פרק י – להתקדם לפי הסדר

להתחיל בתפילה

אחרי שבסוף הפרק הקודם הסביר רבינו כיצד פועלת תשובה עילאה קיום ותוקף בתשובה תתאה לתקן גם את פגם הברית – שעבודה זו בעצם (אינה תשובה עילאה ממש, אלא) תשובה תתאה, לתקן ו״לחזור ולקשור״ את ״חבל״ ההתקשרות לה', ורק שתשובה עילאה נותנת בה ״כח״, כנ״ל –

חוזר רבינו וממשיך לבאר איך לעשות תשובה עילאה לפי הסדר, אחרי שכבר עשה תשובה תתאה כשלימות; כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד״ להגיע גם לתשובה עילאה.

(וכבר נתבאר בסוף הפרק הקודם, שבפנימיות גם זהו לצורך קיום ותוקף מוחלט של ״עצם התשובה״, ״עזיבת החטא בלבד״ – לגמרי).

והנה, תשובה עילאה זו, דאתדבקותא דרוחא בווחא, התדבקות רוח האדם ברוח ה', על ידי תורה וגמילות חסדים, שזהו האופן השני שבפרק ט', שהאדם ״יוצא ממציאותו״ לגמרי, עד שכל מציאותו היא אלוקות – אין זאת שהוא לומד תורה, אלא התורה היא דבר ה׳ שבפיו, אין זאת שהוא מקיים מצוות, אלא המצוות הן מעשה ה׳ שבידיו וכו' – שזו דרגא נעלית מאד מאד, ולא כל אחד יכול להגיע אלי׳ על פי הסדר הרגיל, מיד אחרי התשובה תתאה.

תשובה עילאה בדרגא זו היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, שהקב״ה שורה באדם ומתגלה בו, והאדם אינו מציאות לעצמו כלל, ואינו אלא ״כלי״ לדבר ה׳ ש״עובר״ דרכו, להיות דבר ה׳ ממש בפיו – לא רק שהוא מדבר את הדברים שדיבר ה׳, אלא שכל מציאות הדיבור שלו היא דבר ה׳ ש״עובר״ דרך פיו. וכמו שכתוב (ישעי׳ נא, טז) ואשים דברי בפיך, הקב״ה ״שם את הדברים בפיו״.

וכן בנוגע לקיום המצוות במעשה, שאין זה מעשה שלו, אלא וימינו תחבקני (שיר השירים ב, ו), ״ימינו״ של הקב״ה, שהיא עושה את הצדקה וחסד, מאירה בו, ״מחבקת״ אותו, ועושה את העניינים שלה באמצעותו; בגמילות חסדים, דחסד דרועא ימינא וכו', כי מידת החסד היא ״זרוע ימינו״ של הקב״ה, והיא המאירה בו ועושה את החסד שלה באמצעותו (ומעניין שרבינו נותן כאן רק את הדוגמא של הביטול בדיבור ומעשה (ולא של שאר כוחות הנפש דלעיל) לפי שבהם הביטול הוא ביותר, כמבואר לעיל).

זו אכן דרגא נעלית ונפלאה מאד, אבל אדם התחתון, שהוא נמצא ״למטה״, ואינו יכול להגיע בבת אחת לדרגא כה נעלית, צריך לילך ממדרגה למדרגה לפי הסדר, מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד.

ולכן צריך הוא להתחיל מתשובה עילאה בדרגא נמוכה יותר (הדרגא הראשונה שבתחילת פרק ט׳) היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא, לא בביטול כה מוחלט שאינו מציאות כלל לעצמו, כי לכך עוד לא הגיע, אלא להתדבק בה׳ על ידי עבודתו בכוונת הלב בתפילה, ובפרט בקריאת שמע וברכותי׳.

עבודה זו, של קריאת שמע, מתחילה עם הבנה והתבוננות שכלית – ״שמע ישראל״, ״שמיעה״ במובן של הבנה והשגה והתבוננות, כי ״ה׳ אלקינו ה׳ אחד״.

