מבוא לפרק

לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים. על ידי בגדיהם ומדיהם נוכל לדעת את עיסוק האדם הלבוש בלבושים אלו, כהן גדול וכהן הדיוט לבושים במלבושים שונים, כדי להכיר ולהבדיל ביניהם, תלמיד חכם לבוש באצטלא של חכמים כדי שנדע לכבדו, לא בכדי בארמית נקראו הלבושים "מכובדים", כי תפקיד הלבוש בא לכבוד ולתפארת. גם לנפש ישנם לבושים, בפרק זה נלמד על לבושי הנפש. שהם מחשבה, דיבור ומעשה, ויתירה על כך בהיותם: "כלי ביטוי" לנפש, הם מרוממים את הנפש עצמה. ונזכור כי כבר בשער הספר הוזכר הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד "בפיך" – דיבור, "ובלבבך" – מחשבה, "לעשותו" – מעשה.

שלושת הלבושים נקראים: "מקיפים",

מקיף רחוק – בדוגמת ביתו של אדם, המקיף עליו ושומר ומגן מחום וקור, גם מלמד אותנו על המתגורר בתוכו, והאדם עצמו בביתו הוא מתגלה בכל מהותו, וזהו לבוש המעשה, ונקרא רחוק כי רחוק הוא מעצם הנפש, ולא ממש מאוחד אתו, כי יכול לעשות ויכול שיהיה במצב של "שב ואל תעשה". 

מקיף הקרוב – הוא בדוגמת בגדיו של האדם, הם קרובים לגוף וחייבים להיות מותאמים למידתו, הם מגלים את מהותו וממקדים את התפשטותו. וזהו בדוגמת לבוש הדיבור, גם לבוש זה, למרות היותו קרוב, יכול האדם להחליף לבושיו לפשוט את כותנתו ולהחליפה באחרת ולכן יכול להיות מצב שהאדם ידבר דברים שאין נפשו נמצאת שם.

מקיף המאוחד – בדוגמת עורו של האדם, המאוחד אתו ואינו נפרד ממנו, לבוש זה בדוגמת המחשבה, שהיא מותאמת לנפש, אין הנפש יכולה לחשוב דבר שאין היא מונחת שם. דהיינו יכול שיכתוב או אפילו יאמר אדם שאחד ועוד אחד הם שלוש אך לעולם הוא לא יכול לחשוב כך.

שלושת לבושים אלו הם מחשבה דיבור ומעשה, אלא שהדבור והמעשה מגלה לזולת ואילו המחשבה באה לגלות לאדם עצמו היכן הוא מונח. בדרך כלל הלבוש הוא כלי שרת לאדם ואין הלבוש צריך להשפיע על האדם ולשנותו אלא שלבושים אלו שמקורם מתורה ומצוות הם מרוממים אף את האדם הלובשם, בהיות שהם במעלה מעל האדם עצמו ולכן בכוחם לרומם את האדם

