"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".

והנה השבת נקראת "כלה" ונקראת "מלכה", וכמאמר "שבת מלכתא". דהנה חתן וכלה, הרי החתן נקרא "מלך", כדאיתא בפרקי דרבי־אליעזר (פרק טו) "חתן דומה למלך", והכלה נקראת "מלכה".

דהנה כתיב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דהאדם שלמטה הוא בצלם ודמות אדם העליון שהם הספירות העליונות, דזעיר־אנפין דאצילות נקרא מלכא, וכמבואר בענין ד"כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמיה מלכא קדישא" שהוא זעיר־אנפין דאצילות, וספירת המלכות נקראת מלכתא, ואיתא בזהר ד"מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך ולאו איהו גדול", דהעיקר הוא יחוד זכר נקבה, וכתיב: "זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלוקים כו'",

ולזאת הנה כדוגמת השבת שצריכים לקבלו בשמחה ד"שבת איהי מקורא דכל ברכאין עילאין ותתאין, דכולהו יומין מתברכין מהשבת", הנה כמו כן צריכים לקבל פני כלה ד"איהי מקורא דברכתא עילאה".

והנה יסוד מאמר זה ד"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" שאומרים בקבלת השבת הוא, דאיתא בגמרא (שבת קיט, עמוד א) "ר' חנינא מיעטף (בבגדים נאים, רש"י) וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ר' ינאי לביש מאניה (בגדי שבת) מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה (הכי קרי לה לשביתת שבת מתוך חביבות, רש"י)".

ובזהר, חלק ג דף רעב עמוד ב, איתא: "ובשבת בכל מלוי צריך לאתוספא מחול על הקודש בין במאכליו ובמשתיו, בין בלבושיו, בין בהסבתיו, דצריך לתקנה ליה מסבה שפירא בכמה כרים וכסתות מרקמן מכל דאית בביתיה כמאן דתקין חופה לכלה, דשבתא איהי מלכתא ואיהי כלה".

והיינו דכשם שהשבת היא מקור הברכות, הנה כמו כן שמחת חתן וכלה וקבלת פניהם היא מקור הברכות.

דהנה כתיב "כי על כל כבוד חופה", שהם ב' בחינות: כבוד חתן וכבוד כלה, דחתן הוא הקב"ה, כמאמר: "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהקב"ה נקרא חתן וכנסת ישראל נקראת כלה, וכבוד הוא בחינת מקיף, כבוד חתן – אהבת הקב"ה לכנסת ישראל, כמו שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'", וכבוד כלה – אהבת כנסת ישראל להקב"ה, וכמו שכתוב: "נכספה וגם כלתה נפשי", והחופה הוא המקיף הכללי על חתן וכלה.

וכן הוא למטה: דהסדר הוא שבאים רוב עם לקבל פני החתן, ואחר כך הולכים עם החתן לקבל פני הכלה, והחתן מכסה בצעיף את הכלה והולכים אל החופה.

והענין הוא: דבכל עליית המקבל אל המשפיע צריך להיות תחילה המשכת המשפיע בבחינת חיצוניות שבו לבחינת חיצוניות המקבל, כדי שעל־ידי המשכה זו יוכל המקבל לישא את עצמו ולהתעלות להיות קרוב למדריגת המשפיע ואז יקבל המשכה הפנימית מהמשפיע.

קיצור. יבאר כי חתן וכלה הם בדוגמת הספירות העליונות זעיר אנפין ומלכות, וקבלת פני הכלה הוא כדוגמת קבלת פני השבת שהיא הברכה לכל ימי השבוע.

כבוד חתן – אהבת הקב"ה לכנסת־ישראל, וכבוד כלה – אהבת כנסת ישראל להקב"ה, והחופה הוא המשכת העצמות. וקודם החופה החתן מכסה את הכלה בצעיף, שהוא קירוב חיצוניות המשפיע אל חיצוניות המקבל. בשביל השפעה וקבלה פנימיות.

ב) וביאור הענין הוא, דהנה אמרו רז"ל (פסחים דף קיז עמוד א): "רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן, ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא", דהמשפיע צריך לפתוח להו לרבנן והיינו לעשות את המקבל ראוי לקבל דבר ההשפעה על־ידי פתיחת הכלים והחושים שלו, וצריך לפתוח בשמעתתא שיהיה דבר ההשפעה לפי ערך המקבל, ולזאת הנה מקמי דפתח להו לרבנן לעשותם לכלי קבלה אמר מילתא דבדיחותא,

ומלתא דבדיחותא הוא – "שיחת חולין", ועם היות דשיחות חולין של תלמידי־חכמים צריכים לימוד לפי שיש בהם חכמה רבה ושכלים עמקים, ומכל־מקום הוא בחינת חיצוניות.