ובבחינה זו, של ״אתדבקות רוחא ברוחא״, ״ואשפוך את נפשי לפני ה״׳ (שמואל א׳ א,טו), קריאת שמע היא העיקר, ותפילת ״שמונה עשרה״ היא רק כמו ״המשך״ ו״ביאור״ על המסירות נפש שבקריאת שמע:

(אף שמאידך ישנו ״ביטול״ גדול יותר בשמונה עשרה. אך ביטול אמיתי יותר הוא דווקא בקריאת שמע, שגם ה״מציאות״ גופא היא בביטול).

[ומה שמבואר בכמה מקומות שעיקר התפילה הוא ״שמונה עשרה״ – זהו בנוגע ל׳׳בקשת צרכיו״, שבבחינה זו קריאת שמע וכו׳ הם רק הכנה לשמונה עשרה, אבל מצד ה״ואשפוך את נפשי״ הוא בקריאת שמע יותר, כנ״ל].

את ברכות קריאת שמע תיקנו חכמים כדי שיהי׳ לו יותר במה להתבונן, מפני שירדו הדורות, וראו שלא די רק בהתבוננות כי ״ה׳ אלקינו ה׳ אחד״.

בברכות אלו מתואר ביטול כל צבא השמים אל ה׳, המלאכים העומדים באימה וביראה ומעריצים ומקדישים וממליכים וכו׳, ובאהבת ה׳ לעמו ישראל שבחר בנו מכל צבא מעלה וכו׳(כמבואר בארוכה בתניא חלק א׳ פרק מ״ט). שעל ידי ההתבוננות בכך יבוא לידי אהבת ה׳.

כדי לומר (ואתחנן ו, ה ואילך) ואהבת וגו׳ את ה׳ אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך וגר ובכל מאדך, באמת לאמיתו, שאכן יאהב את ה׳ בכל ליבו נפשו ומאודו, באופן ששום דבר לא יצליח למנוע בעדו ״לחיות״ עם זה כל הזמן, שלכך מגיעים על ידי ההתבוננות, כנ״ל.

בדרגא זו אין הביטול מוחלט כל כך (כמו בביטול הקודם ש״מלמעלה למטה״), שכן הביטול נובע משכלו והתבוננותו (שזה בכל זאת ״מציאות״, כדלעיל). ובכל זאת יש גם כאן ביטול גדול ויציאה ממציאותו במידה מסויימת, כאשר הוא מכיר ומרגיש שה׳ אחד והוא מתבטל לפניו באהבה ויראה שכליים (כמבואר לעיל בארוכה).

התדבקות בה׳ בכל היום

וכתוצאה מאהבתו את ה׳, בא לימוד התורה שלו. וכן והיו הדברים האלה וגו׳, שהם דבר ה׳, ״אשר אנכי מצוך״, ש״בדברי תורה הכתוב מדבר״ (ברכות יג, ב. וראה תניא חלק א׳ סוף פרק מ״ט), ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ – שממלא את כל חייו בתוכן של תורה בכל אשר יפנה, להיות דבר ה׳ בפיו באמת, ואין אמת וכו׳ אלא תורה (ירושלמי ראש השנה פרק ג׳ הלכה ח׳). וכדברי רבינו (בחלק א׳ סוף פרק ל״ז) ״שע״י עסק התורה קורא להקב״ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו, להיות עמו בצוותא חדא, ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח״ו. וזה שכתוב קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקב״ה ע״י התורה דווקא, לאפוקי (לשלול) מי שקורא אותו שלא ע״י התורה, אלא צועק כך אבא אבא״.

אמנם בדרגא זו אי אפשר לומר שדבר ה׳ מדבר ממש בפיו, אלא שהוא לומד כל הזמן את דבר ה׳, והוא נותן את עצמו באמת אל הקב״ה בכל פרטי מציאותו.

וכן לקיים כל המצוות. ושוב, לא באופן שמידת החסד של הקב״ה מאירה בו ופועלת על ידו, אלא שהוא מבטל עצמו לרצון ה׳, ונותן את כל כולו לקיום רצון ה׳, אבל גם זהו ביטול גדול והתקשרות ודביקות גדולה בה׳.

כמו שאומרים(בברכה על המצוות) אשר קדשנו במצוותיו, שעל ידי מצוותיו הקב״ה ״קידש״ אותנו. ומשמעותו של דבר היא כמו הרי את מקודשת לי, כמו כאשר אדם מקדש אשה, הריהי מיוחדת לו ונבדלת מכל העולם, וכך על ידי המצוות נעשה האדם נבדל מכל ה״מציאות״ ומיוחד ו״מקודש״ לה׳.

