לפתוח את ספרו, העוסק כאמור בעבודת השם פנימית ולא חיצונית, בדברי מאמר רבי שמלאי המופיע בתלמוד הבבלי במסכת נידה ובה מתואר בהרחבה מצבו של העובר כשנמצא במעי אמו טרם לידתו. שם מלמדים אותו את כל התורה כולה והוא רואה מסוף העולם ועד סופו. טרם צאתו לאוויר העולם משכיחים ממנו את לימודו אך משביעים אותו בשבועה כפולה – תהיה צדיק ואל תהיה רשע.

שם בתלמוד הגרסא היא דרש רבי שמלאי אלא שמאמר זה מופיע במקום אחר תחת ההפניה של "תניא" ועד כדי כך שהפך להיות שם הספר על שם המילה הראשונה "תניא".

על הסיבה שבחר רבנו את הגרסא שאינה רגילה (דרש רבי שמלאי) והשתמש במילה "תניא" נאמרו מספר הסברים:

א. ישנו כוח טומאה הנקרא בשם "תניא". שתפקידו להפריע את האדם לתקן את פנימיותו ושזהו כל מטרת הספר. על כן ביקש רבנו להכניע כוח טומאה זה על ידי הזכרתה בפתיחת ספרו. בבחינת להשתמש בנשק של האויב כדי להכניע את האויב. כוח טומאה זה נקרא "קליפה" והיא מתלבשת ונמצאת בעיקר אצל תלמידי חכמים ולומדי תורה, כי אצל אנשים שאינם תלמידי חכמים אין לה כל כך צורך להפריע, עניינה ותפקידה של "קליפה" זו, להפריע לומדי תורה מלימוד פנימיות התורה ולכן יש משנה תוקף בהכנעת קליפה זו בספר זה.

ב. מאחר וספר זה בא לעורר את הכוח הפנימי ביותר בנשמתו של היהודי. כוח זה נקרא בספרי הקבלה והחסידות בשם "איתן שבנפש" משום היותו כוח "איתן" שפירושו חזק, על שם הפסוק בבמדבר פרק כד' פסוק כא': וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: שבדברי בלעם הוא מתנבא על העם הקיני ומסביר שמושבם חזק, "איתן מושבך". וגם פירושו "תקיף" מלשון הכתוב במיכה פרק ו' פסוק ב': שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהֹוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַיהֹוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: שפירושו "תקיף". וגם מלשון "תמידי" ככתוב בדברים פרק כא' פסוק ד': וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל: שפירושו תמידי להבדיל מנחל אכזב שמכזב מימיו, ואינו תמידי. לכן בחר רבנו לפתוח במילה "תניא" שיש בה את אותיות "איתן" להורות שספר זה פעולתו בנפש תהיה באופן: חזק, תקיף ונצחי.

ג. כידוע לפי כללי הדקדוק אותיות "אית"ן" הם אותיות העתיד: כמו בשורש "ג.א.ל." בתוספת אותיות אית"ן יורה על עתיד: דהיינו אגאל, יגאל, תגאל, נגאל. לכן מתאים להתחיל את הספר באותיות העתיד לבוא עלינו לטובה. כי ספר זה מהווה הכנה לגאולה העתידה.

שם הספר הוא "ספר של בינוניים" למרות שאנו מכנים אותו בשם "תניא" כאמור על שם המילה הראשונה הפותחת את הספר. אך זהו כאמור ספרם של הבינוניים. ולכן נלמד להכיר את הבינוני. אך קודם יש לקבוע כי הבינוני אינו אדם שחטא במחצית עוונות חס ושלום. זאת על סמך ההוכחות שיובאו כבר בפרק הנוכחי, כי הכינוי "בינוני" לאדם שחטא במחצית עוונות אינו אלא "שם המושאל", להבדיל מ"שם התואר". אבל בינוני ב"שם התואר" היינו אדם שמבחינה מעשית הוא מושלם, אך מבחינת עבודתו הפנימית עדין לא פעל על עצמו שינוי מהותי ויש לו מה לתקן ולפעול עדיין.

אם כן נסכם שבפרק זה נעסוק תחילה בביאור מאמר חכמינו זיכרונם לברכה אודות העובר הנמצא במעי אמו טרם לידתו שמשביעים אותו להיות צדיק ועל כל פנים שלא יהיה רשע.

ונמשיך להבין את מורכבותו של היהודי בהיותו בעל שתי נפשות נפש בהמית מצד אחד ומאידך נפש אלוהית.

ואף יתבאר בהרחבה ההבדל בין הנפש היהודית לבין נפשו של הגוי, מה הן המידות והתכונות המולדות אצל יהודים ולהבדיל אצל הגויים וכדלהלן:

השבעת העובר

תניא המילה "תניא" מקורה בארמית התלמודית ופירושה למדנו. בעוד שהמילה תנן בארמית מראה את מקור הלימוד מהמשנה, תניא מקורו במאמר חכמינו זיכרונם. [בסוף פרק ג' דנדה] תלמוד מסכת נידה דף ל' עמוד ב' שם מופיע מאמר זה בשם דרשתו של רבי שמלאי, אלא שישנה גרסא במסכת יבמות דף עא עמוד ב' המפנה למאמר זה תחת הכותרת תניא. "משביעים אותו את העובר הנמצא במעי אימו טרם צאתו לאוויר העולם. תהי צדיק ואל תהי רשע כפל לשון השבועה הוא מדויק. צריך להיות צדיק ועל כל פנים לא להיות רשע. ובפרק יד יתבאר כפל לשון זה. כאמור טרם לידת העובר משביעים אותו. ברם שבועה זו, אינה במובנה הפשוט של המילה. שהרי כבר במתן תורה אנו מושבעים ועומדים לקיים את דברי התורה ואם כן אין מקום לשבועה נוספת. ועוד שהרי התנהגות שלילית של אדם נובעת מחמת גופו ותכונותיו המולדות אם כן מה תועלת יש בהשבעת הנשמה שהיא בעיקרון טהורה מכל חטא.