והגם דמי שהוא גדול יותר הרי גם השיחות חולין שלו הם במדריגה גבוה יותר שיש ללמוד מהם הרבה ענינים נפלאים, ועם כי זהו רק נובלות בלבד, ומכל־מקום הן הן גופי חכמה, וכמאמר רז"ל (כתובות קג, עמוד א): "לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא, והוא שימושה של תורה", ואמרו רז"ל (ברכות דף ז, עמוד ב): "גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שימושה יותר מלמודה".

והנה "לבסוף יתיב באימתא פתח בשמעתתא", דלימוד התורה צריך להיות ביראת שמים, וכמאמר "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיעה אף כאן כו'", והיינו דכשם שבמתן תורה כתיב "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", הנה כמו־כן בעת לימוד התורה צריך להיות בביטול גדול וביראה גדולה,

אבל, קודם צריך הרב לפתוח חושי המקבל, והוא על־ידי מילתא דבדיחותא.

וידוע דכללות ענין הבדיחותא שלפני הלימוד הוא, להעלות ולהגביה את התלמידים שיהיו בערך לקבל את ההשפעה שישפיע להם המשפיע, דרב ותלמיד אינם בערך זה לזה, והתלמיד צריך להיות בביטול לפני רבו וכמאמר "כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור כו'", שהוא בתכלית הביטול, ולזאת הנה הבדיחותא הוא נותן כח בהתלמיד שיוכל לקבל דברי רבו,

ובדרך כלל הוא פועל פתיחת הלב והמוח של התלמיד שיהיה כלי לקבלה, והגם דזהו ענין חיצוני הנה חיצוניות זו זהו הקדמה אל הפנימיות, דעל־ידי קירוב זה של הרב לומר להם מלתא דבדיחותא דעל ידי־זה דוקא יוכלו לקבל ההשפעה פנימית ד"פתח בשמעתתא".

ועל דרך משל בן יניק וקטן כשאביו רוצה להשתעשע עמו פנים אל פנים, והרי התינוק הוא קטן, צריך האב להשפיל את ידיו כשהם גבוהים ונעלים מראש התינוק עד למטה מתחת התינוק, ולהגביהו עד ראשו של אב, ואז ידבר וישתעשע עמו פנים בפנים,

והרי ההמשכה של חסד האב בהשפלת ידיו הוא חיצוניות שהוא רק להגביה את התינוק, וכן התינוק אינו מקבל שום דבר בהגבהה זו, כי הלא לא יש בזה שום השפעה, דהשפעה והשעשועים עם בנו הוא רק אחר כך כאשר כבר הגביהו, ורק שאי־אפשר להיות ההשפעה בקירוב ובפנימיות שלא יהיה תחלה קירוב ועליית המקבל, שהוא הקירוב החיצוני שהוא בשביל ההשפעה פנימית.

קיצור. יבאר הא דרבה "מקמי דפתח להו לרבנן" לעשותם כלים ראוים לקבל את דבר ההשפעה בתורה, אמר להם מילתא דבדיחותא להעלות את המקבלים שיוכלו לקבל את דבר ההשפעה, ו"גדולה שימושה יותר מלימודה".

והגם שהוא ענין חיצוני לגבי פנימיות ההשפעה, אבל מכל מקום הנה זהו דוקא הקדמה אל הפנימיות, כדוגמת האב המרים את בנו הקטן להשתעשע עמו בקירוב פנים בפנים.

