תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
אילו ידעתיו הייתיו
הקראת כתבה
מאמר החכם[1] ביחס לעצמות אין־סוף ב"ה.
והמשמעות והמסקנה הפשוטה למאמר החכם הנ"ל היא; שאין שום אפשרות לאף מצוי שבעולם לדעת את ה', כי רק עצמותו יתברך יודע ומכיר את עצמו.
והביאור בזה, היות שבעל גבול אינו יכול לתפוס ולהשיג את הגדול ממנו, וכל-שכן את הבלתי בעל גבול, כי לא זו בלבד שלרוב גודלו אינו יכול להכילו, כי אין שום ערך ויחם ביניהם, הנה, עוד זאת להיותו בלתי בעל גבול הרי לרוב הפשטתו אינו בגדר תפיסא והשגה כלל, וכנ"ל – שרק עצמותו יתברך יודע ומכיר את עצמו.
ולפיכך הרי "אילו ידעתיו" – היה זה אומר ש"הייתיו" – שהוייתי ומציאותי היא הויתו ומציאותו של ה'.
מכיון שמציאותו המוגבלת של האדם הנברא היא רחוקה לאין שיעור ולאין ערוך ממציאותו הבלתי גבולית של הבורא, לכן אין אפשרות לאדם לדעת את ה' הבלתי בעל גבול בידיעת המהות, אלא רק בידיעת המציאות בלבד.
אולם עפ"י החסידות משמעות המאמר עמוקה ביותר: שכאשר הנברא יודע את ה' – הריהו מתקשר אליו, מתבטל ממציאותו המוגבלת, ומתאחד עמו עד שהופך להיות חלק מהוית ה' יתברך.
כי הדעת הוא לשון התקשרות כמו "והאדם ידע וגו'"[2] וכוח זה ומדה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משה רבינו עליו השלום שהוא רעיא מהימנא דהיינו שממשיך בחינת דעת והתקשרות בה' לכללות ישראל ובזה הוא זן את ישראל ומחדיר בהם אמונה.
וזוהי כונת המאמר: "אילו ידעתיו" – כאשר ידעתיו, "הייתיו" ־ אהיה מאוחד בו יתברך.
כי אופן הידיעה וההתקשרות באין סוף האמיתי, שונה מהתקשרות בכל דבר אחר שמחוץ לאין־סוף האמיתי.
ובהקדמה,
א) כל ידיעה והשגת מושג בשכל המשיג, מותיר את המשיג והמושג – נפרדים זה מזה, על־אף התקרבות והתחברות המשיג אל המושג שנעשית ע"י ההשגה.
והסיבה לכך, משום שכל ענין ההשגה הוא ידיעת הגדרת המושג בהגדרותיו. וההגדרות של המושג הן מחוץ לעצם מציאותו של המושג (תוספת לעצם).
העובדה שהמושג מוגדר בהגדרותיו, מוכיחה שהמושג אינו ההגדרות, והם מחוץ לו!
וממילא, התפיסה וההתחברות בהגדרות אינן התאחדות בעצם המוגדר בהגדרות.
אבל התפיסה והידיעה בעצמות הקב"ה היא על בסיס האמונה, שענינה דבקות אמיתית (אמונה – אמת) עד כדי התעצמות (שנעשים עצם אחד) ממש.
ב) עצמותו יתברך הוא אין־סוף אמיתי – שלימותא דכולא, כשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול כן יש לו כח בגבול, שאם תאמר שאין לו – ח"ו – כח בגבול, נמצא אתה מחסר שלימותו.
הוה אומר, שעצמותו יתברך אינו מוגבל אפילו לתואר בלתי גבולי, ויכול להיות מצדו – גבול ובלי גבול כאחד, כי הוא נמנע הנמנעות[3] ולית אתר פנוי מיניה – גם במקום הממולא על ידי מציאות הגבול, וממילא גם הנברא המוגבל – חלק בלתי נפרד מעצמות ה' הבלתי מוגבל.
ולפי זה יתפרש המאמר: אילו ידעתיו – על ידי האמונה והשגת הדעת האלקית, שהיא אפשרית מצד כוחו הכל יכול של עצמותו ית' שיכול להגביל עצמו לבחינת הדעת שבאדם – הייתיו – הריני מתאחד ומתעצם עמו להיות עצם אחד שאין עוד מלבדו ית', שגם אני הנברא איני מציאות לעצמי – נפרדת מה', אלא חלק מהבלי-גבול.
ויתכן שזהו מקור המימרא החסידית:
בעולם מקובל לומר: "אילו ידעתיו הייתיו", ובתורת החסידות לומדים שאכן ידעתיו והייתיו!
מקורות לעיון:
תניא פרק מ"ב סה"ש תורת שלום שמחת תורה תרד"ע, סה"ש קייץ ה'ש"ת 26
פרסום תגובה חדשה