שלום בין ישראל להקב"ה

א. מבואר במדרשים[1] שהקב"ה ובני ישראל נקראים בעל ואשה. בחג השבועות, חג מתן תורה, היו הקידושין, בהם הקב"ה – הבעל, קידש את עם ישראל – האשה.

הנשואין הם מושלמים כאשר בין הבעל לאשה שוררת "אהבה ואחווה, שלום ורעות", ואחווה ושלום אמיתיים הם כאשר שני הצדדים מתחברים ומתאחדים ביניהם, עד שהם נעשים כמציאות אחת.

כך גם בנוגע לשלום שבין הקב"ה ובני ישראל – ששוררת אחדות ודביקות אמיתית ביניהם, עד שהם נעשים כמציאות אחת.

ביאור הדבר:

תורת החסידות[2] מסבירה שלכל יהודי יש נשמה קדושה, והנשמה היא: "חלק אלוקה ממעל ממש", חלק מהבורא, ובזהר הקדוש[3] איתא: "קודשא בריך הוא וישראל כולהו חד", היהודי והבורא הם "אחד" ממש, אם־כן האחדות שבין הקב"ה וישראל הינו מושלם בתכלית, שהיהודי נהיה "אחד" עם הקב"ה.

ב. השלום שבין הקב"ה לישראל הוא לא רק עם נשמת היהודי, שהיא "חלק אלוקה ממעל", אלא גם עם הגוף של היהודי:

למרות שהגוף הינו גשמי וחומרי, בכל־זאת על ידי קיום מצוות, הגוף הגשמי נעשה דבוק ומאוחד עם הקב"ה.

מבואר בתורת החסידות[4] ש"מצוה" היא מלשון "צוותא וחיבור", יהודי המקיים מצווה מתחבר ומתאחד עם הקב"ה – מצווה המצוות, והקדושה נכנסת וחודרת בגוף הגשמי. כמו שכתב רבנו הזקן, בספר תניא קדישא[5]: "באברי גוף האדם המקיים המצוה מתלבש כו' קדושת המצוה", ו"מיוחדת עמו ביחוד גמור".

ובזוהר הקדוש איתא[6]: "גופא דילהון קדישא", הגוף שלהם, של בני ישראל, קדוש.

סיבת הדבר: רוב רובם של המצוות הם מעשים גשמיים הנעשים בעיקר עם ועל־ידי הגוף הגשמי, לכן הדביקות במצווה המצוות – הקב"ה – היא גם של הגוף, כאמור: "בגוף האדם מתלבש כו' קדושת המצווה", עד שהגוף נהיה "קדישא", קדוש.

ברית מילה       

[קדושת הגוף היהודי בולטת במיוחד במצוות "ברית מילה":

נאמר[7]: "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", "אות ברית קודש"[8], כלומר, על ידי ברית מילה נהיה "ברית קודש" בבשר הגשמי של היהודי. ובשולחן ערוך כותב רבנו הזקן[9]: "תחילת כניסת נפש הקדושה היא כו' במצוות מילה", שהגוף הגשמי מקבל נשמה קדושה, וממילא הוא נעשה קדוש[10]].

אם כן ה"שלום בית" שבין הקב"ה לישראל הוא מושלם לגמרי: גם בנשמת היהודי – "חלק אלוקה ממעל", וגם בגוף היהודי — על ידי קיום מצוות הקב"ה.

שלום עם גוף היהודי      

ג. בעומק יותר – ה"שלום", שבין גוף היהודי להקב"ה הוא גם בעצם גופו של היהודי[11]:

גוף היהודי

כלומר: השלום שבין הגוף להקב"ה הוא לא רק כתוצאה מהמצוות שהיהודי מקיים, שהן מביאות אחדות ודביקות עם הבורא, אלא גם עצם מציאות הגוף, כיוון שהוא גוף של יהודי, יש לו קירבה ו"שלום" עם הקב"ה.

וזהו מעלת השלום שבין הגוף להקב"ה:

אילו השלום בין הגוף להקב"ה היה תלוי בסוג המעשים שהיהודי עושה (מצוות או עוונות), הרי השלום היה מוגבל, שלום התלוי במעשי היהודי, וליהודי שאינו מקפיד חס־וחלילה בקיום המצוות לא היתה קירבת הגוף להקב"ה. אבל השלום בין היהודי להקב"ה הוא שלום אמיתי ומושלם, שאינו תלוי בשום דבר, והוא קיים בכל היהודים גם בצדיקים וגם בשאינם צדיקים.

אלא שצריך לבאר, כיצד ייתכן שהגוף הגשמי של היהודי, גוף חומרי ומגושם, גוף הדומה לגופי אומות העולם, יש לו קירבה מיוחדת להקב"ה?

ויש לומר – שהוא מצד הבחירה, שהקב"ה בחר בעם ישראל וקידש את הגוף של היהודי:

כתוב בתורה[12]: "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה גו'", ובברכות קריאת שמע[13] אנו אומרים: "ובנו בחרת מכל עם ולשון", וכן בתפילת ימים טובים[14] אנו אומרים – "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו כו'", ומבואר בספרים שבחירת הקב"ה היא בעצם גופו הגשמי של היהודי (ולא רק בגוף שמקיים מצוות).

בחירה קיימת רק בין שני דברים שוים

ד. הסברת המושג "בחירה"[15]:

בחירה יכולה להתקיים רק בין שני דברים שווים והאדם צריך לבחור באחד מהם, אבל אם מונחים לפנינו שני דברים, שבאחד מהם יש מעלות נפלאות ואילו בשני אין שום מעלה – אין מקום אפשר לומר שהאדם בחר בדבר הראשון, וכי בחירה היתה כאן? האם היו כאן שתי אפשרויות שוות שהאדם יכול לבחור ביניהם ? והרי מעצם הצגת הדברים ברור שאדם נורמלי היה מוכרח לבחור בדבר הטוב, האם יעלה על הדעת שאדם בר דעת יניח דבר בעל מעלות ויבחר בדבר שאין בו שום מעלה?!

נניח שהאדם בחר בדבר בגלל שלא היתה לו ברירה אחרת, כי באו אנשים וכפו עליו "לבחור" בדבר מסויים – ברור לכל שלא היתה כאן בחירה.

על אותו משקל ברור, שכאשר השכל מחייב להעדיף דבר מה על פני רעהו, שאין זה נקרא בחירה אמיתית, כי אצל אדם בר דעת העדפת השכל מהווה לגביו כפייה עזה יותר מאשר כפייה באיומים, ואם האדם הגיע בשכלו למסקנה שיש להעדיף דבר זה או אחר בשל מעלותיו – שוב אין הוא יכול לבחור בדבר השני, שאין בו מעלות; ולכן גם הבחירה בדבר שיש בו המעלות, אינה יכולה להיקרא בשם בחירה.

והבחירה האמיתית היא כאמור, בין שני דברים שווים לגמרי.

בחירת הקב"ה בגוף היהודי, הדומה לגוף הגוי

ה. בנוגע לבחירה של הקב"ה בעם ישראל:

לכאורה לא מתאים לומר "ובך בחר ה' מכל העמים", שהרי עם ישראל הינו קדוש ומיוחד מכל העמים, יש לו נשמה קדושה – "חלק אלוקה ממעל" – ולא תיתכן בחירה אמיתית בינו לבין אומות העולם.

אלא הבחירה היא ב"גוף" היהודי בלבד. והיות שהגוף הוא גשמי וחומרי, ואין בו שום קדושה מצד עצמו, לכן שייך לבחור בו. כמו שכותב רבנו הזקן בספר התניא קדישא[16]: "ובנו בחרת מכל עם ולשון, הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם";

אמנם על הנשמה אי אפשר לומר שהקב"ה "בחר", כי אין שתי אפשרויות שניתן לבחור באחד ולא בשני, שכן לגויים אין נשמה קדושה, אבל בגוף היהודי שייך לומר "בחירה", כי הוא דומה "לגופי אומות העולם", ויש כאן שתי אפשרויות שוות – גוף של יהודי, וגוף של גוי, והקב"ה "בחר כו' וקידש כו'" את גוף היהודי.

נמצא שהשלום, הקירבה, שבין הקב"ה לישראל הוא מושלם: בגוף היהודי – שנבחר והתקדש בידי הקב"ה מצד עצם מציאותו (ולא רק כתוצאה ממעשה המצוות שלו), ובנשמה היהודית – שעצם מהותה היא "חלק אלוקה".

גוף נעלה אף מנשמה

ו. יש לחקור מי משניהם – הנשמה או הגוף – קרוב יותר להקב"ה.

במבט ראשון נדמה, שלנשמה יש מעלה על הגוף, שכן עצם מהות הנשמה היא רוחניות וקדושה – "חלק אלוקה ממעל", ואילו הגוף עצם מהותו הוא גשמיות וחומריות – "נדמה כו' לגופי אומות העולם", וקדושתו היא בגלל בחירת הקב"ה, אבל מצד עצמו, מעצם מהותו, הוא חומרי ואין בו קדושה.

אולם למרות זאת מבואר בתורת החסידות שלגוף של יהודי יש מעלה על נשמתו, כיוון ש"הבחירה" של הקב"ה היא בגוף, וכוח הבחירה הוא כוח נעלה ממעלת הנשמה.

בחירה – כוח הכי עליון

ז. הסברת העליונות המיוחדת שבכוח ה"בחירה":

הרמב"ם[17] כותב שהעובדה שהאדם הינו בעל בחירה היא ייחודית לאדם, ובתכונה זו הוא נבדל מכל הבריאה, כי שאר כל הבריאה "כבולה" בטבעיה וגדריה, ורק האדם אינו כבול בטבעו, והוא יכול לעשות נגד טבעו.

כל ייצור, נברא בגדרים מסויימים, ובקווי אופי מסויימים, ואין הוא יכול לסטות מהם ולו כמלוא הנימה. כשם שלכל חומר גשמי יש תכונות וגדרים משלו, והוא אינו יכול להשתנות ולנהוג בניגוד לגדריו, כך גם לכל ייצור יש גדרים ותכונות וטבעים משלו, והוא מוכרח להתנהג בהתאם לגדרים אלו.

לדוגמא: עורב שטבעו אכזרי – חייב להתנהג באכזריות, נשר שניחן בטבע הרחמנות – יתנהג בטבע הרחמנות וכדומה.

בחירה חופשית רק לאדם

רק האדם הוא חופשי לחלוטין לעשות גם מה שנגד טבעו. והוא אינו מוגבל כלל על ידי טבעיו וגדריו[18]. גם מי שניחן בתכונות ובנטיות שליליות, אם הוא ירצה באמת, יוכל להיות צדיק, וכן להיפך – מי שניחן בתכונות ובנטיות טובות, יוכל להיות רשע גמור חס וחלילה[19], כי האדם הוא חופשי לבחור בכל דרך שלבו חפץ גם אם זה נגד תכונותיו הטבעיות.

מהו אותו כוח נעלה של האדם שביכולתו לבחור גם נגד הטבע שלו, מבואר בתורת החסידות שכוח זה נקרא "עצם הנפש", זוהי הדרגה העמוקה והפנימית ביותר שבנפש, שהיא למעלה מטבעו ושכלו.

בדרגה זו אין כל משמעות לגדרים ולתכונות השונות משום שהיא עומדת מעל הכל, ולכן יכול האדם לבחור בכל מה שהוא רוצה, למרות שמבחינת תכונותיו וגדריו הוא היה צריך לבחור אחרת, כי כוח הבחירה הוא כוח הנעלה משאר כל כוחות וטבעי האדם[20].

הנבחר אינו חשוב, אלא רק רצון האדם

ח. העליונות המיוחדת של כוח הבחירה מתבטאת גם ביחס של האדם אל הדבר הנבחר:

יש הבדל מהותי בין רצון שנובע מטבע מידותיו, לבין רצון שבא מצד כוח ה"בחירה":

בדרך כלל כאשר אדם בוחר במשהו, משמעות הדבר שהשכל (או הלב) הבין שחפץ פלוני הינו בעל מעלות טובות ומועילות, והמעלות שבחפץ כביכול "מושכות" את האדם שיבחר בחפץ.

כלומר, לבוחר "חסר" דבר מסויים, ולדבר הנבחר יש עליונות ושלימות בזה שהוא יכול להשלים ולמלאות את ה"חסרון" שיש לו. אילולי הבחירה הוא לא היה מושלם והיה חסר לו משהו.

נמצא שכוח הרצון של השכל: א) הוא אינו מושלם מצד עצמו, והוא זקוק לדברים נוספים כדי להגיע לשלימותו. ב) לדברים הנבחרים יש מעלות מסוימות ביחס אליו, ולכן הם מוסיפים בו שלמות.

שונים פני הדברים בכוח ה"בחירה":

כוח הבחירה משמעותו שהאדם בוחר בחפץ לא בגלל מעלותיו (שכן בחירה מתוך המעלות היא בחירת השכל או הלב, שהבין בחכמתו או שיש לו נטיה טבעית למעלות שבדבר), אלא בגלל שכך הוא רוצה. כלומר האדם עצמו מושלם, ולא חסרים לו כל המעלות של הדבר הנבחר. הבחירה היא אך רק כי כך אני רוצה.

לכן כוח הבחירה הוא הכוח הכי עליון שבאדם, המכונה בתורת הקבלה והחסידות "עצם הנפש", שכן משמעות המילה "עצם" הוא דבר שלם שאינו תלוי וזקוק לדברים אחרים (דבר שאינו עצם הרי הוא דבר מורכב, ודבר מורכב הוא תלוי בדברים שונים, ואילו העצם הוא) דבר מושלם, שאין חסר לו מאומה[21].

לכן מצד כוח הבחירה, כאשר אדם בוחר במשהו אין זה מתוך חסרון שיש לו, או מחמת שלמות ועליונות שיש בדבר הנבחר, אלא אך ורק מתוך בחירתו ורצונו החופשי, בחירת "עצם הנפש", ולא שיש בדבר הנבחר מעלות החסרות לאדם עצמו.

נמצאנו למדים את גודל מעלת כוח הבחירה – שהיא הדרגה הכי עליונה שבאדם, הקשורה לעצם האדם.

עצמות הקב"ה בחר בגוף

ט. כמו כן ביחס לכוח הבחירה שאצל הקב"ה:

ישנן דרגות אלוקיות המהוות הצטמצמות של הקב"ה בהם הוא מתקרב לבריאה על טבעיה וגדריה, וישנו הקב"ה כפי שהוא בעצמותו, מעל לכל שייכות עם הבריאה, בדרגה זו יש רק פשיטות מוחלטת והעדר תפיסת מקום גמור לכל הבריאה כולה.

דרגה זו היא הדרגה העליונה ביותר הנקראת בחסידות עצם מהות הקב"ה – "עצמותו ומהותו יתברך", שלמעלה מכל גדר וציור ושייכות אל הבריאה[22].

בדרגה זו אין יחס לשום דבר בעולם, והבחירה היא לא מפני מעלות שיש לדבר אלא אך ורק כי זהו רצונו יתברך.

לפי זה יובן גודל מעלת הגוף של היהודי:

במעמד הר סיני בחר הקב"ה בעם ישראל בבחירתו העצמית של הקב"ה – "אתה בחרתנו מכל העמים"[23], הבחירה נובעת מהדרגה הכי עליונה, ומשם נוצר הקשר עם העם היהודי, קשר של בחירה חופשית שהוא בלתי מוגבל בתכלית.

ובלשונו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב[24]: "עיקר ה"ובנו בחרת" הוא בגוף היהודי. שדווקא בגוף נמצא עצמות אור אין סוף ברוך הוא, שהוא בלי עילה וסיבה שקדמה לו חס וחלילה. שאין מהווה מעליו כו'". הדרגה הנעלית ביותר, שאין למעלה ממנה, היא ש"בחרה" בגוף הגשמי.

לפי זה נבין את המעלה של הגוף גם על הנשמה[25]: הקשר של הגוף עם הקב"ה הוא עמוק ונעלה ברמה עליונה לגמרי, עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר וציור[26]!

נמצא אפוא שהנישואין (השלום) שבין הקב"ה לישראל הוא מושלם ונעלה ביותר: מושלם – להיותו גם בנשמה וגם בגוף, ונעלה – להיותו מהדרגה הנעלית ביותר.

ימות המשיח – בעולם הגשמי, בגוף הגשמי

י. על פי זה נבין את שיטת החסידות[27] בענין ימות המשיח.

קיימת מחלוקת בין הרמב"ם[28] לרמב"ן[29] אודות – התכלית והשלימות הסופית של כל הבריאה – "ימות המשיח". האם הם יהיו בגן עדן מקום משכן הנשמה בלי הגוף. או בעולם הזה בו נמצאת הנשמה בתוך הגוף:

לדעת הרמב"ם ימות המשיח יהיו בגן עדן – שהוא המקום הרוחני הטהור. שם נמצאת הנשמה בלי הגוף; ולדעת הרמב"ן ימות המשיח יהיו בעולם הזה הגשמי. לנשמה המלובשת בגוף הגשמי.

והאריז"ל פסק שההלכה היא כשיטת הרמב"ן, שהתגלות המשיח תהיה בעולם הזה הגשמי, לגוף הגשמי של היהודי[30].

טעם הדבר: בימות המשיח יתגלה הניצוץ האלוקי שצפון ומוסתר לעינינו, ואז יתגלה שהניצוץ האלוקי שקיים בגוף הגשמי הוא גבוה באין ערוך מזה שקיים בנשמה האלוקית, כאמור שבגוף הגשמי נמצאת הדרגה העליונה ביותר — עצמותו ומהותו יתברך.

וכמבואר בתורת החסידות שבתחיית המתים ישתנה מבנה החיים:

"נשמה ניזונת מהגוף"

בעוד שכיום הגוף מקבל את חיותו מהנשמה, הרי אז המצב ישתנה והגוף הגשמי יהיה זה שישפיע חיות לנשמה – "הנשמה ניזונת מן הגוף"[31], מאחר שהשורש הרוחני של הגוף נעלה משל הנשמה.

לכן, תכלית השלימות – ימות המשיח – לא יהיו בגן עדן שם נמצאת הנשמה כשהיא מופשטת מהגוף, שכן בגן עדן הנשמה אינה יכולה להגיע אל האור האלוקי הכי עליון, אלא בעולם הגשמי, בגוף הגשמי שם יהיה שיא השלימות – גילוי האור האלוקי העליון ביותר.

ויהי רצון שנזכה לימות המשיח, בביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד, ממש.