״, וזכות הלימוד באופן הדומה לתורתו של משיח].

 

 

 

וכשם שכדאי (בדורו של רבנו) לצום לפחות פעם אחת ימים שלמים, ועוד פעמיים (ארבע פעמים) חצאי ימים בתעניות על עוונות חמורים - 

וכן כדאי לעשות כן גם לשאר עוונות, גם עבירות שאינן כה חמורות, ואין חייבים עליהם מיתה, אבל הן עוונות כיוצא בהן, יש בהם חומרא מיוחדת ודמיון מסויים לעבירות חמורות. כמו למשל (המובא להלן בסוף פרק ז׳) ״המפורסמות מדברי רז״ל שהן ממש כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים״ – העלמת עין מן הצדקה, לשון הרע, כעס, גסות הרוח וכו', ותלמוד תורה כנגד כולן. גם על עוונות אלו כדאי לצום מספר התעניות פעם אחת ימים שלמים, ועוד פעמיים חצאי ימים.

אבל עוונות אלו אין האיסור בהם מוחלט כל כך – יש מקרים שצריך לכעוס, למשל (שו״ע יו״ד סרמ״ו סי״א) וכדומה. לכן מדגיש רבנו אשר כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה – ה״לב״ של יהודי יודע ומרגיש היטב אם אכן הי׳ עליו לעשות זאת, ואם הי׳ זה בהיתר או באיסור, ולפי זה יקבע אם עליו להתענות ולתקן זאת.

ואין לחשוש שמא יטעה, כי לא מדובר כאן על ידיעה שכלית, אלא על ״לב״ יודע – רגש הלב, שהוא קשור ב״נקודה העצמית״ שבנפש, שם אין מקום לטעות.

ומדגיש רבנו ״כל לב יודע״ – זהו ענין הקיים בכל יהודי, יהי׳ מי שיהי׳. וכפסק הרמב״ם (גירושין ספ״ב) שגם מי ש״תקפו יצרו הרע״, בוודאי גם אז, בשעת מעשה, ״רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות״ – הוא ״חפץ בהצדקה״ ברצון פנימי ועצמי. אלא שזה עלול להשאר אצלו בהעלם. אך כאשר הוא מתעורר בתשובה ומתגלה אצלו שבאמת הוא ״חפץ בהצדקה״ – יכול הוא לסמוך על רגש ליבו, ולהחליט אם אכן הי׳ זה חטא, ואם עליו לשוב בתשובה שלימה ולהתענות.

[כדאי להעיר שבפוסקים (שו״ע או״ח תקס״ח, ד) מובאת עוד עצה לתעניות רבות – לצום בלי הפסקה ״שני ימים ושני לילות רצופים״ (ולדעת הרמ״א שם די לאדם חלוש ״בב׳ ימים רצופים״), וזה נחשב כארבעים תעניות.

ומה שלא נתן רבנו עצה זו – כי תענית כזו בוודאי מזיקה לאדם, מחלישה את הבריאות, ומפריעה לעסק התורה כראוי – היפך כוונת והדגשת רבנו כאן!]

 

 

 

אך כל זה מדובר אודות שלושת הפעמים הראשונות של הצומות, כפי ה״הכרעה המקובלת״, אותן כדאי להתאמץ (בדורו של רבנו) לצום בפועל כנ״ל. אכן, מספר הצומות העודפים על רנ״ב (שלוש פעמים פ״ד צומות, עבור עוון זרע לבטלה) וכהאי גוונא (וכדומה – שלוש פעמים עבור עוונות חמורים אחרים), שהי׳ צריך להתענות כדי לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ״ל כל תעניות אלו יפדה כולן בצדקה, ערך ח״י שמונה עשר גדולים פוליש בעד כל יום.

ומכיון שבדורות האחרונים אפשר להגיע לידי תיקון גם בלי התעניות, כמבואר לעיל, הרי שרבנו מדייק שלא רק מותר ואפשר להחליף זאת בצדקה, אלא שכך צריך לעשות – ״יפדה כולן (בלשון ציווי) בצדקה״.

(וכפי המבואר לעיל, בדורנו הדברים אמורים גם על התעניות שממליץ כאן רבנו להתאמץ ולצום – שאין לעשות כן, אלא לפדותן בצדקה).

שהרי, מכיון שאפשר לעשות זאת בלי תעניות, חוזר האיסור שלא לצער את גופו (״שאין לאדם רשות על גופו כלל״).

וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה, שבהן (גם בדורו של רבנו) לא כדאי, גם ל״בעל נפש״, להתאמץ ולצום אפילו פעם אחת.

ולא רק על איסורי ״לא תעשה״ החמורים יותר, אלא ואפילו על ביטול מצוות עשה דאורייתא, ודרבנן (ואף אם זהו רק ביטול מצוות עשה דרבנן). ולא רק על עבירות שאינן מצויות כל כך, אלא גם, ואדרבה, במיוחד, על ביטול תורה, שהרי ותלמוד תורה כנגד כולם, שיש לה חשיבות מיוחדת, שהיא ״כנגד כולן״, היא חשובה כמו כל המצוות כולן וביטולה חמור במיוחד (כנ״ל בפרק א׳), וא״כ בוודאי שיש לתקן את נפשו מעוון זה במיוחד.

בכל הצומות על כל העוונות הללו, כפי המספר המפורש בתיקוני תשובה מהאריז״ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במסכת התשובה).

