תניא תורה שבכתב של תורת החסידות

ספר ה"תניא" נקרא על ידי רבותינו נשיאנו "תורה שבכתב של תורת החסידות". כידוע ישנו הבדל בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, בעוד שהתורה שבכתב ניתנה משמים בכתב עלי קלף בכתיבה תמה ללא ניקוד או פיסוק, כך ספר ה"תניא" משמש כתורה שבכתב של תורת החסידות. ולעומתו שאר ספרי החסידות ומאמרי רבותינו נשיאינו נחשבים כתורה שבעל פה. ובעוד שתפקיד התורה שבעל פה להוציא את הלכה למעשה מתוך דברי התורה שבכתב. למשל כשבתורה שבכתב נכתב מצוות ארבעת המינים "ולקחתם לכם פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ עבות וערבי נחל" בתורה שבעל פה התבאר מה הם ארבעת המינים הללו שהם אתרוג ולולב, הדס וערבה. כך בתורת החסידות ה"תניא" נכתב והחסידות כולה מבארת את הדברים הלכה למעשה.

משום חשיבותו של ספר ה"תניא" בהיותו כ"תורה שבכתב", התייחסו החסידים אל ספר ה"תניא" כמו אל "חמשה חומשי תורה", כך גם ה"תניא" מורכב מחמשה חלקים, ובחלק הראשון של ה"תניא", בהיות שיש בו נ"ג פרקים והקדמה. ובהקבלה לחמשה חומשי תורה שישנם שם נד' פרשיות הפך אצל חסידים מנהג לעבור כל שבוע על פרק מה"תניא" כנגד הפרשה של השבוע.

ועוד מדגישים חסידים שכשם שבתורה שבכתב גם הגדול שבגדולים אינו יכול לרדת לעומקם של הדברים ולהשיג דעת עליון, אך מאידך אפילו פשוט שבפשוטים גם לו ניתן למצוא ולהבין דברים הנדרשים מתוך דברי ה"תניא". ומכאן שאפילו "מי שאינו יודע מאי קאמר" (אינו מבין אפילו את הפשט הפשוט) בכל זאת לפי ההלכה יכול לעלות לתורה ולברך לפניה ולאחריה את ברכות "נותן התורה", כך גם בלימוד ה"תניא", חובה לשנן את אותיות ה"תניא" הנכתבות על ידי רבנו הזקן גם אם אינו יודע ומבין את דברי ה"תורה שבכתב" של תורת החסידות.

התחלת לימוד א'-ב' לתינוקות של בית רבן

מסורת בידי חסידים שכשמוליכים ילד יהודי ל"חדר" ללימוד התורה ישנו טכס שלם ומסורתי בו נותנים לילד לאכול "ביצה", וכותבים לו על הביצה פסוקים מהתורה כדי שדברי התורה יחקקו בנשמתו, ומלמדים אותו מתחילת פרשת ויקרא כדי שיבואו טהורים שהם תינוקות של בית רבן ושהבל פיהם טהור ויעסקו בטהרות, שזהו חומש ויקרא הנקרא ספר טהרות, נותנים לו ללקק "דבש" מעל האותיות של א'-ב' כדי לחבב עליו את התורה ושתהיה מתוקה אצלו כדבש, זורקים לו סוכריות ומסבירים לו שהמלאך מיכאל שלח לו את הסוכריות האלו, אצל חסידים כדי לחבב על ילדיהם את לימוד תורת החסידות מוספים מנהג טוב בו מראים לילד את האותיות מתוך ספר ה"תניא", כדי שיהיה הילד הנכנס לתלמוד תורה כבר מקושר ומחובר לאילנא דחיי (אילן החיים).

