מבוא הפרק

בסוף הפרק הקודם הכרנו את נפשו הבהמית של היהודי. להבדיל מהגוי, אך למדנו שיש ליהודי גם נפש אלוהית, בניגוד לגוי, שאותה נלמד להכיר בפרק זה.

בתחילה נכיר כי עצם נשמת היהודי, כל יהודי ויהודי באשר הוא, היא במהותה חלק אלוה ממעל ממש. ולכן פותח רבנו בלשון הפסוק שבאיוב, שהנפש היא חלק אלוה ממעל, ומוסיף רבנו על הפסוק את המילה ממש, לא רק כדי לתאר שאין זו גוזמה כלל אלא מציאות אמיתית של חלק אלוה, בכך מתאר רבנו את מעלת הנשמה היהודית.

הרבי הקודם רבי יוסף יצחק שניאורסון מספר שבהיותו בן 11 שנים שמע מאביו את ההסבר הבא: המלים "ממעל" ו"ממש" מבטאים שני נושאים הופכיים בעוד שהמילה "ממעל" מתארת את המצב הרוחני הגבוה ביותר, המילה "ממש" מבטאת את הדרגה התחתונה בהיותה ממשות "גשמיות שבגשמיות", ומוסיף הרבי הנוכחי מלך המשיח שליט"א שעם היותה כה גבוהה ברוחניות שברוחניות היא נמצאת בגשמיות שבגשמיות.

עם כל המשמעות של מעלתם של ישראל. בהמשך נתייחס לעובדה שישנם בכל זאת חילוקי מדרגות בנשמותיהם של יהודים. שהרי אם לכולם אותה מעלה כיצד בכל זאת ישנם חילוקי מדרגות בנשמות. אגב הלימוד תתבאר לנו המעלה והזכות בהתדבקות בתלמידי חכמים. ולבסוף נלמד להעריך את תפקידם של ההורים המקדשים עצמם בחייהם המשותפים על מנת להמשיך נשמות גבוהות לילדיהם.

כאמור בתחילה נפתח בהכרת מעלת נשמתו של יהודי וכל יהודי ויהודי בהיותה חלק אלוה ממעל ממש.

חלק אלוה ממעל ממש

בהמשך לפרק הקודם בו דובר על הנפש הבהמית של היהודי בפרק זה נעסוק תחילה בנפש האלוהית וכדלהלן: ונפש השנית בישראל, נקראת שנית, לא מפני פחיתות חשיבותה, אלה מפני היותה נכנסת לגוף מאוחר יותר, בעת הבר מצווה, כמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן ד' סעיף ב' בסופו בשם סדר היום, אבות דרבי נתן ראש פרק טז' ועוד: "לפי שגמר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר", אז נפש שנית זאת היא כפי שמופיע באיוב פרק לא פסוק ב' כתוב, "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים: ממש, הוסיף רבנו את המילה "ממש" להדגיש שאין זה גוזמא כלל אלא כך הוא העניין ממש. המילה ממש יכולה להתפרש בשני מובנים, מלשון ממשות, כלומר מציאות מוחשית שניתן למששה בידיים כמו שכתוב במשנה (מסכת שבועות פרק ג משנה ה') וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. שם ביאורו שהנשבע נשבע שייתן חפץ לאחר או שלא ייתן או שנשבע שישן או שיישן, כלומר אין אפשרות למשש את השבועה, כשנשבע שנם את שנתו או שלא נם. במובן אחר ממש הוא מציאות או פועל של דבר, כמו שכתוב בתלמוד (מסכת סנהדרין דף סד עמוד א') על הפסוק בדברים פרק ד' פסוק (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: – דבקים ממש במציאות ובפועל. כאן יתפרש שהנפש השנית היא חלק אלוה ממעל ממש. היינו במציאות ובפועל של העניין. אלא שכאן בפרק זה יש צורך להסביר לנו את מהות הנפש האלוהית של היהודי. וכדלהלן:

מה משמעות היותנו חלק אלוה ממעל ממש? על כך מביא רבנו שלושה מקורות וכדלהלן: כמו שכתוב: א. [בראשית ב' ז'], "וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה": ב. אנו אומרים בתפילת השחר: "אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. ואַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא". ג. וכמו שכתוב בזהר: מאן דנפח מתוכיה נפח, מארמית ללשון הקודש: מי שנופח מתוכו הוא נופח. דהיינו משלושת המקורות שהביא הרבי, מופיע השורש נ.פ.ח. במספר צורות: "ויפח באפיו", (מבראשית פרק ב' פסוק ז'), "ואתה נפחתה", (נמצא בנוסח ברכת אלוהי נשמה שבסידור ברכות השחר ומקורו מתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס' עמוד ב') ו"מאן דנפח" (מהזוהר, אלא שבדפוסי הזהר שלנו חסר מאמר זה), ניפוח משמעו: הוספת אויר כמו בליבוי אש על ידי נשיפת אויר, וככתוב בתלמוד (במסכת בבא בתרא דף עט עמוד א') "אש שאינה צריכה נפוח". כדי להוסיף וללבות את האש יש צורך להשתמש בהוספת אויר אלא שאין זה הוצאת אויר סתם. כל אשר נשמה באפו מוציא אויר מקרבו בדיבור או על ידי נשיפה. במצב טבעי ורגיל אין צורך להשקיע מאמץ יתר אך כדי לנפח דבר ולהוסיף לו נפח או כדי ללבות את האש, יש צורך בריבוי ובהגברת מהירות האוויר הרגיל ואז נאלץ אדם להשקיע מאמץ רב יותר. המאמץ נובע מעצם פנימיותו של האדם, וכמו שרואים במוחש כשמנפח אדם בלון הוא מתעייף יותר מהר מאדם שמדבר או נושם. זאת משום מאמץ היתר הנדרש לניפוח. פירוש מדוע הניפוח מצריך מאמץ יותר מנשיפה ודיבור? כי הוא בא מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח: אם נתבונן בשלושת המקורות שהביא רבנו להראות את מעלת הנשמה היהודית על כל הבריאה כולה. נשים לב שהוא מתחיל מפסוק ראשון שנאמר באדם הראשון "ויפח באפיו נשמת חיים", ואם תאמר שזהו רק האדם הראשון ולא צאצאיו, ממשיך רבנו במקור נוסף "ואתה נפחתה בי", כלומר בכל יהודי ויהודי. ועל כך מוסיף רבנו את ההסבר מהזוהר, שהמנפח מוציא נפיחתו בכוח.

