בשער היחוד והאמונה פרק ב', מן המלים ״אף שהטבע עד שטבע המים אינו כך, המלים הללו נדמה לעצמנו שהם בסוגרים, ואז נבין דברי רבינו, שהמים בקריעת ים סוף התיצבו כמו נד על ידי הרוח שהחזיקה אותם, ופעלה בהם ענין נגד טבעם העצמי, שהוא להיות נגרים במורד ולולא הרוח, היו חוזרים לטבעם אם כן איפוא מבחינים אנו שאף שאין כאן חידוש בעצם המים, שהרי הדבר ישנו בחומת אבנים או בכל דבר גוש וגביש, וזהו כלל כי כל נברא כלול מאותם היסודות ממה שכלולים כל הנבראים, היינו אש רוח מים עפר, נברא אחד יש בו התגברות יסוד זה, ובנברא האחר מתגבר יסוד השני או השלישי וכן כולם, אך המכנה המשותף שלכל נברא מורכב פחות או יותר ממה שמורכב הנברא השני, אם כן נשאלת השאלה למה כאשר הרוח קדים הסתלקה, באותו הרגע חזרו המים לטבעם, ונגררו כדרכם, למה לא נשארו עומדים לכל הפחות לזמן מועט, הגם שיש גם במים טבע של אבנים, בכל זאת, היות העיקר במים הוא הטבע העצמי שלו וכן מיד כשהרוח הסתלקה באותו הרגע חזרו לטבעם כי אפילו בענין זה, כל מציאותו של החידוש, הוא כח המחדש וכל שכן וקל וחומר בבריאת יש מאין, שבהאין האלקי לא קיימת אפילו הווה אמינא דהווה אמינא של מציאות אחרת זולתו יתברך על אחת כמה וכמה שרק כחו הכל יכול הוא מציאותו של היש ואין עוד מלבדו:

 

ועוד יש לומר בדרך אפשר ״אף שהטבע הזה במים נבראו מחודש… שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה וכו' הפירוש הוא, כי אי אפשר לומר שזה שהמים הולכים וזורמים זה נובע ממקורו, היינו מהאין אלקי, ואין זה בריאה מוגבלת על כן כדי לשנות כביכול את האין היינו שהמים יעמדו כמו נד, זקוקים לכח של הרוח שיחזיק במים, היות שזהו התחדשות גמורה, הלא הענין, אומר רבינו, אינו כן, שהרי חומת אבנים שמקורה גם כן האין אלקי, והחומה עומדת מעצמה, אם כן אין להביא ראיה שמצד האין אלקי הכרחי שהמים יגררו כדרכם, אלא פשוט טבע המים, זו היא בריאה מוגבלת כמו טבע הדבר גוש לעמוד, ולגבי האין אלקי שניהם אין להם ערך, ז״א שהטבע של שניהם של המים ושל האבנים, הם נבראים מוגבלים ואם הם שניהם נבראים הלא הם בערך אחד לשני, ומה הפירוש בערך שיש ענין משותף לשניהם, ולכל אחד יש מה שיש בשני, היינו שטבע אבנים קיים במקצת גם במים, אם כן נשאלת השאלה למה בקריעת ים סוף לא נשארו המים לעמוד כמו נד, גם אחרי הסתלקותה של הרוח רואים מזה שאפילו בשני נבראים מוגבלים, אך טבע של אחד הוא ההיפך של השני מוכרחים כבר כל זמן של שנוי הטבע, לכח המחדש ופועל את החידוש, אחרת מתבטל חידוש, אף שיש בו בהעלם מהחידוש, אך אם בגלוי יש בו טבע אחר, כבר מוכרחים כל זמן קיומו של החידוש לכח המחדש, כאלו כל מציאותו של החידוש הוא רק כח המחדש, כ״ש וק״ו בבריאת יש מאין שבאמת כל מציאותה של הבריאה הוא כך כח האלקי הרוצה שירגיש בדבר שירגיש את עצמו לזולת, וזה הוא כל מציאותו של הנברא, בודאי ובודאי עאכו״כ כי קיומו של הנפעל הוא רק כח הפועל המקיים אותו, היינו יש כאן רצונו ית׳ להראות כזולת ותו לא: