בנשיא דורנו אין הסתלקות

לאחר שלמדנו שהרבי – נשיא הדור, הוא מלך המשיח, יובן גם ממילא שהרבי חי וקיים בחיים נצחיים "בלי הפסק בינתיים", ואין בו אפילו "שינוי דגניזה"[1] – כפי שנגנז ארון הקדש שעמד בקדש הקדשים, ונגנז עקב החורבן.

גם בנושא זה אנו – חסידי חב"ד, מקושרי ונאמני הרבי מלך המשיח שיל"ו – איננו מתלבטים כלל ועיקר, כי נאמנים עלינו דבריו הקדושים של כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו אודות החשיבות – לענין הגאולה – בחייו הנצחיים של מלך המשיח כנשמה בגוף, בציינו[2] שגם את הגזירה של "ואל עפר תשוב", אפשר לצאת ידי חובה – ע"י "ונפשי כעפר לכל תהי'" – עבודת הביטול (עפר) שהוא ענין ה"מיתה" בעבודה רוחנית.

בחודש שבט תשנ"ב, בש"פ בא – זמן קצר לפני הנסיון הגדול שקודם הגאולה, דיבר הרבי במפורש והסביר באריכות את מעלת הדור התשיעי (מהבעש"ט) לגבי כל נשיאי החסידות שלפניו, באומרו[3] שבדורות הקודמים הי' מצב ש"ניטלו המאורות" (בטי"ת), ועדיין לא היתה תכלית השלימות של הנשמה בגוף בריא, וגם היתה הסתלקות הנשמה מהגוף (אמנם לא פירוד ח"ו, אלא הסתלקות, כפי שיבואר להלן בעז"ה) שהיא התעלות והתעלמות.

אבל הרבי מלך המשיח שהוא נשיא דור התשיעי, מתקיים בו "נתלו המאורות" (בתי"ו), היינו התגלות המאורות, וזה בא לידי ביטוי במהפכה הרוחנית החיובית השוטפת את העולם בדור הזה, הן בעם

ישראל והן באומות העולם, הן בכמות והן באיכות, דבר המממש את יעודי הגאולה.

ובזה יש להבין את משמעות דבריו הקדושים של כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו אודות ההכרח שחייו של נשיא הדור המלך המשיח יהיו נצחיים באופן של נשמה בגוף, שאין זה רק קביעת עובדה, אלא שאין שום אפשרות אחרת, מכיון שקדושה היא בבחינת אין סוף[4] כדלקמן.

ואע"פ שבעינינו החומריות אין אנו רואים עדיין – אחרי ג' תמוז – את ההבדל שבין ה"הסתלקות" של הדור השמיני ושלפניו, לבין ההתגלות כ"נשמה בגוף" בדור התשיעי, אבל נאמנים עלינו דברי הרבי מלך המשיח, שאמר שבדור זה – הדור התשיעי – שהוא האחרון לגלות והראשון לגאולה תהי' התלבשות הנשמה בגוף באופן נצחי ובלי הפסק בינתיים, ואנו "אין לנו אלא דברי בן עמרם"[5], שהיא האמת העובדתית, וחוסר ההשגה והראי' שלנו בזה, אינה משנה את העובדה שהרבי אכן חי וקיים לנצח.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"

מאז ומתמיד חזר והדגיש כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו כמה וכמה פעמים, שהגאולה תהי' "בחסד וברחמים", "נשמה בגוף", "בלי הפסק בינתיים" וכר', והואיל דנפק מפומי' הק'[6], הרי לא יתכן בשום פנים ואופן שהדבר לא יתגשם בפועל. שהרי צדיק הוא אדון למלא את רצונותיו, כמאמר[7] "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", ויתירה מזה, "אפילו הקב"ה גוזר גזירה – הוא מבטלה"[8]. וכידוע שצדיק המוציא דבר מפיו, אפילו על תנאי, מוכרח הדבר להתקיים בפועל.

וכמו ביהודה שאמר[9] "אם לא גו' וחטאתי וגו'" – והיו עצמותיו מתגלגלות כו'[10], וכן במשה שאמר[11] "מחני נא מספרך וגו'", ומה אם במדת פורענות כך, במדה טובה עאכו"כ[12]!

ולכן, כאשר הרבי מלך המשיח שיל"ו דרש שהגאולה תהי' באופן של "חסד ורחמים" ו"נשמה בגוף בלי הפסק בינתיים", הרי אין שום ספק שהדבר אכן מתקיים באופן כזה בדיוק המושלם ביותר.

וביאור הענין ביתר דיוק ובפרטיות יותר, הנה ענין חייו הנצחיים של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שיל"ו נובע משתי בחינות: א מצד מהות עצמו כנשיא הדור. וזה שייך לכל מנהיגי ישראל לדורותיהם שהם בבחינת "אתפשטותא דמשה", שאע"פ שהיתה בהם "הסתלקות" אבל לא היתה בהם מיתה ח"ו. ב מצד תפקידו ופעולתו כמלך המשיח, וזה שייך רק בכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שיל"ו, שאין בו "הסתלקות" כלל, וכדלקמן.

נצחיות הרבי מצד עצמו

מצד עצמו – כמארז"ל ביחס למשה רבנו (גואל ראשון): "לא מת משה"[13], וכמבואר בגמרא, שאפילו כל מעשי משה[14] נצחיים המה, ולדוגמא המשכן שעשה משה, שהוא נצחי ונמצא גנוז במחילות ומערות שבהר הבית כדאיתא בגמרא שם, כל שכן משה עצמו, הרי הוא חי בחיים נצחיים בלא שום הפסק ח"ו[15].

וכדאיתא בגמרא[16]: "לא מת משה, כתיב הכא "וימת שם" וכתיב התם "ויהי שם עם ה'", מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" עכ"ל הגמ'. והיינו, שמהפסוק "וימת שם משה" למדים

בגמרא ש"לא מת משה", וזאת בגזירה שוה[17]: בס' דברים כתוב "וימת שם משה"[18], ובס' שמות כתוב "ויהי שם עם הוי' ארבעים יום וגו'"[19], "שם" "שם" לגזירה שוה, מה להלן בהיותו בהר, הריהו עומד ומשמש במרום – נשמה בגוף, אף כאן שכתוב "וימת שם משה", אין זו מיתה ח"ו כפשוטו, וממשיך להיות "עומד ומשמש" – כמנהיג ישראל – נשמה בגוף באופן נצחי[20].

ובח"א מהרש"א שם כתב וז"ל: כי כבר נעשה משה גם בחייו דבר רוחני כמלאך כמ"ש לחם לא אכל ופירש מן האשה, עכ"ל[21]. דהיינו שבהיותו בהר סיני, החל מיום ז' בסיון ועד יום הכיפורים, אע"פ שחי בגוף גשמי, בכל זאת לא אכל ולא שתה וכו', שלא נזקק לשום דבר גשמי לצורך קיומו הגופני.

"מיתה" – התעלות הנשמה עם הגוף

בסה"מ עטר"ת[22] ד"ה אדם כי ימות באהל[23], מבאר הוד כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע את ענין "המיתה", ולפי המבואר שם מובן – כי בענין המיתה יש פירושים שונים: אם לא יזכה האדם תהי' מיתה ממש, והיינו הסתלקות הנשמה מן הגוף, וכמו הסתלקות האורות מהכלים שהביאו לשבירת כלים, והוא עונש לגוף – דנפיל מדרגי'.

אבל אם יזכה תהי' "מיתה" זו רק התעלמות, היינו התעלות הנשמה עם הגוף, וכמו משה רבינו בהיותו בהר, והרי זו עלי' גדולה לגוף והכלי, שמקבל אורות וגילויים עליונים יותר. וע"ד עליית העולמות בשבת ויו"ט, שגם גשמיות המאכלים מתעלים לקדושה (אע"פ שנשארים בגשמיותם), ומצוה להתענג בבשר דגים ויין ביום השבת, דבר שהוא פסול בימות החול.

ועל דרך מה שיהי' לעתיד לבוא, ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", שיקוים "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דיבר", שגם ב"בשר" יתגלה עצמותו ית' באופן נצחי.

לא מת משה

בד"ה "אר"ע אשריכם ישראל"[24] מבאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע מה שאמרו רז"ל משה רבינו ע"ה לא מת, והלא כתיב "וימת שם משה", ואיך אמרו שלא מת? ומבאר, שמה שכתוב וימת שם משה, אין הכוונה למיתה גשמית אלא לביטול במציאות.

וזלה"ק: "ובזה יובן מה שכתוב וימת שם משה, דהנה משה רבינו ע"ה עלה בהר לקבל התורה ששרש התורה נמשכה מחכמה עילאה, כי אורייתא מחכמה נפקת, וחכמה עילאה הוא ביטול במציאות, ובכדי שיוכל לקבל התורה כמו שהיא בשרשה הי' צריך לבוא גם כן לביטול במציאות, ולכן כתיב לחם לא אכל, הגם שהי' גופו קדוש וטהור והי' אכילתו מאד נעלה, מ"מ כשעלה למרום לא אכל, וזהו מאמר רז"ל משה לא מת מיתה גשמיות, ומה שכתוב וימת שם משה היינו ביטול במציאות. עכלה"ק.

ובהדגשה יותר, במאמר קבלת הנשיאות של הוד כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו ד"ה באתי לגני תשי"א ס"ז וזלה"ק: ופי' ענין הסתלקות פירשו כל הרביים כ"ק אדמו"ר הזקן, כ"ק אדמו"ר האמצעי, כ"ק אדמו"ר הצ"צ, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, כ"ק אדמו"ר נ"ע, וכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאין הכוונה בפי' תיבת הסתלקות שהוא עלי' למעלה ח"ו, כ"א הכוונה שהוא נמצא למטה אלא שהוא בבחינת רוממות. עכלה"ק.

נמצא, שמשה רבינו, וכן אתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא, ש"אין דור שאין בו כמשה"[25], שהוא נשיא הדור – כפי שיבואר להלן, אין בו מיתה ח"ו כפשוטו – סילוק ופירוד הנשמה מהגוף ח"ו, אלא רק התעלמות מראיית עינינו הגשמיות, אע"פ שהוא חי נשמה בגוף.

ומבואר הענין, כי להיות שמשה רבינו מאוחד בעצם התורה, עד שנקראת על שמו, כמ"ש[26] "זכרו תורת משה עבדי", הרי כשם שהתורה היא אמת נצחית שאינה מוחלפת, אינה משתנה ואין לה הפסק ח"ו, כך משה רבינו ואתפשטותא דילי' שבכל דור, שאין הפסק ח"ו לחייו, מפני היותו נצחי בנצחיות התורה, המאוחדת בנצחיות הקב"ה – אורייתא וקוב"ה כולא חד.

וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, שניתנה תורה לישראל – "חרות על הלוחות" ואמרו רז"ל[27]: "אל תיקרי חרות אלא חירות – חירות ממלאך המות", שע"י נתינת התורה לישראל למטה, ניתנה בהם נצחיות גם בהיותם נשמות בגופים, ואע"פ שהגוף הגשמי הוא הווה ונפסד, מ"מ נתנו בו חיים נצחיים.

[וכמו דוד המלך וכן רבה, שכאשר למדו תורה לא הי' יכול מלאך המות לשלוט בם[28]].

וכפרש"י על הפסוק[29] "אני אמרתי אלקים אתם" – כשנתתי לכם את התורה נתתי' לכם ע"מ שאין מלאך המות שולט עוד בכם:

ורק בגלל חטא העגל שזוהמתו כזוהמת חטא עץ הדעת, והתורה כבר אינה חקוקה בגופם כבשעת נתינתה, לכן "אכן כאדם תמותון".

אך משה רבינו ואתפשטותא דלי', המאוחדים בתורה והיא חקוקה בהם, הריהם חיים בחיים נצחיים.

ונצחיותו של משה היא גם בגופו הגשמי כנ"ל, וכלשון הק' של כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו – "מהותו ועצמותו בגוף גשמי", כי "שכינה מדברת מתוך גרונו" הגשמי כמשנת"ל בארוכה, ולכן הרי גם גופו

הגשמי קדוש ונצחי בנצחיות מהו"ע ית'[30].

"יעקב אבינו לא מת"

בדומה לזה מצינו גם ביעקב אבינו, שגם ענינו של יעקב – תורה, כידוע שמשה רבינו ויעקב אבינו – שניהם ענינם תורה, אלא ש"משה מלגאו ויעקב מלבר"[31], ומדתו של יעקב היא מדת האמת – "תתן אמת ליעקב"[32], ואמת היא נצחיות כנ"ל.

ולפיכך אמרז"ל[33]: "יעקב אבינו לא מת", ושואל שם בגמ': וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?! ועונה שם בגמ': מקרא אני דורש, שנאמר[34] "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ומפרש רש"י: מה זרעו בחיים – כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים – החיים הוא מקבץ, שהן בשבי, שהמתים אינן בשבי. אף הוא (יעקב) בחיים, שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו וכו'. ודחנטו חנטיא – נדמה להם שמת אבל חי הי'. עכ"ל רש"י.

כלומר, כשם שזרעו החוזר מהשבי – חוזר חי וקיים גם בגופו, כי הגאולה תהי' לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, נשמות בגופים, כך גם יעקב חי וקיים לנצח גם בגופו, שמקיש; "מה זרעו בחיים (גשמיים) אף הוא בחיים (גשמיים)". ואדרבה, הסיבה לכך ש"זרעו בחיים" בגשמיות – "ואתם בני יעקב לא כליתם"[35], שאין כלי' ח"ו בישראל (אעפ"י שעמים גדולים וחזקים מעם ישראל כבר הוכחדו מהעולם, ולא נשאר מהם זכר, ורק עם ישראל חי וקיים לנצח), הנה זהו מפני ש"הוא בחיים" – הנצחיות שביעקב אבינו גם בגופו הגשמי, וזה נמשך גם בזרעו לדורותיהם, שיהי' "זרעו בחיים".

גם לפי הפירוש השני, ש"זרעו בחיים" – הכונה שזרעו חי בחיים הרוחניים של יעקב, הנה, זה מאפשר שגם "הוא בחיים", היינו שגם הגוף שלו חי, והסיבה לכך; כי אצל יעקב "זרעו בחיים" – שהיתה

מטתו שלימה (לא כמו אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשיו), ולפיכך רק ביעקב נאמר – "לא מת", ולא לגבי אברהם ויצחק.

ומכאן מודעה רבא, שהבטיחה תורה ש"זרעו בחיים" – גם אם בחיצוניות לכאורה אין זה נראה, אבל בפנימיות הנה, כל ישראל (זרעו) בחיים, ולכן "אף הוא (יעקב) בחיים" גם בגופו הגשמי.

ומה מתוקים דברי האור החיים עה"פ[36] "ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו", ופירש: וישק לו, פירוש – לו נשק, אבל אין נכון לעשות כן למת אחר, כי המת גדוש בטומאה, וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ותפגם הנפש הנושקת, אלא לו – ליעקב, כי חי הוא, אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם, עכ"ל.

הסתלקות

אך כל זה הוא ביחס ליעקב אבינו ומשה רבינו וכן כל נשיאי הדורות שהם בבחינת אתפשטותא דמשה שבכל דור, שאע"פ שנאמר בהם "לא מת", מכל מקום היו בבחינת הסתלקות, אמנם לא סילוק של הנשמה מן הגוף ח"ו, אבל היתה הסתלקות בבחינת רוממות והתעלות הנשמה עם הגוף כנ"ל באריכות.

[וזוהי הכוונה בכל המקומות שנזכרים נשיאי הדורות – כמי ש"יקיצו וירננו שוכני עפר"[37] בתחיית המתים, שאין הכוונה שיקומו ממצב של מיתה כפשוטו ח"ו, אלא ההתגלות ממצב של התעלמות כנ"ל, בבחינת "ישני עפר"].

הצורך ונחיצות ענין ההסתלקות של משה רבינו ויתר הנשיאים הוא: כי לצורך השלמת עבודת הבירורים, נזקק משה רבינו להתלבשות בנשיאי הדורות הבאים אחריו, כי בכל דור מתחדשים בירורים חדשים הנחותים מהבירורים של הדור הקודם, וכל עוד לא נגמרה עבודת הבירורים ע"י מעשי ועבודת בני ישראל, ולא הוכן העולם לגמרי לגאולה האמיתית והשלימה, יש צורך בנשיא נוסף בכל דור שביכולתו להתמודד עם הבירורים הנחותים המתחדשים מדור לדור. ולכן צריך הנשיא של הדור הקודם להסתלק ולהתעלות עם גופו ולהתעלם מעינינו, ומשה רבינו מתפשט ומתלבש בעוד נשיא – של הדור הבא אחריו (כנ"ל בסוף פ"ב), שיאיר באור עצמי נעלה יותר ויוכל לתקן גם את הדור הירוד.

אבל הרבי מלך המשיח שיל"ו נשיא דורנו – הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, אשר בו נגמרה עבודת הבירורים, אינו נזקק להתלבשות נוספת, ואין בו שום הסתלקות כלל, וכפי שיבואר בעזה"י בפרק הבא, ולכן הוא חי וקיים עמנו, כאן בעולם הגשמי נשמה בגוף, עד שתתממש הגאולה לעיני כל בשר, בלי הפסק בינתיים כלל!

הערות