אגב כך, יתבאר גם מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

שלשה לבושים 

ועוד יש לכל נפש אלוהית שלשה לבושים, לבוש אינו בגד או כסות. משום שכיסוי הגוף, נקרא בגד, שדרך בני אדם להתכסות בו בדרך לבוש, ולכיסויים אלו יקרא בגד, כמו שכתוב ביחזקאל פרק יח' פסוק (ז) וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד: או בשמואל א' פרק יט' פסוק (יג) וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד: וכן במלכים א' פרק א' פסוק (א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: לעומתם כיסוי לגוף שלא בדרך מלבוש כלומר כיסוי חיצוני נקרא "כסות". לבוש נקרא תמיד בשם לווי, כמו באסתר פרק ו' פסוק (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: או באסתר פרק ד' פסוק (ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק: אך ניתן להשתמש בו בהשאלה, להראות שהוא לבוש המותאם ללובש, כמו בישעיה פרק נ' פסוק (ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: והוא כלי הביטוי שמראה ומלמד על הלובש כמו לבושי שרד לכהן וכדומה. שהם שלושת הלבושים מחשבה לבוש המשמש ככלי ביטוי, המגלה לאדם את שכלו ומידותיו. וכמו שכתוב במסכת קידושין דף מ' עמוד א': "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שעושה פרי מצטרפת למעשה". דבור בלבוש זה מתגלה האדם לזולתו בהלך שכלו ומידותיו. ומעשה בכלי ביטוי זה משקיע באדם את כישרונותיו בדברים מעשיים. של תרי"ג מצות התורה. כל מצוות השם נכתבו בתורה על ידי משה רבנו, מהם מצוות שצריך לבצע והם הנקראים מצוות עשה, ומספרם רמ"ח (248), ומהם מצוות שיש להימנע מלבצע ונקראות מצוות לא תעשה, ומספרם שס"ה (365), סך הכל תרי"ג (613), מפי הקדוש ברוך במעמד הר סיני, שמענו רק שתי מצוות, שהם אנכי השם אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, ושאר תרי"א (611) למדנו ממשה רבנו וזהו שנאמר דברים פרק לג פסוק (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: תורה בגימטרייא 611. שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות, ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן, ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפשט רמז דרוש סודות התורה כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה ופירושה ניתנה למשה בהר סיני, ישנו חלק בתורה שהכתוב מורה עליו בפירוש, וזה נקרא "פשט" הכתובים ואפילו כשאפשר לפרש הפסוק בדרך אחרת, כלל בידנו ש"אין מקרא יוצא ידי פשוטו". לעומת זו ישנו חלק מאופני ביצוע מצוות התורה, שנדרשו בדרשת חכמים, לפי הכללים שאפשר לדרוש בהם את התורה, והם שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, ועל ידי מידות אלו הוציאו חכמים להלכה ולמעשה, את ביצוע המצוות, זהו הנקרא "דרש". יש חלק מהוראות התורה שאין להם מקור מפורש בתורה, ולא נדרשו בלימוד מידות התורה, אלא באו ברמז בלבד בכתובים. והם "הלכה למשה מסיני" זהו הנקרא "רמז". וישנו החלק הנקרא "סוד", שהם כוונות המצוות, ולא נכתבו בפירוש בתורה, אלא באופן נסתר. חלקי לימוד התורה פשט, רמז, דרש, וסוד הם ראשי התיבות פרד"ס התורה.– הרי בכללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה.