והוא ״מקודש״ לא רק לבחינה זו באלוקות השייכת לעולם, (״ממלא כל עלמין״), אלא היא בחינת קדש העליון, לשון פרישות והבדלה, שאינו יכול להתלבש (מלשון ״לבוש״ – כשם שהלבוש מתאים למידת האדם הלובשו, כך ישנה חיות אלוקית ה״מתלבשת״ בעולם ו״מתאימה את עצמה״ כביכול לעולם. אבל בבחינה זו הוא לא שייך כלל ״להתלבש״) תוך עלמין, בתוך העולמות, משום דכולא קמי׳ כלא חשיב, שכולם חשובים לפניו כאילו אינם כלל, ואין עוד מלבדו.

ומה שבכל זאת גם בחינה זו פועלת בעולמות להוותם ולהחיותם, אין זאת אלא בבחינת סובב כל עלמין, באופן שאינו ״יורד״ ומתאים עצמו אליהם, אלא פועל בהם באופן שנשאר כאילו ״מלמעלה״, אף שכמובן הוא בתוכם ובתוך תוכם, והוא כל חיותם וקיומם, אבל אינו מורגש בהם (ראה תניא חלק א׳ פרק מ״ח).

ובחינה זו, ממנה באו המצוות, הוא רצון העליון ברוך הוא וכו', כמו שכתוב בלקוטי אמרים פרק מ״ו. ולכן על ידי המצוות מתעלה האדם למעלת קדש העליון (״אשר קדשנו״), ונעשה מובדל מהעולם ומיוחד לה', לבחינה זו שלמעלה מכל שייכות לעולמות.

וגם אחר התפילה אומרים ב״נפילת אפיים״ שאחרי תפילת שמונה עשרה: אליך ה׳ נפשי אשא (תהילים כה), דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו׳ – האדם נושא את נפשו ונותן את עצמו לגמרי לה׳, שבמשך כל היום תתדבק רוחו ברוח ה' בתורה ובמצוות.

ה״דאורייתא״ עדיף מה״דרבנן"

וכל זה, על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, בהעמקת הדעת, בשתים לפני׳, בשתי הברכות שלפני קריאת שמע, בהן מבואר ביטול צבא השמים והמלאכים, ואהבת ה׳ לעמו ישראל וכו' כנ״ל, ובפסוקי חמרה, כנודע.

את ״פסוקי תמרה״ תיקנו חכמים בדורות מאוחרים יותר, כשראו שלא די בהתבוננות של קריאת שמע וברכותי׳ כדי להגיע לאהבת ה׳, תיקנו שתהי׳ הכנה והתבוננות נוספת בפסוקים המתארים את גדולת ה׳ וביטול והילול כל הנבראים אליו יתברך, שעל ידי זה יגיע לידי אהבה בקריאת שמע.

זו הדרך לאדם ההולך לפי הסדר מלמטה למעלה, להגיע לידי תשובה עילאה, על ידי עבודת התפילה.

[לפי זה נמצא, שלמרות שהתפילה עצמה(נוסח התפילה וזמנה) היא מדרבנן,

הרי בתפילה מקיימים כמה וכמה מצוות עיקריות ביותר, שהם מיסודי כל התורה כולה, כמו אמונה בה/ אחדות ה׳, ידיעת ה', אהבת ה׳ ויראתו.

וזהו שכתב רבינו באיגרתו המפורסמת ש״כל האומר תפילה מדרבנן – לא ראה מאורות מימיו״, כי למרות שהתפילה עצמה היא מדרבנן, הרי, בעצם, התפילה שתיקנו חכמים אינה אלא ״מסגרת״ לקיום המצוות התלויות במוח ובלב בזמן המסוגל של התפילה.