ללמדנו שבעוד שהבריאה כולה נוצרה בדבר השם, כמו שנאמר בתהילים פרק לג פסוק (ו) בִּדְבַר יְהֹוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: הוצאת ההבל באדם למטה כרוכה במאמץ קטן לעומת נשיפה בכוח, לכן התוקע בשופר למשל, מאדימות פניו והוא מתעייף יותר מאשר מי שמדבר או נושם. כך על דרך משל, למעלה ישנו הבדל במעלתם של ישראל שבריאתם מצריכה כביכול כוח פנימי יותר מאשר יצירת כל העולם. כי בעוד שכל העולם נברא בדבר השם "הוא אמר ויהי" דהיינו באמירה ודיבור בלבד שהמאמץ הוא קטן יותר. נשמות ישראל נוצרו על ידי נפיחה והנפיחה דורשת מאמץ רב יותר מדיבור. ללמדך מעלת נשמות ישראל על כל הבריאה כולה. ויתירה על כך מעלה נוספת כדלהלן:

נשמות ישראל עלו במחשבה

כך על דרך משל בדרך כלל משל משמש כדוגמא לנמשל ויש שוויון בין המשל לנמשל. כאן הוא רק על דרך משל, כי אין דמיון בין המשל לנמשל אלא רק רצון להציג את ההבדל והמעלה שבין נשמות ישראל לבין כל דבר אחר בבריאה. בריאת העולם נעשתה בדבור, כמו שכתוב במשנה באבות (פרק ה' משנה א) בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. ובדיבור אין הוצאת האוויר דורשת מאמץ יתר. ואילו נשמות ישראל נחשבות כניפוח, להורות על דרך משל שמעלתם גדולה יותר מכל דבר אחר בבריאה, מפני היותם משורש פנימי יותר. ולכן נאמר במדרש רבה בראשית פרשה א' פרק ד' ובזהר חלק ב' דף קיט' עמוד א' ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. נשמות ישראל עלו במחשבה, גם כאן אפשר להבחין במעלתם של נשמות ישראל על הבריאה עצמה בהיותם קודמים לבריאה לא רק בזמן אלא בעיקר קדימה במעלה. ממשיך רבנו להוכיח שיש הבדל מהותי בין נשמות ישראל לכל דבר אחר בבריאה, בהזכירו את מאמר המדרש שישראל עלו במחשבה. מציין רבנו את המשמעות של המילה "עלו במחשבה" מלשון עליונות ומעלה. לא בכדי נקראו ישראל בנים למקום כי כשם שהבן מאופיין בתכונה שהוא נמשך ממוח האב, כפי שיתבאר בהמשך שכוח ההולדה מתחיל מהמוח. כך כל נשמות ישראל שורשם ממחשבתו וחכמתו יתברך.

לעניין זה מביא רבנו שני פסוקים: "בני בכורי ישראל" ו"בנים אתם להשם אלוהיכם". ללמדנו שרק עם ישראל נחשב כבן וכבן בכור ושלא יעלה במחשבה חלילה שישנם עוד בנים, מביא פסוק נוסף להורות שאין עוד בנים וזהו הבן היחיד, הבן הבכור היחיד והמעולה. כדכתיב: [שמות פרק ד' פסוק כב'], "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְֹרָאֵל" [ובדברים פרק יד' פסוק א'], "בָּנִים אַתֶּם לְהַשֵם אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:" בשני הפסוקים, עם ישראל נקראו בנים להשם, ולא רק בן אלא אפילו בן בכור. בכל זאת הקדים רבנו את הבן הבכור לבן רגיל להורות וכפי שיתבאר בהמשך שבכל זאת ישנה חלוקה בשורש הנשמות למעלה, ויש בן שהוא בכור ויש בן שהוא בן רגיל. פירוש מה משמעות היותנו בנים להשם אלוקינו? כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול ביטוי שבא בהשאלה על מעשה הקדוש ברוך הוא. זהו ביטוי שמתאר פעולה של הקדוש ברוך הוא כפעולת אדם ואין זהו אמיתת התיאור אלא רק בהשאלה. נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא מארמית ללשון הקודש: שהוא חכם אבל לא בחכמה ידועה ומוכרת. אלא הוא וחכמתו אחד, כדי להבין את מעלת הבן יש להקדים תחילה. ישנם שני מקבלים שמקבלים השפעה וחיות ממוח האדם: הבן מאביו והתלמיד מרבו.

התלמיד מקבל רק את חיצוניות השכל, כלומר את הגילוי של השכל בלבד, דהיינו את סברתו של הרב ואת הבנתו בנושא מסוים. כל זה אינו אלא הארה בלבד מתוך השכל עצמו ואם התלמיד אינו בעל שכל מצד עצמו לא יוכל לעמוד ולהבין את השכל של הרב. לכן נאמר שעד ארבעים שנה אין תלמיד יכול לעמוד על דעת רבו כי ההשפעה היא רוחנית וחיצונית בלבד.

