זיכוך הנפש בייסורים קלים

בסוף הפרק הקודם הביא רבינו את מאמר חז״ל ״ושמחים ביסורים״, וביאר שבזוכרו ״מרחוק״ את החטאים שעשה בעבר, לא ייצר לו כל כך על הייסורים, ביודעו שהם עוזרים לגמור את כפרתו.

אך עדיין לא מובן: סוף סוף הייסורים הם קשים וכואבים, ואיך אפשר לשמוח בהם?!

על כך מבאר רבינו בפרק זה שעדיף לסבול את הייסורים הפחותים והקלים, יחסית, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, ולהינצל על ידי כך מהדינים הקשים בעולם הבא. וזוהי השמחה, על שנפטר מייסורי הגהינום. וזאת, כמובן, נוסף לשמחת הנפש על שניצלה מהחטאים האופפים אותה, ולא מניחים לה להידבק באלוקות בתכלית.

וטעם השמחה שישמח האדם ביסווי הגוף, אף שהם קשים וכואבים,

לפי שהיא הייסורים שסובל, הם טובה גדולה בכמות ועצומה באיכות לנפש החוטאת,

[ב״הלקח והליבוב״ מדייק את מה שכתב רבינו ״שהיא״ (ולא ״שהם״). ומפרש ש״היא״ היינו השמחה. כלומר, שעיקר הזיכוך לנפש הוא לא רק הייסורים עצמם, אלא השמחה ששמח בהם, היא הגורמת בעיקר למירוק וזיכוך הנפש].

למרקה בעולם הזה, וממילא כאשר הנפש ״תצא״ מהעולם הזה, היא תהי׳ נקי׳ ובהירה כמו בבואה לעולם. ואם כן יש לו שמחה רבה על שזכה לזכך את נפשו ולנקותה ולטהרה מלכלוך החטאים לגמרי.

שהרי ה״עונשים״ בעולם הזה ובעולם הבא אינם ״עונש לשם עונש״ חס ושלום, אלא כדי לנקות את הנפש ולטהרה, שלא ״יפריעו״ לה הלכלוך וה״כתמים״ של החטאים להידבק בה׳. ואם כן, כאשר מנקה את נפשו ומזככה, זו שמחה גדולה לנפש.

ונוסף לזה, יש גם שמחה ״גשמית״ לנפש, על שבזכות הייסורים המעטים והקלים שבעולם הזה, ניצלה מעונשי העולם הבא, ולהצילה מהמירוק בגיהנום –

(בפרט בדורותינו אלה, שבסוף זמן הגלות, שאין ביכולת להתענות כפי מספר כל הצומות שבתיקוני תשובה מהאריז״ל (כנ״ל בפרק ג׳ באריכות). שתעניות אלו הצריכות למירוק הנפש, להצילה מהמירוק בגיהנם).

כי אפילו בעבירות קלות, יש צורך לזכך ולנקות את הנפש כדי שיהי׳ ״מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״, ויוכל לעלות ולהידבק באלוקות (כמבואר לעיל בפרק ב'). ועל ידי הייסורים שסובל בעולם הזה, ניצל מהעונש בגיהנום. והעיקר, שהנפש מגיעה לאותו זיכוך בלי הייסורים הקשים.

וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל בהקדמה לפירוש איוב, שאפילו יסורים של איוב, המהוים סמל ודוגמא לייסורים הקשים ביותר בעולם הזה, ואפילו אם סבל ייסורים כאלו במשך ע׳ (שבעים) שנה, אין להן ערך כלל הם קלים באין ערוך ליסורי הנפש אפילו רק שעה אחת בגיהנם. טוב לו לאדם שיהי׳ נידון כל ימיו בייסורי איוב, ולא יהא נידון בעולם הנשמות בייסורי גיהנום.

כי אש אחת משישים וכו' מן הגיהנום (ברכות נז, ב). כשם ש״ביטול בשישים״ הוא ביטול בתכלית, עד שלא נרגש כלל הטעם (שלכן איסור שנפל להיתר שהוא פי שישים ממנו, בטל האיסור לגמרי), כך האש של העולם הזה, אינה נחשבת כלל, ואין לה שום ״תפיסת מקום״, לגבי אש הגיהנום.

נמצא שייסורי העולם הזה הם מעטים בכמות וקלים באיכות לאין ערוך מייסורי הגיהנום, ובכל זאת פועלים ייסורי עולם הזה אותו בירור וזיכוך הנפש כמו ייסורי הגיהנום.