זו הסיבה שאצל חסידים שמים דגש כה חזק על עבודת התפילה. ולכן מעדיפים להתכונן לתפילה, על ידי לימוד חסידות והתבוננות, טבילה במקוה וכו', גם אם בזה מתאחר זמן התפילה. וגם אם מחמת האריכות לא תמיד מתפללים ממש בציבור, וכן מקילים באכילה לפני התפילה, באימרה ש״מוטב לאכול בכדי להתפלל, מאשר להתפלל בכדי לאכול״ (היום יום יו״ד שבט) – משום שאם ״מהדרים״ בכל הפרטים הנ״ל, וחסר בכוונת התפילה, אין זה כמו במצוות אחרות שהכוונה היא ענין צדדי יחסית, אלא חסר בעיקר המכוון והתכלית של כל התפילה, בקיום המצוות דאורייתא שהם חובת המוח והלב (וגם ב״אותיות של נגלה״ – ה״דאורייתא״ שבתפלה עדיף מה״דרבנן״)].

מרירות שלפני השמחה

ומאחר שהתפילה היא בחינת תשובה עילאה, כנ״ל, [ואף שכתוב בכמה מקומות שתפילה היא בספירת המלכות, וכדלעיל סוף פרק ד שהתפילה היא ב״ה׳ תתאה״ – כאן מדובר במי שפעל כבר את ״עליית המלכות״ ואצלו זו אכן תשובה עילאה. וכמרומז להלן בלשון רבינו ״במשנה״, כדלקמן]

והרי צריך ללכת לפי הסדר, מן הקל אל הכבד, לפיכך צריך להקדים לפני׳, לפני התפילה, בחינת תשובה תתאה, שהיא חשבון צדק ותשובה, מרירות והתעוררות רחמים על נפשו וכו', כפי שנתבאר לעיל פרק ז׳ – כי רק אחרי שהקשר עם הקב״ה הוא ״כסדר״ בגלוי, אפשר ״לטפס״ ולהידבק יותר ויותר.

וזהו שאמרו רבותינו ז״ל במשנה (ברכות רפ״ה ל, ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש רש״י הכנעה, אף שתוק התפילה היא התבוננות שמחה ואהבת ה׳ – לפי שההקדמה לפני שעומדים להתפלל ולהגיע לתשובה עילאה, היא תשובה תתאה.

[מה שדבינו מדגיש שהדבר כתוב ״במשנה״(שלא כדרכו שאינו מציין את המקור) הוא לרמז: ״משנה״ נמשלה ל״מלכה״(״מתניתא – מלכתא״), שהיא קרובה ושייכת למלך בגלוי. ומכאן, שגם מי שהאלוקות מאירה אצלו בגילוי, והגיע לדרגת תשובה עילאה, ולכן גם התפילה אצלו היא בדרגת תשובה עילאה – גם עליו להזדקק עדיין לתשובה תתאה לפני התפילה, שכן גם ״במשנה״ כתוב שצריך ״כובד ראש״ לפני התפלה.

וכפי שמודגש בפסוק המובא כאן אודות חנה – שהיתה נביאה, ובוודאי לא הי׳ שייך אצלה חטאים – ״והיא מרת נפש״, שמרירותה לא היתה על חטאים ח׳׳ו, אלא על חסרון של שלימות נוספת בקדושה, ״זרע אנשים״, ומכאן שאפילו מי שאין לו חטאים זקוק למרירות של תשובה תתאה לפני התפילה]. והיא בחינת תשובה תתאה, לעורר רחמים כנ״ל (בפרק ז׳).

וכדיליף התם בגמרא מקרא, וכפי שהגמרא (בברכות שם) לומדת זאת מן הפסוק, דכתיב (שמואל א׳ א,י) לגבי תפילת חנה, אמו של שמואל הנביא, שממנה לומדים את דיני התפילה, והיא מרת נפש, מכאן שזקוקים למרירות של תשובה תתאה קודם התפילה.

[מה שרבינו מדגיש שלומדים זאת ״בגמרא״, וכן שהגמרא לומדת זאת ״מקרא״ (שלא כדרכו, כנ׳׳ל) הוא לרמז שגם מי שנמצא רק בדרגת ״גמרא״ ו״מקרא״ שייך לתשובה עילאה:

ה״גמרא״ נמשלה (מימרות האמוראים שבה) ל״עלמות״ (כמבואר בתורה אור שם), שהיא גם מלשון העלם והסתר, שאין האלוקות מאירה בדרגא זו בגלוי.

על ה״מקרא״ נאמר בכתבי האריז״ל כי הוא ״נמצא״ ב״עולם העשי׳" (ראה תניא חלק א׳ פרק מ׳ נה, ב ובאגרת הקודש סימן כ״ו) – לרמז שגם מי שהוא ״בעולם העשי״׳, שהוא העולם הכי תחתון, ואין האלוקות מאירה אצלו כלל בגילוי; גם הוא שייך לתשובה עילאה, על ידי לימוד התורה, כדלקמן].