מה שאין כן אצל הבן. ההשפעה היא גשמית ופנימית ולכן ההשפעה היא עצם כוח השכל ופנימיותו. לכן האב מוליד בן הדומה לו ועד שלעיתים יכול להיות אפילו יפה כוח הבן מכוח האב. כל זה נפעל מהיות ההשפעה של אב לבנו מעצמות השכל. ולכן הבן דומה לאביו דמיון רב בכוחותיו הרוחניים, בכוחותיו העצמיים ובכוחותיו הנעלמים. וכמו שכתב הרב משה בן מימון רבי משה בן מימון המכונה "הרמב"ם", מחבר ספרים: משנה תורה, מורה נבוכים ועוד נולד ערב פסח ד' אלפים תתצ"א ונפטר בכ' טבת ד' אלפים תתק"ס.:* אך לפני שנלמד מה כתב הרמב"ם באה ההגהה הבאה:

*(הגהה: הרבה מגדולי ישראל ובראשם הרב יהודה ליואי הרב הראשי של קהילת פראג המכונה "המהר"ל מפראג" חולקים על הרב משה בן מימון (הרמב"ם). כפי שמופיע בספר "גבורות השם" בהקדמה מהמהר"ל מפראג, על כך שמתארים בתארים שונים את הבורא יתברך. באומרו שבזה שמתארים אותו בתואר "הוא המדע" מגבילים את גדולתו של הקדוש ברוך הוא מאחר והוא הרבה למעלה מהחכמה, שלכן נקרא בתואר "הקדוש ברוך הוא", שפירושו שהוא מובדל ומרומם מכל התארים שאפשר לתאר אותו. אבל רבנו מסכים לדברי הרמב"ם ומציין שאף חכמי הקבלה הודו לו על כך, וכפי שמופיע בספר הפרדס לרבנו משה קורדוברו וגם לפי קבלת האר"י ז"ל, שהפליג מאד במעלתו של הקדוש ברוך הוא יותר מחכמי הקבלה שקדמו לו, כולם מסכימים לדברי הרמב"ם. והודו לו חכמי הקבלה תורת הקבלה נקראת חכמה נסתרת או חכמת הנסתר, או בראשי תיבות ח"ן ועוסקת בסודות התורה ונקראת קבלה כשמה, שהיא קבלה איש מפי איש. כמו שכתוב בפרדס ספר ששמו המלא הוא פרדס רימונים, להבדיל מספר הפרדס לרבי שלמה יצחקי, (רש"י) מפרש התורה. ספר זה עוסק בתורת הקבלה הנקראת גם חכמת האמת. מהרב משה קורדובירו רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) נולד בשנת ה' אלפים רפ"ב בקורדובה ונפטר בצפת בשנת ה' אלפים ש"ל והוא בן מ"ח שנה. איש קדוש מאד, היה תלמידו של הרב יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך" ורבו של הקדוש האלוהי רבנו יצחק זיכרונו לברכה (האר"י ז"ל). חיבר ספרים רבים בתורת הקבלה וביאר את הזהר וספר התיקונים. וגם לפי קבלת הקדוש אלוהי רבנו יצחק זכרונו לברכה, (האר"י ז"ל), איש שגדול שמו מאוד בעם ישראל וקצת משבחיו נדפסו בספר שבחי האר"י ז"ל ועוד. היה פלא בגודל קדושתו. בעל רוח הקודש ובקי בכל חכמת האמת. נולד בשנת ה' אלפים רצ"ד ונפטר בצפת בשנת ה' אלפים של"ב והוא בן ל"ח שנה בלבד. תלמידו רבי חיים ויטאל (הרח"ו), יציבא מילתא, מארמית ללשון הקודש: יציב ונכון הדבר. בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא, על ידי צמצומים רבים בכלים דחכמה בינה דעת דאצילות, אך לא למעלה מאצילות, ובעצם רבנו מסביר שאין מחלוקת בין המהר"ל לרמב"ם, לפי חידושו של האר"י ז"ל בסוד בריאת העולם באופן המוגבל על ידי צמצום האור האין סופי והפיכתו לסופי ומוגבל, סרה קושיית המהר"ל על הרמב"ם ושניהם אמת, בהיות כל אחד מהם מדבר במישור אחר. כדלהלן:

הרמב"ם מתייחס ל"אור אין סוף" כפי שהוא כבר לאחר הצמצום. ואז ניתן לומר שהוא המדע והוא הידוע. לעומתו המהר"ל מתייחס לאין סוף שלפני הצמצום. ואז הוא נקרא הקדוש ברוך הוא, כלומר הוא קדוש ומובדל מכל התארים האחרים. ועל פי קבלת האר"י ז"ל ניתן לחלק בין "אור אין סוף" שהצטמצם לבין ה"אין סוף" עצמו. ושניהם צודקים אלא כל אחד מדבר בדרגה אחרת. וכמו שנתבאר במקום אחר [תניא חלק ב' שער היחוד והאמונה פרק ט'], שאין סוף מרומם ומתנשא רוממות אין קץ, למעלה מעלה ממהות ובחינת חכמה בינה דעת, עד שמהות ובחינת חכמה בינה דעת, נחשבת כעשיה גופנית אצלו יתברך, הלשון עשייה מורה על פעולה גשמית בעוד שהחכמה היא פעולה רוחנית להורות שהחכמה נחשבת אצלו כעשייה גשמית וכשם שבעשייה גשמית צריך האדם להשתמש בכוח אחרון שבגוף שהוא כוח המעשה, משום שיכול אדם לעסוק בידיים כשהראש מונח בעניין אחר. כך גם בריאת העולם בחכמתו יתברך עדיין נחשבת אצלו יתברך על דרך משל כעשייה גופנית אצל האדם למטה. כמו שכתוב: [תהילים קד' כד'] מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:)

ועתה נחזור לדברי הרמב"ם: שהוא המדע והוא היודע 

[כן הוא תוכן דברי הרמב"ם בשלושה מקומות:

א. הלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה י': הקדוש ברוך הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכול אחד ודבר זה אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי ח' צרויה פרעה וחי ח' צרויה נפשך ואין אומר חי ח' צרויה ה' אלא חי ח' פתוחה ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכול שהכול נסמך לו בהוייתו:

ב. הלכות תשובה פרק ה' הלכה ה', שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא הוא שהנביא אמר כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וכיון שכן הוא אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.