מעט למטה – הרבה למעלה

כיצד ייתכן הדבר, שייסורים מעטים וקלים יפעלו אותה פעולה של ייסורים רבים וקשים – 

אלא, לפי שעולם הזה חסד יבנה, העולם הזה ״נבנה״ ובו ״מאירה״ מידת החסד של הקב״ה, ולכן גם כשיש צורך בעונשים חלילה, יספיקו ויפעלו אותה פעולה גם ייסורים קלים! ואילו בעולם הבא ״מאירה״ מידת הגבורה, ומדקדקין ביותר, ויש צורך דווקא בייסורים קשים, כדי לפעול את הבירור והזיכוך. (וכמו איש החסד בטבעו, גם כאשר יגזור עונש, יהי׳ העונש קל יותר. וכמו ש״הגבורה שבחסד״ היא קלה יותר ממידת הגבורה עצמה).

לפיכך, וביסורין קלין, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, ניצול מדינים קשים של עולם הבא.

וכפי שאנו רואים זאת גם בגשמיות, שבעולם הזה אפשר לפעול דברים גדולים ורבים בהשקעה קטנה יחסית:

כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח, לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'. בשעה שה״גלגל״, שבו קבועה השמש והוא המסובב אותה (ראה פסחים צד, ב. ובאוצר הגאונים שם), ״הולך״ ומסבב ״ברקיע״ מרחק גדול ועצום של אלפי מילין, באותה שעה ״הולך" ה״צל״ שבארץ בסך הכל ״טפח״ אחד. הרי ש״משהו״ קטן בעולם הזה ״שווה״ למשהו גדול ועצום ״ברקיע״ (והרי סוף סוף גם ה״רקיע״ הזה הוא בעולם הזה הגשמי, ומכל שכן לגבי העולמות הרוחניים).

ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל, בבחינת השתלשלות העולמות, כמו ״שלשלת״, שהחלק התחתון של הטבעת העליונה אחוז וקשור בחלק העליון של הטבעת התחתונה, כך העולמות יורדים ממדרגה למדרגה ריבוי גדול ועצום, מרום המעלות עד עולם הזה הגשמי. ולכן אותו הדבר שקיים באופן נעלה ורב מאד בכמות ובאיכות בעולמות העליונים, יכול להיות קיים בעולם הזה באופן קטן ופשוט. ופעולה קטנה בעולם הזה פועלת ״מהפיכות״ שלימות בעולמות העליונים.

וכנודע ממה שכתוב בזהר הקדוש מענין עליות עולמות העליונים, שהם מתעלים מאד באתערותא דלתתא, ב״התעוררות״ ובפעולה של ה״מטה״ בעולם הזה, בהקרבת עוף אחד, בן יונה או תור, על גבי המזבח ממין החי או קומץ מנחה ממין הצומח, שעל ידי זה נפעלות ״עליות״ גדולות ועצומות בעולמות העליונים.

וכן הוא בכל המצות מעשיות, שעושים כאן למטה בעולם הזה בדברים גשמיים, שזה פועל פעולות נפלאות ועצומות בכל העולמות העליונים, כנודע מהאריז״ל.

וזהו שאמרו רבותינו ז״ל (יומא לט, א) על פסוק (קדושים כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים – אדם מקדש עצמו מעט (בכמות) מלמטה (שזו פעולה פחותה מאד באיכות), מקדש ין אותו הרבה מלמעלה וכו'.

(וכמו שנתבאר לעיל (בפרק י׳, ובחלק א׳ פרק מ״ו) בענין אשר קדשנו במצוותיו וכו', שעל ידי המצוות, נעשה האדם בבחינת ״קודש העליון״ (״קדשנו״), שהיא בחינת סובב כל עלמין וכו'). ומכאן שפעולתו הקטנה של האדם למטה גורמת ״קידוש מלמעלה״, שהוא לא רק הרבה יותר בכמות, אלא גם באיכות, ולא עוד אלא – שבאין ערוך, אין ערוך דסובב כל עלמין לגבי ממלא כל עלמין!

וככה ממש הוא בענין שכר ועונש, ששכר המצוה למעלה הוא באין ערוך ל״השקעה״ שהשקיע האדם במעשהו למטה. וכן בענייננו, שהעונש למעלה הוא הרבה יותר בכמות ובאיכות מהעונש למטה, הפועל בדיוק אותה פעולה.