אכן בברייתא שם (לא, א) תנו רבנן אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה. שכן, כנ״ל, התפילה עצמה עניינה הוא ההתבוננות בגדולת ה׳, שצריכה להביא רגש של אהבה ושמחה, ואילו רגשות המרירות צריכות להיות רק לפני כן.

[הרמז בלשון ״ברייתא״ – שהיא ״ממוצעת״ בין ״משנה״ ל״גמרא״ (ראה לעיל), ומרמזת ל״ממוצע״ בין גילוי אלוקות להעלם על אלוקות: מי שיש זמנים שהאלוקות בגילוי בו ויש זמנים שהוא ״בחוץ״ (״ברייתא״ מלשון ״חוץ״) – גם א0לו צריכה להיות תשובה עילאה שהיא בשמחה. וזאת, ע״י לימוד התורה, ״תנו רבנן״, והרי ״מאן מלכי – רבנן״ (גיטין סב, ב)].

לא בבת אחת

ועכשיו, בדור יתום הזה, שאין הכל יכולין להפוך ליבם כרגע מן הקצה -צדיקים, שהם ״בדוגמא של מעלה״ יכולים להתנהג תחילה בשפלות ומרירות, לפי שענין זה מאיר עכשיו מלמעלה, ומיד אחר כך להיות בשמחה, משום שעכשיו ענין זה מאיר מלמעלה(וכפי המסופר על רבינו הזקן, שהי׳ נרדם מעצמו בכל ערב שבת, משום שאז הוא ״זמן שינה למעלה״, עת ״דורמיטא דז״א״. וכך ראינו אצל כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בכל ערב שבת, עד שנת תשל׳׳ח, כשהי׳ מתפלל מנחה בציבור סמוך לשעת הדלקת הנרות, שהי׳ נרדם מעצמו, ולפעמים אף בעמידה על הסטענדער!),

אבל אנשים רגילים, קשה להם להיות בתנועה של מרירות ושפלות, ומיד אחר כך להיות בתנועה הפוכה של שמחה, ״להפוך ליבם כרגע מן הקצה״ אל הקצה.

[הסיבה הפנימית לכך היא הימצאותנו ב"דור יתום״:

״יתום״ פירושו שאין לו אב ואם, שהם חכמה ובינה (תניא חלק א׳ פרק ג׳) -כשחסרים ה׳׳מוחין״, אזי אין יכולות שתי מידות להיות ביחד, שהרי חסד וגבורה הם הפכיים זה מזה, ורק על ידי השראת השכל שלמעלה משניהם, יכולים להיות יחד (וכפי שנראה בחוש, שהשכל יכול ״לסבול״ כמה דיעות מנוגדות), אך כשהדור ״יתום״, אי אפשר שיהיו שתי מידות הפכיות ביחד].

אזי, עצה היעוצה, להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כ נ״ ל (בפרק ז׳) שזהו הזמן המתאים למרירות והתעוררות רחמים. ומ״תיקון חצות״ עד התפילה, כשיעסוק בתורה, יוכל להפוך ליבו, ולעמוד להתפלל מתוך שמחה ואהבה(ועיין בביאורנו שם בקשר להנהגה בתיקון חצות אצל חסידים).

ומי שאי אפשר לו בכל לילה להקדיש זמן רב והתבוננות וכו', על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע ב״ליל שישי״ לפני יום השבת.

כנודע ליודעים, שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב״ת אותיות תש״ב אנוש, כי בשבת היא עליית העולמות למקורם כו' – עניינה של השבת הוא, שהחיות האלוקית, שבימי החול ירדה לתוך ענייני החולין, מתרוממת, ומרוממת עימה את כל העולמות, לשורשה ומקורה באלוקות (ולכן גם על האדם אז להתרומם מענייני החולין ולהתעלות לענייני קדושה בלבד). והרי זהו ענין תשובה עילאה, להשיב את הנפש למקורה, כפי שהיתה קודם ירידתה לגוף, כנ״ל.