הכל כאשר לכל, יפדה בצדקה (לשון ציווי) כנ״ל (ח״י ״גדולים פוליש״ לכל יום) אי לא מצי לצעורי נפשי׳ כנ״ל, אם אינו יכול לסבול את צער התעניות, כנ״ל.

ואף שיעלה לסך מסויים – ולמרות שאז נמצא שהאדם ייתן לצדקה סכומים עצומים של כסף, עבור כל כך הרבה תעניות. והרי אמרו רבותינו ז״ל (כתובות נ, א) ״המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש״, לא לתת לצדקה יותר מחמישית נכסיו, ואם יפדה את כל התעניות הללו בצדקה, ייתכן שיצטרך לתת הרבה יותר.

בכל זאת אין לחוש, אין לו לחשוש משום מאמר חז״ל הנ״ל אל יבזבז יותר מחומש – אין לו לחשוש מכך. כי חז״ל דיברו על מי שנותן לצדקה – (לא בשביל עצמו, אלא) כדי להשלים מחסורו של העני, אבל לא כשנותן לצורך עצמו, לפדות נפשו מתעניות, 

דלא מקרי בזבוז בכהאי גוונא, שאין זה נקרא ״בזבוז״ כשנותן צדקה באופן כזה, כדי לפדות נפשו מתעניות, מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. נמצא שעושה זאת לצורך עצמו, כדי לפדות את נפשו שלו. ולא גרעא, אין ״הוצאה״ זו לצדקה יותר גרועה מרפואת הגוף ושאר צרכיו, בהן בוודאי אין מדקדקין להוציא ״חומש״ מנכסיו בלבד, שהרי זה צרכיו שלו – גם הצדקה לפדות מתעניות היא צרכיו שלו.

[להעיר שישנו אופן נוסף שיכול לתת יותר מחומש – אם העני נמצא לפניו וזקוק לזה ומבקש ממנו, בוודאי צריך האדם לתת לו. ולא אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, אלא כשמדובר עליו, כמה הוא מחוייב ״לרדוף״ ו״לחפש״ לתת לצדקה, אבל כשמבקשים ממנו – אסור לקמץ ידו וחייב מן התורה לתת לעני כדי צרכו.

כן להעיר מתורת הבעש״ט שה״מבזבז״ היינו דווקא מי שאצלו זה ״בזבוז״ ועליו להילחם עם עצמו לתת צדקה (״בזבוז״ גם מלשון ״לבוז בז״, שלל שלוקחים במלחמה) – אבל מי שיודע את המעלה הנפלאה בצדקה וחושק לתת צדקה – בוודאי שמותר וטוב ונכון, שהרי גם זה צרכיו שלו ותענוגותיו שלו!] ולפי שמספר הצומות המוזכרים בתיקוני תשובה הנ״ל רבו במאד מאד, ואם נעשה ״חשבון״ כמה צריך לתת לצדקה, עלול להיות שייתן את כל רכושו לצדקה, ועדיין ישארו ״חובות״ רבים, ולעולם לא יזכה ח״ו לתיקון נפשו.

לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה׳ להרבות מאד מאד בצדקה – לתת צדקה בלי שום חשבון, כמה שרק אפשר ויותר ממה שאפשר. וכשהאדם נותן בלי ״חשבונות״ ובלי מדידות והגבלות, ייתן לו הקב״ה גם כן בלי חשבונות ולמעלה מכל מדידה והגבלה את הכפרה והתיקון, ואת כל מה שצריך להיות על ידי התעניות.

כשהוא ייתן את ה״מאד״ שלו, בלי גבול, למעלה מכל המגבלות שלו, ייתן לו הקב״ה, מידה כנגד מידה, את ה״מאד״, הבלי גבול של הקב״ה, כך שכל העניינים יהיו בתכלית השלימות.

מחמת חלישות הדור, דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי, שהצומות קשים להם, קשה מאד לצום את כל התעניות וכך לפעול את כל העניינים – לפיכך מתנהגים בחסדו של הקב״ה, בלי גבול, כדי שהעניינים יתוקנו גם כן בתכלית השלימות על ידי ה״בלי גבול״ של הקב״ה.

ומובן שה״בלי גבול״ של הקב״ה ממלא ומתקן ופועל את הכל באופן הרבה יותר נעלה מכפי שהאדם הי׳ יכול לפעול, גם אם הי׳ מתענה את כל התעניות וכו׳ בתכלית השלימות.

(וכמו שכתוב במקום אחר (באגרת הקדש סימן י׳), על פסוק (איכה ג, כב) חסדי ה' כי לא תמנו) – שלכאורה הי׳ צריך לומר כי לא תמו, כמו ״כי לא תמו רחמיו״.

אלא הפירוש בזה: מכיון ש״לא תמנו״, שאין אנו תמימים ושלימים, זקוקים אנו ל״בלי גבול״ של הקב״ה שימלא את כל החסרונות, ולכן עלינו להתנהג ב״חסדי ה׳״ – חסד (כמו של הקב״ה, שהוא) בלי גבול, לתת צדקה בלי שום חשבון ולמעלה מכל מדידה והגבלה. ועל ידי זה ייתן לנו הקב״ה גם כן למעלה מכל מדידה והגבלה, ימלא את כל החסרונות ויפעל את כל העניינים בתכלית השלימות.