כמאמר רבותינו ז״ל (אבות ד, ב) שכר מצוה – מצוה וכו', שה״שכר״ אינו רק ״פרס״ הניתן לאדם עבור מעשיו, אלא הוא עצמו במעשיו בקיום המצוה, פועל וממשיך את ה״שכר״.

והרי בקיום המצוה למטה האדם ״משקיע״ מעט מאד, ובכל זאת הוא ״ממשיך״ ופועל בכך גילוי אלוקות עצום ונפלא, שלמעלה מכל העולמות. וכן להיפך, שבפעולה ״קטנה״ של עבירה חלילה בעולם הזה, הוא גורם ל״קלקול״ עצום בנשמתו ובעולמות העליונים, באותיות שם הוי׳ וכו' וכו', כנ״ל באריכות.

ולכן גם העונש ה״קטן" וקל יחסית, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, הוא פועל אותה פעולה, מזכך את הנפש, ומתקן את כל הפגמים בעולמות העליונים, כמו עונש גדול ורב למעלה.

ולכן יש לאדם לשמוח בייסורים הבאים עליו בעולם הזה, שכן ב״השקעה״ קטנה וקלה יחסית, זו, הוא פועל ו״מתקן" עניינים נפלאים בכל העולמות ובנפשו וכו' וכו', וכמו שנתבאר במקום אחר.

אבל כל זה מדובר רק בייסורים שכבר באו עליו, אבל לכתחילה – כבר הובא לעיל כמה פעמים שיהודי צריך לבקש שכל העניינים יתוקנו ויתעלו וכו' ״ולא על ידי ייסורים וחולאים רעים״.

והרי בכוחו של הקב״ה, שהוא כל יכול, לפעול את כל העניינים באופן של טוב הנראה והנגלה בלבד!

ובפרט אחרי כל הצרות והייסורים של אלפיים שנות הגלות הנוראה והחשוכה ומרה לכלל ישראל ולכל אחד מישראל, בוודאי ובוודאי כבר הגיע הזמן (״זמן גאולתכם״, כפי שהודיעו לנו בנבואה ברורה ומוחלטת) שכל העניינים יהיו אך ורק בטוב הנראה והנגלה.

ולא יכול להיות ״טוב״ לבן המלך הנמצא בגלות ובשבי׳, עד שישוב לבית אביו המלך, בבנין בית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומייד ממש, בגשמיות כפשוטו.

סיום התניא – כל הספירות ב״מלכות״

ומסיים רבינו וחותם את ״אגרת התשובה״ – ובעצם זהו גם ״סיום״ של התניא כולו על ידי רבינו הזקן (שהרי את ״אגרת הקודש״ צירפו לספר התניא רק ״בני הגאון המחבר״).

וי״ל שסיום אגרת התשובה הוא ״וכמו שכתוב במקום אחר״ – שאלו אותם המילים ממש כמו בסיום חלק א׳ של התניא. ולאחר מכן מוסיף רבינו את הסיום של התניא כולו – בחיבור של שני פסוקים (משלי יד, ו. טז, כ), הרומזים לכל תוכנה של ה״אגרת״, ולתוכנו של ספר התניא כולו:

ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב.

כאן מרמז רבינו לכל עשר הספירות, בהם פוגמים על ידי החטא, ואותם מתקנים על ידי התשובה: ״ודעת״ – ספירת ה״דעת״; ״לנבון״ – בינה: ״ומשכיל״ – חכמה; ״דבר״ – מלכות (גם מלשון ״דיבור״, וכידוע בענין ״ותקם את דבריך וגו׳״ – נחמי׳ ט, ח. ספר המצוות להצמח צדק מצות מחיית עמלק צה, א); ״טוב״ – יסוד (כידוע בענין ״אם יגאלך טוב״ – רות ג, יג) הכונסת בתוכה את כל שש המידות דז״א (דזעיר אנפין).

והסדר הוא: מתחילים עם ״דעת״. הן משום שהתשובה יכולה לתקן הכל רק על ידי ה״כתר״, שלמעלה מכל הספירות, והרי ה״דעת״ הוא ״מחליף״ את ״פנימיות הכתר״, כידוע; והן משום שהתחלת כל עבודה שהיא, ובפרט עבודת התשובה, היא ״על ידי העמקת הדעת״ (כדלעיל ריש פרק ח׳), ש״יתקע מחשבתו בחוזק״ (חלק א׳ סוף פרק ג׳).