סדר הלימוד למתחילים

למרות שספר התניא כפי שנדפס הוא ערוך בחמשה חלקים מתחיל מליקוטי אמרים ואחריו שער הייחוד והאמונה משם לאגרת התשובה ולבסוף אגרת הקודש וקונטרס אחרון הדברים נכתבו ונאמרו על ידי המחבר בזמנים שונים ולא תמיד מתאים לסדר הנדפס כי ישנם אגרות שנכתבו לפני ליקוטי אמרים בסדר כרונולוגי של הזמן אך כשסודר הספר התניא קדישא עלי דפוס הוא סודר באופן כזה. ולכן מקובל מרבותינו נשיאנו שכשרוצים לקרב יהודי ללימוד ה"תניא" קדישא יש לעשות זאת לפי דרכו שלו אם הוא בא מרקע ישיבתי של ישיבות הלומדות תורה לפי תנועת המוסר, כדאי להתחיל ללמוד אתו מאגרת התשובה, ששם נתבארו ענייני תשובה, בשיטתו הייחודית של רבנו הזקן, אשר מכל פרק ועניין באגרת התשובה עולה לנגד עיני הלומד, את אהבתו המסותרת של רבנו הזקן, אפילו לחוטא גמור ביחד עם תוכחתו המגולה על מעשיו הרעים, אך אם הלומד הוא מבעלי השכלה, אזי יש למצוא לעניין אותו מתוך שער הייחוד והאמונה, ששם ההשכלה החדה וההסברה הנפלאה של תורת החסידות מתגלה בכל תפארתה. אך כל זה בהתחלת הלימוד כדי לקרב את הלומד לספר, אך ברור שהסדר הוא כפי שנדפס בספר ה"תניא". בתחילה ליקוטי אמרים ואחר כך שער הייחוד והאמונה ואגרת התשובה, אגרת הקודש ולבסוף קונטרס אחרון, למרות שמבחינה כרונולוגית נכתבו הדברים בסדר שונה אך מכיוון שכך הם נדפסו כך צריך להיות הסדר.

מדויק בתכלית

כאמור ספר ה"תניא" נכתב בתכלית הדיוק על ידי רבנו הזקן ולא זו בלבד שכל משפט ומשפט מדויק בתכלית, אלא אף כל מילה ומילה מדויקת בתכלית בחסר ויתר, ואפילו אות בודדת לא נכתבה ללא כוונה. וכך מסופר שפעם מצא הרב יהודה לייב מיאנוביטש, אחיו של רבנו הזקן את רבנו הזקן יושב אצל שולחן הכתיבה והוא בהתעמקות גדולה. כשעה עברה ונתעורר רבנו הזקן, וירא את אחיו עומד אצלו ויאמר לו: הנה זה השבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו והראה לו על גיליון הכתב מספר ה"תניא" שהיה מונח לפניו אם לכתבה בואו' החיבור או לא.

ממילא בספר ה"תניא" הלשון מדויק גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה גם בלשון יחיד וגם בלשון רבים שיתאים לכללי הדקדוק ואין מקום לחוסר דיוק, ולכן יש להתייגע להבין הכוונה בכל מקום שנראה שונה מהעניין.

ענין וכו' או כו' או וגו'

בדרך כלל מקובל הרבה פעמים בספר התניא לכתוב בקיצור המשך העניין על ידי ציון וכו' או כו' (עם ואו החיבור או בלעדיו) פירושו שהוא מילה בארמית "וכוליה" שפירושה בלשון הקודש וכן השאר או ישנם עניינים נוספים שלא מוזכרים כאן או לא נכתבו כאן. הטעם בפשטות לשימוש המילה "וכוליה" הוא כדי לא להסיט את המבט מהעיקר אל הטפל ולכן משתמשים ב"כוליה" ולעיתים כותבים ב"ואו" החיבור כדי לחבר את הטפל אל העיקר. אך רבינו הזקן בכל פעם שכותב וכו' או כו' יש בזה הסבר שמצריך התבוננות בכוונת רבינו לעיתים ניתן לראות שההמשך המכוסה הוא בסיבת חוסר רצון לעסוק בשלילה אלא רק בהוראת החיוב ולעיתים מתוך רצון לא להכביד להבנת העניין על ידי הוספת פרטים שאינם רלוונטים.

אך בעיקר משתמשים בכך בציטוט מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה אבל כשמצטטים פסוק מהמקרא אזי משתמשים בביטוי "וגומר" או בקיצור "וגו" כבר במשנה מופיע העניין זה (עיין במשנה מסכת מכות פרק ג' משנה (יד) וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (דברים פרק  כח פסוק (נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' (אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:) (נט) וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:) וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (דברים פרק כט פסוק (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ',  וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:) וְחוֹתֵם (בתהלים פרק עח פסוק (לח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר וְגוֹ', (עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:) וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא).  אם כן בדרך כלל בציטוט מאמר חכמינו זיכרונם לברכה יכתב "וכו" ובציטוט פסוק חלקי מהמקרא ייכתב "וגו".