ג. שמונה פרקים להרמב"ם פרק ח' ידיעת השם יתברך העתידות, שהיא הטענה אשר יטענו עלינו בה החושבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהן אחר שבחירתו תלויה בבחירת האלהים, ואשר גרם לזאת האמונה הוא שישאל השואל, זה האיש ידע בו הבורא אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע ? ואם תאמר, ידע – יתחיב מזה, שיהיה מוכרח על הענין ההוא אשר ידעו השם יתברך טרם היותו, או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. ואם תאמר שלא ידע מקודם, תתחיבנה בוהרחקות עצומות ותהרסנה חומות נשגבות בענין הדת. לכן שמע ממני מה שאומר לך, והסתכל בו מאד, כי הוא האמת בלא ספק, וזה כבר התבאר בחכמות האלהית, רצוני לומר, מה שאחר הטבע, שהשי"ת אינו יודע במדע, ולא חי בחיים, עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו, שהאדם בלתי המדע והמדע בלתי האדם, וכיון שכן הוא – הם שני דברים, ואילו היה השם יתברך יודע במדע היה מתחיב הרבוי, והיו הנמצאים הקדמונים רבים, השם יתברך, המדע אשר בו ידע, החיים אשר בו חי, היכולת אשר בו יכול וכן כל תאריו יתברך. ואמנם זכרתי לך תחלה טענה קרובה וקלה להבין אותה ולהשכילה להמון, כי הטענות והראיות אשר תתירנה זה הספק הן חזקות מאד ומופתיות אמתיות, והתבאר, שהוא יתברך שמו – תאריו, ותאריו – הוא, עד שיאמר עליו, שהוא המדע, הוא היודע, והוא החי, והוא החיים, והוא הממשיך לעצמו החיים וכן שאר התארים:

וראה גם במורה נבוכים חלק א' פרק סח'], כו' במילה וכו' הכוונה היא להמשך מאמר זה: "והוא הידוע", כלומר השכל, המשכיל והמושכל כאחד. מה שאין כן אצל בני אדם, האדם לאחר הבנתו והשכלתו משתנה ממה שהיה קודם לכן. כי על ידי הבנתו נוסף בו משהו שלא היה קודם. ועוד שיש הבדל בין המושכל לשכל עצמו מה שאינו אצל הקדוש ברוך הוא שהכול אחד. ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו לברר דבר לעומקו כמו שכתוב בתלמוד (מסכת גיטין דף פט עמוד ב'): "העמידו הדבר על בוריו והודיעוני". כו', במילה וכו' מתכוון רבנו למילה "ולאמתתו". אלא שמאחר ובאמת כן הוא הדבר למרות שאיננו יכולים להבינו באמת לכן השאיר רבנו את אמיתות העניין בוכו'. כדכתיב: [איוב פרק יא' פסוק ז'] "הֱחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא:" בתמהה, כלומר החקר אלוה תמצא? וכתיב: [ישעיה פרק נה' פסוק ח']. "כִּי לֹא מַחְֹשְבוֹתַי מַחְֹשְבוֹתֵיכֶם וגו' וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהֹוָה:(ט) כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם:" כמשל כן בנמשל. נשמות ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש. אף שהבאנו הוכחה שהבן נמשך ממוח האב ולא חלק האב ממש, ממשיך רבנו ומוסיף שחכמת השם אינה כחכמה הרגילה שאנו מכירים, בהשתמשו בלשון אליהו הנביא עליו השלום שבהקדמת תיקוני הזהר "אנת חכים ולא בחכמה ידיעה" – אתה השם חכם וחכמתך אינה ידועה ומוכרת. בעוד שהאדם וחכמתו הם שני דברים נפרדים, הרי שהבורא, כלשון הרמב"ם, הוא המדע והוא היודע. מכיוון שהאדם תופס כל דבר לפי עולם המושגים שלו ואצלו אין הוא וחכמתו דבר אחד, מתקשה האדם לתפוס את העניין על בוריו כיצד הבורא יתברך וחכמתו הם דבר אחד. כי כשאדם לומד ומבין דבר במוחו משתתפים בידיעה זו שלשה גורמים. האדם היודע שונה ממה שהיה קודם שהשכיל את ההשכלה שהיא הידוע, וכלי שכלו נקראים המדע. בהצטרפות שלושת הגורמים באדם, עדיין נחשבים כוחות אלו נפרדים זה מזה. לא רק שההחכמה שהשכיל האדם עכשיו לא הצטרפה לאדם והיא נפרדת ממנו, אלא גם השכל בעצמו נפרד מעצם האדם.

וזאת משום שבעצם הנפש, אין שינוי לא מקטנות לגדלות ולא מזמן לזמן, אותה הנשמה שהייתה בקרבו בעת לידתו בהיותו קטן, נמצאת בקרבו בעת זקנתו ללא כל שינוי. אבל בשכל יש שינויים, אין השכל של ילד קטן זהה לשכלו של אדם בוגר, כמו שכתוב: (איוב פרק לב' פסוק (ז) אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה: גם בגילו של האדם עצמו עיתים מוחו ושכלו זכים ודעתו צלולה ועיתים לא. גם בעת השינה שכלו מסתלק אבל נפשו ממשיכה להחיותו.

לעומת זאת אצל הקדוש ברוך הוא. נאמר "אני השם לא שניתי" ו"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנברא העולם". לא יתכן לומר על הקדוש ברוך הוא שהוא מתפתח, משתנה או מתווסף ומתרבה. ברור שאין דבר בעולם שהוא חיצוני לו, לכן מוכרחים לומר שהוא היודע, הוא המדע והוא הידוע. אצלו יתברך אין הדברים נפרדים אלא הכול אחד. למרות שאדם מוגבל בהבנת דבר זה על בוריו אף על פי כן אמת הוא!.

אלא שלאחר הדברים האלו נשאלת השאלה, אם כל אדם מישראל נחשב כחלק אלוה ממעל ממש והוא במעלה עליונה ביותר, בהיותו בן הנמשך ממוח האב ולא סתם בן אלא בן בכור ולא סתם בן בכור אלא קדם במעלתו לכל הבריאה. כיצד אם כן ישנם חילוקי מדרגות בין יהודים? ועל כך ממשיך רבנו בהמשך הפרק.

חלוקי מדרגות בנשמות ישראל

ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות, גבוה מעל גבוה, מקור הביטוי הוא על דרך הפסוק בקהלת (פרק ה' פסוק ז) אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם:לאין קץ, ואם כן איך זה יתאים לנאמר עד עכשיו, ששורש כל הנשמות אחד הוא והרי בכל זאת יש חילוקי מדרגות בנשמות. כמו גדל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו עליהם השלום, על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא, מארמית ללשון הקודש: בעקבות בוא המשיח. מקורו מהתלמוד הבבלי (מסכת סוטה דף מט עמוד ב') רש"י מפרש, בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. פירוש המילה "עקב" הוא החלק האחורי של הרגל, כמו שכתוב: בבראשית פרק כה פסוק (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, אצל עשיו ויעקב, שזה מורה על הסוף והחלק האחרון שברגל לעומת המוח והראש. שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש, וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ, ההבדל בין המון העם לבין עם הארץ הוא, המון העם כולל את כל האנשים הפשוטים שאינם חכמים וראשי הדור. ועם הארץ הוא בדרגה נמוכה יותר בהיותו עוסק בעניינים ארציים ולא רוחניים. כמו שכתוב במשנה (מסכת אבות פרק ב' משנה ה') הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, כלומר יכול שיהיו חסידים ואנשי מעשה והם המון העם ואילו עם הארץ הם בדרגה נמוכה מהם. וכן נפשות לגבי נפשות, לא רק שישנם חילוקי מדרגות בנשמות, שנשמה מורה על הכוח השכלי שבזה ישנם חילוקי מדרגות בהבנה ובהשגה, יש מבין יותר ויש מעמיק יותר ומשכיל יותר, אלא אפילו בנפשות, שמורה על החלקי המעשי שבנשמה, אומר הרבי שגם בהם ישנם נפשות לגבי נפשות, ישנם חילוקי מדרגות. כי כל נפש כלולה מנפש רוח ונשמה. בנפש המתלבשת בגוף שלוש בחינות: נפש, רוח ונשמה. הנפש היא מקור המעשה, הרוח מקור המידות והנשמה היא מקור כוחות השכל. יש נפשות שהן מעשיות יותר, יש נפשות שמשקיעות יותר בצד המידות ויש המשקיעות בצד השכלי. מכיוון שכל נפש, רוח ונשמה כלולות כאחד, על כן גם המעשה הנעשה בפשטות מורכב ממידות ומשכל ולכן ישנם חילוקי בחינות גם בעשייה. מכל מקום, אף על פי כן אין זה סותר את הנאמר ששורשם אחד הוא, כפי שיוסבר בהמשך. שרש כל הנפש רוח ונשמה כלם, מראש כל המדרגות עד סוף כל דרגין, מארמית ללשון הקודש: סוף כל המדרגות. כשמדובר על מדרגה גבוהה משתמש רבנו בלשון הקודש, וכשמדובר על המדרגות הנמוכות משתמש באותה מילה אך בארמית. ארמית היא שפה נמוכה יותר משפת לשון הקודש, כי התרגום לארמית משמש בבחינת אחוריים ללשון הקודש. המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים, זוהי דרגה עוד יותר נמוכה, בהיותו קל דעת ואפילו הקל שבקלים, כלומר הקלים מרגישים שהוא קל מהם נמשך ממוח העליון, שהיא חכמה עילאה מארמית ללשון הקודש: חכמה עליונה. כביכול. במציאות נראה שישנם חילוקי מדרגות בנשמות, שהרי בוודאי אין להשוות בין משה רבנו ליהודי פשוט שבדורנו. כמו כן בכל דור ודור עצמו יש את ראשי אלפי ישראל, חכמי הדור וצדיקיו, לעומת המון העם, עמי הארץ, קלים, קלים שבקלים ופחותי הערך שבעמנו.

מכל מקום שורש כל נשמות ישראל, מלמעלה ועד למטה הוא אחד.

והמשל על כך מבן ואב. למרות שלבן יש רמ"ח אברים משל עצמו, שורש כל אבריו נובע ממקור אחד ורק התפתחות הבן נוצרה על ידי גורם אחר והוא השהייה שלו בבטן האם. במשך הזמן ששוהה הזרע בבטן האם מתפתחים ממנה בתחילה האברים העדינים יותר. ככל שחולף הזמן עובר הבן ירידה והתגשמות ונוצרים אברים נוספים עד לחלקים המגושמים ביותר בגוף כמו הציפורנים וציפורני הרגלים.

מכל מקום שורש כל האברים העדינים והגסים הוא אחד. כך גם בנמשל בנשמות ישראל, גם האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ומשה רבנו וכל שאר ראשי אלפי ישראל שבכל דור ודור וגם הנפשות הגסות של פחותי הערך והקלים שבקלים נמשכו ממקור אחד.

ברור שגם בבן עצמו ישנה החלוקה לראש לעומת רגל. לכן הראש משפיע שפע לרגל וגם לציפורני הרגל כמשל הבן הנמשך ממוח האב, שאפילו ציפרני רגליו רצונו לומר שאף לאחר שנתהוו ציפורנים, יתירה מזו ציפורני רגליו, עדיין היא קשורה במהותה הראשון. נתהו מטיפה זו ממש, על ידי שהייתה תשעה חדשים בבטן האם, יש להוסיף מהנראה מהתלמוד בבלי (מסכת יבמות דף פ' עמוד ב'), איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו. משמע שחיתוך האברים והתפתחותם נעשה עוד קודם מלאות תשעה חודשים בבטן האם. רק הציפורנים מתפתחות לקראת סוף ירחי הלידה וירדה ממדרגה למדרגה, להשתנות ולהתהות ממנה ציפרנים. שכמעט לא מורגש בהם חיות ולכן כשקוצצים הציפורניים אין מורגש כאב שזה מורה על גודל הריחוק ממעלת המוח, ועם כל זה, עודנה קשורה ומיחדת. מלשון אחדות. בייחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון שהייתה טפת מוח האב, אין רצונו לומר שטפת הזרע עצמה נמשכה מהמוח ממש, שהרי גם לפי תורת הרפואה אין הדבר כן, אלא שהמוח מעורר את כוח ההולדה עד שאבר ההולדה מתקשה על ידי הדעת, שהרי חכמינו זיכרונם לברכה אמרו:בתלמוד מסכת יבמות דף נג עמוד ב' אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת. בירידתה דרך עמוד השדרה מתבשלת ומבשילה לטיפת זרע. וגם עכשיו בבן, יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש, של הבן, כלומר לאחר הולדת הבן הציפורנים של הבן נמשכים מהמוח של הבן. כדאיתא בגמרא מארמית ללשון הקודש: כמובא בתלמוד או כמו שישנו בתלמוד. משם מובאת ההוכחה שהציפורנים נמשכו ממוח האב. [נדה שם]: תלמוד בבלי מסכת נידה דף לא עמוד א' "תנו רבנן (שנו רבותינו), שלשה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא אביו ואימו. אביו מזריע. לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אימו מזרעת אודם שממנו בשר ושערות ושחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודיבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל" [וכמו שכתוב בעץ חיים שער החשמל, מקור השם חשמל מופיע ביחזקאל, (פרק א' פסוק (ד) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: מסביר רש"י שהמילה "חשמל" מורכבת משתי מילים המתארות את פעולתם של מלאכי השרת. "חש", שפירושו שקט, כלומר כשהמלאכים העליונים הם במצב של קליטה, הבנה והשגה הם חשות, שוקטות, כדי לא לאבד שום דבר מהעניין הנקלט. ומהמילה "מל", מלשון דיבור ומילה, מתאר מצבם של מלאכי השרת שהם ממלמלים ומשבחים את בורא העולם. לכן נקראו "חיות הקודש" חשמל, לומר עתים חשות ועתים ממלמלות. (עץ חיים שער מא סוף פרק א') בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן, שהיו צפרנים על הפסוק בבראשית פרק ג פסוק (כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:, יש דברי אגדה המתארים את כותנות העור האלו שהיו כציפורנים המוכרות לנו. אם כן גם לפי תורת הסוד יתאים עניין זה שציפורנים יורדים ממוח האב וממקור ראשון וקדום, למרות שבסופו של דבר הם דבר הניתן להסרה מהגוף ללא כל כאב, דבר המראה שאינו מקושר כל כך במוח אף שבא ממנו. וראה בראשית רבה פרשה כ' פרק יב':"בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה רבי יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות הובא ברש"י על התורה בראשית פרק ג' פסוק כא' מבחינת מוח תבונה תבונה אינה הבינה עצמה, כפי שנלמד בהמשך בפרק הבא, אלא היא חיצוניות הבינה.]. וככה ממש, כביכול, בהוסיפו את המילה כביכול, מראה רבנו שבכל זאת אין הנמשל דומה ממש למשל. בשרש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה, בירידתו ממדרגה למדרגה, על ידי השתלשלות העולמות, אצילות – בריאה – יצירה – עשייה, במשנה בפרקי אבות (פרק ו' משנה יא'), כתוב: כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה פרק מג' פסוק ז') כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות פרק טו' פסוק יח') יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: כבודי – אצילות, בראתיו – בריאה, יצרתיו – יצירה, אף עשיתיו – עשייה, כי ברצות הבורא לברוא את העולם היה צריך העולם לעבור סדר השתלשלות בבריאה כדי להעלים את האור האלוהי האין סופי ולברוא עולם מוגבל וסופי, מלשון העלם והסתר. כי כאשר האור בעל עוצמה אין לאף דבר אפשרות להתבטא ולהתקיים ולכן סדר היצירה נעשה בדרך של מסובב וסיבה ובסדר השתלשלות מעולם לעולם עד לעולמנו המוכר. בכלל ההשתלשלות מתחלקת לארבעה עולמות: אצילות, והוא מלשון אצלו וסמוך לו, מתחתיו הבריאה. שהוא עולם שרובו טוב ורק מעט רע מבחינת העלם האלוהות שבו, משם ירידה נוספת לעולם היצירה, שחציו רע וחציו טוב, ולמטה לעולם העשייה, שרובו רע. בכל עולם ועולם ישנה חלוקה פנימית לעשר ספירות עד לעולם שלנו, שהוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו ורובו ככולו רע ורק מעט מזעיר טוב. מחכמתו יתברך, כדכתיב: (תהילים פרק קד' פסוק (כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: – נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך. ועם כל זה, עודנה קשורות ומיוחדות בייחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון, שהיא המשכת חכמה עילאה, כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם: כשם שבמשל יש הבדל בין הראש לרגל ועד לציפורני הרגל, כך בנמשל יש את ראשי אלפי ישראל, צדיקים וחכמים לעומת המון העם, עמי הארץ, קלים וקל שבקלים ופחותי הערך. למרות שכולם מחוברים לשורש עליון אחד. ומעתה יובן היטב המעלה בלהידבק בתלמידי חכמים מפני שבכך אף הרגל שהוא המשל לעמי הארץ מקבלים חיותם וכוחם ישירות מהמוח שזהו המשל על ראשי אלפי ישראל, וכמו שיתבאר בהמשך.