ובפרטות, בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו מלובשות בהשגת התורה בניגוד לרכישה או קניה, הרכישה תחול על קניין בכסף, והעברת הרכוש מהקונה למוכר, קניין לעומת זאת יחול גם על העברת בעלות ללא תשלום, אלא בדרכי הקניינים המקובלים, לכן שייך להשתמש בו גם לקניין דברים מופשטים כמו במשלי פרק ד' פסוק (ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי: ואילו ב"השגה", שבדרך כלל בא במאמץ רוחני גדול. משתמשים בביטוי "השגה" לציין שהדבר בהישג יד. שהוא משיג בפשט–רמז-דרוש-סוד כפי יכולת השגתו ושרש בניגוד לגזע והענפי העץ שהם גלויים, כל החלק הנסתר נקרא שורש, כמו שכתוב בישעיה פרק יא' פסוק (א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: כלומר מהשורש יצמח ויתפתח הנצר למרות שהגזע כבר חלף ואיננו עוד. נפשו למעלה, והמידות, שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן הענף, מורגש בו שהוא חלק מהעץ, לכן ניתן לראות בבירור שמקורו מהמידה המדוברת, ואילו התולדה, נדרש בה ההתבוננות מעמיקה כדי לראות את מקורה ושורשה. – מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור, שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן. כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, ללא חיות, והרי היא כגוף בלא נשמה שלמרות שלמותו אין בו קיום אמיתי. כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם השם וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת, כי אם בקיום רמ"ח פקודין, שהם רמ"ח אברין דמלכא מארמית ללשון הקודש פקודין הם מלשון פקודה ומצווה והם אברי המלך, כביכול אבריו של הקדוש ברוך הוא, אלא, שמאחר ואין לו גוף ולא דמות הגוף אנו משתמשים בביטוי זה בהשאלה, כשם שהאדם, על ידי אבריו, הוא מבצע את רצונותיו, כך רצונו של הקדוש ברוך הוא, מתגלה על ידי קיום מצוותיו. כביכול, כמו שמבואר במקום אחר (בספר התניא פרק כג'). והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה רק היראה משמשת כשורש לקיום מצוותיו, שהם בבחינת לא תעשה, כי מצד האהבה יכול אדם לעשות רע, שהרי נאמר במשלי פרק י פסוק (יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה, מה שאינו ביראה שירא למורד ולעבור על רצונו. כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, או יראה פנימית מזו בלשון הקבלה והחסידות מחולקת היראה לשתי דרגות: "יראה תתאה" (תחתונה), ו"יראה עילאה" (עליונה) ופנימית יותר. שעניינה שמתבושש מגדולתו, למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו, כל תועבת השם אשר שנא, הם הקליפות וסטרא אחרא, אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצוות לא תעשה. בכללות השלושה לבושים מתלבשים בקיום המצוות ובלימוד תורה, שישנם מצוות שבמחשבה, ומצוות שבדבור ומצוות שבמעשה. ובפרטות יותר לימוד התורה, שייך למחשבה שמעמיק מחשבתו בהשגת התורה, קיום המצוות שייכות ללבוש הדיבור. והמעשה, על ידי שמקיים בפועל את המצוות.

לכן השכל והמוחין, קשורים למחשבה. ואילו הדיבור והמעשה קשורים למידות, השורש של קיום המצוות עשה הוא אהבה ושורש מצוות לא תעשה הוא היראה. ולמרות שבדרך כלל הלבוש הוא טפל לאדם הלובש כלומר הבגד אינו יותר חשוב מהאדם שלובש את הבגד בכל זאת ישנה מעלה בלבושים אלו וכדלהלן:

גדלה מעלתם

והנה, שלשה לבושים אלו מהתורה ומצוותיה, אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה. עם כל זה, גבהה וגדלה לא רק גדלה שההיפך מגדול הוא קטן, אלא גם גבהה מעלתם שההיפך מגבוה הוא נמוך, לאמור שלא רק שאינו קטן ונמוך אלא גבוה וגדול. מעלתם לאין קץ וסוף המילה "קץ", נושאת שני פירושים או קץ מלשון כליון כמו בבראשית פרק ו' פסוק (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: או מלשון אחרית דבר כמו בישעיה פרק ט' פסוק (ו) לְםַרְבֵּה {לְמַרְבֵּה} הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהֹוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: ולכן מודגש קץ וסוף לשלול הפירוש הראשון. ולהורות על שאין לזה סוף ותכלית. על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן, כי הנפש רוח ונשמה של האדם הם בגדר נבראים, ואילו הלבושים מאוחדים אם רצונו וחכמתו יתברך. הלבושים הקדושים שמאוחדים בתורה ומצוות, גדלה מעלתם על האדם הלבוש בהם, מפני היותם מחוברים לרצונו וחכמתו של הבורא יתברך, מה שאין כן נשמת היהודי, שרק שורשה בא מתוכיותו ועצמותו יתברך. כמו שכתוב בזוהר: (זוהר חלק א' דף כד' עמוד א') "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" פירוש: דאורייתא, היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו – כולא חד, כי הוא היודע והוא המדע וכו', כמו שכתוב לעיל (תניא פרק ב') בשם הרב משה בן מימון (משנה תורה הלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה י').