אלא שמוסבר בתורת החסידות ששבועה זו נותנת כוח לנשמה להתגבר על הגוף. וכך מתקיימים שלושת הפירושים שטמונים בשורש המילה "שבועה": גם מלשון "שבועה" שעניינה נתינת כוח להתגבר על כל המניעות והעיכובים שיכולים להיות, כי כשהאדם נשבע לקיים דבר מסוים הוא מחויב לעמוד בדיבורו יותר מאשר כשאמר סתם. וגם מלשון "שובע" שהיא משביעה את הנשמה ובכך מחזקת את רצונה לבצע את הנאמר בשבועה, וגם מלשון "שבע" (מספר סידורי הבא אחרי שש) שאף כאן כוונתו, נתינת הכוח להתגבר על תכונות הנפש המולדות באדם שכפי שיתבאר בהמשך הם במספר שבע. דהיינו שבע מידות לנפש. וממשיכים בלשון השבועה: ואפילו כל העולם כולו שרואים רק את מעשיך, כי האדם רואה לעיניים והאלוהים ללבב. אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע", נוסח השבועה כפול ואף משולש:

א. תהי צדיק = נאמר לגבי עשיית טוב.

ב. ואל תהי רשע = נאמר לגבי סור מרע.

ג. וממשיכים בלשון השבועה לאמור לעובר שאף אם כל העולם כולו אומר לך צדיק אתה אל תאמין להם אלא היה בעיניך עצמך כרשע, מטרת המשך משפט זה בשעת השבועה, כדי שאדם לא יהיה גבה לב כאילו הוא כבר מושלם בכול. אלא יהיה בעיניו כאילו יש לו מה להמשיך ולתקן.

על הוראה זו מעורר רבנו שתי תמיהות.

א. סתירה בין שני מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה, שהרי במסכת אבות מייעצים לנו חכמינו זיכרונם לברכה לא להחזיק את עצמנו כרשעים. בדיוק הפוך מהוראת השבועה.      

ב. אין שום טעם שאדם יהיה בעל דימוי עצמי נמוך, שהרי זה מקור לרעות רבות, כמו עצבות ואולי אף חמור מכך אדישות למצבו, לכן לא ייתכן שיצוו עלינו להיות בעינינו כרשעים. וכדלהלן:

(אגב התשובות לשאלות אלו יינתנו בהמשך בפרק יג' בספר התניא.)

וצריך להבין ביטוי השגור בחסידות הבא ללמדנו שדברי התורה אמת, רק אנו צריכים להבין את מה שלא מובן לנו. דהא תנן מארמית ללשון הקודש: שהרי למדנו במשנה. (אבות פרק ב') מִשְנַה יג: "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב' יג') כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. ואל תהי רשע בפני עצמך", ומפרש הרמב"ם "אל תחזיק את עצמך כרשע". וגם, אם יהיה בעיניו כרשע –  ירע תיאור מצב שלילי שעלול להיווצר כלומר יהיה רע. לבבו מקורו מהפסוק בתורה ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך. רומז על שני החללים שבלב. לכן כתוב לבבו בשתי אותיות ב'. ויהיה עצב, ולא יוכל לעבוד השם בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה – יכול לבוא לידי קלות ראש, כלומר זלזול וחוסר שימת לב הראויה להימנעות מעשיית רע. חם ושלום. אם כן יש צורך לברר עניין צדיק ורשע. ובתלמוד מופיע גם המושג שנקרא בינוני וכדלהלן:

חמשת החלוקות

אך העניין, כאן מזכיר רבנו מספר מקומות בתלמוד שפירטו מצבים שונים בחלוקה לצדיקים ורשעים ולמצב הנקרא "בינוני" וכדלהלן: כי הנה מצינו נמצא במספר מקומות [מסכת ברכות דף ז' עמוד א' ועוד] בגמרא זהו השם הארמי לתלמוד, רמז יש במילה זו לשמות ארבעת מלאכי האלוהים: גבריאל, מיכאל, רפאל, ואוראל. ראשי התיבות "גמרא". חמש חלוקות: מלשון מחלקות. לא רצה כנראה רבנו להשתמש בביטוי מדרגות כי מדרגה הכוונה מעלה ורשעים אינם מעלה אלא מחלקה. צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, ובינוני. כלומר ממוצע, כמו שכתוב במשנה (במסכת כלים יז משנה ה'), הָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ, לֹא קָטָן וְלֹא גָדוֹל אֶלָּא בֵינוֹנִי. ופירשו בגמרא: בתלמוד במסכת ברכות (דף ז' עמוד א') מסופר על שלשה דברים שביקש משה רבנו מאת הקדוש ברוך הוא ונענה. אחד הדברים שביקש משה היה לדעת את דרכיו של הקדוש ברוך הוא, ושאל מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. והשיב לו הקדוש ברוך הוא ש"צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור". אלא שברור לנו שאין הכוונה בטוב ורע גשמיים, כי ישנם צדיקים מושלמים וגמורים ואף על פי כן רע להם בגשמיות. אלא ההסבר הוא מהבחינה הרוחנית של הדבר. ולכן צדיק וטוב לו הוא צדיק גמור וצדיק ורע לו הוא צדיק שאינו גמור. וברעיא מהימנא מארמית ללשון הקודש: רועה נאמן. זהו חלק מתוך ספר הזוהר שנאמר מפי משה רבנו, שהיה רועה נאמן ורועה המפרנס את צאן מרעיתו באמונה, כלומר מלמדם להאמין. פרשת משפטים [זוהר חלק ב' דף קיז עמוד ב'] פירש: צדיק ורע לו – שהרע שבו קיים אלא שהוא תחת ממשלת הטוב והרי הוא כפוף ובטל לטוב דהיינו: תחת הטוב וכו'. כלומר בספר של הרועה הנאמן שבתוך ספר הזוהר (חלק ב' דף קיז' עמוד ב') מוצע הסבר נוסף לעניין צדיק ורע לו וצדיק וטוב לו, שצדיק גמור אין לו רע כלל ולכן הוא צדיק וטוב לו ואילו צדיק שאינו גמור הוא צדיק שיש לו רע, אך הרע בטל וכפוף לצדיק. ובגמרא סוף פרק ט' דברכות [דף סא' עמוד ב']: שם מופיעה אמירה בשם רבי יוסי הגלילי שאומר: "צדיקים יצר טוב שופטן היצר הטוב הוא השופט את הצדיק כו', שנאמר: (תהילים קט' כב'), כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: רשעים יצר הרע שופטן, שנאמר: (תהילים לו ב') נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו: בינוניים זה וזה שופטן וכו', שנאמר: (תהילים קט לא') כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ: בהמשך למאמרו של רבי יוסי הגלילי התבטא רבה בר נחמני על עצמו שהוא בינוני, אמר רבה: חכם תלמודי היה בן גילו של החכם אביי המוזכר בסמוך. שניהם חייו בבבל בערך לפני כ-1700 שנה, בשנת ארבעת אלפים ומאה לבריאת העולם. כגון אנא אני והדומה לי הוא בינוני. כגון לקוח מהמילה גוון שפירושה צבע, כלומר אותו הדומה בצבע שלי או בצורה שלי הוא בינוני, אמר ליה מארמית ללשון הקודש: אמר לו. אביי: אביי סירב לקבל קביעה זו שנאמרה על ידי חברו והצהיר שאם רבא הוא בינוני כל שאר בני אדם פחותים ממנו. אם כן, לא שביק מר חיי לכל בריה מארמית ללשון הקודש לא הניח כבודו חיים לאף נברא. כלומר אם אתה הוא בינוני, אנו שלמטה ממעלתך איננו יכולים להיות בינוניים אלא למטה מכך. וידוע מאמר חכמינו זיכרונם לברכה שרשעים בחייהם נקראים מתים אם כן לנו לא השארת חיים. וכו'"

מהמקורות שבתלמוד ראינו שישנה חלוקה ברורה לחמשה סוגים: צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו ורשע ורע לו ובינוני.

כל אחד מהמקורות מציג את עמדתו לגבי המצבים השונים, אם כי אין מחלוקת גדולה בין כל אחד מהמקורות: לפירוש הרעיא מהימנא צדיק וטוב לו אין לו רע כלל ואילו צדיק ורע לו הרע שלו בטל לטוב, רשע וטוב לו יש לו קצת טוב ואילו רשע ורע לו אין לו טוב כלל לעומתם הבינוני אינו עושה מעשים רעים כי הקב"ה עוזרו. לפירוש התלמוד צדיק וטוב לו צדיק גמור ואילו צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור ואילו רשע ורע לו רשע גמור לעומתם הבינוני יש לו רע ויש לו טוב.

וממשיך רבנו להביננו מהו הבינוני לפי מספר דיוקים כדלהלן:

מספר דיוקים

ולהבין כל זה מה הן חמשת החלוקות, ולמה נקראו היצרים בפעולתם בשם שופטן ולא מושלן או מנהיגן. כדי להבין כל זה יש צורך לבאר באר היטב. וגם להבין מה שאמר איוב איוב, שהיה מדוכא בייסורים, מנסה לחסוך מהעולם את מידת הדין בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי השמים, כלומר אתה בורא העולם בראת רשעים ובראת צדיקים. וכך נכתב בתלמוד בבלי (בבא בתרא פרק א'): דף טז עמוד א': "אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו "רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות, (לכן השור כשר והחמור טרף) בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים כו'" מי מעכב על ידך. ולמרות שחכמינו זיכרונם לברכה דוחים את טענתו וכך נכתב בתלמוד: "אמר רב עפרא לפומיה דאיוב (עפר לפיו של איוב) כלום יש עבד שמוכיח את רבו? וממשיך בתלמוד שם "בין איוב לאויב נתחלף לי? [איוב] לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל כלומר מציינים חכמינו זיכרונם לברכה על טענתו זו את הפסוק באיוב פרק לד' פסוק לה' אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל: ברם כאן אין הרבי מתייחס לטענתו של איוב אם צודקת היא או לאו, כי לעצם טענה זו שנראית צודקת לכאורה, יתייחס הרבי בהמשך בפרק יג', אבל כאן הוא רק מציין את טענתו של איוב. ומתייחס לטענה בכללותה, כיצד ניתן לומר שהבורא יתברך הוא בורא רשעים או צדיקים?. והא צדיק ורשע לא קאמר? והרי צדיק ורשע לא נאמר, כלומר התלמוד במסכת נידה מספר שהמלאך הממונה על ההריון עומד לפני הקדוש ברוך הוא ושואל כיצד לברוא את העובר הנולד, האם לברוא אותו גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני ואילו על השאלה האם הוא צדיק או רשע, לא עונים לו מהשמים, כי דבר זה נתון לבחירת האדם. אם כן כיצד איוב אומר בראת רשעים ובראת צדיקים. וגם להבין מהות מדרגת הבינוני, שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עוונות, שאם כן, איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני, התלמוד במסכת בבא מציעא דף פו עמוד א מספר על גודל קדושתו של רבה בר נחמני, למרות שהחזיק את עצמו כבינוני. וכך מסופר בגמרא שמותו נגרם בעקבות גזירה משמים. רבה היה מרביץ תורה ברבים והייתה לו ישיבה גדולה עם הרבה מאוד תלמידים. פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, היה מקיים חודש לימוד תורה ואז היו מתכנסים כ-12000 תלמידים נוספים ללימוד התורה, אויביו באו ואמרו למלך שיש יהודי אחד שמבטל את היהודים מלעבוד חודשיים בשנה, ולכן משלמים פחות מיסים למלך. שלח המלך שליח מיוחד להביא את רבה. כדי להענישו. כשנודע לרבה על תוכנית המלך וידע שאין המלך מחפש לחקור האמת, אלא להענישו ללא חקור דין, ברח. והתלמוד מספר על נפלאותיו של רבה בדרך מנוסתו. בסוף נפטר רבה מהעולם הזה בצורה שמימית. ומעשה שהיה כך היה: בישיבה של מעלה בגן עדן התקיים דיון סוער, ולא היו יכולים להכריע מי הצודק. הוחלט להביא את רבה, בהיותו המומחה בנושא ההלכתי, לבוא ולפסוק את הדין. שלחו את מלאך המוות להביאו. רבה בעקבות מנוסתו והסתתרותו מאויביו, למד תורה לעצמו ושינן את כל מה שלמד כל ימי חייו כדי שלא ישתכח ממנו, ונודע דלא פסיק פומיה מגירסא, מארמית ללשון הקודש: לא פסק פיו מלימוד התורה. עד שאפילו מלאך המות לא היה יכול לשלוט בו, ומאחר שהתורה נקראת עץ חיים היא למחזיקים בה לא יכול מלאך המוות לקחת את נשמתו בהיותו קשור לעץ החיים, עד שנאלץ לגרום לו לשנייה אחת להפסיק מלימוד התורה. ואז לקח את נשמתו. והוא בן ארבעים שנה בלבד, ואיך היה יכול לטעות במחצה עוונות חס ושלום? מכאן אתה למד שאין אפשרות במציאות שיטעה ויחטא במחצית עוונות. ועוד, שהרי בשעה שעושה עוונות – נקרא רשע גמור (ואם אחר כך עשה תשובה – נקרא צדיק גמור), ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים – מקרי מכונה, כלומר מקבל כינוי של רשע, כדאיתא מארמית ללשון הקודש: כמו שישנו ונמצא בתלמוד. בפרק ב' דיבמות במסכת יבמות.. בדרך כלל בארמית תוספת האות ד' בראש המילה מחליפה את מקבילתה האות ש' בלשון הקודש שמשמעותה מילת שייכות של וכדומה. [תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כ' עמוד א'] ושם נאמר: איסור מצוה שניות: (נוסף לאיסור עריות הנאמר בתורה ישנם עריות האסורות להינשא משום תקנת חכמים והם נקראות "שניות לעריות" על כך שואלים בגמרא) אמאי קרי ליה איסור מצוה? (כלומר איזה מצווה יש כאן אם זה תקנת חכמים? ומשיב על כך אביי) אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים: (המצווה שיש כאן היא בכך ששומע לדברי סופרים) ובפרק קמא מארמית ללשון הקודש: הפרק הראשון דנדה. של מסכת נידה דף יב עמוד א' ושם נאמר "כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע, ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מקרי הא רשע  מקרי. (בתרגום ללשון הקודש שהעובר על דברי חכמים אינו נקרא צנוע אלא רשע) משני המקורות הללו נלמד שכל המקיים דברי חכמים נקרא צדיק, משום שמקיים מצווה של קדושה, ואילו העובר על דברי חכמים נקרא רשע. ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה – נקרא רשע (בפרק ו' דשבועות). בתלמוד בבלי מסכת שבועות דף לט' עמוד א' שם נתבאר שאפילו מי שיש בידו להביע את מחאתו, כלומר התנגדותו לדבר, ולא מביע את התנגדותו, אלא כובש דבריו בלבו, הרי הוא חוטא. ושם נאמר:

כתיב בויקרא פרק כו פסוק  (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: ופירשו בגמרא "וכשלו איש באחיו" איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה והוא דווקא במצב שיש בידם למחות ולא מיחו  וכל שכן וקל וחומר, במבטל איזו מצות עשה המצוות נחלקות לשני סוגים. סוג אחד הוא מניעה מעשיה ונקרא מצוות לא תעשה. הסוג השני הוא החיוב לקום ולעשות את המצוות, ונקראות מצוות עשה. שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו רבותינו זכרונם לברכה: [תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט' עמוד א'] על הפסוק  [במדבר פרק טו פסוק לא]. "כִּי דְבַר הַֹשֵם בָּזָה וגו' וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וגו' הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ:" "תנו רבנן כי דבר השם בזה ומצותו הפר הכרת תכרת זה האומר אין תורה מן השמים דבר אחר כי דבר השם בזה זה אפיקורוס דבר אחר כי דבר השם בזה זה המגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא … רבי נתן אומר כל מי שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק". ופשיטא דמקרי רשע טפי מארמית ללשון הקודש: ופשוט שמכונה רשע יותר מהעובר וכו'. אגב, הסיבה מדוע יש פעמים שרבנו כותב בלשון "נקרא" ויש פעמים שכותב בלשון "מיקרי", נובעת מהאופן של היווצרות המצב. אם בגלל היות האדם אקטיבי, עשה דבר שלא ייעשה, הרי הוא מכונה רשע ולכן משתמש בביטוי מקרי רשע, אבל אם המצב נוצר מתוך אי עשייה, כלומר היות האדם פסיבי, משתמשים בביטוי נקרא, כאילו בדרך ממילא וכפועל היוצא מכך קרה הדבר. מעובר איסור דרבנן. חכמינו זיכרונם לברכה נקראו בארמית רבנן. ואם כן, על כרחך הבינוני אין בו אפילו עון ביטול תורה, ומשום הכי טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני* לפני שנוכל להגדיר את המהות של הבינוני, מדייק רבנו מספר דיוקים כדי לשלול את האפשרות שהבינוני חציו זכאי וחציו חייב:

א. רבה, האיש הקדוש והאלוהי, לא יכול להיות שחטא בכל כך הרבה עוונות שהרי זכויותיו מרובות כל כך.

ב. על ידי קיום מצווה מתחבר הַמֵצוּוֵה עם הַמֵצָוֵה על ידי הַמִצְוַוָה נוצר חיבור וצוותא בין הקדוש ברוך הוא, שהוא מצווה את המצווה, לעם ישראל, שהם מצווים לקיים המצווה, והפכו בעשיית חטא ועוון. שאז נגרם פירוד בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. לכן מקיים המצווה הרי הוא מחובר לאלוהים והעובר עבירה נפרד מאלוהים. אם כך לא ברור מתי נחשב אדם כבינוני, או שהוא מחובר ואז הוא צדיק וטוב או שהוא נפרד ואז הוא רע ורשע.

ג. מוכרחים להגיע למסקנה שהבינוני מבחינה מעשית אינו חוטא כי כשהאדם חוטא הוא נקרא רשע וכשעושה תשובה נקרא צדיק אז מתי בעצם הוא יכול להיות בינוני. אלא שהבינוני מבחינה מעשית אינו חוטא ורק מבחינת עבודתו הפנימית הוא נדרש לעבודה.

ד. לכן יכול רבה לטעות בהערכת עצמו כבינוני. שאז הטעות היא קטנה לחשוב שאכן מבחינה מעשית אני לא חוטא ואיני רשע אבל אולי מבחינת עבודתי הפנימית עדיין אינני מושלם, ובוודאי שלא יכול לטעות בהערכת עצמו כחוטא במחצית עוונות.

*(הגהה: ומה שכתוב בזהר חלק ג' דף רלא עמוד א': כל שממועטין עוונותיו וכו', היא שאלת רב המנונא לאליהו, אבל לפי תשובת אליהו שם פירוש "צדיק ורע לו" הוא, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשה משפטים דלעיל. בזוהר מסופר שפגש רב המנונא את אליהו הנביא ודן עמו בסוגיה של צדיק ורע לו. רב המנונא הציע את סברתו שגם לצדיק ישנם מעט עוונות והקדוש ברוך נפרע ממנו בעולם הזה כדי לזכותו לעולם הבא. אבל לפי תשובת אליהו מוכח שהצדיק ורע לו נובע לא מחטאי עצמו אלא מכך שהוא נתפס על עוונות הדור. ושבעים פנים לתורה ומסיים רבנו הזקן את ההגהה בהצהרה שאין דברי הזוהר סותרים זה לזה ודברי רב המנונא הם אחד משבעים פנים לתורה. ביטוי זה מלמד שישנן שבעים אפשרויות להסביר כל דבר בתורה.:)

מכאן ממשיך רבנו לקבוע סופית את מהותו של הבינוני. וכדלהלן:

שם תואר ושם המושאל

והא דאמרינן בעלמא, מארמית ללשון הקודש: וזה שאומרים בעולם. דמחצה על מחצה – מקרי בינוני, ורוב זכיות – מקרי צדיק, הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה א' כותב: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועונות, מי שזכויותיו יתרות על עונותיו – צדיק, ומי שעונותיו יתרות על זכויותיו – רשע. מחצה למחצה – בינוני. הוּא שֵם תיאור שניתן לאדם או חפץ כדי להבדילו מאחרים, כמו שכתוב בתורה (בראשית פרק ב' פסוק כ'): וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: בשמות עצמים אנו קוראים לעצם ומכנים אותו בשמו. אך ישנם שמות נוספים כמו "שם תואר", הבא לתאר את מהותו של העצם, כמו חכם גיבור ונאה, ושם מושאל, כלומר נלקח בהשאלה מדימוי אחר, כמו שכתוב (יחזקאל פרק יא פסוק (יט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: שאין הכוונה כפשוטה לומר שליבו עשוי מאבן ולא משריר אלא בהשאלה לרמז שליבו קשה כאבן או חסר רגשות לבביים. כלומר לאחר שהבנו לפי הדיוקים שדייק רבנו כי הבינוני בשום אופן לא יכול להיות מחצה על מחצה עוונות וזכויות אם כן איך אנו מכנים אדם ממוצע בשם בינוני? על כך משיב הרבי כי באופן כללי אנו מבחינים בלשון הקודש בשם התואר ובשם המושאל. הראשון מתאר את הדבר לאמיתותו והשני נלקח בהשאלה לתיאור חלקי בלבד. דהיינו בעוד שאדם שהוא צדיק גמור נקרא צדיק בשם התואר והמעלה. אדם שהוא צודק חלקית נקרא צדיק בשם המושאל, מאחר והוא צדיק רק בנקודה מסוימת ולא באמיתת התואר. גם התואר בינוני הניתן על ידי בני אדם לתיאור מצב של מחצה על מחצה, הרי זה רק בהשאלה ולא באמיתת התואר, שהרי בינוני מוכרחים אנו להסכים שאינו חוטא במחצית עונות ואם כן הוא רק "שם המושאל לענין שכר ועונש, התלמוד במסכת קידושין דף מ' עמוד ב' מורה לנו שכל אדם חייב לראות את עצמו כבינוני, מחצה על מחצה, וידע שהעולם נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין. אדם שהרג את הנפש, הובא לבית הדין וזוכה מחוסר ראיות. אמנם אנו מתארים אותו כזכאי אבל רק בהשאלה לצורך ענישה, אין כאן כל זכות אלא חובה. שהרי מדובר ברוצח אלא שהוא זכאי בדין מחוסר הוכחות. אבל לענין אמיתת שם התואר והמעלה, של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא' עמוד ב'] "צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר: [תהילים פרק קט פסוק כב] כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִי" – שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית. פירוש המילה חלל הוא כפול, מקום ריק וגם אדם שנהרג. גם כאן המשמעות כפולה, ליבי ריק ואנכי אביון כי הרגתי את היצר הרע. ולכן ליבי, רמז ליצר הרע, חלל כלומר נהרג. ראינו שהצדיק ליבו חלל בקרבו מאחר והוא הרג את היצר והפך את לבבו לחלל, במובן של מקום ריק על ידי שגרם ליצר למות ובמובן של "חלל" המורה על ההיפך מחיים. אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכיותיו מרובים על עוונותיו – אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש: [תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח' עמוד ב'] אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנולד צדיק כמותו, שנאמר (קהלת פרק א' פסוק ה') "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם". עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. ועוד אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא בצדיקים שהם מועטים – עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' שנאמר (שמואל א' פרק ב' פסוק ח') מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:, ועוד אמר אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים וכמו שכתוב: משלי פרק י' פסוק כה': כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם": אם כן לאחר הבנתנו שצדיק בשם התואר ולא בשם המושאל הוא חד בדורו ובעצם מצב הבינוני הוא מצב מורכב שבחיצוניותו הוא נראה כצדיק ובכל זאת אינו צדיק לא בשם התואר ואפילו לא בשם המושאל וכדי להבין בכל זאת מהו הבינוני? מכאן יבוא ההסבר על היות שתי נפשות בתוך לב האדם נפש אחת נקראת אלוהית ויתבאר עניינה בפרק הבא ונפש אחת נקראת בהמית ויתבאר עניינה בהמשך. כדי להכיר את מורכבותו של הבינוני וכדלהלן: 

שתי נפשות

אך ביאור הענין, על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל זכרונו לברכה תלמידו המובהק, ממשיך דרכו ומהדיר ספריו של רבו הקדוש האלוהי רבינו יצחק זכרונו לברכה (האר"י ז"ל). חי בצפת ונסתלק בשנת ה' של"ב. למד תורה מפי רבו המובהק רק שנה אחת והשיג השגות רבות בזמן קצר. בשער הקדושה (ובעץ חיים שער נ' פרק ב'): דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, כלומר כמקרה זה כן מקרה זה כמו בעניין "צדקה" נאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון ליבו לשמים" שמשמהותו: דין זה כדין זה, כך כאן גם הצדיק וגם הרשע בעלי שתי נפשות הם ולא שהצדיק והרשע נבראו משמים כך, אלא הכל תלוי בבחירת האדם למרות שבתולדותם יש להם את שתי הנפשות. יש שתי נשמות, וכדכתיב: מארמית ללשון הקודש: וכמו שכתוב. [ישעיה פרק נז' פסוק טז.], "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְֹשָמוֹת אֲנִי עָשִֹיתִי" שהן שתי נפשות. חמש שמות נקראו לה לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אם כן לכל אדם מישראל יש שתי נפשות ומונה רבנו הזקן ארבע תכונות יסודיות שבה:

א. שורשה מצד הקליפה והסטרא אחרא

ב. היא מתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף

ג. ממנה באות מידות רעות טבעיות

ד. בהמשך יוסיף רבנו שגם מידות טובות באות ממנה אלא שגם הן טבעיות ולא נרכשות. וכדלהלן:

נפש אחת מצד הקליפה עניין הקליפה הוא שמירה על הפרי. מעבר לכך אין לה תפקיד נוסף ובגמר עבודתה, דהיינו כשאין צורך לשמור על הפרי יותר, נזרקת היא ואין בה חפץ יותר. וסטרא אחרא, מארמית ללשון הקודש: הצד אחר. והוא כינוי לכל כוחות הטומאה. והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב: [ויקרא פרק יז פסוק יא ועוד]. "כִּי נֶפֶֹש הַבָּשָֹר בַּדָּם הִיא" וממנה באות כל המדות תכונות או התנהגות בצורות רעות, מארבעה יסודות רמב"ם הלכות יסודי תורה פרק ג' הלכה י' "ברא האל … וברא ארבע צורות לגלם זה … נמצא למטה מן הרקיע ארבעה גופים מחולקים וכו'" ארבעה גופים אלו נקראו יסודות שעליהם מושתת העולם והן אש מים רוח ועפר. רעים שבה, דהיינו: כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה נמשך כלפי מעלה, מלשון הולך ונהיה גבוה. למעלה, כשם שטבע האש לעלות למעלה, כדוגמת נר שגם כשהופכים אותו הלהבה תעלה למעלה, כך הגאווה נובעת מהרגשת הגבהת הנפש, וכן גורמת לכעס כי מתוך גאווה מגיעים לכעס. גם הכעס דרכו לגבור ולעלות, כמו האש שכשיש לה אחיזה בפתילה נוספת הולכת ומתגברת האש. ותאוות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, תענוג הוא דבר שאינו מוכרח לגוף, לקיומו. כמו פירות ומיני מתיקה שהם באים רק לענג את הנפש, מה שאין כן בלחם ומזון הנדרש לגוף. מאחר והמים גורמים לצמיחת עצי הפרי הרי שהיסוד שממנו נובע התענוג הוא יסוד המים .והוללות פירושה התנהגות שאינה מוסרית, ככתוב (קהלת פרק ט פסוק ג): זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים: וליצנות גם זה מעינויי הנפש מאחר והליצנות נובעת מהתלוצצות מאדם אחר, כמו שכתוב שרק ליצנות מעבודה זרה מותרת. והתפארות מלשון פאר והדר כלומר הצגת הדברים באופן מפואר ואין מאחריו שמץ של אמת. הכל רק בחיצוניות ולא באמת פנימית. ולהבדיל מגאווה שגאווה באה על דבר אמת בהתפארות אין מאחריה כלום. ודברים בטלים שאינם מביאים לשום דבר מעשי, כלומר אין הוא מועיל ובטל, מבוטל וחסר תועלת. מיסוד הרוח, כמו שהרוח אינה נתפסת בידיים כך גם דברים הללו אינם בעלי משמעות. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. כשם שהעפר, בהיותו היסוד הכבד ביותר מבין יסודות אלו, שוקע למטה, כך העצל או העצב דרכו לשקוע ולרדת למטה.

כשם שכל דבר בבריאה מורכב מארבעת היסודות אש, מים, רוח ועפר כך גם המידות הרעות הבאות מנפש זו שמהקליפה:

א. יסוד האש – שבטבעו נמשך למעלה – הגאווה והכעס נמשכים ממנו מאחר והם בעלי אותה תכונה שעניינה לעלות למעלה ולהגביה עצמם.

ב. יסוד המים – שבטבעם גורמים להצמיח פרות ותענוגים – תאוות הבאות מעינוג הנפש באות ממנה.

ג. יסוד הרוח – בהיות קל וחסר תפיסה ממשית ביד – כמו הביטוי השגור בפי העם האדם העוסק בעסקי רוח, זהו אדם שעוסק בעניינים חסרי תועלת פרודוקטיבית ומועילה. שאין בהם אחיזה במציאות ממשית נתפסת. ממילא באות ממנה המידות הטפלות כמו הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים.

ד. יסוד העפר – בהיותו כבד ושואף למטה מפני כובדו – עצבות ועצלות שעניינם להשקיע את האדם למטה לכיוון העפר באות ממנה.

לכך יש להוסיף שגם מידות טובות מולדות יש לנפש היהודי להבדיל מנפשו של הגוי וכדלהלן:

להבדיל בין נפש יהודי לנפש גוי

וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות השתתפות בצער הזולת, כמו שכתוב: בראשית פרק מג' פסוק ל' וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה: וגמילות חסדים בעוד שהרחמנות היא השתתפות בצער הזולת, גמילות חסדים היא עשייה בפועל ממש בעזרה לזולת. – באות ממנה. בתלמוד מסכת יבמות דף עט עמוד א': שלשה סימנים יש באומה זו הרחמניים והביישנים וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב בדברים פרק יג פסוק (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: ביישנים דכתיב בשמות פרק כ' פסוק (יז) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: גומלי חסדים דכתיב בבראשית פרק יח פסוק (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (שנאמר באברהם בעל החסד המופלא). כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו. כי בישראל נפש זו דקליפה, היא מקליפת נוגה, פירושו אור נוגה וחלש, כלומר מפיץ אור. אך האור חלש ואינו בעל עוצמה חזקה ומכאן שזו קליפה בעלת אור מסוים. שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד "עץ הדעת טוב ורע": "טוב ורע" במרכאות, כלומר מאחר ואין הרע כאן מוחלט אלא הוא רע לפי ערך, דהיינו מה שרע אצל אחד יכול להיות טוב אצל השני מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות, שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים שער מט פרק ג'. וכל טיבו דעבדין האומות לגרמיהו עבדין, מארמית ללשון הקודש: כל טובה וחסד שעושים אומות העולם אינן אלא בעבור עצמן, כלומר מתוך אינטרס ולא מתוך התחשבות בזולת. וכדאיתא בגמרא: תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב': אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב על פסוק [משלי פרק יד פסוק לד] צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת: נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינן עושין אלא להתגדל בו… והעושה כך אינה צדקה גמורה היא. – שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינן אלא להתייהר כו':

גם מידות טובות באות מהנפש של הקליפה אצל עם ישראל. מידות אלו הן טבעיות ולא נרכשו בעבודה מתאימה, והן הרחמנות וגמילות חסדים, השתתפות בצער הזולת וגם עשייה למען הזולת.

מה שאין כן באומות העולם. ולכאורה הרי רואים בפועל שאומות העולם כן עוסקים במעשי חסד וטוב ויש "מלכות של חסד". אבל אצלם נובע הדבר ממניעים אישיים. ההבדל המהותי בין יהודי ולהבדיל גוי נובע מהבנה בסיסית של מציאות הבורא והבריאה.

ניתן למצוא פירושים שונים למושגים חשובים שניתנים על ידי יהודי ולהבדיל אלפי הבדלות על ידי הגויים:

א. תשובה – בשפת הגויים פירושה חרטה. כשאדם עשה מעשה רע הוא מתחרט על כך, גם אם הוא לא עשה מעשה טוב הוא מביע חרטה על העבר ומתחיל להתנהג בדרך אחרת. בעם ישראל "תשובה" משמעותה לשוב, לחזור למקור ולשורש הנשמתי של היהודי שכל רצונו הוא עשיית טוב בלבד ואין הוא שייך לעשיית רע. לכן גם צדיק שלא חטא עושה תשובה, כי הוא שב למקורו ושורשו הפנימי.

