א. כמדובר כמה פעמים[1], כאשר דבר מסויים מכאיב הרי לא נוגע אם על־פי שכל יש תקוה שהצעקה תועיל ואותו אחד יעשה תשובה, אלא צועקים בגלל שזה כואב!

ואין שום נפקא־מינה האם הצעקה תועיל – כי לא זו סיבת הצעקה, אלא משום שהענין כואב!

.. אמנם מסתמא גם שקועים בענין זה ־ אבל ברור שאין לזה קשר לכך שמקבלים נחת רוח או כבוד מהדיבור בזה, כי אם כבר מקבלים – הרי מקבלים את ההיפך (מכבוד כו׳), וכבר הפסקתי לקחת זאת ללב!

ב. מישהו פעם שאל אותי: כיצד לא מפריע לי שאחד אומר עלי תואר פלוני[2], והשני אומר תואר פלוני, והשלישי ״עולה על כולנה״ ומוסיף עוד כמה וכמה תוארים?

עניתי לו, שאצלי זה ״גירסא דינקותא":

הקב״ה עזר לי (לא על ידי הבחירה והרצון שלי) שנולדתי בכור לאבי, שאחר כך מינוהו ל״רב ראשי״ (כפי שקוראים לזה היום) בעיר יקסרינוסלב (כעת זה נקרא ״דנייעפראפעטראווסק״), מכיון שבימים ההם ובמדינה ההיא היו צריכים לנהל ויכוח או לענות על שאלה וגידוף ברוסית, והיות שהייתי הבן הגדול של הרב הראשי – זה התגלגל עלי [שגם זה בין הגידופים עלי ־ שאני יודע רוסית..], לכן הורגלתי מאותם זמנים (לפני 60-65 שנה) שאין מה להתיישב ולשתוק ולהמתין לתואר של כבוד – אינני אוחז בזה, אסור לי לאחוז בזה, ולא לשם כך חינכו וגידלו אותי,

חונכתי שכאשר מדובר על ענין הקשור בפיקוח־נפש – אסור לשתוק! אפילו כשיודעים שתוך כדי דיבור (או מחר או לאחר זמן) פלוני־בן־פלוני יעביר לשון־הרע לפלוני־בן־פלוני.

לי זה לא יגיע (הלשון־הרע), ובמילא אינני מאותם ״תליתאי״[3] שזה מזיק להם…

מה שכן מזיק הוא שאחר־כך בא יהודי ואומר ״דברים שלא היו מעולם״[4] – המציאות היא שלא מדובר על הלאו ד״לא תחנם״[5] וכיוצא־בזה, אלא מדובר על פיקוח-נפש!

וכדי לא לתת מקום לטעות, אמרו פעם[6] וחזרו על־זה, וגם כתבו, הדפיסו ופרסמו, ובקשו שכל הרוצה יפרסם – שבשולחן־ערוך אורח־חיים הל׳ שבת סימן שכ״ט כתובים דברים ברורים בנוגע לענין זה – אך אצלו לא נגע ולא פגע, זה לא נקלט מכיון שהוא משוחד!

ובנוגע אלי, כאמור זו היתה ה״גירסא דינקותא״.

אמנם אינני אומר שזה לא מפריע לי (תוארים ולשון־הרע הנ״ל) ושיש לי הנאה מכך, גם לא באופן ד״שויתי״[7], היינו שזה שוה אצלי באותה מדה אם אומרים תואר של כבוד או תואר הפכי – אבל בנוגע למעשה זה לא פועל עלי ואינני עומד לשנות את השיטה שאאמו״ר וכ״ק מו׳׳ח אדמו״ר סללו ופתחו את הדרך, ופקדו שלא להתחשב עם ענינים של היפך הכבוד, ואפילו לא להתחשב עם גזירה של אומות העולם, וכשמגיעים לפיקוח־נפש אסור לשתוק!

זהו פסק־דין ברור בשולחן־ערוך, המיוסד על פסק־דין ברור וגמור בגמ׳[8] (שאין בו כל מחלוקת) – ש״הנשאל (בנוגע לפקוח נפש הרי-זה מגונה כו'״ ואסור לשתוק בענין של פקוח נפשות!

ג. ובנוגע לטענה ׳היתכן שנטפלים לגויים׳?! הרי ראינו את הנהגת כ״ק מו״ח אדמו״ר: לכ״ק מו״ח אדמו״ר היתה ברירה לא "להתחיל" עם הגויים ולא ״להתחיל״ עם ה״אידישע גוים״ (ה״יבסקצי׳״), וכך יכל לשבת רגוע וללמוד עם בני ביתו, עם תלמידיו ועם כל אלו שרצו ללמוד ממנו, ואף אחד לא היה נטפל אליו, על־אחת־כמה־וכמה שהיתה לו ברירה לברוח משם כפי שאחרים עשו

[ואינם מתביישים בכך עד היום הזה, למרות שיודעים שעל ידי זה הם סללו את הדרך גם לשני לעזוב את ה״ספינה״ שלו ולברוח למקום בטוח כדי שיוכל ללמוד תורה מתוך מנוחה],

אבל כ״ק מו״ח אדמו״ר לא עזב את צאן מרעיתו, ונשאר שם עד שהכריחו אותו לנסוע משם – על־ידי־זה שנטלו ממנו את כל האפשרויות להתעסק בהפצת התורה והיהדות, מכיון שמאותו יום ואילך כל מי שבא אתו במגע ומשא ״לקחו״ (אסרו) אותו מיד באופן שלא הי׳ יכול יותר להתעסק בהפצת היהדות. ואדרבה: כשהגיע מעבר לגבול, המשיך והחזיק את הקשר עם אלו שנשארו במדינה ההיא.

וכמדובר לעיל, רואים את הפירות ופירי פירות מזה: יהודים ״חיים״ (״לעבעדיקע אידן״), יראי שמים, לומדי תורה ומקיימי מצות, שיש להם מסירות נפש על הפצת היהדות, ואינם נבהלים מהגויים גם לא מה״אידישע גויים״, ואינם נבהלים מה״גוי׳שקייט״ שאצל כל יהודי ־ ה״א־ל זר אשר בקרבך״[9], ולא מחכים עד שיסתדרו עם היצר הרע הפרטי ועד אז נותנים ליהודים להתגלגל ברחוב בטענה ש׳אני את נפשי הצלתי', אני עסוק עם עצמי, עם אשתו כגופו[10], עם בנו ובתו וכו׳, שאין כאן המקום להאריך בזה.

הערות