ניקוד ה"תניא"

כותב הרבי יוסף יצחק: (תוכן הדברים) רבנו הזקן כתב את ספר ה"תניא" במשך עשרים שנה ודייק בו בחסרות ויתרות והלימוד בו כלימוד בתורה השם בחמשה חומשי תורה שהכול לומדים אותו מבן חמש למקרא ועד זקנה ושיבה ואין מי שיודע אותו על בוריו, קדושת אותיותיו מעוררים את ה"איתן" שבנשמה, שהיא הנקודה הפנימית ביותר הנמצאת בגופו של יהודי, בהיותו חלק אלוה ממעל ממש, לא רק קדושי עליון וצדיקים וחסידים, מתעוררים בלימוד ה"תניא" לאהבתו יתברך, אלא אפילו אנשים פשוטים, בזכות ספר ה"תניא" נפתח בעולמות עליונים היכל חדש במתיבתא דרקיעא (בישיבה שבגן עדן), ללומדי ספר ה"תניא".

אגב, שמעתי מספרים כי פעם הרבי שמואל שניאורסון עלה לעולמות עליונים יחד עם בנו הרבי שלום דוב בער, והרבי שלום דוב בער פגש בעולמות עליונים יהודי שהיה מוכר לו כיהודי פשוט בתכלית, ואף על פי כן זכה להיות בהיכל גבוה בעולמות עליונים, ושאל הרבי שלום דוב בער את אביו מפני מה זכה זה להיות במקום גבוה כל כך בעולמות עליונים, על אף שהנני מכירו כאיש פשוט, וענה לו הרבי שמואל שזכה לכך בזכות היותו חוזר בעל פה עד כדי דיוק אותיות מהספר "תניא קדישא", ולמרות שלא היה לו הבנה ולא ידע מאי קאמר בכל זאת נהג לחזור ולשנן את ה"תניא" בעל פה. מכאן ניתן להבין את גודל הזכות הניתן לאדם הלומד תניא אפילו אם הוא איש פשוט.

ועוד ממשיך הרבי יוסף יצחק: הס"מ (כינוי לראש הסטרא אחרא) קטרג על זה שירד לעולם אור גדול כזה כמו ספר ה"תניא", וכמעט הפריע להוריד את האור לעולם. וכרגע, הנטיעה הזו של תורת החסידות הייתה נאבדת, אך רבנו הזקן מסר נפשו על כך, לסבול ייסורים גדולים וקבל על עצמו הכול, ויתאמץ בתפילה ותחנונים, אשר ספרו זה יתקבל בישראל ויתרבה הדעת בהשגת אלוהות ויראת שמים, ועד שנאסר במאסר (כפי שמוסבר בהוספות בפרק פרשת המאסר והגאולה), וישב בתפיסה יום לפרק יום לפרק, כלומר לפי מספר פרקי החלק הראשון של ה"תניא", חמישים ושלושה ימים מיום כה' תשרי תקנ"ט ועד יום י"ט בכסלו חג הגאולה, נג' ימים כנגד נג' פרקי ה"תניא", חסידים ראשונים היו נוהגים להעביר את הפרשה כמו בחומש אף ב"תניא" פרק לפי פרשת השבוע כולל ההקדמה שהיא כנגד פרשת בראשית, ומסופר על הרבי הצמח צדק ששמח בחג יט' כסלו באמירת פסוקים, והקפות עם ה"תניא" כמו עם ספר תורה בשמחת תורה.

עוד מסופר, שעלה פעם בדעת הרבי הצמח צדק לנקד את ספר ה"תניא" ולחלקו לפסוקים, אלא שניחם על תוכנית זאת, ולא הוציאה לפועל, משום שהוא חזה את זקנו רבנו הזקן, שפסק שספר תורה שניקדוה וחלקוה לפסוקים פסולה.

ומסיים הרבי יוסף יצחק: ספר ה"תניא" הוא הקטרת לכל המגפות הרוחניות דעקבות משיחא ואותיותיו משברות כל העלמות והסתרים ומהפכים הקללה לברכה, בו יצאו בני ישראל לקבל פני משיח צדקנו, והלומד תניא בכל יום יהיה משופע בשפע ברכה והצלחה.