ב. תפילה – בשפת הגויים פירושה בקשה. הגוי מבקש מה שחסר לו מהבורא או מאדון העולם, אבל כשלא חסר לו דבר, אין לו צורך להתפלל. אצל יהודי התפילה ענינה התחברות עם הבורא. התפילה נועדה לחזק את הקשר בייננו לבין הבורא יתברך. אנו מתפללים מתוך התחברות לבורא, כדי לחזק את הקשר בייננו לבין הבורא.

ג. צדקה – בשפת הגויים פירושה חסד. אין מגיע לעני כלום, אבל ברוב חסדו וטוב ליבו של הנותן הוא מעניק לרש ועושה זאת מגודל נדיבות ליבו. אצל יהודים פעולה זאת נקראת צדקה, משורש המילה צדק. חובה לתת צדקה לעניים, כי היהודי יודע שרכושו אינו שלו אלא ניתן לו מהבורא יתברך והוא מצווה לתת למי שאין לו. אין בזה מניע אישי אלא רצון כנה לקיום מצוותיו יתברך. לכן אומות העולם עושים צדקה מתוך אינטרס ומניע אישי בעוד שצדקה בעם ישראל נובע מתכונות נפשו הטבעיות.

סיכום הפרק

בפרק הראשון בו פותח רבנו את דרכו המיוחדת להסברת עבודת השם בדרך חכמה בינה דעת. מבאר לנו רבנו את הכלל הראשון, שאין לקבוע קביעויות על מדרגות אנשים ולהפכם לתוארי כבוד ואצולה ללא כל תוכן פנימי יצוק בתוכם, לא כל הנראה כמתחסד הוא צדיק ולא כל אדם שני ברחוב נקרא צדיק יסוד עולם זהו תואר השמור למורם מעם יחיד בדורו וכפי שיבואר בהמשך בפרק י',

כמו כן אנו למדים שלכל אדם מישראל תכונות נפש מולדות טובות וכאלו שמוטב שלא היו, בכל מצב היהודי מורכב משתי נפשות ונדרשת ממנו עבודת השם מסודרת כדי לפעול בעצמו להיות בעל תואר מתאים. ובעיקר עבודתו תהיה עבודת השם פנימית.

את הנשמה משביעים לפני לידתה להיות צדיק ולא להיות רשע ומצאנו בתלמוד חמש חלוקות – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני. וביאור העניין, שלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, שממנה באות מדות רעות, אך גם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם.  

סיפור חסידי לפרק

מסופר, שכשאסרו את רבנו הזקן, בעקבות ההלשנה של המתנגדים לחסידות. שר בית הסוהר והחוקרים עמדו מיד על טיבו של "האסיר", גודל חכמתו וקדושתו. והתנהגו אליו בכל הכבוד הראוי.

רבנו הזקן נחקר ונשאל עשרים ושתים שאלות. בנושאים שונים כמו: למה הוא שינה את נוסח התפילה, מדוע הוא שולח כספים לארץ ישראל, לאחזקת הישוב היהודי בארץ. שהייתה באותה תקופה תחת השלטון הטורקי. והמתנגדים האשימו את רבנו הזקן, שהוא שולח כספים ל"סולטן הטורקי", כדי לחזקו נגד רוסיה.

בתחילת החקירה נשאל רבנו האם הוא שייך לבעל שם טוב? ורבנו ידע שאם הוא יענה בשלילה, הוא ישוחרר מיד, אך רבנו לא רצה להיות נפרד מהבעל שם טוב אפילו לרגע קט.

על עשרים שאלות, ענה רבנו בטוב טעם ובהסברה רחבה. החוקרים קיבלו את דבריו. וראו שאין הוא משיב לחורפיו דבר, אלא עונה עניינית, דבריו נתקבלו בלב החוקרים ללא כל עוררין.

על שאלה אחת של החוקרים, ששאלוהו מדוע הוא כתב ב"תניא" שספירת המלכות היא הספירה התחתונה, שזהו לכאורה פגיעה בכבוד המלכות. רבנו ביקש לבאר להם את המענה בכתב.

החוקרים הסכימו, נתנו לרבנו את האפשרות לערוך את התשובה, בכתב ידו, בלשון הקודש ובאריכות. לאחר מכן החוקרים העבירו את דברי תשובתו לשני מתורגמנים שונים, ואף תשובה זו נתקבלה בלבם.

על שאלה האחרונה, מדוע כתוב בספר התניא פרק א' בסופו, "הנפש הבהמית בישראל היא מקליפת נוגה, שיש בה גם טוב, ואילו הנפש של גוי, משאר קליפות הטמאות, שאין בהם טוב כלל" דברים אלו הם מרידה ופגיעה במלכות רוסיה?.

רבנו לא השיב על שאלה זו רק חייך, וחיוך זה נתקבל כתשובה על ידי החוקרים, והם לא הוסיפו לשאול בעניין זה. הסביר רבנו לאחר מכן לחסדיו: כי כוונתו הייתה לומר לחוקרים: הרי ראיתים כי על כל השאלות עניתי ותשובתי התקבלה על ידכם. אם כן למה לכם שאבאר לכם אף זאת ותיווכחו לדעת שהאמת איתי. עדיף לכם לא לשמוע את הסברי. ודבר זה הוסכם ונתקבל על ידי החוקרים. כאמת ללא צורך בהסברה.