ג) וזהו דכתיב "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותי" (הושע יא), דאנכי מי שאנכי ברוך־הוא, השפיל פנימיות רצונו יתברך במצוות גשמיות דוקא בכדי להגביה נשמות ישראל,

דהנה האדם הוא עולם קטן, וכמו שבעולם הרי יש יום ולילה, דביום מאיר האור, כמו שכתוב "ויקרא אלקים לאור יום", ובהעדר האור הוא לילה, כמו שכתוב "ולחשך קרא לילה", כך הוא בהאדם גם־כן ברוחניות דיש בו יומם ולילה, וכמו שכתוב "גם כי אשב בחושך הוי' אור לי",

חשך הוא העולם הזה, דהעולם הזה נקרא חשך לפי שהוא עולם השקר, וכמו בחשך אין האדם רואה מאומה ויכול להיות שהוא עומד בסמוך לבור או לשאר דבר המזיק, הנה כמו כן בעולם הזה אין האדם יודע מה שבלבו של חבירו עליו, ואפשר להיות אחד בפה ואחד בלב, דבפיו יכבד אותו ומדבר עמו דברי אהבה, ובלבו הוא שונא לו,

וזהו מה שהעולם הזה נקרא חושך לפי שהוא עולם השקר, דעולם הבא נקרא עולם האמת ועולם הזה נקרא עלמא דשיקרא,

וזהו "גם כי אשב בחושך הוי' אור לי", דאפילו בעולם הזה הגשמי, הוי' מאיר בישראל, כמו שכתוב "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח הוי'", וידוע דאלקים בגימטריא הטבע, והוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד", שהוא למעלה מן הטבע, וזהו "כי החושך יכסה ארץ" – שהם יודעים רק עניני הטבע, אבל "עליך יזרח הוי'" – שהוא למעלה מן הטבע.

ובעבודה הוא – דכאשר נשמת האדם מתפשטת בו ואור כח נשמתו מאירה לו, אזי נקרא יום, וכאשר אור נשמתו בלתי מאירה לו חס וחלילה, אז הוא נקרא לילה,

לכן בלילה הוא בבחינת שינה לגמרי – מחמת הסתלקות אור נפשו, ובבוקר הקב"ה מחזיר להאדם נשמתו, וכמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", אך מחמת שנתגשם חיות הגוף מאוד – אינו יכול לקבל הארת נשמתו בקרבו, כי אם מעט מזעיר,

וזהו "אשר נשמה באפו", דהיינו שהנשמה האלוקית אין לה גילוי בלבו וגופו מחמת חומר ישות הגוף – כיון שעדיין לא התפלל, דתפילה הוא ענין התקשרות, וקודם התפילה, היינו קודם שהאדם מתקשר לאלוקות על־ידי עבודה, כתיב בו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא", אל תיקרי במה אלא במה, פירוש: "חדלו לכם" – הבדלו עצמכם, "מן" בחינת "אדם" כזה שנשמתו רק "באפיו", שלא נתפשטה עוד נשמתו בכל גופו, "כי במה נחשב" – שהוא נחשב כמו במה, וכשם שהבמה הוא דבר גבוה ונראה הישות שלו לדבר בפני עצמו, כן האדם הזה הוא עוד יש ומציאות, עד אשר מתפלל, שהוא ענין ההתקשרות שמתקשר באלקות, ועל־ידי התפילה הוא עושה כל הדברים הגשמיים כלים לאלקות,

ובכדי שיהיה הקירוב פנימי להמשיך האור האלוקי בכל הענינים הגשמיים, צריך להיות תחילה הקירוב כללי, ולכן "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופירש רש"י: "הכנעה ושפלות", שהוא ענין הקירוב הכללי.

וזהו "לכה דודי לקראת כלה", שהוא קירוב המשפיע אל המקבל, הנה על ידי זה "פני שבת נקבלה" – דכל הימים מתברכים מהשבת, ועל דרך בהשפעת הרב ותלמיד ד"הרבה קיבלתי מרבותי כו', ומתלמידי יותר מכולם", וכן כתיב "אשת חיל עטרת בעלה", וכתיב "מצא אשה מצא טוב",

ויפיקו רצון מה' הטוב, בדור ישרים יבורך, בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות.

קיצור. יבאר כי זהו ענין מה שהוא יתברך השפיל פנימיות רצונו יתברך במצות מעשיות, כי האדם – עולם קטן, והעולם הזה – נקרא חושך כי הוא עלמא דשיקרא, וכאשר אור נשמת האדם מאירה בו בעבודה – נקרא יום, ובהעדר העבודה – נקרא לילה, ונקרא "נשמה באפו", שעליו נאמר "חדלו לכם מן האדם" זה שהוא כמו "במה" שהוא יש, והקירוב לאלוקות הוא על ידי תפילה שהוא ענין ההתקשרות דאז ביכולתו לקשר כל הענינים הגשמיים באלוקות, ביחוד גמור.