הדבק בתלמידי חכמים

ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה: (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא' עמוד ב') "אמר רב נחמן בר יצחק אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים שנאמר (ישעיה פרק כו' פסוק יד' "מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ: תניא נמי הכי (אכן כך למדנו) מתים בל יחיו יכול (אולי הכוונה) לכל? (לכולם בלי הבדל, כלומר שואל התלמוד האם אכן אף אחד לא יחיה מעמי הארץ)? תלמוד לומר (ומשיב התלמוד) רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר, אמר ליה רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי (אמר לו רבי יוחנן לא נוח לכבודו לומר דבר כזה!) ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב (הפסוק מדבר על עובד עבודה זרה ולא עם הארץ!) אמר ליה מקרא אחר אני דורש דכתיב (ישעיה פרק כו' פסוק יט יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר) כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל: כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. (אם כן צודק אני באומרי שעמי הארץ אינם חיים!) כיון דחזייה דקמצטער (כיון שראה שהוא מצטער על כך שעמי הארץ לא חיים) אמר ליה רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים פרק ד' פסוק ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: (כלומר אף עמי הארץ אם רק יתדבקו בשכינה יהיו חיים! ממשיכה הגמרא לשאול על עצה זו:) וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי השם אלהיך אש אוכלה? (וכי אפשר להידבק בשכינה הרי נאמר שהשם אלוהיך אש אוכלה הוא, ואיך אפשר להידבק באש?) אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא (סחורה) לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה כיוצא בדבר אתה אומר על פסוק: דברים פרק ל' פסוק (כ) לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: – וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה אלא "שכל הדבק בתלמידי חכמים (תלמיד חכם, כינוי לאדם הנמשך בדרך חכמה. כמו "הוי מתלמידיו של אהרן" אינו חכם שלמד הרבה, כי החכם האמיתי הוא מי שממשיך ללמוד ואפילו מכל אדם, כמאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם".) וכל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה סחורה לפרנסת תלמידי חכמים ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו) מעלה עליו הכתוב (ביטוי שמקורו במשנה (במסכת סנהדרין פרק ד משנה ה') לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. הביטוי בא ללמדנו שזהו נמשל שלא דומה בכל פרטיו למשל, דהיינו יתכן מצב כזה. ולכן משתמשים במילה "מעלה" כלומר מעמיד הכתוב את האדם המהנה תלמידי חכמים ש)כאילו נדבק בשכינה (רוח של קדושה, כמו "איש ואישה זכו שכינה ביניהם".) ממש", והיינו שלכאורה מאמר חכמינו זיכרונם לברכה זה, ש"כל הדבק בתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה", אינו מובן כלל מפני שתי סיבות:

א. כיצד אפשר להשוות בכלל בין הדבקות בתלמיד חכם לבין התדבקות בשכינה.

ב. מילא תלמיד חכם שנדבק בקדוש ברוך הוא, אפשר להבין שבכוח לימוד תורתו הוא נדבק בשכינה, אבל אדם פשוט מישראל כשהוא דבק בתלמיד חכם, נחשב כנדבק בשכינה?

אלא שלאור הסברו של רבנו בפרק זה נוכל בנקל להבין. מכיוון שתלמידי החכמים הם ראשי אלפי ישראל והם הראש והמוח של הגוף הגדול של עם ישראל, בהתדבקות עמי הארץ שהם בחינת הרגל והעקב ב"ראש" הם תלמידי החכמים, הרי הם מדבקים במקור ובמהות הראשון, שהוא יתברך אחד והוא המדע וכו'. כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים, קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה, שהוא יתברך וחכמתו אחד, והוא המדע כו'. [והפושעים ומורדים מקור הביטוי על דרך הפסוק ביחזקאל (פרק כ' פסוק לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה: כפל לשון של התנהגות שלילית הנובעת מכפיות טובה. בתלמידי חכמים – יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים דהיינו לא מתוך פנים מאירות אלא מאחור, כמי שצריך לתת לשונאו וזורק לו מאחורי גוו, ובלבד שלא יצטרך לראותו. לא רק הדבקים בתלמידי חכמים מדבקים בשכינה אלא אפילו הפושעים והמורדים. זאת מפני שהם גוף אחד, המוח והראש לעומת הרגל וציפורני הרגל. ולמרות מרידתם וכפיות טובתם בכך שהם מתנכרים למקורם ושורשם הנותן להם חיים, הרי זה אמת לאמיתה שכל הדבק בתלמיד חכם כאילו דבק בשכינה. אלא שבמרידתם והתנכרותם לאמת מקבלים הם את חיותם באופן של אחוריים ולא בפנים מאירות. של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים] ואף על פי כן כדי שנזכה להיות בחלק החשוב בגוף ולא מבחינת אחוריים וכדומה על כך נדרשת קדושה בזמן הזיווג כדי לזכות להמשיך נשמה ממקור גבוה יותר, ועל כך בקטע הבא.

קדושת ההורים

ומה שכתוב בזהר (זוהר חלק א' ב"מדרש הנעלם" דף קיב' עמוד א') ובזהר חדש (בראשית דף יא עמוד א') אגב הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) בספרו "מערכת ספרים" המתאר את הספרים שנדפסו עד זמנו והוא כותב שספר זה הנקרא "זוהר חדש" נדפס במנטובה עם הגהות הרב משה זכות. בשולי הגיליון נכתב שספר זה סודר לראשונה בשאלונקי בשנת ה' שנ"ז לבריאת העולם. להבדיל מהזוהר שהוא קדום יותר. שהעקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דיבור בלשון נקייה ליחסי אישות וכך מופיע בתלמוד התיאור תשמיש או תשמיש המיטה. דוקא, מארמית ללשון הקודש: בדיוק כך ולא אחרת. מסופר במדרש הנעלם שבספר הזוהר, כשירד רב יוסף לבבל ראה רווקים מסתובבים בחברת נשים יפות. לשאלת רב יוסף האם אינם מפחדים מיצר הרע? הם השיבו לו: לידתנו והורתנו הייתה מתוך מחשבה קדושה כך שלנו אין מה לפחד מיצר הרע, שהרי אמר רב יהודה בשם רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ואז יהיו בניו בנים קדושים ובנים נעלים וטובים. מה שאין כן בני עמי הארץ כו', שאינם נולדים ומולדים בקדושה "היינו משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות מארמית ללשון הקודש: תוספת ד' מחליפה את מילת השימוש ש', כמו של עצמות אביו ואמו, מודגש מדברי הזוהר והזוהר חדש שהמצוות שאדם עושה באות מהלבוש הקדוש שנוצר בזכות ההורים או להפך העברות שאדם עושה באות מלבוש טמא שנוצר מההורים. וכל המצוות שעושה הכל על ידי אותו הלבוש כו' ואפילו השפע הענקה בריבוי כמותי. שנותנים לו מן השמים הכל על ידי לבוש זה, ולא רק מצוות ומעשים טובים, אלא גם השפע שנשפע לו משמים נמשך בזכות הלבוש הזה. גם אם היא נשמה גבוהה, הלבוש הטהור שנוצר על ידי ההורים מסייע לנשמה הגבוהה, ומכאן אתה למד על גודל ההשפעה של קדושת ההורים להמשכת לבוש קדוש זך וטהור לבנים. ואם יקדש עצמו – ימשיך לבוש קדוש לנשמת בנו, ואפילו היא נשמה גדולה, צריכה לקידוש אביו כו', אבל הנשמה עצמה הנה לפעמים נשמת אדם גבוה לאין קץ, בא להיות בנו של אדם נבזה ושפל כו'" כמו שכתב הקדוש אלוהי רבינו יצחק זכרונו לברכה כל זה בלקוטי תורה פרשת וירא (לקוטי תורה להאר"י ז"ל דף כז' עמוד ב') ובטעמי מצוות פרשת בראשית (טעמי המצוות להאר"י ז"ל מצוות פרו ורבו פרק טו' אות ד'): בעצם מדגיש רבנו שאין כוח קדושתם של ההורים מועיל להמשיך נשמה קדושה, שהרי לפעמים נשמת אדם גבוה יורדת ובאה להיות בנו של אדם נבזה ושפל שבוודאי לא קידש את עצמו כלל. אלא רק לבוש הנפש בלבד בא מקדושת ההורים. ולא עצם הנשמה שהיא טהורה וקדושה.