ואף דהקדוש ברוך הוא נקרא אין סוף, זה דרגת ה"ממלא כל העולמות", ולגדולתו אין חקר, זה דרגת ה"סובב כל העולמות", ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ו"אין מחשבה תופסת בו כלל" זה עצמותו ומהותו יתברך, ולכן מביא על כך הרבי בהמשך שלושה פסוקים. וכן ברצונו וחכמתו, שהרי אף רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא שזהו התורה אינו דבר נפרד ממנו כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע הרי שגם רצונו וחכמתו הם במעלת שאין סוף להתפשטותם כמו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כדכתיב: בישעיה פרק מ' פסוק כח' "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" כנגד הסובב כל העולמות וכתיב: באיוב פרק יא' פסוק ז' "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא" בלשון של תמיהה ושאלה, כנגד הממלא כל העולמות וכתיב: בישעיה פרק נה' פסוק ח' "כִּי לֹא מַחְֹשְבוֹתַי מַחְֹשְבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהֹוָה". כנגד עצמותו ומהותו יתברך. הנה על זה אמרו: תלמוד מסכת מגילה דף לא' עמוד א': אמר רבי יוחנן "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו" דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה בדברים פרק י פסוק (יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: וכתיב בתריה:(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: שנוי בנביאים: בישעיה פרק נז' פסוק (טו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וגו' שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וכתיב בתריה וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: משולש בכתובים דכתיב: בתהילים פרק סח' פסוק (ה) שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו: וכתיב בתריה: (ו) אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: שלמרות כל גדולתו עוסק בדברים קטנים ומטפל ביתום ואלמנה וזאת משום ש- וצמצם צמצום מלשון ריכוז, כלומר ריכז הקדוש ברוך הוא את רצונו וחכמתו, למען השגת הנבראים. על דרך מה שנאמר: בויקרא רבה פרשה כט אות ד' יורד ומצמצם שכינתו ביניהם. הקדוש ברוך הוא רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן, ובצרופי אותיות תורה נביאים וכתובים, ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו זיכרונם לברכה. בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה, ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. כי הנפש רוח ונשמה של האדם הוא בגדר נברא, ואילו הלבושים של התורה, הם מאוחדים עם הבורא יתברך. ולכן גדלה וגבהה מעלתם על הנפש המלובשת בהם. למרות שלבוש הוא לכאורה, דבר הנספח לאדם עצמו וחשיבותן הייתה צריכה להיות פחותה מהאדם עצמו, משל למה הדבר דומה, שמחכים לאורח חשוב והוא שולח רק את בגדיו, בוודאי שאין להסתפק בבגד אלא ממשיכים לצפות לאדם עצמו, ואף על פי כן משום התלבשותן בתורה ומצוות, הם גבוהים וגדולים מהאדם המקיים. והמשל על כך ממים במצבי צבירה שונים כמו נוזל, מוצק וחזרה לנוזל וכדלהלן:

נמשלה תורה למים

ולכן נמשלה התורה למים, (מקורו ממסכת דרך ארץ זוטא פרק שמיני: למה נמשלה תורה למים לומר לך מה דרכו של מים אינן הולכין למקום גבוה אלא למקום נמוך כך אין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו: וכן מופיע גם בתלמוד מסכת תענית דף ז' עמוד א' אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב בישעיה פרק נה פסוק (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה) מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך – כך התורה ירדה ממקום כבודה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה, בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה, בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה, שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן, ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים. בתורה נביאים וכתובים, ישנם עשרים וארבעה ספרים: והם מתחלקים לחמשה ספרים בתורה, הנקראים 1. בראשית 2. שמות 3. ויקרא 4. במדבר 5. דברים. בנביאים, שמונה ספרים והם נביאים ראשונים: 1. יהושע 2. שופטים 3. שמואל א' וב' 4. מלכים א' וב'. נביאים אחרונים: הם 5. ירמיהו 6. יחזקאל 7. ישעיהו 8. תרי עשר, (שהם 12 נביאים אחרונים: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי). בכתובים: 11 ספרים שהם, 1. תהילים 2. איוב 3. משלי 4. דניאל 5. עזרא ונחמיה 6. דברי הימים א' וב' וחמשת המגילות 7. רות 8. איכה 9. קהלת 10. שיר השירים 11 מגילת אסתר. סה"כ 24 ספרים בתנ"ך. כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן, ואפילו בחינת דבור ומעשה, שלמטה ממדרגת מחשבה, תפיסא בהן ומתלבשת בהן.

ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה – הרי כולה צרורה בצרור החיים את השם ממש, כל נפש קשורה בקשר החיים, עם הקדוש ברוך הוא ממש שהוא חיי החיים, אף מצד האדם הלומד תורה ומקיים מצוות, ואור השם ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, ואף מצד הקדוש ברוך שהוא מקיף ומסובב את האדם הלומד תורתו. כמו שכתוב: (תהילים פרק יח' פסוק ג') "יְהֹוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי:" וכתיב: (תהילים פרק ה' פסוק יג') "כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהֹוָה כַּצִינָה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" שני הפסוקים באים להראות את החיבור בלימוד התורה, גם מצד האדם הלומד שחוסה בצילו של הקדוש ברוך הוא, וגם מצד הקדוש ברוך שרצונו וחכמתו מקיפה את הלומד ומעטרתו. שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצוותיה. המשל ממים בא ללמדנו, שאותם המים שהיו למעלה ירדו למטה ולא כמו בהשפעת שכל מהרב לתלמיד, שאין שכל הרב בעצמו יורד למטה.

דוד המלך מדמה את ירידת התורה למים ושלג: ככתוב בתהילים פרק קמז פסוקים (טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ: (טז) הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר: (יז) מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד: (יח) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם: (יט) מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: השלג מים הוא, אלא שלפני שנעשה שלג, המים היו גלויים, אחר כך נעלמו בתוך השלג, וכאשר נמס השלג שוב המים בגלוי, כך התורה למעלה לפני ירידתה, היא חכמתו ורצונו בירידתה היא שלג, ולכן לא ניתנה למלאכים, לבסוף מתלבשת בדברים גשמיים בדוגמת השלג הנמס. מכאן נלמד להעריך את מעלת לימוד התורה בעולם הזה וכדלהלן:

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים

ולכן אמרו: כעת יובן מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: במסכת אבות פרק ד משנה (יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, "יָפָה שָעָה אַחַת בִּתְֹשוּבָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶה מִכָּל חַיֵי עוֹלָם הַבָּא" וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: כי עולם הבא הוא "שנהנים מזיו השכינה" שהוא תענוג ההשגה ואי אפשר לשום נברא, אפילו מהעליונים, להשיג, כי אם איזו הארה מאור השם, ולכן נקרא בשם "זיו השכינה", שזהו רק זיו והארה זיו היינו אור היוצא מהמאור ולא נתפס שם המאור בעצמו אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו – לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, אזי היא תפיסא בהן* (בכתב יד ליתא (אין) תיבת "בהן") ומתלבשת בהקדוש ברוך הוא ממש, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כלומר העיקר לעבוד את השם כאן בעלמא הדין, ולא ליהנות מזיו השכינה בגן עדן. כי שם הוא רק הארה וזיו מהשכינה ואילו כאן הוא חיבוק המלך בעצמו.

ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים – הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמו שכתוב: (שיר השירים פרק ב' פסוק (ו) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי: שהיא התורה שנתנה מימין, שהיא בחינת חסד ומים:

וכמו שהאדם המחבק את המלך אין הבדל אם המלך לבוש בגד אחד או כמה בגדים, כי גוף המלך נמצא בתוכם, כך גם בתורה אף שמתלבשת בדברים גשמיים, הרי האדם הלומד תורה ומקיימה, מתקרב הוא אל המלך באותה מידה, כיוון שחכמתו ורצונו מלובשים בתוכה.