לאחר מכן באים ל״בינה״, שהרי עיקר התשובה היא ב״בינה״, שהיא עבודת ההתבוננות בהרחבת הביאור, שזו אמנם עבודה ויגיעה רבה, להיכנס לכל הפרטים ולהתבונן בהם בעומק, אך על ידי העמקת הדעת נעשה זה ״בנקל״. (ועל דרך האמור ב״דף השער״ של התניא ״בדרך ארוכה – וקצרה״, שעל ידי ה״ארוכה״ נעשה ״קצרה״, כמבואר שם. ולכן ״קרוב אליך הדבר מאד״).

ומזה ל״משכיל״, חכמה: כאן אין צורך לציין שזה ״בנקל״, כי חכמה, שהיא ״נקודה״ בלבד, ברור שהיא ״בנקל״ מלכתחילה.

ורבינו מרמז כאן לחכמה במילה ״משכיל״, המרמז לשרש החכמה, חכמה שבכתר, כח המשכיל (ראה בביאור לסוף פרק ד׳) – כי על ידי התשובה ״מגיעים״ לשרש החכמה, כמו שהיא בכתר (כמבואר לעיל), בחינת ״משכיל לאיתן האזרחי״ (תהילים פט, א), שהיא נקודת היהדות, נקודת ההתקשרות לאלוקות.

וממנה ״ממשיכים״ מייד ל״מלכות״(״ומשכיל על דבר״), כי יש קשר מיוחד בין ״חכמה עילאה״ לבין ״חכמה תתאה״, מלכות. וכפי שנתבאר לעיל (בפרק ד") שנקודת הקבלת עול שבמלכות, קשורה עם נקודת ההתקשרות העצמית של חכמה. והביטוי של ה״נקודה העצמית״ הוא דווקא בירידתה למטה בפועל ממש.

ומזה – ל״ימצא טוב״: ש״מלכות״ היא באופן ש״מאירה״ בה ספירת ה״יסוד״, בחינת ״טוב״, הכוללת את כל המידות דז״א, כנ״ל.

והיינו שבספירת המלכות, שהיא ענין הפועל ממש, מאירים כל העניינים וכל הספירות.

ובאופן של ״ימצא״, ״מציאה״ הבאה בהיסח הדעת (סנהדרין צז, סוף עמוד א׳). כי מכיון שתשובה היא למעלה מכל מדידה והגבלה, מגיעים על ידה ל״מציאה״, ״יגעת – ומצאת״, והמציאה היא ״טוב״ – ״אין טוב אלא תורה״.

וזהו ה״סיום״ וה״תכלית״ של כל ספר התניא ושל כל תורת החסידות – שכל העניינים לא ישארו ״למעלה״, בעולמות העליונים ובדרגות עליונות בנפש, אלא יירדו ל״מלכות״, לפועל ממש בפשטות ובגשמיות: ושם ״יאירו״ כל העניינים הכי עליונים ונפלאים, ועד ה״נקודה״ שלמעלה מכל ה״הפלאות״.

ועד שהדברים יירדו למטה בפשטות, שיהי׳ כבר ״ומצאת״ של ה״מציאה״ האמיתית – מלך המשיח, עליו נאמר (תהילים פט, כא) ״מצאתי דוד עבדי״, שעניינו הוא ספירת המלכות (כנ״ל בפרק יא מסידור רבינו הזקן), הספירה השביעית, הדור השביעי, שכל העניינים והספירות והדורות שהיו לפניו ״מאירים״ בו, כי כולם לא היו אלא בשביל ״המשכת עיקר השכינה למטה בארץ״ על ידו (ד״ה באתי לגני תשי״א). ובאופן של ״טוב״, ששומעים מפיו בפשטות ובגשמיות ״תורה חדשה״, מתוך בריאות שלימה בהרחבה, ותיכף ומייד ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

ובבטחון מלא, ״בלי שום ספק וספק ספיקא״, שהדברים אכן יתקיימו תיכף ומייד ממש, ״עם כל הפירושים ועם כל הראשי תיבות״, אך לכל לראש בפשטות ובגשמיות, בלי שום ״פשטליך" – מכריזים כולנו יחדיו ״יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד״.