סיכום הפרק

למדנו להעריך את מהות הנפש השנית בישראל שהיא חלק אלוה ממעל ורבנו מוסיף שזהו ממש, ועוד זאת נשמת היהודי היא במעלה למעלה מכל דבר אחר בבריאה, גם בהיותה באה מניפוח שמוציא אדם בכוח ומאמץ יותר מאשר הוצאת האוויר שנגרמת על ידי דיבור. וגם עלו במחשבה מלשון מעלה ועליונות על כל הבריאה. וזהו כל יהודי ויהודי מבלי לחלק במדרגתו ומעלתו אם הוא צדיק או בינוני או אפילו קל שבקלים שבעמנו ישראל. וממילא נשאלת השאלה כיצד בכל זאת ישנם חילוקי מדרגות בנשמות אם כולם באים משורש אחד? והמשל לכך מגוף האדם שכשם שהבן נובע בהשתלשלותו ממוח האב עד לאבר ההולדה ומשם ליצירתו במעי אמו ועד הפיכתו לגוף חי בעל נשמה אלוהית עצמאית. ובגוף עצמו ישנם חילוקי מדרגות בחשיבות האברים שיש הבדל בין המוח לבין ציפורני הרגל, כך גם בנשמות ישראל ישנם חילוקי מדרגות מצד היותם למטה אבל בשורשם ומקורם נשמה שנתת בי טהורה היא ולא רק בי אלא אפילו בקל שבקלים מישראל. ולכן נדרש מאתנו הדבקות בצדיקים. ומה נפלא כשההורים מקדשים את עצמם בשעת תשמיש ואז זוכים להמשיך מדרגה גבוהה לנשמת ילדם כי כל השפע הרוחני שישנו לילד ואפילו השפע הגשמי ובמיוחד כל הבעיות הנפשיות בעבודת השם הכול נובע מקדושתם של ההורים.

סיפור חסידי לפרק

באחת מנסיעותיו של הרב המגיד ממזריטש, יחד עם ה"חבריא קדישא" וביניהם גם רבנו הזקן, על אף היותו צעיר תלמידי הרב המגיד, התאכסנו באכסניה אחת בדרך, בעל האכסניה היה מחסידי הרב המגיד. וניצל את ההזדמנות שרבו נמצא באכסנייתו לשאול שאלה את רבו. בהדגישו, כי שאלה זו מציקה לו מאד, עד כי היה בדעתו לנסוע לרב המגיד באופן מיוחד, אך עתה שרבו נמצא כאן הוא רוצה לשאול. הרב המגיד הפנה את השואל לרבנו הזקן ואמר לו: "כל אשר בלבבך תשאל אצל תלמידי הצעיר, רבנו הזקן שלבו לב ארי, שוכנת בקרבו נוסף לנשמתו הקדושה והטהורה נשמת הרב משה בן נחמני המכונה "הרמב"ן", ויולד לו בן שאני אהיה בקרבו.

טרם עלות רבנו על משכבו, ניגש החסיד ושאל, היות כי עכשיו הטילו מסים כבדים על האכסניות הנמצאות בחלק זה של העיר, עלה בדעתו להעתיק אכסנייתו לצד השני של העיר, מעבר לנהר, ושואל אם כדאי לעשות זאת?.

רבנו השיב: כי סברה זו נכונה היא לעשותה. ובירכו, שיצליח השם במעשיו ויזכה להאריך ימים ושנים טובות, במקום החדש, כי חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: "משנה מקום, משנה מזל לטובה ולברכה".

רבנו עלה על משכבו, כשהתעורר ראה שהחדר ריק מרהיטים ובעל האכסניה עומד על יד מיטתו. לתמיהתו? השיב בעל האכסניה: כי הוא מיהר לבצע את דברי רבנו, כבר שכר מקום חדש מעבר הנהר, הוא הספיק להעביר את כל כלי הבית ואף ה"חבריא קדישא" עברו למשכנו החדש, עתה הוא ממתין לרבנו שיתעורר, על מנת להעבירו לבית החדש.

רבנו העריך את דבקותו בדברי חכמים, אשר מיהר הוא לבצע דברי רבנו, אכן כשהעביר את רבנו בסירה אל מעבר לנהר, פגע ברק באכסניה הקודמת, פרצה אש במקום, וכילתה את המבנה הישן עד ליסוד.

בעל האכסניה זכה להאריך ימים ושנים, אף נסע לרבנו האמצעי, כשנכנס לרבנו האמצעי, היה נראה לו בדיוק דמות הרב המגיד ואף שמו כשמו, נפל כמתעלף. מכאן רואים את גודל הדבקות של חסיד בדברי רבו, אשר לא איחר לבצע את דבריו, עד מהרה.