ובפרט תפלות השבת, שעניינה של תפילה בכלל הוא העלאת הנפש והתרוממותה מה״מציאות״ כנ״ל, ואם כן, בתפילות השבת ההעלאה וההתרוממות היא ביותר. וד״ל (ודי למשכילים או ודי למבין). ולכן ראוי להקדים לפני שבת, ב״ליל שישי״, את חשבון הנפש והמרירות והתעוררות הרחמים של תשובה תתאה.

[ולמרות שאין זו ״דרך האמת והישר״ לתשובה עילאה, שהרי התפילה בכל יום זקוקה להכנה לפני׳, וללא הכנה זו אין התפילה וה״תשובה עילאה״ כפי הראוי (ראה לקוטי תורה ויקרא ב, רע״ג)

– ולכן נקט רבינו את הלשון ״תשב אנוש״(שלכאורה ״אנוש״ מיותר), להדגיש שמדובר כאן במדריגת ״אנוש״, מלשון חלישות, כמו ״חולה אנוש״ (ראה זוהר חלק ב׳ קסח,א. לקוטי תורה שיר השירים כה,א. ובכמה מקומות); וכן מלשון ״אנושיות״, המורה על קיום המצוות מפני הרגילות (ולא מתוך רגש פנימי), ולמטה יותר הנהגה בדרכי העולם, שאין בה לא חכמה ולא דרכי התורה והמצוות, כי אם נימוס בני אדם (ד״ה מרגלא בפומי׳ דרבא תרפ׳׳ה ס״ד) –

בכל זאת מדבר על כך רבינו (למרות שמפרק ז׳ ואילך מדבר רבינו אודות ״דרך האמת והישר״ לתשובה) – שהרי במקרה זה, התשובה עילאה שביום השבת (לפחות) היא כראוי ב״אמת״, על ידי הכנה לפני׳. וגם התשובה עילאה שבתפילות ימי החול יש בה מעין בחינת אמת, כי ימות החול נגררים אחרי מקורם, התשובה עילאה של השבת]. ובזה יובן מה שכתוב (ישעי׳ מד, כב) שובה אלי כי גאלתיך.

שלכאורה תמוה: אחרי ש״גאלתיך״, לשם מה יש צורך לשוב, הרי כבר חזר בתשובה לפני הגאולה?

אלא הכוונה לתשובה עילאה שבאה אחרי הגאולה מהרע שבתשובה תתאה. פירוש, כי מאחר שמחיתי כעב פשעיך (שזו תחילת הפסוק), היא העברת הסטרא אחרא, וגאלתיך מן החיצונים, בהתעוררות רחמים עליונים, באתערותא דלתתא בהתעוררות האדם מלמטה), בתשובה תתאה כנ״ל, אזי שובה אלי בתשובה עילאה).

[ולמרות כל המבואר כאן, כבר הובאו לעיל (פרק ז׳) דברי כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט׳׳א (במאמר ד״ה מרגלא בפומי׳ דרבא – יז כסלו תשמ״ו ועוד ועוד) שבזמננו זה כיום ״אין לנו כח״ לעבודת המרירות, והעבודה צריכה להיות דווקא מתוך שמחה וטוב לבב. וגם ״חשבון הנפש״ צריך להיות בעיקר כדי לתקן את העתיד ולא כל כך להתמרמר ולחפש תיקונים על העבר. ובאופן של ״טראכט גוט – וועט זיין גוט״, (חשוב שיהי׳ טוב, ואכן יהי׳ טוב).

ובפרט אחרי שבני ישראל עברו את כל ייסורי הגלות הנוראים, אשר ״ייסורים ממרקים, וייסורים מבררים וייסורים מזככים ומרוממים״, בוודאי שהעבודה צריכה להיות בעיקר ״תשובה עילאה״ שהיא מתוך שמחה גדולה.

ובפרט על פי המבואר כאן שהזמן של תשובה תתאה הוא ״ליל שישי״, והרי עתה נמצאים אנו ב״יום השישי״ (מששת אלפי השנים של העולם) ולא בליל שישי.

ויתר על כן: נמצאים כבר אחרי ״חצות היום״ של ״יום השישי״, קרוב מאד ל״שבת קודש״, ל״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״ – שלכן בוודאי כיום עיקר העבודה היא דווקא מתוך שמחה וטוב לבב. עיין שם באריכות].