מכל זה עולה ברור שספר התניא במתכונתו הנוכחית הוא מדויק בתכלית ומתאים לכוונות עליונות ואין לאף אדם רשות להכניס בו שינוים או תמורות לא להוסיף עליו ובוודאי לא לגרוע ממנו.

ביאורי ה"תניא" והסברים בעבודת השם

לפי האמור לעיל על גודל ועומק הדיוק של ספר ה"תניא" מי אשר ערב ליבו לבוא ולומר שהבין את עומק סודה ויכול לבוא ולהסביר הדברים הנאמרים ב"תניא" ולעמוד על כוונת המחבר, אלא שבפירוש שמענו מהרבי יוסף יצחק ששאל את אביו על ביאורי ה"תניא" שנאמרו מפי חסידים והשיב אם לומדים את זה בשביל ההשכלה שטמונה בו, אפשר שהוא לא ידע מה"תניא" וה"תניא" לא ידע ממנו, אבל אם הדיבורים הם בענייני עבודת השם, אז אם אפילו שאין זה כוונת ה"תניא", הנה בכדי לעורר את הזולת באיזה עניין בעבודת השם, מותר לדבר בזה אפילו כל השבעים שנה וכמאמר (התלמוד הירושלמי בסוף מסכת ברכות): כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין (כל הפטפוטים רעים אבל הפטפוט בתורה טוב הוא) עד כאן תוכן הדברים ונדפס בספר השיחות של הרבי יוסף יצחק לשנת תש"ב), ועוד באגרת קודש מהרבי יוסף יצחק כותב ששמע מאביו הרבי שלום דוב בער "אשר ענייני עבודה שיכולים לקשר בדברי ה"תניא", עם היות שאין זה הכוונה האמיתית בדברים האלו, מותר לדבר ולהרחיב בהם הדיבור", וכן והוא העיקר, מהרבי מלך המשיח שליט"א שמענו "שכאשר הכוונה היא בשביל ענייני עבודה ויראת שמים אזי הלימוד הוא מתוך ביטול ושלילת הגאווה והישות, ואז יש לו סייעתא דשמיא לכוון אל הפירוש האמיתי"

לכן כל הנכתב בביאורי "ספר התניא" הוא בדרך אפשר ואין זה הלכה פסוקה של כזה ראה וקדש, אלא כולי תפילה שבזכות הביאורים האלו יתחזק אדם בעבודת השם שלו והיה זה שכרי.

על אופן עריכת הספר "תניא לעם"

למרות כל האמור לעיל על קדושת הספר ושספר תורה שניקדוה או חילקוה לפסוקים פסולה, אף על פי כן לא נמנעו במהלך הדורות להדפיס התורה בספר ולא על קלף ולנקד את התורה ולפסק את הפסוקים עלי ספר בחומשים הנדפסים, וזאת במטרה ללמד דעת את הלומדים להכיר ולהבין את דברי התורה הזאת.

לכן כחומש הרשיתי לעצמי לכתוב את ה"תניא" מפוסק ומחולק לצורך הבנת הלימוד, בכוונה בגופן אותיות שונה מה"תניא" הרגיל, בתור "חומש" המיועד להבנת העניין ואף השתדלתי לתקן תיקוני סופרים שנדפסו בסוף ה"תניא" בכותרת "לוח התיקון", פתחתי את הראשי תיבות, שניתי אף את המסורת בלימוד ה"תניא" באזכרת שם השם, כי בלימוד ה"תניא" מקובל בכל מקום שכתוב ב"תניא" ה' לא לקרוא "השם" כפי שמופיע בספר זה, אלא בלימוד מבטאים הוי'. וכאן נכתב בכל זאת השם. וכל זה כהרחקה מהספר הקדוש עצמו שבו לא ייגע איש ולא יתקן לא ינקד ולא יפסק כי פסול הוא.

ובכל זאת גוף ספר התניא יבוא באותיות מודגשות ובתוכו שולבו הביאורים באותיות רגילות.

ויהי רצון שנכוון לכוונה העליונה להגדיל תורה ולהאדירה.