בתחילה המשיל רבנו, את האדם המחבק את המלך, לאחר מכן המשיל רבנו, איך המלך מחבק את האדם, מפני שבתורה ומצוות, ישנם שני עניינים: האדם מתאחד עם הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מקיף את האדם וזה יתבאר בתוספת ביאור בפרק הבא.

סיכום הפרק

למדנו להכיר מושג חדש בשימוש האדם והם הלבושים שבהם ועל ידם מתגלה האדם לזולתו.  

ערכנו היכרות עם שלושת לבושי הנפש שהם מחשבה, דיבור ומעשה, שתפקיד הלבושים הוא לגלות את הלובש, וגם להגביל את התפשטותו, אך בעיקר לעזור לו להתגלות.

מכאן יובן מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כי גדלה מעלת המצוות והמעשים הטובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא. ומזה נמצאת למד כי עיקר עבודת השם היא כאן בעולם הזה דווקא ולא בעולם הבא או בגן עדן.

סיפור חסידי לפרק

מספרים על חסיד אחד שהיה עוסק בזיכוך גופו ונפשו, והרבה בתעניות וסיגופים כל ימיו. היה ממעט באכילה ושתייה ובכל צורכי הגוף, למרות שאין זה דרך החסידות, להרבות בצומות וסיגופים. הבעל שם טוב הקדוש נהג לפרש את הפסוק "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו", שכשתתבונן בחומר גופך ותראה שהוא שונא לך ומפריע לך בעבודת השם, לא תחדל מלעזור לו, אלא תעבוד אתו את עבודת השם. אותו חסיד בכל זאת נהג להרבות בתעניות וסיגופים, ואלו פעלו חולשה בגופו עד שנחלה ונחלש ונטה למות, כששכב על ערש דווי לפני הסתלקותו, נזכר בפירוש התניא על מאמר חכמינו, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, שהטעם הוא כי בגן עדן, ניתן רק להשיג השגות אלוהיות ולהנאות מזיו השכינה. זהו רק "זיו", אור חלש ומועט מהשכינה שמתלבשת בתוך העולמות הרוחניים. בעולם הזה, ניתן לחבק את המלך בעצמו, על ידי קיום מצווה קטנה, כגון, מטבע קטן לצדקה. זיכרון הדבקים פעל עליו עד שעשה תשובה גדולה והביע חרטה גמורה, על כל התעניות והצומות והסיגופים שלו, באומרו שכל זה אינו שווה לי עם אי אפשר להמשיך להניח תפילין, להתפלל וללמוד חסידות כאן בעולם הזה.

מספרים חסידים שרק שלושה מענקי עמנו ישראל היו בעלי חוש הבנה מעמיקה בגודל משמעות החיים בעולם הזה. הראשון הוא אדם הראשון, שנקנסה עליו מיתה, מכאן אתה למד, ששום עונש לא היה מטריד את שלוותו, רק הסתלקות מהעולם היוותה עבורו עונש קשה. אדם הראשון ידע להעריך מה הם חיים על פני האדמה.

השני היה "משה רבנו". המדרש מספר עליו שכשהקדוש ברוך הוא אמר למשה שהגיע זמנו להסתלק מן העולם, ביקש משה להמשיך ולחיות בעולם הזה. אמר לו הקדוש ברוך כבר הגיע זמנו של יהושע למלוך ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה, ביקש משה להמשיך לחיות ולהיות סגנו של יהושע. אף לזאת לא הסכים הקדוש ברוך הוא. המדרש מוסיף שמשה ביקש אפילו להיות ציפור ובלבד שיהיה בעלמא הדין. מכאן רואים את הבנתו בחשיבות העולם הזה.

השלישי הוא ה"בעל שם טוב" הקדוש, שהעיד על עצמו, שהוא יכול לעלות בסערה השמיימה כמו אליהו הנביא בשעתו, אלא שרצונו לקיים את מאמר חכמים, עפר אתה ואל העפר תשוב, ולא להיפרד מן העולם אפילו רגע אחד. מכאן נראה את גודל החשיבות של קיום מצוות בעולם הזה מכל חיים העולם הבא.